Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘הזמיר’

התכוונתי לכתוב פוסט ליום השואה על שבילים מתכלים ופורחים ביערות האחים גרים. בעיקר מתכלים; שבילים של אפר ופירורי לחם שמובילים אל קור ומשרפות ורעב. ובגלל שאני כל כך עסוקה הכול מגיע בדיליי, ופתאום חלף יום השואה ואיכשהו מצאתי את עצמי עם ההפך הגמור, עם נתיבים של מים בגן הארמון. ואם זה סימן, אז למה?

וכך או אחרת – קורה שפיסת אמנות או מציאות לוכדת מורכבות כזאת של יחסים ורגשות שהיא מתפוצצת לי במוח כמו זיקוק. וזה מה שקרה לי עם האנקדוטה המשעשעת על לואי ה 14 (1715-1638) שקראתי שם***. מתברר שהוא השקיע סכומים דמיוניים בעיצובם של גני ורסאי עתירי המזרקות, כל כך עתירים שעל אף המאמצים הרבים לא היו די מים להפעיל את כל המזרקות בו זמנית. ז'אן-בטיסט קולבר שר האוצר של המלך התפנה מעיסוקיו החשובים כדי לפתח שיטת שריקות שבה הודיעו שומרי המזרקות זה לזה על התקרבות המלך, וכך יכלו להקדים ולהפעיל את המזרקות בכל מקום שבו דרכה רגלו…

.

לואי ה 14 "מלך השמש" במחול הלילה Ballet de la nuit (1653)

.

יש כמה וכמה שכבות לסיפור הזה…

ישנו המלך המשוטט בגן דמיוני שבו כל המזרקות אינן נחות לרגע ומפגינות את עושרו וגדולתו. זאת פנטזיה שגוברת על המציאות האובייקטיבית כי זאת הפנטזיה של מי שאמר המדינה זה אני (או לפחות של מי שהאמירה דבקה בו, ולא בכדי). אבל ב1789 פחות משמונים שנה אחרי מותו, הנתק בין הפנטזיה לבין המציאות (אם אין לחם יאכלו עוגות וכולי) ייעשה בלתי נסבל ויחולל מהפכה.

ואחרי המלך, ובעצם לפניו – נמצאים המשרתים, משומרי המזרקות ועד שר האוצר, שותפים לגורל שמרמים מרוב פחד כמו הגננים (שוב גנים) של עליסה בארץ הפלאות שנטעו בטעות שושנים לבנות במקום אדומות וממהרים לצבוע אותן לפני שמלכת הלבבות תערוף את ראשם.

אבל לפחד של משרתיו של לואי ה 14 יש תחתית כפולה: כי מצד אחד הם מבועתים על פי מבחן התוצאה האבסורדית (זה תפקידו של שר אוצר, לארגן שרשרת שריקות?), ומצד שני הם משטים במלך כמו בילד קטן. יכול להיות שהם גם מתענגים על עליונותם?

כי המלך הוא לא רק עריץ אלא גם נלעג (ככה זה תמיד, זה בא ביחד). ויש פה אפילו שמץ אירוניה טרגית כמו בפערי היידע בין גיבור מחזה – נניח אדיפוס המלך – לצופיו.

ואחרי המלך והמשרתים, נמצאים אנחנו שמתבוננים בכל זה מלמעלה. אם אני לוחצת על כפתור המיוט ומזגגת מעט את המבט, לואי ה 14 הופך למלך-פלא שהמים מתעוררים לקראתו ומתחילים לעופף ולרקוד. הוא משוטט בגנו כמין אורפאוס גדול המשוררים והמנגנים: "כששר ופרט על הנבל היו החיות נמשכות בחבלי קסם להקשיב לו ועצים ואבנים היו נעתקים ממקומם וזזים לעברו: מעל לראשו/ עופפו המון ציפורים,/ ומתוך תכול המים/ קפצו דגים/ לשמע הזמרה המופלאה." (מתוך "המיתולוגיה היוונית" מאת אהרן שבתאי. לא כתוב של מי השיר, אולי שלו?).

.

גני ורסאי

כפולה מתוך ספר כוריאוגרפיה שממפה מסלולים של מחולות, נכתב וצויר ב1701 (אותה תקופה). ככה אני מדמיינת את הטיולים של המלך בגניו ממעוף ציפור

.

אלא שברגע שפוקחים אוזניים ועיניים הקסם מתפוגג. זה לא הטבע שמשתחווה למלך אלא חיקוי מכני שקרוב יותר לזמיר המלאכותי של אנדרסן ואפילו לדלתות ש"מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן" של מאיר אריאל. רק שבמקרה הזה ההון והעמל של רבים כל כך (כמו ב"המלך הצעיר" של אוסקר ויילד) משרתים רק איש אחד.

אני עדיין זוכרת את הגנים שצוירו על לוח המשחק של "חבילה הגיעה": גן האנחות, גן הזמן האבוד. גני ורסאי של הסיפור הזה הם גני השררה. לא בגרסתה הרצחנית אלא ברגע של צלילות מחוייכת. וכל ההתרוצצות הזאת, המרקחת המגוחכת והטרגית של רהב וחנופה וקנוניה ואשליות ובזבוזים, הכול אקטואלי עד היום.

*

*** את סיפור המזרקות והמשרוקיות מצאתי בבלוג שפתח אהוב לבי (גילוי נאות והפסקת פרסומת) לפני כמה וכמה חודשים על ספר המכונות המופלאות של אל ג'זארי. לפעמים מתחשק לי לכתוב בלוג לווין על מה שאני מוצאת שם. הידעתם למשל, שאבו אל אנבאס, שוטה חצר מלומד מהמאה התשיעית בבגדד חיבר ספרים רבים וביניהם, "במה נעלה הרקטום על הפה" וספר "על שמות משפחה של חיות"? (כמה הייתי רוצה לקרוא אותם אבל רק הכותרים נותרו), או שהאסטרונום הנודע טיכו ברהה איבד את אפו בדו קרב והיה לו אף תותב מזהב? וזה, ביחד עם שריקת המזרקות, רק משני הפוסטים האחרונים…

*

עוד באותם עניינים

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

זה היה כנראה רק עניין של בגדים רטובים – על סיי שונגון, פמיניסטית מן המאה העשירית

בדרך כלל אני שומרת נגיעה מאקטואליה

על הילדים צוחקים של זכריא תאמר ורוני פחימה

הסיפור המוזר על אנטואן ואטו

*

ובלי אף טיפת חיוך – דימוי שרודף אותי

*

Read Full Post »

מתוך דגי זהב, מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק (לחצו להגדלה).

דגי  זהב, כך נקרא המופע החדש והקאמרי של ענבל פינטו ואבשלום פולק; שלושה רקדנים-שחקנים בתוך תפאורה מינימלית: ריבוע לבן של רצפה ובירכתיו מעין ארון בגדים, מתקן שעליו תלויות תלבושות בגוונים עדינים. משני עברי המתקן מונחות קוביות לבנות גדולות, ויש עוד כמה אביזרים יומיומיים כמו עיתון, רמקול מנייר, גרעינים, וכלי תה – קומקום חרסינה וששה-עשר ספלים.

באמצעים הצנועים האלה נרקם לו מופע מצחיק ופיוטי וגם קצת אפל ומלנכולי. השורות הבאות יספקו כמה קצות חוט לקריאתו. החוטים הללו לא נועדו לכבול את הצופים, אלא להפך, לאפשר לכל אחד למשוך מן המופע – ואולי לרקום לו – את הפרשנות האישית שלו.

כמו כל יצירת אמנות, דגי זהב אינו מערכת סגורה ואוטונומית אלא חלק מנוף תרבותי, שפיסות ממנו – כלומר יצירות ספרות, תיאטרון, קולנוע ואמנות – יוזכרו בהמשך. יצירות אלה אינן חלק מהעבודה, אבל הן ממשיכות ומאירות נושאים צורניים ותוכניים שעולים מתוכה. הן יוצרות הקשר, סביבה שבה אפשר לגשת אליה בלי לקרקֵע אותה יותר מדי, או לסתום אותה בפרשנות.
 

ארון הבגדים

"לא עבר זמן והיא נכנסה עמוק יותר לתוך הארון, וגילתה שמאחורי שורת המעילים הראשונה תלויה שורה שנייה. חושך מוחלט כמעט שרר שם, והיא הושיטה את ידיה קדימה כדי שפניה לא ייתקלו פתאום בדופן הפנימית של הארון. היא צעדה צעד נוסף – ואז עוד שניים או שלושה – ועם כל צעד ציפתה למגע לוח העץ בקצות אצבעותיה. אבל ידיה לא הרגישו דבר."

ק. ס. לואיס, האריה המכשפה וארון הבגדים, תרגמה: נורית גולן

בירכתי הבמה נמצא כאמור, ארון בגדים מקולף, מינימליסטי, הבגדים התלויים מצטרפים למעין מסך; כל בגד מייצג "קפל" והסך-הכל גם "מתנהג" כמו מסך; רוב הזמן הוא מסתיר את ההתארגנות של הרקדנים, ומדי פעם הוא נפתח אל פלאות והפתעות.
בשפה, הארון הוא רהיט הסודות, סמל לכל אותם דברים שאנשים נוטים להסתיר, משלדים בארון ועד, להבדיל, נטייה מינית. הארון של דגי זהב הוא מעין תת-מודע שממנו זולגים זכרונות, פנטזיות ותשוקות חנוקות אל הבמה.

*

הדמויות

"מילק ווד" המחזה לקולות שכתב המשורר דילן תומס, נפתח באישון לילה. העיירה עדיין נמה את שנתה; מרת אוגמור-פריצ'רד "בגלימת לילה קרינולינית, לבנה כקרחון, מכובסת בחרדת-קודש" מחלקת הוראות בחלומה לשני בעליה המתים, אני מצטטת בהשמטות ניכרות:

מרת אוגמור-פריצ'רד: מיד תגיע שעת הקימה, אמרו לי את תפקידיכם.

מר אוגמור:  עלי לגרוף את חוטמי.
מרת אוגמור-פריצ'רד:  בגן, בבקשה ממך.
מר אוגמור:  במפית נייר שאשרוף אותה לאחר מכן.

וכך זה נמשך ונמשך ומסתיים ב:

              מר פריצ'רד:  עלי לברש את הוילונות ואחר כך להפשילם.
מרת אוגמור פריצ'רד:  ולפני שתניח לַשֶּׁמֶש להיכנס, שים לב שינגב את נעליו.

מתוך מילק ווד מאת דילן תומאס, תרגם: אריה אהרוני

ובחזרה לדגי זהב – מיכל אלמוגי היא "האישה". אבריה הארוכים כשל אוליב אויל משתרבבים לכל הכיוונים מתוך שמלתה הלבנה. יציבתה הבסיסית דמויית הסימן שאלה – טפיפה על קצות אצבעות בגֵו כפוף – מגלמת את הסתירה הפנימית שלה; כל כולה פאסיב-אגרסיב, כניעוּת והתרסה, יצריות כבושה וטקסי נקיון, שתלטנות הבאה לביטוי חיצוני באצבע ה"נו-נו-נו" שלה, שפינטו-פולק האריכו עד אינסוף.
בתחילת המופע היא גורפת את חוטמו של בעלה בממחטה ענקית שהיא שולה מכיסו (וגם מחזירה לתוכו) ואז היא משתמשת באף כביָדִית כדי למשוך את בעלה.

האף הוא הידית, מתוך דגי זהב מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

כמו עבודות קודמות של ענבל פינטו ואבשלום פולק, דגי זהב קרובה יותר לאנגליה הויקטוריאנית מאשר ל"שביל קליפות התפוזים". אבל משהו באנרגיה של אלמוגי הזכיר לי נשים בלתי-אפשריות שהכרתי בילדותי; שבורות ובו-בזמן גם שרדניות בעלות להיטות ותשוקה לחיים. אלמוגי נושאת את עיקר המטען הרגשי של ההצגה. לשווא היא מנסה לטלטל את בעלה המנותק הרובוטי המדחיק בגילומו צביקה פישזון; רק הציפור הקטנה המחוברת לקרחתו מרמזת (כמו האקדח של צ'כוב) על עולם של פנטזיה וגעגועים שעוד יבליח בהמשך.

האישה משרתת את בעלה וגם מפעילה אותו – לא רק באמצעות האף (אחת המטפלות בקיבוץ שבו התגוררתי נהגה לומר, שהאוזניים הן הידיות שאלוהים הצמיח לילדים כדי שלמטפלות יהיה במה לתפוס), אלא גם בשלט רחוק, באמצעות רמקול מנייר שלתוכו היא משמיעה צלילים, צקצוקים, קריאות של תרגילי סדר וקולות שעטה שמרקידים אותו על פי הפנטזיות שלה, עד שהוא מתחיל לצחוק ומחזיר לעצמו את השליטה. האישה מפעילה את הבעל גם באמצעות חפצים יומיומיים: העיתון המגולגל והתחוב מתחת לבית שחיו, או ספל התה שהוא שותה, הופכים למעין ידיות המחוברות לגופו.

שגרת החיים על עימותיה הגלויים והכמוסים מועלה בחזקה בעזרת הדמיון. אם זה דו-קרב בצהרי-יום או קטע מצחיק כירופרקטי, מעין חליצת עצמות קטלנית, המלווה בצלילים ביתיים של חריקות ודלתות נטרקות, צלצולים ותקתוקים ופה ושם גם זעקה רחוקה ונפיחה. וכל זאת מבלי להרפות מהכמיהה לאהבה, ליופי ולכל מה שמעבר ליומיום.

*

הדמות השלישית

נגה הרמלין הג'ינג'ית קטנת הקומה חבויה בין הבגדים. היא תלויה יחד עם הפיג'מה הגדולה שלה על קולב בדמות "הילד שלא נולד". כשהבעל נרדם האישה שולפת אותה מן הארון (עם הקולב), מתרפקת עליה ומפעילה אותה כמו בובת סמרטוטים.
ופעם אחרת, כשהאישה ישנה, הרמלין מגיחה מתוך קופסה בתור "הפנטזיה הסינית" של הבעל. הרמלין שייכת לתת-מודע, כל מה שמודחק לארון ולקופסה. פעם היא ילד ופעם היא אהובה דמיונית (הלא-מודע אינו מכיר בסתירות).
ולפני שנגיע לפנטזיה – כמה מילים על כלי תה.

דיים צ'ו – Diem Chau אמנית ממוצא ויאטנמי, ילידת 1979 רוקמת עולם פנימי על כלי תה.

דיים צ'ו – Diem Chau אמנית ממוצא ויאטנמי, ילידת 1979 רוקמת עולם פנימי על כלי תה.

*

כלי תה

אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי.
אוסקר ויילד

הקומקום וספלי הפורצלן הם החפצים המובילים של המופע. הקומקום בעל הזרבובית הבולטת משמש כחרב לוהטת או כאמצעי הפעלה. ערמת הספלים הופכת למשקפת נמתחת, לחדק (או אולי זָקָן). צלצול הספלים המקרקשים מבטא רעד פנימי, שיניים נוקשות. לעיתים כמו נדחסים כל טקסי התה היומיומיים למחול משולב של ידיים פיות וכלי תה, שבו ממלאים הכלים גם את תפקיד התזמורת.
והחרסינה ממשיכה ומחלחלת גם מעבר לגבולותיה: שולי שמלתה הלבנה של האישה מכווצים לגזרת "בלון" המזכירה כלי במעורפל, הצבעוניות המעודנת של המופע כמו נגזרת על פיהם.

"סמפוניה בלבן", ג'יימס מקניל ויסלר (1834 – 1903). האישה שכולה לובן על לובן דורכת על הדוב היצרי שניצוד ועל הזעקה המפוחלצת, השריד המבוית של פראותו. רק היא לבד הורשתה להיכנס הביתה.

מתוך דגי זהב, מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, זה לא רק גזרת השמלה שמזכירה את הגברת של ויסלר במעורפל. גם כאן כמו בדיוקן שלו זו סימפוניה בלבן, כלומר לבן על לבן.

בסרט "היפה והחיה" של דיסני הופכים המשרתים לחפצים. בסוף הסרט, כשהם נגאלים מן הכישוף, מתגלות הזיקות בין הדמויות לחפצים שייצגו אותן: הטבחית השמנה הפכה לקומקום תה כרסתני, ומכסה הקומקום אמנם מזכיר את כיפת המשרתות שהיא חובשת. בנה הקטן הפך לספלון תה שבור – וצורת השבר אמנם זהה לשסע בחולצת הילד שלו, וכן הלאה.

הילד מהאופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים" נענש בלחם יבש ובתה בלי סוכר, עד שיגמור את שיעורי הבית בחשבון. הילד פורק את זעמו על החדר, והדוממים שבהם פגע קמים לתחייה. בתמונה: ציור הכנה של הצייר דיוויד הוקני שעיצב את האופרה ב1980.

הצייר דיוויד הוקני עיצב את התפאורה לאופרה "הזמיר" (של מלך סין,1981) בהשראת כלים מחרסינה סינית. פריטי התפאורה מוצבים על מעין במות עגולות דמויות צלחות.

ובחזרה לפנטזיה: ספק נערה ספק בובת חרסינה מתרוממת מתוך קופסתה. כותונתה הלבנה המעוטרת בכחול נראית כמו חרסינה שהתמוססה והפכה לאריג. ספל קטן עוטר את ראשה כמעין כתר-פרח נרקיסי. קצה סרט אדום מבצבץ מפיה. כשהיא מטה את ראשה נושר שלג תכלכל מן הספל היישר לכף ידו של האיש. הוא שומר אותו לשימוש חוזר. הוא מושך מפיה את הסרט האדום של התשוקה וטומן אותה בכיסו. ושם גם מתגלה הסרט, אחרי שהחלום התפוגג. ("אם אדם היה עובר בחלומו בגן העדן, ופרח היה ניתן בידו להוכחה שאמנם היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח עדיין בידו – מה אז?" כתב המשורר האנגלי סמיואל טיילור קולרידג'.)

*

"השעה היא תמיד שעת תה" (אמר הכובען באנחה)

על אף ההומור, הפיוט והמוסיקה העליזה-נוסטלגית דגי זהב ספוג גם בעצב. בלובן של המופע יש גם משהו מעוקר ורְפָאי, חסך באור שמש (שאולץ לנגב את רגליו לפני שהורשה להיכנס). השעונים מתקתקים אך דומה שהזמן נתקע, כמו בְּסיפור של דיקנס, או במסיבת התה המטורפת של אליס, שבה תוחבים את הנמנמן לתוך הקומקום, טובלים את השעון בתוך התה, וכשרוצים ספל נקי זזים כסא.
"זוהי מסיבת התה המטופשת ביותר שהייתי בה מימי," אומרת אליס לעצמה. ודגי זהב הוא מעין "סרט המשך", גלגול בוגר של אותה מסיבה.

ג'וזף קורנל יצר עולמות קטנים מסתוריים ומלנכוליים מחפצי יומיום ופנטזיה לכודים בתוך קופסאות זכוכית (נזכרתי בהן בגלל האקווריום של דגי הזהב משם המופע).

ג'וזף קורנל

ג'וזף קורנל

רשומה זו נכתבה בהזמנת הלהקה

*

על עבודות אחרות של ענבל פינטו ואבשלום פולק:

הכסא שחלם שהוא איש – על ראשס של ענבל פינטו ואבשלום פולק

אויסטר

שייקר

עוד רשימות על תיאטרון מחול (יסמין גודר,   פינה באוש,  ואחרים)

*

עוד רשימות על שפת חפצים

Read Full Post »