Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘החושך’

על הכריכה האחורית של החושך מצוטט הטיימס: "המקוריות של 'החושך' עוצרת נשימה".

צודק הטיימס; מתוך התבנית השחוקה של ספרי ההתגברות על הפחד מזדהרים הטקסט של סניקט והאיורים של קלאסן. לא מדובר באחד מ"ספרי עזרא ונחמיה" (על פי הכינוי הקולע של עטרה אופק), אלא ביצירת מופת קטנה עם הרבה מרחב לנפש ולרוח.

ובכן, כך זה מתחיל:

לזלו פחד מהחושך.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן

החושך ולזלו גרו באותו בית, בית גדול עם גג חורק, חלונות חלקים, קרים, וכמה גרמי מדרגות. לפעמים החושך התחבא בארון, לפעמים הוא ישב מאחורי וילון האמבטיה. אבל רוב הזמן הוא בילה במרתף.

כל היום חיכה החושך בפינה, הרחק מהשקשוקים והגניחות של מכונת הכביסה, דחוק בין כמה קופסאות ישנות ולחות ושידת מגירות שאיש לא פתח.

בלילה כמובן, יצא החושך החוצה והתפזר עד לחלונות ולדלתות בביתו של לזלו. אבל בבוקר חזר החושך למרתף, מקומו הטבעי.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן (הצד הימני של הכפולה הוא מעין נגטיב ותקבולת הפוכה לשמאלי).

לזלו הציץ בחושך כל בוקר. "שלום," הוא אמר. "שלום, חושך."

לזלו חשב שאם הוא יבקר את החושך בחדר של החושך, אולי החושך לא יבקר אותו בחדר שלו.

אבל לילה אחד הוא בא.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

כך זה נפתח, בלשון צלולה ומדויקת (תרגמה רחלה זנדבק) ברגישות גותית, בקשב חרד ולופת, במין ריאליזם קריר עם נגיעה של חמלה; כי על אף האימה, קשה לא לחמול על החושך שנאלץ להידחק בין כמה קופסאות ישנות ולחות ושידת מגירות עזובה.

"לזלו," אומר החושך, בחושך. הוא רוצה להראות לו משהו. ולזלו לוקח את הפנס שלו ומתלווה אל החושך. בכל פעם שהם חולפים על פני ריכוז של חושך, לזלו שואל, "כאן?" אבל לא, זה למטה. הכי למטה, בעמקי המרתף, בשידת המגירות שאליה מתקרב לזלו לפי הוראותיו של החושך.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

ואז, בשיא המתח, נקטעת פתאום העלילה בנאום של המספר (כך לפחות זה נשמע ברגע הראשון) עמוד שלם עמוס בטקסט:

אתם אולי מפחדים מהחושך, אבל החושך לא מפחד מכם. לכן החושך הוא תמיד קרוב.

החושך מציץ מעבר לפינה ומחכה מאחורי הדלת, ואתם יכולים לראות את החושך למעלה בשמיים כמעט כל לילה, הוא מתבונן אליכם בעוד אתם מתבוננים למעלה אל הכוכבים.

ללא גג חורק היה הגשם יורד על המיטה שלכם, וללא חלון חלק וקר לא הייתם יכולים להביט החוצה, וללא גרם מדרגות לא הייתם יכולים לרדת למרתף שם החושך מבלה את זמנו.

ללא ארון לא היה לכם מקום לשים את הנעליים, וללא וילון מקלחת הייתם משפריצים מים בכל חדר האמבטיה, וללא החושך הכול היה אור ולא הייתם יודעים אם אתם צריכים נורה.

הפסקה מתודית: יש מי שתמה על המקום הרב שאני מקדישה לספרי ילדים. יש לזה כמובן טעמים עמוקים – הילדה שהייתי לא מוכנה שאתנשא על ספריה – אבל גם טעמים מעשיים; כדי לנתח ספר צריך להסביר קודם במה המדובר, וזו משימה מתישה כשמדובר ברומן למבוגרים (רק לעתים רחוקות אני לא מתאפקת, למשל כאן, ואפילו כאן או כאן). ספרי ילדים הם קצרים יותר. קל יותר לחצות את משוכת ההקשר ולהגיע לאמנות.

ובחזרה ל"נאום" הנפלא בכל כך הרבה רמות:

מבחינה ריטורית, עוצר למוני סניקט רגע לפני הפואנטה ומחזיק ומאריך את המתח שלא יתבזבז (נדמה לי שבאילידה יש קטע כזה, כשבשיא המתח משובצת פתאום רשימה ארוכה של ציוד וספינות?). ובו בזמן זה גם קטע מדויק מבחינה רגשית – זה הפחד שמיתרגם לפרץ דברנות. והוא נפלא גם במהלך הפנימי שלו, בטרנספורמציה שבה הוא מחליק מידיו של המספר הסמכותי אל תוך התודעה של לזלו. הטיעונים שנשמעים בהתחלה הגיוניים עם נופך פיוטי (בזמן שאתם מביטים בכוכבים החושך מביט בכם), נהיים יותר ויותר מופרכים. כי הגג אמנם מגן עלינו מהגשם, ומהחלון אפשר להביט החוצה, אבל מי צריך גרם המדרגות (ועוד בסיפור על פחד) שכל ייעודו להוביל לחושך שבמרתף? ושיא הנונסנס (לפחות לכאורה, תיכף נגיע לזה) נשמר לסוף: מה זאת אומרת, ללא החושך לא הייתם יודעים אם אתם צריכים נורה? הרי ללא החושך לא היה שום צורך בנורה!

ואמנם הנאום המתהפך לא סתם גולש לתודעה של לזלו, הוא חושף ומכין את הפואנטה של הסיפור: כי בתוך מגירת השידה יש נורות, זה מה שהחושך רצה להראות ללזלו. ולזלו אמנם לוקח נורה ואומר תודה, וכשהוא חוזר לחדרו החושך כבר לא נמצא שם.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

למעלה: ברגע שלזלו מקבל את מתנת החושך הוא כבר לא זעיר ומפוחד, היד עם הנורה היא ממש ענקית. ברקע רואים את השידה מחייכת בפיה המגירתי עם שיני הנורות הצהבהבות והעקומות.

ובמילים אחרות: מאחורי הטקסט האגדתי על החושך שבא לבקר את הילד, יש סיפור ריאליסטי שאינו מסופר במילים, רק נרמז באיורים, על מנורת לילה שנשרפה ועל ילד אמיץ שירד למרתף לחפש נורה להחלפה, ואחרי שחזר ממסעו הוא כבר לא פחד מן החושך.

וזה לא הכול, כי הנאום גם חושף ומציף את היחס האמביוולנטי של לזלו לחושך. מלכתחילה הוא לא רק פוחד מן החושך. הוא מרבה להרהר בו ואפילו נמשך אליו. כל בוקר הוא מבקר את החושך "בתקווה שהחושך לא יבקר אותו בלילה", זה התירוץ הרשמי, תירוץ מפוקפק אם חושבים על זה, או לפחות דו משמעי; הרי הנימוס דורש שמי שאנחנו מבקרים שיחזיר לנו ביקור מתישהו…

ולזלו הוא אמנם נציגו של למוני סניקט (שם העט של דניאל הנדלר שכתב כזכור גם את "סדרה של צרות" האפלולית והחכמה וקורעת הלב והמצחיקה). סניקט הוא זה שנמשך אל המרתף ומצא בו עוצמה ואור.

אם צריך לסכם את תוכנו של הספר בלשון אגדתית (שימי לב, עטרה אופק היקרה): בלב לבו של החושך (בעמקי המרתף החשוך, בתוך שידת המגירות העוד יותר חשוכה, במגירה התחתונה שהיא המרתף של השידה) מצוי אור גדול (של נורה קטנה), וגם חיוך (קצת אפלולי).

המהלך הזה – מאפלה לאור גדול, כמו שכתוב בהגדה של פסח – מסוכם בשבעת העמודים הראשונים של הספר. כשמניחים אותם זה בצד זה הם יוצרים רצף אחד:

רצף מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

רצף מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן. מהחושך והפנס אל האור.

בזמן הדפדוף ב"החושך" צפו בראשי שוב ושוב שורות מ"זוהר" של ביאליק. בראש ובראשונה קריאתם של הצפרירים אל ביאליק הילד (המסודרת גם היא בשורות יורדות כמו מדרגות):

נִטְבָּלְךָ בַּזֹּהַר,
נוֹרִידְךָ נְבִיאֶךָ
אֶל-מַטְמוֹן אוֹר גָּנוּז
.         בְּמַעֲמַקֵּי תְהוֹם.

ונתחים גדולים מן הפתיחה:

בְּעֶצֶם יַלְדוּתִי יְחִידִי הֻצַּגְתִּי,
וָאֶשְׁאַף כָּל-יָמַי סְתָרִים וּדְמָמָה;
מִגּוּפוֹ שֶׁל-עוֹלָם אֶל-אוֹרוֹ עָרַגְתִּי,
דְּבַר-מָה בַּל-יְדַעְתִּיו כַּיַּיִן בִּי הָמָה.
וָאָתוּר מַחֲבֹאִים. שָׁם דֹּם נִסְתַּכַּלְתִּי,
כְּמוֹ צֹפֶה הָיִיתִי בְּעֵינוֹ שֶׁל-עוֹלָם;

וַחֲבֵרַי מָה-רָבּוּ: כָּל-עוֹף הַפּוֹרֵחַ,
כָּל-אִילָן עִם-צִלּוֹ, כָּל-שִׂיחַ בַּיָּעַר,
פְּנֵי סַהַר צָנוּעַ לָאֶשְׁנָב זוֹרֵחַ,
וַעֲלֶטֶת הַמַּרְתֵּף וּשְׁרִיקַת הַשָּׁעַר;

עֲלִיַּת הַגָּג, פִּנַּת קוּרֵי עַכָּבִישׁ,
תַּעֲרֹבֶת הָאוֹר עִם-הַחֹשֶׁךְ הַמְּתוּקָה
וַאֲיֻמָּה כְּאַחַת בְּתוֹךְ בְּאֵר עֲמֻקָּה…

ועוד כמה מילים על האיורים עוצרי הנשימה של ג'ון קלאסן.

קספר דיוויד פרידריך - מתוך בואי, אמא===

קספר דיוויד פרידריך – מתוך בואי, אמא

בתור ילדה שהתקשתה להרדם אני זוכרת היטב את הארכיטקטורה הפלאית שמשרטט האור על הארכיטקטורה הגסה הרשמית. אני זוכרת את מלבני האור שנסעו לאורך התקרה בכל פעם שמכונית חלפה למטה ברחוב, ואת אלכסוני האור שפלשו מן המסדרון וחתכו את רצפת החדר. קלאסן יודע שמרחבים וחפצים נמחקים ונחתכים ומתגלים ומשתנים כשהארכיטקטורה הנודדת של החושך נפגשת בארכיטקטורה היציבה של הבית, והוא חוגג את העושר הזה.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

למעלה, רגע נדיר של הרמוניה שבו הקווים של קורות הרצפה חופפים לקווי הקרניים של השמש.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

קלאסן מפסל באור, ובעצם מקפל אותו שוב ושוב למעין אוריגמי שמתכתב עם הקווים הקבועים של הבית. המרחב הדרמטי והרגשי שהוא יוצר הוא בו בזמן גם מופשט ופורמליסטי. ירידתו של לזלו אל שאול המרתף "החושך" היא בו בזמן גם מסה חזותית על אור ומרחב, ואפילו מבוא לסופרמטיזם המיסטי של מלביץ.

ועוד כמה הערות חזותיות:

לפני ואחרי:

בספרו הנפלא גורילה חקר אנתוני בראון את היחסים בין מרחב לאור לרגש. בצמד האיורים שלמטה למשל מצוירת הגיבורה שלו חנה, במיטתה עם הגורילה הקטן שקבלה, רק שמשמאל, ברגע של עצב ומחנק היא מצוירת בלונג שוט, מאחורי סורגים שנמשכים מתקרת האיור ועד לרצפתו וכוללים סורגים קדמיים וסורגיים אחוריים שגם הם עצמם מוכפלים על ידי צִלם, ואפילו כיסוי הטלאים אנכי כחומה. בעוד שמימין, ברגע של אושר ושחרור, היא מצוירת בתקריב, שמראה רק את הצעצוע האהוב ואת ראשה המואר באור החם של הבוקר (שכמו הושאל מן המנורה הצהובה, החלק היחיד המאושר בתמונה שלפני). היא ממש "זורחת" מן הכר בזכות הקמטים של הציפה הצהובה שבוקעים מראשה כמו קרני אור.

מתוך גורילה, כתב ואייר אנתוני בראון

מתוך גורילה, כתב ואייר אנתוני בראון

וג'ון קלאסן הולך בעקבותיו בסדרת "לפני ואחרי":

אותו חדר, אותה מיטה רק שבתמונה המוקדמת לזלו מחזיק פנס קרוב-קרוב על הכר, ואחרי הביקור במרתף הוא כבר לא זקוק לו. מנורת הלילה גדלה, ובעזרת זווית "הצילום" (ומתיחת המציאות) הושאר החלון החשוך מחוץ לתמונה. המיטה כמעט מרחפת וקווי הרצפה "זורחים" ממנה בזכות הפרספקטיבה.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן. משמאל – לפני, מימין – אחרי

"שלום חושך", לפני ואחרי. מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

"שלום חושך", מימין – לפני, משמאל – אחרי. מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

והתמונה הפותחת והסוגרת את הספר: הטקסט שמעיד שהחושך לא הטריד אותו יותר כתוב בחלון (זה כמו שלט שהחלון בטוח לשימוש עכשיו). לזלו אינו מציץ מעבר לכתפו ואינו זקוק יותר לפנס. הוא יודע שהחושך בעדו. הוא נתן לו נורה.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

מתוך "החושך" מאת למוני סניקט, אייר ג'ון קלאסן.

*

עוד באותם עניינים:

איך נראית ילדות? ביאליק ובתיה קולטון

הצייר והציפור

מר גוזמאי וירמי פינקוס

על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

איור אחד נפלא – לנה גוברמן ונורית זרחי (עוד פחד לילה)

האם מאיירים חייבים להיות צייתניים?

על איורי הנסיך הקטן

ועוד המון

*

ובלי שום קשר, מי שרוצה לדעת עוד על היקום החלופי של פסטיבל ישראל

מוזמן למפגש עם איציק ג'ולי המנהל האמנותי.

המפגש ייערך ב16 במאי, בשעה 17.30, בגלריה-תיאטרון "החנות" ברחוב העליה 31 תל אביב.

הכניסה חינם אבל צריך לאשר הגעה מראש אצל נעמי naomi@traintheater.co.il
.
*

Read Full Post »