Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הדס עפרת’

פתחו את היומנים (כל המעוניינים) – ב-21 לפברואר ייערך ערב לכבוד ספרי כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י בסלון תרבות עלמא. כל הפרטים במודעה שבהמשך, וייתכנו גם הפתעות!

בין המשתתפים ד"ר ענת ויסמן, ד"ר אפרת מישורי, ד"ר שירה סתיו, שועי רז (כמעט ד"ר), הדס עפרת, אני, ואמניות הקול אתי בן זקן וענת פיק הנפלאות שיבצעו טקסטים של ויטו אקונצ'י ואחרים. כאן למטה הן מבצעות את Travvvveling מאת א. א. קמינגס ואיתן שטיינברג.

"כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי" (מן הכריכה):

"לפעמים אני חושד שהנכונות של בני אדם מאז ומעולם להכנע לכל עריצות," אמר גרוסמן, "לשתף פעולה עם כל שלילת חירות ודיכוי, נובעת מזה שעמוק בתוכנו אנו, נפשותינו, 'מתוכנתים' מלידה להשלים עם כל קפריזה של גופינו, של השרירות העליונה, של כל מה שהוא, בסופו של דבר, מערכת של שרירים."

"ספר הדקדוק הפנימי" הוא בראש וראשונה ספר היחסים של אהרון קליינפלד עם גופו. כלומר, סך כל נסיונותיו לאלף את גופו ולנקום בו, להעלם בתוכו או להשתיל לעצמו מוח חדש חופשי מתַּכְתִיבי הביולוגיה. כמו כל אמן-גוף ראוי לשמו אהרון הופך את גופו לנַשָׂא של רעיון ואת הפציעה העצמית ל"אקטיביזם פוליטי" נגד השרירות העליונה.

ובצד הגוף, השפה; אקונצ'י היה משורר עד שגילה שהמילים הן בעצם אמצעי תחבורה, הן מסיעות את הכותב ואת הקורא על פני הדף, משמאל לימין ומלמעלה למטה. בעקבות הגילוי הוא "ירד מן הדף" והפך לאמן-גוף וּוידאו, לפסל ולארכיטקט שעדיין מתחיל כל פרוייקט במילים (ולא בשרטוט). אהרון, נציגו של גרוסמן, הוא "דוקטור דוליטל היודע את שפת המילים".

הספר הזה הוא על הזיקה בין כאב למשחק ובין ציות למרד. על אמנות הגוף המילה המשקפות והמשלימות זו את זו.

לספר מצורפת שיחה על דקדוק וחירות מאת ענת ויסמן.

*

עוד על "כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י"

*

ועוד אתי בן זקן שרה בלדינו:

ולבסוף – בלי שום קשר לעלמא או לערב, שרון צוקרמן פותחת סדנא לרקדנים ומיצגנים (מעבר למה שכתוב בהמשך – היא השתתפה בין השאר כרקדנית-יוצרת בפתאום ציפורים של יסמין גודר, וכאן היא מספרת על עבודתה עם היוצר הבלגי יאן דקורטה. היא לא אוהבת לספר שהתקבלה לרקוד אצל פינה באוש, אבל אני פטורה מההצטנעות):

Read Full Post »

לפני שנה, בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים, הושק הספרחפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי שכתבתי עם רוני מוסנזון נלקן. ההשקה היתה מחווה לאגדת היפהפייה הנרדמת. במעשייה המקורית הוזמנו שתים עשרה פיות לברך את התינוקת. הסרוויס לא הספיק לפיה השלוש עשרה, וכך התחילו הצרות.

להשקת הספר הוזמנו שתים עשרה פיות, כלומר אמני בובות מהארץ ומחו"ל. הם ישבו סביב שולחן ארוך של ליל סדר ובמקום ברכה – כל אחד מהם הציג "מופע צלחת", כלומר מופע שאורכו לא עולה על שלוש דקות באזור הצלחת שלו.

הפיה האחרונה היתה הדס עפרת. נער שליח הביא לו צידנית שממנה בקעו פעימות לב, ואמנם היה בה לב אנטומי ענקי יצוק משוקולד (כלומר "חפץ-לב"' פשוטו כמשמעו). הדס ניסה לבתר את הלב בעזרת מערכת נוצצת של סכיני חדר ניתוח (על מנת לכבד את הפיות). בחזרות זה הלך בקלות, אבל מיזוג האוויר של התיאטרון הקפיא את השוקולד, והדס נאבק והזיע וחצב ממנו רסיסים בעמל רב. רגעי אמת כאלו שבהם האמן מתמודד עם תקלה לא צפויה יקרים ללבי מאד. הם הופכים את העבודה ליותר חיה וחד-פעמית.
הפיה הרעה אגב, היתה יוסף שנעלב, קילל את הספר ואחר כך חזר בו והמריא מן האולם על צלחת מעופפת וכל הקהל אחריו.

גם אני הייתי בין שתים עשרה הפיות, ושלוש הדקות שלי כללו סיפור, הרצאה, ומיצג.

הסיפור היה של האמנית סופי קאל. ב"הרצאה" ניתחתי אותו כתיאטרון בובות אמנותי על פי "חפץ לב". זה נעשה בחיוך אבל גם בכובד ראש. כי תיאטרון הבובות שבו עוסק הספר הוא האמנות הכי נסיונית ובינתחומית.

בתמונה למעלה: הדס עפרת במיצג האדם הצוחק שגם אותו הסברנו בספר כתיאטרון בובות אמנותי. האיור של בתיה קולטון, מתוך "חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי".

לכבוד הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות שנפתח היום בירושלים, אני מביאה את הסיפור, ההרצאה והמיצג.

הסיפור הוא של האמנית סופי קאל והוא נקרא "הדלי":

בפנטזיות שלי אני גבר. גרג קלט את זה מיד. אולי משום כך הזמין אותי יום אחד, להשתין בשבילו. זה הפך לטקס. הייתי נעמדת מאחוריו, מגששת ופותחת את מכנסיו, אוחזת בזין שלו ומכוונת כמיטב יכולתי. ואז, לאחר הניעור המסורתי, הייתי מחזירה אותו למקום וסוגרת את החנות. זמן קצר לאחר שנפרדנו, בקשתי מגרג תמונה של הטקס הזה, למזכרת. הוא הסכים. וכך, בִּסטודיו בברוקלין, השתנתי בשבילו בדלי פלסטיק אל מול מצלמה. זה היה התירוץ שלי לשים את ידי על אבר המין שלו בפעם האחרונה. באותו ערב הסכמתי לגירושין.

ועכשיו לניתוח הסיפור לפי העקרונות שהצגנו בספר.
ארבע הערות:

  1. זה סיפור על תיאטרון בובות. גרג הוא בובה מודרנית. סופי המפעילה "משאילה" לו את ידיה. בספר אנחנו מדברות בין השאר, על האנטומיה החדשה הנוצרת מן הצירוף בין אברים אנושיים לבובתיים. במקרה של סופי וגרג מדובר באסומבלאז' של אברי גבר ואישה, שהופך אותם, על פי האידאל התנ"כי, ל"בשר אחד".
  2. לגבי "הניעור המסורתי" (של הזין בסוף ההשתנה): הבובנאי הרוסי סרגיי אוברזצוב אמר פעם שאיש לא יתרגש משחקן שמושך בקצות מכנסיו לפני שהוא מתיישב, אבל בובה המבצעת אותה פעולה בדיוק יכולה לזכות במחיאות כפיים…
  3. המפעיל אמנם מפעיל את הבובה, אבל גם הבובה מפעילה את המפעיל. הבובה היא כלי, שדרכו הוא מתחבר לחלקים סמויים באישיותו. בובת גרג מאפשרת לסופי המפעילה לממש את הצד הגברי שלה.
  4. הדלי הזה הוא "חפץ – לב".

והמיצג: אישה, מגזרת נייר בצורת איש, מים, קשית, דלי (כיוון שאין תמונות מהאירוע אילתרתי שחזור ביתי בחדר האמבטיה. אופן ההפעלה: מלאי פיך מים והשפריצי אותם דרך הקשית.)

והערה חמישית ואחרונה: המיצג הוא מחווה לסיפור, אבל אם נחזור ל"חפץ לב" אני פשוט יוצרת ומפעילה "בובה של פעולה אחת". (ראו עמ' 57 בספר)
מראי מקום נוספים:  הערה ראשונה עיינו עמ' 38, הערה שניה עיינו עמ' 211, הערה שלישית עיינו עמ' 140

למטה קליפ של סעודת הפיות (שמדלג באלגנטיות על נפתוליו של הדס. ובכל זאת – טעימה)

לדברים היפים במיוחד שכתב שועי רז על הספר

האדם הצוחק, תיאטרון בובות או מיצג

סיפורים נוספים של סופי קאל באתר:

חלומה של נערה (הקינוח)

שני סיפורים על מוות (טלסטר, הסדין)

בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות של סופי קאל (שמלת הכלולות, החתונה החלומית)

הנעל האדומה

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר (העניבה)

"הדלי" היה הסיפור הראשון של סופי קאל שתרגמתי
והוא פורסם לראשונה בפוסט  בפנטזיות שלי אני גבר

Read Full Post »

כפי שחלקכם יודעים, "רשימות" – האתר המארח את עיר-האושר – משנה מצב צבירה ולכן עברתי לכאן.
הפניות לרשימות חדשות ימשיכו להתפרסם כרגיל בדף הבית של "רשימות", אבל כל מי שנהג להגיע אלי ישירות – מוזמן להחליף את הכתובת ההיא בכתובת הנוכחית לפני שהמקום ההוא ייעלם.

הייתי שם קצת פחות משנתיים. 146 פוסטים, קצת יותר מ1000 צפיות לפוסט בממוצע. הלהיט הגדול – ללא ספק, מה אומרים האיורים? העץ הנדיב, 5581 צפיות. הכי פחות פופולרי כתוב בגוף 18 – לאן הולכים הזכרונות כשהמוח נחרב? רק 389 כניסות. למה דווקא הוא? אין לי הסבר. כתוב בגוף 15 – מורשתו הרעה של דוקטור מנגלה, זינק בעקבות יום השואה האחרון, הדיח את מיצגניות וגיבורים מרשימת חמשת הנצפים ביותר והשאיר מאחור גם את געגועים לגופה של העברית, אויסטר, ואהבה ותיעוב ליוזף בויס. וזה באמת סימן שהגיע הזמן שלי לעבור, אין לי חשק לראות את דוקטור מנגלה נוסק ברשימות הצד שלי.

המעבר לכאן היה מתיש. הרשימות נשברו בדרך, הסרטונים נמחקו, הבוקסות הפכו ארוכות ודקות כאילו אכלו מהצד הלא נכון של הפטרייה, חלק מהפונטים התנפחו והתחילו לטפס זה על זה, תמונות נחתכו ועשרות פוסטים נדחקו משום מה אל מתחת לרשימות הצד. לפעמים היה די בריפרש כדי לחלץ אותם, אבל בדרך כלל הם רק נמתחו וחזרו בצליפה למחבואם. פסיכדלי לחלוטין.
כבר יותר משבוע שאני פולה שגיאות כמו אחת מגיבורות האגדות שעליהן אני כותבת, רק בלי הציפורים שבאות לעזור. מסתבר שגם אם מוחקים את הפוסט, הדף הריק זוכר את השיבושים ומשחזר אותם. זאת אומרת – לא תמיד. ואיכשהו ציפיתי לעקביות, ולא למיסטיקה או לפסיכולוגיה, אין לי מושג מה המודל. הייתי ממשיכה לתקן ולתקן עד היום לולא הגחתי במקרה למחשב אחר וגיליתי שהכל במקום. כלומר טעיתי בסרט, זה לא היה אַל המחשב המשוגע מ"אודיסאה בחלל", אלא "אנדרגראונד" של קוסטריצה, שבו האנשים ממשיכים להסתתר כי הם חושבים שהמלחמה לא הסתיימה.

אני עדיין ממצמצת. הכל נראה לי משונה ולא ממשי. העיצוב מוחצן ומיופייף לעומת הצניעות כבדת הראש של רשימות. ואז אני חושבת על דיאן ארבוס (הצלמת הנפלאה) שעבדה שנים בצילום אופנה ושנאה את זה, "כי הבגדים עוד לא קיבלו את צורת הגוף של האנשים". גם הזרות הזאת תחלוף מן הסתם כשאחזור לכתוב ולהתכתב והוורדפרס החדש והנוקשה ישתפשף במרפקים.

תודה גדולה למיטל שרון מ"הסיפור האמיתי והמזעזע" שליוותה את נפתולי בנדיבות, בענייניות ובשמץ פליאה, לתומר פרסיקו חונכי הנאמן ומאיר הפנים, לשועי הנכון כתמיד להושיט כל עזרה (וגם לעידן לנדו ששמע את קריאת המצוקה שלי!). וכמובן לשלושת מייסדי רשימות – ירדן לוינסקי פסיכיאטר, אורי ברוכין ואילן גליני. המקום הזה שינה את חיי, תודה.


ובאשר לציידים


בעיצומו של הבלגן היה קול קטן שנזף בי על הפוסט שאיתו ניסיתי לעבור בפעם הקודמת והכושלת; "שירי ערש ליום השואה", מה יותר סופני מזה. מה יותר מזמין צרות או לפחות מחזיק להן את הדלת. אז הפעם אני זהירה יותר עם המאגיה.

1.

זהו דף מספרון על ציורי מערות של האינדיאנים בצפון אמריקה. משהו בגופן של החיות – ארבע הזעירות השועטות בשורה מימין למעלה, וגם האמצעית למטה והשתיים שמעליה – נראה לי מלאכותי, צופן איזה סוד. כשהסתכלתי שוב הבנתי שהגוף צוייר בדמות קשת. קרני החיה שלמטה הן מעין חץ (כפול) שנעוץ בראשה.

במודע או שלא – התמונה חושפת את תשוקתו של הצייר-צייד ללכוד את החיה, הוא מצייר אותה כבר בתוך (הכיס) הקשת שלו. אבל אפשר גם לצעוד צעד נוסף לאחור, ולומר שאולי האיילה עצמה שימשה השראה ליצירת החץ והקשת. שהרי מי שרצה בה, עקב אחריה ופינטז עליה, התפעל מהגמישות והמהירות של גופה, מהקרניים הקשוחות והחדות; ייתכן שכל אלה ניחשו לו בחלום או בהקיץ את כלי הנשק שיוכל לנצחה. לא רק משום שהוא יעיל מן הבחינה הטכנית, אלא משום שנוצר בצלמה. מאחר והקשת כבר לכדה את גופה והחץ כבר נעוץ בראשה, היא לא תוכל להימלט.

*

תוספת מאוחרת מאוקטובר 2011: את התמונה הבאה מצאתי במגזין הקישורים הסמויים מהעין של עמי סלנט. זה ציור קיר מאחת המערות הפריהיסטוריות בעמק דורדון בצרפת. כאן המאגיה מאחדת את הצייד עם נשקו, כפי שאפשר לראות בדמות שבמרכז התמונה – הצייד הוא לגמרי איש-חץ בתוך הקשת של זרועותיו.

2.

ובחזרה לציור הראשון – נזכרתי במיצב הסאונד של הדס עפרת מ2005: רשת של 550 רמקולים זעירים, ציפורים ניצודות וצדות, כלומר פולטות ציוצים מהפסקול של "הציפורים" של היצ'קוק.

ולסיום –  מיניאטורה מסֵפר הציד שכתב הרוזן והצייד גסטון פֶבּוּ בין השנים 1387-1389. בין הסוגים השונים של המכמורות יש גם מגן-דוד, לכבוד יום העצמאות. (אפשר לקרוא את זה בכל מיני דרכים. בשבילי זו סתם טריוויה מימי הביניים, אני לא לוקחת אחריות. ובדיעבד יש לי ספקות גם לגבי המאגיה הזאת, אבל אני לא חוזרת לאחור.)

 

וכדאי גם להציץ בחדשות ספריית גן לוינסקי

Read Full Post »

פעם, כשבני הגדול היה בכיתה א' הוא ערך רשימה של הלוחמים שהוא מכיר:

0F

ובאיות תקני: אפצ'ים, סמוראים, קאובויז (קייבואים), הונים, נינג'ות, אינדיאנים, קוזקים, אבירים, ברברים, פרטיזנים, גלדיאטורים, ליגיונרים, פרתים

בתור אישה חזותית שתמיד רואה כל מילה, הערב-רב הזה של לוחמים מתקופות ותרבויות שונות נקרא לי כמו שיר ותהלוכה, משהו בין תצוגת אופנה לדף מאנציקלופדיה מצוירת.

כבר מזמן אני מרגישה צורך ברשימה נוספת, של ליצנים שאפשר לזַמן או סתם למְנות בימים של עצב (כמו היום). ליצנים הם כמובן לא רק שמחים אלא גם עצובים, ליריים, אכזריים, מרושלים, הדורים, גסים, תמימים, ערמומיים ועוד כמה דברים. וטוב שכך, אם הם היו סתם שמחים הם היו מחליקים על הנפש. ככה הם מסתננים לתוכה ושם הם עושים כאוות נפשם. כי בסופו של דבר ליצנות זה על חירות, כלומר על חתרנות.

אז אני מתחילה פה רשימת-תהלוכת ליצנים, תמונות נבחרות ובסופן רשימה שאותה אתם מוזמנים לעדכן.

התלבטתי אם לכלול בה שמות פרטיים (אני לא זוכרת אם הרקולס או ג'ינגיס חאן הופיעו ברשימת הלוחמים). לעת עתה החלטתי שכן. אם זה ליצן קצת נשכח כדאי להוסיף כמה מילים, אף שרוב השמות/כינויים ממילא מדברים בעד עצמם.

התמונות והרשימה מוקדשות לבני נמר, שבגיל שלוש או ארבע (הרבה לפני רשימת הלוחמים), היה מסתובב עם קלף של ג'וקר בטענה שזו תעודת הזהות שלו, והיום הוא להטוטן.

*

מתוך "הליצנים" (1970) סרטו התיעוד הנפלא של פליני

*

ליצנית של טולוז לוטרק

מסיבות היסטוריות אין יותר מדי נשים ליצניות. למי שמצטער ומוחה נכתב ספר הילדים הנלבב הזה שעניינו מלך ששוטה החצר שלו ברח ללמוד רפואה, והוא זקוק למחליף. בתו הנסיכה חושקת במשרה, אבל כמו שאמה המלכה מסבירה לה: "בארץ הזאת רק בנים גדלים להיות שוטים…"

*

ג'יובני דומניקו טייפולו, צייר במאה ה-18 אינספור סצנות של פולצ'ינלות (דמות מהקומדיה דל ארטה) בכל מיני הקשרים ופעילויות

*

סצנה מן הקומדיה דלארטה

*

ליצנית פוטוריסטית של דפרו 1918

*

ליצן פוטריסטי של הנרי לורנס, 1915

*

ירון מילגרום ב"ציק", מחווה לליצנים-לוליינים הליריים הכחולים והוורודים של פיקאסו (מתוך עבודות שכונה שאצרתי בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות).

*

רקמה אנה קלאוזנרוב, 12.10.1944 – 23.7.1932

ליצן מתוך "אין פרפרים פה", קובץ ציורים ושירים של ילדים מגטו טרזין.

*

בובת ליצן משבט ההופי האינדיאני (מבנה הכובע מתחרז עם מצנפת שוטים מערבית)

*

ליצן חצר של ולסקז, המאה השבע עשרה. קראתי פעם ששוטי החצר לא היו בהכרח ננסים מוכי גורל, אלא אנשים נבונים ושאפתנים שהבינו  שרק בעמדה הזאת יוכלו להתבטא בחופשיות ולהשפיע.

*

ליצן מהמחלקה לתיאטרון של הבאוהאוס

*

בובות פנץ' וג'ודי

*

Joseph_Grimaldiג'וזף גרימלדי, שנחשב לליצן המודרני הראשון, בדמות "ג'ואי", ליצן שהפך לדמות במופעי הבובות של פנץ' וג'ודי.

*

ליצן רחוב קשה יום של דומייה, המאה התשע עשרה

*

ליצנים של ואטו (סצנה נפלאה ומסתורית) המאה השמונה עשרה

*

גילגי (הלא היא פיפי) היא דמות ליצנית לכל דבר, מן הצמות המזדקרות ועד לשמלה המוטלאת, לגרביים השונים ולנעליים הענקיות

*

לפוסט על האדם הצוחק של הדס עפרת

*

למעלה, ברוס נאומן: Mean Clown Welcome

*

ליצנים מאיימים של ארנה ברומברג. היום נפתחה בגלריה דביר תערוכה חדשה שלה. ועם או בלי ליצנים היא ציירת נהדרת (ולמען הגילוי הנאות גם חברה שלי).

סינדי שרמן גם היא ברשימת הליצנים המפחידים

סינדי שרמן גם היא ברשימת הליצנים המפחידים

*

והנה גם הג'וקר, הארכי נבל של קומיקס באטמן, שגולם בין השאר על ידי ג'ק ניקולסון והית' לדג'ר.

batman

דוד פולונסקי, ברמלי, לפני ואחרי - לפני - ליצן-שמאן שבטי, אחרי - ליצן מערבי וביתר פירוט על הספר המעולה הזה - כאן

דוד פולונסקי, מתוך "ברמלי" מאת צ'וקובסקי. מהפך מליצן-שמאן לליצן מערבי
וביתר פירוט על הספר המעולה הזה – קראו פה

*

קרגוז, לץ הצלליות הטורקי בצורת עז (ותודה למירי פארי ששלחה אותו)

*

"אילו בני אדם הם האמנים הללו! אך האומנם בני אדם הם? הנה הליצנים למשל, אותם יצורים משונים מעצם טבעם, שלא נבראו אלא להצחיק, עם ידיהם הקטנות האדומות וכפות רגליהם הקטנות בנעלי הבד ובלוריתם האדומה מתחת לכובע הלבד הכדורי, עם לשון העילגים שבפיהם ומנהגם ללכת על ידיהם, אלה הניגפים ונופלים בלי להרף, מתרוצצים רצוא-ושוב באין תכלית ומנסים לשווא לעזור לכולם, מתאמצים נואשות לחקות את תעלולי עמיתיהם הרציניים – הליכה על חבל לדוגמא – ונוחלים תבוסה מוחצת לקול מצהלות ההמון – האם אותם יצורים בני בלי גיל שקומתם לא צימחה די צורכה, בנים אלה של רוח השטות, שסטאנקו ואני התגלגלנו מצחוק למראיהם (אף שאני עשיתי כן מתוך איזו אהדה מהורהרת), האם הם, עם פרצופיהם הלבנים כקמח, המפורכסים בהפרזה שאין כמוה לגיחוך – גבות עיניים בצורת משולש, ערוצי דמעות מאונכים מתחת לעיניים אדמדמות, חוטמים שאין מוצאים כמותם בשום מקום, קצות שפתיים מעוקמים כלפי מעלה בחיוך אווילי – מסכות, בקיצור, המנוגדות תכלית הניגוד לתלבושתם המרהיבה; אטלס שחור מרוקם פרפרים של כסף, חלום ילדות ממש – האם, אני חוזר ושואל, בני אדם הם, גברים, בריות שניתן לתארם כאנשים מן היישוב, כבורגנים מן השורה? בעיני אין זו אלא רגשנות ריקה, לטעון ש"גם הם בני אדם" עם "לב אנושי פועם", ורצוי גם עם אישה וילד. לא, אני מהדר בכבודם דווקא, אני מגן עליהם מפני כל אותה הומאניות תפלה באומרי: לא, לא בני אדם הם, אלא מפלצות נלעגות של צחוק מטלטל סרעפת, נזירים מנצנצים של רעות-רוח שפרשו מן העולם, יצורי כלאיים כרכרניים, פרי הכלאה של אדם ואמנות התוהו."

מתוך "פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים", מאת תומאס מאן, תרגמה נילי מירסקי

*

ליצנים, שוטים, בופונים, מומוס, פולצ'ינלות, הרשל'ה, חושם, מוקיונים, בדחנים, לצים, שוטי-חצר, ג'וקרים, ארלקינו, פיירו, פנטלונה, פטרושקה, קרגוז, גיניול, פנץ', קספרל, ג'ואי, ג'וזף גרימלדי, הרפו, גילגי, גראוצ'ו, צ'יקו, צ'רלי צ'פלין, כביריה, טיל אולנשפיגל, ג'וחא, חווג'ה נאסר-א-דין, ליצנים ללא גבולות, ליצנים רפואיים, השמן והרזה, באסטר קיטון, ג'נגו אדוארדס, בהלול, וַקְדוּנְקַגָה

הסברים
* פנץ', גיניול, פטרושקה, קספרל הם גלגול של אותו לץ בצורת בובת כפפה בארצות אנגליה, צרפת, רוסיה, גרמניה. קרגוז או קרגיוזיס הוא הדמות המקבילה בתיאטרון הצלליות הטורקי והיווני
* בהלול הוא שוטה-חכם פרסי
* וקדונקגה הוא הלץ של שבט הוִינֶבָּגוֹ בצפון אמריקה. הוא נושא על גבו בתוך קופסא את אבר המין הענקי שלו שתוך כדי הרפתקאותיו נאכל על ידי סנאי. ובלי שום קשר הוא מסוגל גם להפוך את מינו וללדת. ובכלל יש לו יחסים מיוחדים עם גופו. פעם הוא אוכל את מעיו שלו, ובשלב מסוים של הרפתקאותיו מתחולל קרב איתנים בין ידו הימנית לשמאלית (ראו כתוב בגוף 7 – אהרון והצרה היצירתית נגד היד החמקנית והמוח האופצלוכי). הפרטים המאלפים הללו מופיעים בספרו של אריה זקס "שקיעת הלץ".

*

על סיפורי ליצנים:

פניה ברגשטיין והליצן

גם מתוק גם פמיניסטי

*

עוד רשימות:

רשימת הפְּייטוֹת

רשימת התחפושות

רשימת הפיקניקים

דברים נפלאים (על מלכת הרשימות, סיי שונגון, פמיניסטית מן המאה העשירית ואמנית קונספטואלית שהקדימה את זמנה)

*

Read Full Post »

הפרק ה-25 בסידרה של 29 מאמרים על אמנות הגוף של אהרון קליינפלד (גיבור ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן) ועל הקשר שלה לדקדוק האמנותי של ויטו אקונצ'י.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס).

"לשונו שלו הגמישה, השרירית, לשונו בת-החופש" (217).

חופשי ונידח (1)

הדקדוק אינו רק אמצעי מחשבה ויצירה בספר הדקדוק הפנימי, אלא גם אידאל ודרך חיים, כפי שאפשר ללמוד מאירועי הטקס שבו היה אהרון אמור להצטרף לתנועת הצופים.
סצנת מפתח זו (101-103) מופיעה כזיכרון מן התקופה שקדמה לספר; כדי להתקבל לצופים צריכים המועמדים הצעירים לפרוץ מעגל של חמשושים ולהגיע למדורה הבוערת במרכזו. אחרי שאהרון משלים את המשימה הוא מחליט להפוך את הכיוון של המעלל: לפרוץ שוב החוצה, ושוב פנימה וחוזר חלילה. הוא מצליח להחלץ אך לא לחזור, ובסופו של דבר הוא מרים ידיים ומסתלק.

הפריצה אל תוך המעגל היא טקס ההתקבלות אל מדורת השבט (הצופי וגם העִברי). ברגע שאהרון מגיע אל המדורה מתעורר בו "הכוח המשונה שלו", מין תשוקה להטביע את חותמו האישי. בזמן שהוא מהסס מצטרף גדעון למעגל. אהרון מתבונן בתשומת לב באוזניו המחודדות של חברו, האוזניים שירש מאמו ויוריש בבוא העת גם לילדיו, "לא תהיה להם ברירה". הוא חש אי נחת. עשן המדורה מחניק אותו. הוא קם ממקומו. ההנמקה שבה הוא משתמש בינו לבין עצמו כדי להצדיק את מה שהוא עומד לעשות היא לגמרי "לשונית": "מן האותיות המוכרות אפשר תמיד ליצור מילים חדשות, חשאיות".

הוא חש הכרזה, התרסה, לא ברור נגד מי או מה, כי לא מדובר בנמען מסוים אלא בחֵירוּת ההיפוך: "כן, כך, ככה הוא רוצה, בתנועה החופשית הלוך-ושוב דרך החומה הבצורה". והרצון הזה, לפרוץ למעגל ומחוצה לו, גם מקדים אגב, ומבשר, את התשוקה ההודינית להנעל ולהשתחרר שוב ושוב, כאוות נפשו.

הוא קצת חושש לבייש את הוריו המשקיפים על המתרחש משפת העמק, ובכל זאת הוא "ניתז ממקומו. זו היתה חירות, החדווה שניגרה בתוכו כשפרץ כעבור רגע החוצה מתוך המעגל, בידיים מתנופפות לצדדים כמטוס קטן; חירות אבל גם נידחות" – כי העריקה מקוממת נגדו את השבט; כשהוא פונה לאחור כעבור כמה צעדים ומנסה לחזור ולהתקבל על פי תנאיו – הם מתבצרים כנגדו ב"גופם היצוק. בלי טיפת אוויר". הוא מתחרט על פזיזותו (כפי שייבהל בעתיד, כשיצליח סוף סוף לשבור את ידו – עוד גבול שנפרץ ואין ממנו דרך חזרה, 314). אבל כשהוא מבין שגם גדעון מתנער ממנו, הוא מוותר ומסתלק לדרכו. הוא חושש לחזור להוריו אחרי ש"בייש את הפירמה", וכך הוא מוצא את עצמו לגמרי בחוץ.

הדס עפרת, ב"תום" (2003), משחזר את מדורת השבט. ואפשר לראות גם קטע וידאו. בימים אלה הוא משחזר את המדורה במסגרת הצגתה המומלצת של נעמי יואלי (בשיתוף עם קבוצת רותי קנר) "בין הספירות".

"או שאתה בפנים או שאתה בחוץ!" תתרה בו אמו כעבור שנים, "ושאני אומרת בחוץ אני מתכוונת בחוץ!" (260). אהרון לא יקשיב לה. הוא כבר עשה את הבחירה שלו אי-אז בטקס ההתקבלות לצופים; זיכרון הטקס המשובש הוא זכרון מכונן שבו נִגלה הדקדוק כאידאל וכדרך חיים: הדקדוק הוא החירות, היכולת להכיל דבר והיפוכו, לחיות את מגוון האפשרויות. לא סתם לשרוד כמקובל במשפחת קליינפלד, שרידה שמחירה "יכול להיות אפילו חוסר חיים. כמה שאתה פחות חי אתה שורד יותר," אמר גרוסמן בראיון ליעקוב בסר.

לו אהרון היה אקונצ'י הוא היה רושם לעצמו אולי, בצד הטקס המשובש:
התנועה כחופש – אני נע בין פנים וחוץ כדי להיות חופשי. (ראו בוקסת אקונצ'י בהמשך)
התנועה כמעגל חיים – אני פורץ מן המעגל כדי להפוך לפרפר וחוזר אליו כדי להפוך שוב לגולם (יש לנו גולם במעגל).
אני נע בין פנים וחוץ כי איני יכול להחליט לאן אני שייך.
אני נמלט מן הפח אל הפחת, מן המשפחה אל השבט ומן השבט אל המשפחה.
החירות היא הנידחות, ולהפך – הנידחות היא החירות.

(ואתם מוזמנים להוסיף)

חופשי ונידח (2)

ההיסטוריה חוזרת על עצמה כעבור שנים, בערב יום העצמאות. התבנית היא אותה תבנית, אבל הכל נורא יותר, עלוב, גרוטסקי וסופי. יום העצמאות של "השבט" הופך ליום העצמאות הנידח של אהרון. ריח החריכה העומד באוויר "לאחר שזיקוקי הדינור האירו ונשרפו" (279) מתאר (בין השאר) את ילד הפלא שהבריק וכָּבה, כלומר את אהרון. העצירות הפנימית הופכת לעצירות חיצונית (ראו פרק  הקרומים העדינים של החברות) ואהרון, כמו חרה קטן, נלכד בין החוגגים:

"הקהל כמו נוצק סביבו, חומת בשר בְּצורה". (השוו לזכרון מדורת השבט: "גופם היצוק של החמשושים", וכן: "ככה הוא רוצה, הלוך-ושוב, בתנועה החופשית דרך החומה הבצורה"  "… כאן אפילו הודיני לא יעזור לו" (280-281). הוא חש מחנק, בדיוק כמו אז, ליד המדורה: "לצאת מפה. מהר, לנשום".(284)

גם ההנמקה הלשונית של גיל עשר ")מן האותיות המוכרות אפשר תמיד ליצור מילים חדשות, חשאיות", 102(, חוזרת בווריאציה מִשלהּ בערב יום העצמאות; בשיא מצוקתו כ"ישיש בן ארבע עשרה וחצי" (285) ו"מת חי" (284), אהרון חוזר וממלמל לעצמו "מירוען" ו"שימג" – "נעורים" ו"גמיש" במהופך, כדי לחדש את המילים, ואולי, דרכן, גם את נעוריו וגמישותו.

ובאשר לבדידות ולנידחות – אהרון ויתר על ההגנה שסיפקו לו המדורה והחומה ונותר בודד ומיותם: מישהו מנסה לצרף אותו, כמו את אוליבר טוויסט, לכנופיית גנבים. אחר שופך עליו מיץ. לבית הוריו הוא לא יכול לחזור – גם בגלל המסיבה שהם עורכים, וגם בגלל שהם ויתרו עליו לפי תחושתו והחליפו אותו בתינוק החדש המתרקם בבטן אמו. יעלי רחוקה וכבר אין בכוחה לגאול אותו; הוא כבר יודע איך תיראה פעם, נפוחה ובצקית כמו דמותה האפויה. למקלט הוא לא יכול לרדת כי אין לו מפתח גנבים. מדירתה ההרוסה והנטושה של עדנה הוא פוחד, שלא לדבר על החושך השורר במערה שלו ושל גדעון. וכך, לגמרי חופשי – זה עתה ניצח במלחמת השיחרור הפרטית שלו – ולגמרי נידח, לא נותר לו אלא לפנות אל עצמו: להתעלל בעצמו ולחבק את עצמו מפני הקור.

 
 
 

 

 

See Through

הדקדוק הפנימי של אקונצ'י מבוסס על המתח בין הפעולות הפשוטות למשחק הפרשני השואף לכמה שיותר קריאות מקבילות.
ב- See Through סרטון בן חמש דקות מ-1970, הוא עומד מול ראי וחובט בבבואתו עד שהראי מתנפץ והבבואה נעלמת.
ההערות-הארות הנלוות לעבודה נפתחות (כהרגלו של אקונצ'י) במשחקי מילים. הוא מצמיד ל"פעלים" המרכזיים בעבודה מילות יחס שונות המשנות את משמעותם. למשל: get to me–get at me–get into me–get through me. אחרי ה"חימום" הדקדוקי הוא עובר לפרשנות:

"זוהי דרך להיפטר מעצמי. לא, זוהי דרך להיפטר מדימוי ולעמוד על שלי. לא, זוהי דרך להיפטר ממשען הכרחי. לא, זוהי דרך להיפטר מצל מטריד. לא, זוהי דרך לפרוץ מן המעגל הסגור ולהשיג מרחב לתנועה. לא, זוהי דרך להיפטר מעומק המרחב כך שאצטרך לדפוק את ראשי בקיר."

גם אקונצ'י וגם אהרון מנסים, כל אחד בדרכו, לבדוק כמה שיותר כיוונים ואפשרויות. (כמה יצהל אהרון כעבור שנים, כשיעלי תגיד לגדעון שצריך לתת לחבר'ה "לנסות גם כיוונים אחרים" 231). המודל של שניהם הוא השפה. אבל בעוד שאהרון מחיל את הדקדוק באופן ישיר על המציאות, אקונצ'י מסיט אותו אל האמנות.

הפרק הבא – הה"א הלאומית  

Read Full Post »

הדס עפרת הוא אמן רב תחומי ובינתחומי, בובנאי, פסל, מיצגן ומיצבן, שהיה פעם המורה שלי והפך לחבר יקר ולשותף לדרך.

במיצג האדם הצוחק (2004) למשל, הוא "התחפש" לג'וקר. הוא חבש פאה חצי אדומה חצי כחולה בצורת מצנפת של ליצן חצר, ו"פיסל" את פיו לחיוך רחב בעזרת מכשיר המשמש רופאי שיניים בניתוחי פה. כל גופו הטלטל כאילו הוא מתפקע מצחוק, אבל קול הצחוק לא בקע מפיו אלא מרמקול זעיר שהוצמד לגופו.

מן המיצג הזה מבצבץ העבר הבובנאי שלו:

בתחילת המיצג הוא מתאפר; פניו קפואים בהבעת צחוק מוגזמת והוא מדגיש את קמטי הצחוק. הוא צובע את פניו להבעה אחת, מסוימת, כאילו היו מסכה או פנים של בובה.

השיער המעוצב בצורת מצנפת הוא דוגמא ל"הוצאת חלקי גוף מהקשרם", פרקטיקה מאד מקובלת בתיאטרון בובות, שבו כפות ידיים (למשל) הופכות לדמויות.

אבל השיער המעוצב בצורת מצנפת הוא גם דוגמא לשימוש בחומר "לא נכון", שמבליט את הפער בינו לבין החומר שאותו הוא מייצג כביכול (האריג שממנו עשויות מצנפות). בפער הזה נמצאת אמירה; כשהמצנפת עשויה משיער, נחצה איזה גבול: הליצנות הופכת ממקצוע לתכונה, לסוג של טירוף.

המכשיר הרפואי ש"מפסל" את החיוך הוא גם "מנגנון הפעלה" ייחודי, שבעזרתו "מפעיל" הדס את הפה שלו.

ההפרדה בין מקור הקול למקור התנועה מושאלת מתיאטרון הבונרקו היפני, שבו המספר שמשמיע את קולות הבובות יושב על במה נפרדת, ליד במת הבובות. וכך גם התלבושת שבחר לעצמו: בגד שחור רחב של מפעיל ניטראלי.

והתוצאה – ליצן מוזר ומטריד. (כמה עליז יכול להיות צחוק שנוצר בעזרת מכשיר של רופא שיניים).

לרשימת הליצנים

*

ועכשיו הוא, כלומר הדס עפרת, חוזר ללמד!

מכאן ואילך רשות הדיבור להדס:

שפת מופע

מסגרת להתמחות מקצועית (סטאז'), לראשונה בישראל, מציעה לאמנים פעילים ולבוגרי בתי ספר לאמנות ליווי והנחייה בשלבי התכנון והביצוע של מופע אישי בתחומי פעולה, מיצג ודימוי חזותי. הפרויקטים יזכו לדיון ולשיח ביקורתי בהשתתפות אמנים אורחים, אוצרים ובעלי ניסיון הוראתי וטכנולוגי בקשת התחומים שבין אמנות המיצג, תנועה, קול ומדיה (וידיאו, סאונד, אמנות מחשב) ופעולות תלויות מקום או זמן.

את קורס ההתמחות ינחה הדס עפרת, מבחירי אמני המיצג בישראל, בעל ניסיון הוראה עשיר בתיאטרון חזותי ובאמנות. ממקימי בית הספר לתיאטרון חזותי, תיאטרון הקרון והזירה הבין-תחומית בירושלים ומנהלם הראשון. יצירתו הבין תחומית מתמקדת במיצבי קול ווידיאו ובמיצגי משך תלויי-מקום. הציג תערוכות יחיד במוזיאון ישראל, ובחללי תצוגה רבים בארץ ובחו"ל. זוכה פרס שר התרבות לאמנות, 2008.

מנחים אורחים: מרית בן ישראל, אמנית רב תחומית וסופרת; גיא ברילר, אמן פרפורמנס ומדיה; ג'וזף שפרינצק, אמן קול.

הקורס יפתח בחודש פברואר ויתקיים בסטודיו play – מרכז לימוד ויצירה באמנויות הבמה ברחוב לבונטין 7 בתל אביב – בימי ראשון בשעות 16:00-19:30. מופעי גמר פומביים יוצגו בגלריה קלישר. פרויקטים תלויי מקום יבוצעו במרחב הציבורי.
לפרטים: טלפון 0544-717100, דוא"ל ophrat@gmail.com

האתר של הדס עפרת

תוספת מאוחרת (בעקבות השיחה בתגובות עם שועי)

ליצנים זה נושא רחב ועמוק ועשיר בשביל זנב של תגובות. מבטיחה אי שם בעתיד לכתוב עליו. ובינתיים כדי לסיים בחיוך – בובת ליצן משבט ההופי. (יש לי ספר שלם על ליצנים אינדיאנים, עם תמונות הרבה יותר טובות, אבל איני יכולה לסרוק היום, אז זה מה שמצאתי בינתיים.) לרשימת הליצנים.

Read Full Post »

« Newer Posts