Feeds:
רשומות
תגובות

ארכיון הרשומות עם התג "הדייג ודג הזהב"

הפוסט הזה הוא טיוטה של פרק בסיפורים יכולים להציל

*

רוב הנשים השנואות באגדות הרוויחו את השם הרע שיצא להן. בדרך כלל מדובר במכשפות או באמהות חורגות ומתעללות ולפעמים גם וגם: המכשפה שכמעט טרפה את הנזל, המלכה שנסתה לרצוח את שלגייה, האם החורגת שהפכה את סינדרלה לשפחה, וכן הלאה. אבל מה בדיוק עשתה אשת הדייג ולמה יצא שמה לשימצה?

*

הפתיחה

היה היו דייג ואשתו שגרו יחדיו בסִירלַיְלָה קרוב לים. יום יום הלך הדייג לים ודג ודג. ישב פעם ליד החכה והביט לתוך המים הבהירים. הוא ישב וישב. פתאום צלל החוט עמוק לקרקעית, וכשהעלה את החכה, הוציא דג פוט גדול. אמר לו הפוט: "שמע נא, דייג, אני מבקש ממך, תן לי לחיות. אני לא דג פוט אמיתי, אני נסיך מכושף. מה יעזור לך אם תהרוג אותי? ממילא לא אהיה טעים לך. החזר אותי למים והנח לי לחיות."
"בחייך," אמר האיש, "אתה לא צריך לדבר כל כך הרבה. דג פוט שיודע לדבר? בוודאי שאניח לו לשחות."
הוא החזיר אותו למים הצלולים, והפוט ירד למצולה והשאיר אחריו פס ארוך של דם. אחר כך קם הדייג והלך לאשתו לסירלילה.
"בן אדם," אמרה האשה, "היום לא תפסת כלום?" – "לא," אמר האיש, "תפסתי פוט, שאמר שהוא נסיך מכושף, אז הנחתי לו לשחות." – "ולא בקשת כלום לעצמך?" שאלה האשה. – "לא," ענה האיש, "מה אני צריך לבקש?" – "אח," אמרה האשה, "החיים די עלובים כאן בסירלילה המסריח והמגעיל; היית יכול לפחות לבקש בשבילנו בקתה."

("הדייג ואשתו" מתוך האוסף המלא של האחים גרים בתרגום שמעון לוי)

*

טוב? רעה?
חמלה על בעל חיים היא ארוע מכונן באגדות, שמעיד על טוב לבו של החומל ועל העתיד הצפוי לו; בן המלך הצעיר שחס על שועל (בסיפור "ציפור הזהב" למשל) זוכה באושר ועושר, וטמבל לא נחשב (כמו הדייג) וכמו הבן הצעיר בסיפור "מלכת הדבורים" גואל ארמון מכושף וזוכה בנסיכה, בזכות נמלים, ברווזים ודבורים שגומלים לו על טוב לבו.
הדייג של "הדייג ואשתו" מסיים את הסיפור באותו סיר לילה שבו התחיל, וזה כבר אומר דרשני.
וגם האשה אגב, אינה נענשת; קומקום של זפת לא נשפך עליה כמו על ראש הנערה החמדנית מ"גברת הולֶה", וקרפדות לא קופצות מפיה בכל פעם שהיא מנסה לדבר כמו שקרה לחמדנית אחרת מ"שלושה גמדים ביער". היא פשוט חוזרת לאותה נקודה שבה התחילה, מה שמגדיר אותה מבחינה מוסרית כנייטרלית, לא טובה ולא רעה.

*

הבעל
ונחזור לדייג. כל יום הוא יוצא אל הים ומשאיר את אשתו עקרת הבית, בסירלילה "המסריח והמגעיל". כשהיא מתפלאת שלא בקש כלום מהדג, הוא מתפלא בחזרה: "מה אני צריך לבקש?" הוא שואל בתמיהה.
מילא שלו עצמו לא איכפת לגור בסיר לילה, אבל הוא לגמרי אטום למצוקתה של האשה. ובשלב הזה של הסיפור, קשה להאשים אותה בחמדנות. כי מי שאינו שואף אפילו לעבור מסיר לילה לבקתה, אינו צנוע וטוב לב אלא סתם סמרטוט. גם אחרי שהאשה שולחת אותו לבקש בקתה, הבעל ממשיך ומיתמם: "למה לי ללכת לשם שוב?"

אשת הדייג מבקשת לצוות על השמש שתזרח, אייר מוריס סנדק

לבסוף הוא נכנע, הולך לים ומדקלם:

מאנטייה מאנטייה טימפה טם
דג הפוט דג הפוט שבים
רוצה אילזביל אשתי
דברים שאינם כהוויתי

וכיוון שהתרגום לעברית קצת עמום, הלכתי אל התרגום הנפלא לאנגלית (נפלא לא בגלל השורות הבאות אלא בכלל) ושתי השורות האחרונות הן:

For my wife, good Ilsebill
Wills not what I'd have her will

ועכשיו כבר ברור באיזה מין בעל מדובר, כי אתה יכול להתנגד, לשכנע, להתקוטט, להימלט כדי לא לבגוד בערכיך, אבל אם אתה כבר הולך לדג, זה כל כך פחדני ולא לויאלי ה"זה לא אני, זה אשתי" הפתלתול שלו. זו לא צניעות ולא אידאלים, והמרצע אכן יוצא מן השק בסיבוב הבא: "אני לא רוצה לחזור אל הדג כל כך מהר," אומר הדייג לאשתו, "זה עלול להרגיז אותו."

ונחזור לאשה, מאדאם בובארי מסיר הלילה. מהו בעצם פשעה? היא בסך הכל רצתה, כמו רובנו, לשפר מעט את מצבה. אלא שבעלה (מי שאמור לדאוג לה, על פי הסידור המסורתי) הוא נמנע מקצועי שחושש להסתבך עם השררה; ואין כל בסיס לפחד, כפי שמתברר שוב ושוב. הוא לא מספיק להגיד שאשתו רוצה בקתה, והפוט כבר עונה: "לך לשם, כבר יש לה." (למה הפוט כל כך נדיב ונחמד? על כך בהמשך).

*

"זה לא בסדר, זה לא בסדר"
אבל בזאת לא תם הסיפור. לאחר שבועיים האשה מואסת בבקתה ושולחת את הדייג להשיג לה טירה, ובפעם השלישית היא כבר רוצה להיות מלך:

"לך אל הפוט," [היא אומרת לבעלה]  "אנחנו נהיה מלכים." – "אח, אשה," אמר האיש, "למה לנו להיות מלכים? אני לא רוצה להיות מלך." – "נו," אמרה האשה, "אם אתה לא רוצה להיות מלך, אז אל תהיה. אני רוצה להיות מלך. לך לפוט, אני אהיה מלך."
"אח, אשה," אמר האיש, "למה את רוצה להיות מלך? אני לא רוצה להגיד לו את זה." – "למה לא?" אמרה האשה, "לך אליו מיד, עלי להיות למלך."
האיש היה אומלל מאד משום שאשתו רצתה להיות למלך."זה לא בסדר, זה לא בסדר,"הוא חשב.

(הדייג ואשתו, תרגם שמעון לוי)

האשה לא רוצה להיות מלכה, היא רוצה להיות מלך, קיסר, אפיפיור, אלוהים, או – אם לנסח זאת בקיצור – היא רוצה להיות גבר. (ושימו לב שבסיבוב האחרון, כשבעלה מסרב ללכת לדג, היא משתוללת וקורעת באופן סמלי ביותר דווקא את מחוכה – כמו פמיניסטית ששורפת חזייה). אשת הדייג היא יותר שאפתנית מבעלה, וזה לא בסדר. פעמיים לא בסדר. גם היום זה עדיין לא בסדר. ההגחכה והתיעוב הם בין השאר, עונש על החריגה מן המשבצת הביתית. שתחזור לסיר לילה שלה, הכלבה. וכל מה שעדיין אומרים על נשים כאלה.

איור של ירמי פינקוס לתרגום החדש של פושקין – מעשה בדייג ובדג הזהב, אחוזת בית, 2008

*

נסיך החלומות
אבל זו רק הקליפה של הסיפור שמערבב חומרי מציאות בתת מודע ובחלום. אפילו הסיר לילה שבו הם מתגוררים נשמע כמו המצאה חלומית, ולא פחות ממנו הים שמשתנה מבקשה לבקשה: מצלול לצהבהב-עכור, לסגול-אפור סמיך, לשחור מסריח מריקבון מצולות, לשחור מבעבע ורותח, לסערה משתוללת תחת שמיים אדומים עם טלאי קטן כחול, ולרעש אדמה עם משברים גבוהים כמגדלי כנסיה וכהרים מוכתרים בקצף.
גם לשיבוש הדקדוקי, לטבעיות שבה האשה משתוקקת להיות מלך (בלשון זכר) יש מרקם חלומי.
ובל נשכח את הנסיך המכושף; הפוט טוען שהוא נסיך מכושף, וזה קצת מוזר. כי נסיכים מכושפים הם חסרי אונים (אחרת לא היו מצליחים לכשף אותם). והפוט לעומת זאת, הוא קוסם רב עוצמה, כל-יכול כאלוהים. ונדמה לי ש"הנסיך" הזה הוא פליטת קולמוס מהתת מודע של האשה. הדג הוא נסיך החלומות שלה, התיקון המושלם למפסידן שלו נישאה, זה שיגשים את חלומותיה.

*

היא נראתה קשוחה כמו קרש
אשת הדייג אינה נערה צעירה וחולמנית אלא אשה "שכל תקוותיה הושלכו כמו סנוניות פצועות לתוך הבוץ" (הים), כמו שאמר פלובר על מאדאם בובארי. מתנותיו של הדג רק מדגישות את הדיכאון המשתק שלה. בתור מלך, קיסר, אפיפיור – היא לא עושה שום דבר, היא לא שולטת באיש, היא בסך הכל אביזר בתפאורה, חלק מתמונה חיה:

"וכשנכנס ראה את אשתו יושבת על כס, כולו גוש זהב אחד, שני מילין גובהו, כתר זהב גדול לראשה שלוש אמות גובהו, ובו יהלומים ואבני חן; בידה האחת היה שרביט ובשנייה כדור מלכות, ומשני צדיה שתי שורות אנשי משמר, כל אחד ואחד מהם נמוך מקודמו, מהענק בגובה שני מילין ועד הגמד הקטן ביותר שלא היה גדול מאצבע." (אשת הדייג כקיסר. מזכיר לי את תמונת הקיסרית תיאודורה המוקפת בגבירות חצרה, כשכל אחת דורכת על רגל חברתה הפחותה ממנה.)

בפאזת האפיפיור שלה הקיפאון עוד יותר מוחצן: "היא נראתה קשוחה כקרש, ולא נעה ולא זעה."

מים מסמלים רגש. דם (אותו שובל דם שהותיר דג הפוט אחרי שהדייג שיחרר אותו) מסמל כאב. אבל עד הרגע האחרון כמעט, האשה אינה מסגירה כל רגש. היא שולחת את בעלה אל הדג שוב ושוב, בנחישות קרה וסהרורית. בכל פעם שבעלה מציע לה להסתפק במשאלה שקיבלה, היא מגיבה ב"נחשוב על זה," הלא מתחייב.

השלבים הרבים, המפורטים והמסודרים של עלייתה, החזירו אותי לרגע, לבית הספר היסודי; כדי למלא את הבור השחור של השיעמום היינו מבלים את השיעורים בפריטת כתובתינו עד אינסוף: מרית בן ישראל, רח ברק 9, באר שבע, הנגב, ישראל, המזרח התיכון, אסיה, כדור הארץ, מערכת השמש, וכן הלאה.
וגם האשה אגב, מתרצת את רצונה להפוך לקיסר בשעמום: "משעמם לי, אני כבר לא יכולה לסבול." היא אומרת. השעמום הזה משקף את הדיכאון שאין לו תחתית, שום גדוּלה שבעולם לא תרפא אותו, לא תמלא את הריק.

רק בסצנה האחרונה האשה מאבדת סוף סוף את עשתונותיה ומשתוללת כמו הים: שערותיה מתעופפות פרא על ראשה, היא צורחת, בועטת וקורעת את מחוכה. וזו גם הפעם היחידה שבה מעיד המספר על הרוע שבו נתקפה. אבל אם נתקפה, סימן שלא היה בה מלכתחילה. וברור שבסצנה הזאת היא יוצאת מדעתה, באופן זמני לפחות.

*

הדייג ואשתו (האחים גרים) לעומת הדייג ודג הזהב (פושקין)
מעבר למיזוגניות המצויה, נדמה לי שפושקין בגרסתו "החינוכית" אחראי במידה רבה לשם הרע שיצא לאשת הדייג. הסיפור היפהפה של האחים גרים (באמת יפהפה, רק בגלל אורכו לא הבאתי את כולו) הוא חינוכי כמו חנוך לוין בערך (גם אצלו הם יכלו לגור בסירלילה) כלומר בכלל לא. הפיוט המסתורי שלו, עם טיפת הומור של הפרשות, הכאב, הרגישות הפסיכולוגית, הריאליזם; האשה אינה מרשעת והאיש אינו דוד חביב. הכל הרבה יותר מסובך ומציאותי.
איני יכולה לשפוט את היכולת הלשונית של פושקין, את החריזה והמצלול וכן הלאה, אבל בכל מישור אחר פושקין השטיח את הסיפור וסתם את הפערים בשנאת נשים. דג הפוט הגדול המסתורי והפצוע הפך לדג זהב קטן שמדגיש את החמדנות. התקיפות הסהרוריות של האשה הוחלפה בנרגנות מרושעת וסטריאוטיפית. הצארינה (צורת הנקבה המקהה את העוקץ המגדרי) של פושקין רודה במשרתיה באכזריות וכמעט עורפת את ראשו של בעלה. הים אמנם עובר מתכלת לסערה, אבל ללא המסתורין והעוצמה הרגשית של המקור. פושקין פשוט מזדהה עם הדייג, וכל העיבודים שהתבססו עליו אמנם הציגו את האשה כמפלצת. 

הדייג ודג הזהב של פושקין, תרגום מאיר זאב זינגער 1897

*
התעוררתי והנה חלום
בעיבוד של פושקין לסיפור משאלתה האחרונה של האשה היא לשלוט על הים ועל הדג שבתוכו. זה מאד הגיוני בסיפור שעוסק בחמדנות, זו המדרגה העליונה. אבל אצל האחים גרים האשה מבקשת לשלוט דווקא על השמש והירח; ונדמה לי שאני מבינה מה עומד מאחורי המשאלה. הרצון לשלוט בגרמי השמים אינו מעיד רק על גאווה מטורפת ואבדן קשר עם המציאות. הרצון לשלוט על היום והלילה הוא הרצון להמשיך ולחלום.
קשה להפריד בין חלום למציאות בסיפור הזה, האגדה מערבבת אותם ביעילות, אבל אם נחזור לאופציית החלום – הלילה מתקרב מן הסתם לסופו. אור השחר חודר מבעד לעפעפיה העצומים של האשה. והיא היתה רוצה להאריך עוד קצת את החושך ואת החלום המתוק. אבל זמנו של נסיך החלומות נגמר, הגיעה השעה להתעורר, ולחזור לסיר הלילה, כלומר למציאות.

*

מעין נספח:
ובגירסא הציונית אין בכלל אישה - "יגאל ואניית הזהב"
של רפאל ספורטה הוא עיבוד מחורז שבו ילד אילתי קטן ושמו יגאל, לוכד דג זהב, ומסכים להחזיר אותו למים תמורת ספינת זהב, שבה הוא מפליג עם דגל ישראל, מציל ילדי עולים שספינתם נשברה וכולם חוגגים יחד את יום העצמאות.

*

הפוסט הזה הוא טיוטה של פרק בספרי  סיפורים יכולים להציל

*

עוד על סיפורי האחים גרים

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

ללמוד פחד

מה עושות הנסיכות בלילות? (על הנעליים השחוקות ממחולות)

ועוד

Read Full Post »

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 619 שכבר עוקבים אחריו