Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הדייג ואשתו’

  1. מתחת למילים צומחות חמניות

פיליפ אוטו רונגה (1810-1779) היה מחברם של שניים מהסיפורים הנפלאים ביותר באוסף האחים גרים, הדייג ואשתו ו"מן הערער", סיפור שמצליח להיות רצחני עד העצם ובו בזמן גם לירי ופלאי ואנושי. נופי הסיפורים כמו צמחו בחלום או בתת מודע. המרחב טעון ברגש ובכוחות עמוקים. אין הפרדה בין טבעי לעל-טבעי, בין מטפורות לעובדות. רונגה הוא סוג של קוסם ובעצם בעל נס. כמו אברהם סוצקבר הוא "הופך נייר לאילנות, לעץ חיים". הוא שולח את שורשיו לתוכו, "עד אשר תפרוץ / שירת הציפורים." ומעבר לזה – ואולי בעיקר, בעיני אנשים שהם לא אני – הוא היה גם צייר מיסטי שמת בדמי ימיו, וכותב מכתבים רבי השראה, שחלחלו לציורי הנוף של אמנים רבים, למשל ואן גוך ואמיל נולדה, כפי שטוען הספר הבלתי נדלה הזה, ומתכוון לאיזו אינטנסיביות רגשית ורוחנית (כל השלושה היו נוצרים אדוקים). ועם זאת, הניסוח המעט מוזר – "השראתן [של דעותיו של רונגה] ניכרת בגישתם האקסטטית והסימבולית לנוף ולפרחים" – ההפרדה הלא מתבקשת בין "נוף" ל"פרחים", גורמת לי לחשוד שמתחת למילים צומחות חמניות.

פיליפ אוטו רונגה, ילדי הולסנבק 1805

את החמניות של ואן גוך (1890-1853) אין צורך להציג, הן רשומות על שמו בתרבות. הנה כמה מהחמניות של אמיל נולדה (אקספרסיוניסט גרמני, 1956-1867).

אמיל נולדה, חמניות

אמיל נולדה, חמניות

אמיל נולדה, חמניות קטנות

.

אבל לי החמניות של רונגה הזכירו דווקא את מוריס סנדק.

.

כריכת outside over there כתב וצייר, מוריס סנדק

.

יש לי זיכרון לתבניות. זו ברכה וגם קללה. אני לא יכולה להסתכל על תמונה (או לחילופין לקרוא שורה) מבלי שמנוע החיפוש הפנימי שלי יציע דימויים מקבילים, בלי להבדיל בין מקורות מוצהרים, השפעות לא מודעות, או מבשרים בדיעבד, כפי שהגדיר אותם בורחס ב"קפקא ומבשריו", מסה יפהפייה (שגרמה לי להרגיש פחות בודדה בעולם) ושבה מצביע בורחס על איכויות קפקאיות בטקסטים מתקופות שונות וממקומות שונים בעולם, טקסטים שקפקא לא היה מודע כלל לקיומם, אבל יצירתו בכל זאת "שינתה" אותם וחשפה בהם יסוד קפקאי. בורחס מניח את קפקא כמין שֶׁקף על פִּסקה של סופר סיני מן המאה התשיעית, או על פואמה של המשורר האנגלי רוברט בראונינג ומגלה אותן מחדש, ומסיים במסקנה היפהפייה, שכל סופר (וכל אמן) יוצר לעצמו בדיעבד גם את מבשריו. חצי מעיר האושר זה קישורים כאלה, מהרפאים של לוסיאן פרויד ועד ברבורי הבר של מרג'הוהפעם מוריס סנדק ופיליפ אוטו רונגה.

מימין פיליפ אוטו רונגה. משמאל מוריס סנדק. לחצו להגדלה

כריכת outside over there של סנדק קרובה עד כדי גילוי עריות ל"ילדי הולסנבק" של רונגה: גדר הכלונסאות הלבנה (באיורים הבאים יופיע גם הכרכוב הכדורי), חמניות הענק, שפת הגוף של האחים, כשהגדול יותר נוטה מעט ימינה ושולח זרוע מגוננת אל מאחורי הקטן שמרים את ידו. האיור של סנדק דחוס יותר, גם בזכות הכותרת הכבדה הענקית שפחות או יותר נחה על כתפה של הילדה, וגם בגלל שהוא ממזג בין האח הבינוני לתינוק. לקראת כתיבת הפוסט נתקלתי בראיון שבו סנדק קושר את עצמו לחמניות של רונגה ולרונגה בכלל (ברמת, "outside over there זה כמו ציור גרוע של רונגה"). ועוד לא החלטתי אם להעלב שניחשתי את המובן מאליו או לשמוח שזכיתי סוף סוף בראָיה מוצקה.

outside over there הוא סיפור על ילדה היוצאת להציל את אחותה התינוקת שנחטפה על ידי גובלינים ברגע של היסח דעת. יש כמה גרסאות מוקראות באינטרנט. הנה אחת, יפה במיוחד, מתוך ערב לכבוד יום הולדתו השמונים של סנדק (דקה 16:15 ואילך).

.

  1. כאילו שנוף יכול לעבור ליד החלון ולהציץ

outside over there הוא הספר הקרוב ביותר ללבו של סנדק מכל אלה שיצר. הוא קשור לחוויות הילדות העוצמתיות ביותר שלו, כשהופקד או הופקר בידי אחותו השמרטפית בעל כורחה (גם בציור של רונגה יש ילדים ותינוק בלי מבוגר אחראי), וגם לחטיפתו ורציחתו של לינדברג התינוק, בנם של הטייס הנודע ואשתו הסופרת ב1932. תמונת הגופה פורסמה בעתון הבוקר והוסרה ממהדורת הצהרים. סנדק בן הארבע הספיק לראותה לפני שהוסרה, והתעתוע רדף אותו במשך שנים. וגם הטראומה. אם תינוק שמוגן בכל המטפלים והגדרות שעושר יכול לספק, נחטף ומת, איזה סיכוי יש לו, העני, החולני, המזדנב אחרי אחותו.

למטה, מוריס סנדק, כפולה מתוך .outside over there האם וכלב השמירה אינם מבחינים בגובלינים המתגנבים מתחת לאפם ואינם שומעים את צרחותיה של התינוקת המופקדת בידי אחותה.

מוריס סנדק, מתוך  outside over there לחצו להגדלה

.

אני לא אכנס לניתוח של הספר. בין השאר בגלל שהוא לא נמצא בידי. ובכל זאת עוד כמה דברים.

ראשית, לא רק איור הכריכה, רבים מאיורי הספר מושפעים שלא לומר ספוגים בציוריו של רונגה. גם כשמדובר במחוות מודעות, זה הרבה יותר עמוק מזה, כאילו הציורים של רונגה חלחלו לתת מודע של סנדק, התמזגו עם זכרונותיו והולידו אותם מחדש. הנה כמה דוגמאות מתוך רבות.

מימין, פיליפ אוטו רונגה. משמאל, מוריס סנדק outside over there (פרט) לחצו להגדלה

מימין, פיליפ אוטו רונגה, משמאל, מוריס סנדק, outside over there לחצו להגדלה

מימין, תינוק של פיליפ אוטו רונגה, משמאל, מוריס סנדק מתוך outside over there (פרט)

מימין, מוריס סנדק, outside over there (תמונת ראי), משמאל, פיליפ אוטו רונגה, פטרוס הולך על המים (פרט) לחצו להגדלה

מימין, מוריס סנדק, מתוך outside over there (פרט, תמונת ראי), משמאל, פיליפ אוטו רונגה, פטרוס הולך על המים (פרט)

שני הפרטים האחרונים לקוחים מציורו של רונגה "פטרוס הולך על המים" (מתי יד פסוקים 24-36):

פיליפ אוטו רונגה, פטרוס הולך על המים. (על רגל אחת: הסערה מתחוללת בכנרת. בספינה נמצאים תלמידיו של ישו. הם רואים אותו הולך על המים וחושבים אותו לרוח רפאים. כדי להרגיע אותם הוא מורה לפטרוס ללכת לקראתו. כשפטרוס מתחיל לשקוע הוא מציל אותו. וזה הרגע המצויר.) לחצו להגדלה

.

ב"מן הערער" רוצחת אם את בנה החורג, מבשלת את גופו ומגישה אותו לאביו (אל תחשבו הנזל וגרטל, תחשבו מיסה נוצרית). אחותו האוהבת עוטפת את עצמותיו במטפחת משי ומניחה אותה מתחת לעץ הערער, ומן הערער פורחת ציפור יפהפייה שמזמרת את סיפורה. בסוף המעשייה בא כל אחד על גמולו והנרצח קם לתחייה. (זה היה תקציר נפשע לסיפור נפלא שאכזריותו משתווה רק לתועפות החמלה והקסם והתחייה שמוטמעות בו.) וגם outside over there ספוג באמונה הנוצרית שילד מת יכול לקום לתחייה, או רק במשאלת לב עם כוח מאגי, או בקינה מזעזעת על מה שכמעט אבל לא. הנופים של סנדק הם פנימיים וחיצוניים בו בזמן. הם פולשים לחדר דרך החלונות, דוממים וחיים, משתנים כל הזמן כמו הים המופלא בסיפורו של רונגה, ב"הדייג ואשתו" שמשתנה כל הזמן, מצלול לצהבהב-עכור, לסגול-אפור סמיך, לשחור מסריח מריקבון מצולות, לשחור מבעבע ורותח, לסערה משתוללת תחת שמיים אדומים עם טלאי קטן כחול, ולרעש אדמה עם משברים גבוהים כמגדלי כנסיה וכהרים מוכתרים בקצף.

וסנדק מרחיק לכת מרונגה, כי בחלון החזיתי של outside over there יש עצים בהתחלה, וגם סורג שנעלם בלי אליבי מילולי, והעצים מתחלפים בים עם ספינה. כאילו שנוף, כל נוף שהוא, יכול לעבור ליד החלון ולהציץ. זה מערער אבל גם נפלא.

למטה, אותם חלונות, נופים משתנים (מבחר)

מוריס סנדק, מתוך outside over there (בחלון, עצים וסורג)

מוריס סנדק, מתוך outside over there (אותו חלון כמו למעלה, כמה דקות אחרי, ים עם ספינה)

מוריס סנדק, מתוך outside over there (אותו חלון, מיד אחרי) לחצו להגדלה (ואתכם הסליחה על הבדלי הצבעים בין האיורים, זה מה שמצאתי באינטרנט)

.

לים לפחות יש איזו הצדקה בתור המרחב שבו נמצא האב המלח. (ובהמשך לכך, ציורו של רונגה, פטרוס הולך על המים (ראו תמונה אי שם למעלה) נמצא בתשתית outside over there ביחד עם "ילדי הולסנבק".

אבל מה נאמר על החמניות המככבות באחד עשר מעמודי הספר (על פי ספירה מהירה), חבורה דחוסה ונסערת של פרחי ענק שנדחפת לתוכו מתחת לרדאר של הטקסט. החמניות לא מוזכרות במילה. אלה כוחות בלתי מודעים, שיש להם זיקה למצנפת הצהובה של התינוקת, ואולי גם למעיל הגשם הצהוב של האם שבו מתעטפת הילדה כשהיא יוצאת למסע, ושקפליו המפותלים מתחרזים עם הקרן המפותלת. זה אפס קצה ממה שגואל את האיורים מאילוסטרטיביות, ומעניק להם עוצמה רגשית שמחזירה אותי לואן גוך ולנולדה. אבל די.

*

דף הניהול מבשר לי שזה הפוסט השש מאות בעיר האושר. מזל טוב לי. אני חושבת.

*

עוד באותם עניינים

הזנב והלב, או האם מאיירים צריכים להיות צייתנים?

האם איור זאת אמנות?

Read Full Post »

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

שש סיבות

1.שהיא גם סיבה טובה לא לקרוא את הפוסט לפני שקוראים את הספר (וממש כדאי לקרוא אותו)

"משונה," קטע אטריו את דבריו, "ככל שיכולתי לראות, לא היה כלום מאחורי שער הסלעים, רק מישור ריק לגמרי. אז איפה מסתתרים השערים הנוספים האלה?"

"שקט!" נזף בו אנגיווּק. "אם תפסיק אותי ככה כל הזמן, לא אצליח להסביר לך שום דבר. זה מסובך מאד! העניין הוא כזה: השער השני מופיע רק אחרי שמצליחים לעבור את השער הראשון. והשער השלישי מופיע רק אחרי שמצליחים לעבור את השער השני. ואויולאלה מופיעה רק אחרי שמצליחים לעבור את השער השלישי. עד אז לא רואים שום דבר חוץ מהשער הראשון. כלומר, עד אז הדברים האלה לא קיימים שם בכלל, אתה מבין?"

(מתוך "הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה)

העיקרון הזה שבו דברים לא קיימים עד שמגיעים אליהם, מתאר בלי משים את האופן הייחודי שבו צומח הסיפור שאינו נגמר (וגם את האופן שבו נכתב, מן הסתם, את האמון השלם של אנדה בכוח הסיפור, בלי ביטוחים ופיגומים). זה הופך את הקריאה הראשונה לחוויה פלאית ויחודית. ספוילרים יגזלו את הפלא הזה ולא יחזירו (זאת גם התרעת ספוילרים כמובן).

*

2. סיבה שראויה לפוסט נפרד אשר ייכתב בפעם אחרת (ועד אז)

כי זה ספר חם וקסום ובו בזמן קריר ומופשט, סיפור פנטסיה חד פעמי שהוא גם מסה על דמיון, על קריאה וכתיבה ועל היחסים המורכבים והסימביוטיים בין ספרות למציאות. כי הוא לא רק מעורר רגש אלא גם מחשבה, הרבה מחשבות, כמו שברכט רצה, כי "הסיפור שאינו נגמר" הוא דגם זעיר ודוגמית מכושפת של ספרות, של האופן שבו היא נרקחת מזכרונות ומשאלות ומחשבות, יוצרת את העבר ושמה רגל בעתיד, נשמרת ושומרת על בני אדם.

*

3. מזל

"דרקוני מזל הם יצורי אוויר וחום, יצורים של שמחה חסרת מעצורים, ולמרות מבנה גופם הכבר הם קלים כמו ענן של קיץ." (מתוך "הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה)

בגלל המזל.

המזל הוא התאום הטוב של הגורל המיתולוגי. בניגוד לגורל האפל והנוקשה המזל הוא מבורך ומואר, ופתוח וגמיש לאין שיעור. ב"סיפור שאינו נגמר" הוא לובש את דמותו של פוכור (פלקור) דרקון המזל הנלבב, שאין לו צורך בכנפיים, הוא שוחה כמו דג במרחבי השמים.

פוכור נולד מן המיתולוגיה הסינית ואנדה הפך אותו לידיד ולשטיח המעופף של הגיבור. אבל מעבר להתגלמותו הגלויה והפעילה, המזל מחלחל לדי אן איי של הסיפור, והופך את הבלתי אפשרי לאפשרי, באופן שיטתי כמעט ובלי שום קמצנות:

לא רק שפרדה זקנה כמו ייכה תוכל ללדת (פעמיים בלתי אפשרי: גם פרדה וגם זקנה), אביו של בנה יהיה סוס לבן עם כנפיים מנוצות ברבור שמאוהב בה עד כלות. המזל הוא גם זה שחושף ויוצר את הטוב מתוך הרע: הארס של יגראמול הורג תוך שעה, אבל מעניק למי שנושא אותו את היכולת להעביר את עצמו לכל מקום בפנטסיה. הוא הופך מרחק בלתי אפשרי לאפשרי, ובזמן שנותר המזל כבר ידאג לנסיוב. כשמלתעותיו של גמורק ננעצות באטריו, הן אמנם כובלות ומכאיבות, אבל זה גם מה שמונע ממנו להישאב לחידלון ומאפשר לפוכור לחלץ אותו. ויש עוד עשרות דוגמאות.

זה אותו עיקרון שמסביר יוסף לאחיו, "אתם חשבתם עליי רעה ואלוהים חשבה לטובה" רק בלי אלוהים. ולא מדובר חלילה בסיפור קליל ומיופייף, "הסיפור שאינו נגמר ספוג בקושי ובכאב, וטוב שכך.

"אני עדיין מרגיש כאבים," הסביר אטריו, "אבל זה לא הדבר החשוב כרגע בעיני…"

"אבל לי זה חשוב!" נשפה אוּרְגְל. "כן, זה ממש נחמד שהמטופלים אומרים לרופא מה חשוב ומה לא! מה אתה בכלל מבין בזה, טירון ירוק שכמוך! זה חייב עוד לכאוב לך אם זה מתרפא. אם לא היה כואב לך יותר, זה היה סימן שהזרוע שלך כבר מתה."

(מתוך "הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה)

ב"שם הוורד" של אומברטו אקו יש ספר שדפיו ספוגים ברעל וגם נדבקים זה לזה. כל מי שמדפדף בו וכל שכן מלחלח את אצבעו ברוק כדי להפוך אותם, מוצא את מותו. "הסיפור שאינו נגמר" להבדיל, ספוג בכוח ההיפוך של המזל, בתקווה נפלאה ומדבקת לכל מי שנוגע בו.

*

דניאל לנדאו, WAKE A MISH, 2013(מיצב של 178 נורות והשתקפותן בבריכת הבימה)

דניאל לנדאו, WAKE A MISH, 2013 (מיצב של 178 נורות והשתקפותן בבריכת הבימה)

4. משאלות

בגלל המשאלות. בגלל שלא רק התקדמות העלילה מותנית במשאלות (החצנה של העיקרון המניע את רוב הספרות, רק שבאזורים הפחות פנטסטיים קוראים למשאלה "רצון" ומציבים מולה "מעצור") אלא גם המרחב עצמו: הגיאוגרפיה של פנטסיה נקבעת על פי משאלות. ובגלל הנדיבות הגורפת של המשאלות – כמה שיותר טוב יותר, בניגוד לשילוש הקמצני והממולכד של האגדות. ובגלל חוסר השיפוט: הקיסרית אינה שופטת את משאלותיו של בסטיאן, היא לא מצפה וגם לא מתאכזבת. לא בגלל שהיא אדישה, אלא מתוך אהבה ואמון בלתי מותנה. היא מניחה לו למצוא בעצמו את המשאלה העמוקה שלו.

ובגלל שחסד המשאלות שאנדה העניק לגיבורו "חוזר עליו" כמו שאומרים הילדים. הקלות שבה אנדה בורא עצים מזמרים, חפצים מאור הכוכבים, יערות של זיקוקים טעימים וישִׁימוֹנֵי צבעים, הביטחון שבו הוא מוצא את המילים שהופכות אותם לאמיתיים (כי "השם הלא נכון הופך את הכל ללא אמיתי, ללא ממשי," כפי שמסבירה הקיסרית) מעוררת את החשד שהוא עצמו ענד את קמע המשאלות אאורין בזמן שכתב את הסיפור.

*

5. המבנה המוזר של הספר (או הקמע שהראה את הדרך והסתיר את המטרה)

בגלל המבנה המוזר בן שלושת החלקים:

זה מתחיל כמו עוד סיפור "לשם ובחזרה" לפי המתווה ששרטטה בשעתו גילי בר הלל:

"הגיבור הוא ילד או ילדה, לפעמים קבוצת ילדים, המנותקים מהשפעה הורית, בין אם הינם יתומים ובין אם קיים נתק גיאוגרפי או רגשי בינם לבין הוריהם. בתחילת הספר חיים הילדים בסיטואציה ריאליסטית, בעולם המוכר לנו; ואולם ישנה בעיה כשלהי הפוגעת בחייהם, כגון עוני ורעב, בידוד חברתי או מחסור באהבה. אירוע קסום כלשהו עוקר את הילדים מחיי היום יום שלהם ומעביר אותם לעולם הקסם."

לפי הנוסחה הקלסית יציל הילד את עולם הקסם מאיזו סכנה שמרחפת עליו ויחזור עם כלים וכוחות להתמודד עם מצוקותיו המציאותיות.

ובתרגום לסיפור שאינו נגמר: בסטיאן המנותק מהוריו בורח מילדים מתעללים אל תוך ארץ פלאית שנתונה בסכנת כליה: האַיִן מתפשט והקיסרית חולה, רק בן אנוש יכול להציל אותה בעזרת שם חדש ונכון. ובסטיאן אמנם מצליח במשימה וזה גם הרגע שבו הספר מחליף תבנית.

המודל של החלק השני הוא המעשייה על אשת הדייג. ובתרגום לסיפור שאינו נגמר: הקיסרית החולה מקבילה לדג הפלא הפצוע שלוכד הדייג של האחים גרים. בסטיאן מציל את הקיסרית, הדייג משחרר את הדג ושניהם זוכים בתמורה לאינספור משאלות. אשת הדייג מבקשת יותר ויותר עד שהיא רוצה להיות כאלוהים ומאבדת הכול. בסטיאן מבקש יותר ויותר עד שהוא מחליט להדיח את הקיסרית ולשלוט בפנטסיה וכמעט מאבד הכול (ואגב, על פי האחים גרים התגוררו הדייג ואשתו ב"סירלַיְלה", ולא בכדי מככב הסיר-לילה גם בחרוזי הלעג של הילדים הרודפים אחרי בסטיאן).

בניגוד לאשת הדייג בסטיאן עוד לא הגיע לסוף הסיפור. במרדף נקם מטורף הוא מאבד את מתנותיה הרעות של קסאידה, את החגורה שהעלימה אותו ואת מהותו הנשלטת החלולה המגולמת בסוס המתכת. הוא מגיע לבית המשוגעים של הקיסרים לשעבר וזוכה להצצה מכאיבה בגורל הצפוי לו: עד כה לא היה איכפת לו לשלם על המשאלות בזכרונות. אולי הוא אפילו שמח להחליף את הזיכרון המכאיב של החסך בשפע המבורך של המשאלה. ופתאום הוא מבין שהוא מנסר את הענף שעליו הוא יושב. כי בלי מציאות אין פנטסיה, בלי זכרונות אין משאלות ואין סיפור, רק סידור אותיות מקרי (שבו משתעשעים אמנם הקיסרים לשעבר). ושרירותיות, כפי שטוען אנדה במקום אחר, מנוגדת לפנטסיה ולמדע.

ואז מגיע החלק השלישי והאחרון של הסיפור. בסטיאן משתמש בשיירי המשאלות כדי לחזור הביתה. המשאלות של החלק השלישי נטולות ברק ויוהרה: הוא רוצה להיות חלק מקהילה, הוא רוצה שיאהבו בזכות מי שהוא וכמות שהוא. ולבסוף הוא מבקש לאהוב.

אלא שבשביל לאהוב צריך לשתות ממי החיים. וכפי שמסביר לו יור, כורה החלומות:

"אתה רוצה להיות מסוגל לאהוב כדי למצוא את דרכך בחזרה אל העולם שלך… אבל מי החיים ישאלו אותך: את מי? אי אפשר לאהוב סתם כך ובאופן כללי … ובזה יכול לעזור לך רק חלום שנשכח … תמונה שתוביל אותך למקור המים."

ובסטיאן אמנם מוצא את התמונה שלו: הוא רואה את אביו "בתוך גוש קרח צלול כזכוכית. שכבה של קרח, בלתי חדירה לחלוטין אבל גם שקופה לגמרי, הקיפה אותו מכל הצדדים."

מי החיים הם מי השמחה הנובעת מן היכולת לאהוב (ודומה שגם מיכאל אנדה שתה מהם, "הסיפור שאינו נגמר" ספוג בשמחה הזאת, הנובעת מן היכולת לאהוב). בסטיאן רוחץ בהם. הוא נולד מחדש מתוך מי החיים. הוא רק מצטער שאי אפשר להעביר משהו ששייך לפנטסיה אל המציאות, הוא משתוקק להביא כמה טיפות לאביו. אבל כשהוא חוזר הביתה ומספר לאביו את קורותיו הוא רואה דמעות בעיניו ומבין שהמיס את מעטה הקרח. הוא הביא לו את מי החיים.

ובחזרה למה שפתחתי בו: עד שלא עוברים בשער לא רואים מה נמצא מעבר לו, זה עוד לא קיים. אבל עכשיו שבסטיאן השלים את המסע מתברר שאטריו צדק: הקמע אמנם הראה לו את הדרך אבל הסתיר את המטרה. והמטרה היתה לרפא את אביו החולה.

ובמילים אחרות: זה לא סתם סיפור "לשם ובחזרה" ולא סתם תיקון של "הדייג ואשתו". מחלתה של הקיסרית היתה רק השתקפות של מחלת הקרח המסתורית שתקפה את האב אחרי מות האם. ובסטיאן בנו האמיץ והאוהב יצא לחפש לו מרפא.

בדיעבדי דיעבד – "הסיפור שאינו נגמר" הוא בעצם גלגול של "פרח לב הזהב".

וזה מסביר למה נדרשו לאנדה תועפות כאלה של משאלות ומזל. לא בגלל הילדים המציקים, בגלל העצב הנורא של ילד שצריך ללמד את אביו לאהוב אותו.

*

(ויש גם סיבה שביעית כמו שאמר חזי לסקלי)

*

עוד באותם עניינים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

סיפורים יכולים להציל

טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים

אה, אה, אה, אה!

כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

Read Full Post »

הפוסט הזה הוא טיוטה של פרק בסיפורים יכולים להציל

*

רוב הנשים השנואות באגדות הרוויחו את השם הרע שיצא להן. בדרך כלל מדובר במכשפות או באמהות חורגות ומתעללות ולפעמים גם וגם: המכשפה שכמעט טרפה את הנזל, המלכה שנסתה לרצוח את שלגייה, האם החורגת שהפכה את סינדרלה לשפחה, וכן הלאה. אבל מה בדיוק עשתה אשת הדייג ולמה יצא שמה לשימצה?

*

הפתיחה

היה היו דייג ואשתו שגרו יחדיו בסִירלַיְלָה קרוב לים. יום יום הלך הדייג לים ודג ודג. ישב פעם ליד החכה והביט לתוך המים הבהירים. הוא ישב וישב. פתאום צלל החוט עמוק לקרקעית, וכשהעלה את החכה, הוציא דג פוט גדול. אמר לו הפוט: "שמע נא, דייג, אני מבקש ממך, תן לי לחיות. אני לא דג פוט אמיתי, אני נסיך מכושף. מה יעזור לך אם תהרוג אותי? ממילא לא אהיה טעים לך. החזר אותי למים והנח לי לחיות."
"בחייך," אמר האיש, "אתה לא צריך לדבר כל כך הרבה. דג פוט שיודע לדבר? בוודאי שאניח לו לשחות."
הוא החזיר אותו למים הצלולים, והפוט ירד למצולה והשאיר אחריו פס ארוך של דם. אחר כך קם הדייג והלך לאשתו לסירלילה.
"בן אדם," אמרה האשה, "היום לא תפסת כלום?" – "לא," אמר האיש, "תפסתי פוט, שאמר שהוא נסיך מכושף, אז הנחתי לו לשחות." – "ולא בקשת כלום לעצמך?" שאלה האשה. – "לא," ענה האיש, "מה אני צריך לבקש?" – "אח," אמרה האשה, "החיים די עלובים כאן בסירלילה המסריח והמגעיל; היית יכול לפחות לבקש בשבילנו בקתה."

("הדייג ואשתו" מתוך האוסף המלא של האחים גרים בתרגום שמעון לוי)

*

טוב? רעה?
חמלה על בעל חיים היא ארוע מכונן באגדות, שמעיד על טוב לבו של החומל ועל העתיד הצפוי לו; בן המלך הצעיר שחס על שועל (בסיפור "ציפור הזהב" למשל) זוכה באושר ועושר, וטמבל לא נחשב (כמו הדייג) וכמו הבן הצעיר בסיפור "מלכת הדבורים" גואל ארמון מכושף וזוכה בנסיכה, בזכות נמלים, ברווזים ודבורים שגומלים לו על טוב לבו.
הדייג של "הדייג ואשתו" מסיים את הסיפור באותו סיר לילה שבו התחיל, וזה כבר אומר דרשני.
וגם האשה אגב, אינה נענשת; קומקום של זפת לא נשפך עליה כמו על ראש הנערה החמדנית מ"גברת הולֶה", וקרפדות לא קופצות מפיה בכל פעם שהיא מנסה לדבר כמו שקרה לחמדנית אחרת מ"שלושה גמדים ביער". היא פשוט חוזרת לאותה נקודה שבה התחילה, מה שמגדיר אותה מבחינה מוסרית כנייטרלית, לא טובה ולא רעה.

*

הבעל
ונחזור לדייג. כל יום הוא יוצא אל הים ומשאיר את אשתו עקרת הבית, בסירלילה "המסריח והמגעיל". כשהיא מתפלאת שלא בקש כלום מהדג, הוא מתפלא בחזרה: "מה אני צריך לבקש?" הוא שואל בתמיהה.
מילא שלו עצמו לא איכפת לגור בסיר לילה, אבל הוא לגמרי אטום למצוקתה של האשה. ובשלב הזה של הסיפור, קשה להאשים אותה בחמדנות. כי מי שאינו שואף אפילו לעבור מסיר לילה לבקתה, אינו צנוע וטוב לב אלא סתם סמרטוט. גם אחרי שהאשה שולחת אותו לבקש בקתה, הבעל ממשיך ומיתמם: "למה לי ללכת לשם שוב?"

אשת הדייג מבקשת לצוות על השמש שתזרח, אייר מוריס סנדק

לבסוף הוא נכנע, הולך לים ומדקלם:

מאנטייה מאנטייה טימפה טם
דג הפוט דג הפוט שבים
רוצה אילזביל אשתי
דברים שאינם כהוויתי

וכיוון שהתרגום לעברית קצת עמום, הלכתי אל התרגום הנפלא לאנגלית (נפלא לא בגלל השורות הבאות אלא בכלל) ושתי השורות האחרונות הן:

For my wife, good Ilsebill
Wills not what I'd have her will

ועכשיו כבר ברור באיזה מין בעל מדובר, כי אתה יכול להתנגד, לשכנע, להתקוטט, להימלט כדי לא לבגוד בערכיך, אבל אם אתה כבר הולך לדג, זה כל כך פחדני ולא לויאלי ה"זה לא אני, זה אשתי" הפתלתול שלו. זו לא צניעות ולא אידאלים, והמרצע אכן יוצא מן השק בסיבוב הבא: "אני לא רוצה לחזור אל הדג כל כך מהר," אומר הדייג לאשתו, "זה עלול להרגיז אותו."

ונחזור לאשה, מאדאם בובארי מסיר הלילה. מהו בעצם פשעה? היא בסך הכל רצתה, כמו רובנו, לשפר מעט את מצבה. אלא שבעלה (מי שאמור לדאוג לה, על פי הסידור המסורתי) הוא נמנע מקצועי שחושש להסתבך עם השררה; ואין כל בסיס לפחד, כפי שמתברר שוב ושוב. הוא לא מספיק להגיד שאשתו רוצה בקתה, והפוט כבר עונה: "לך לשם, כבר יש לה." (למה הפוט כל כך נדיב ונחמד? על כך בהמשך).

*

"זה לא בסדר, זה לא בסדר"
אבל בזאת לא תם הסיפור. לאחר שבועיים האשה מואסת בבקתה ושולחת את הדייג להשיג לה טירה, ובפעם השלישית היא כבר רוצה להיות מלך:

"לך אל הפוט," [היא אומרת לבעלה]  "אנחנו נהיה מלכים." – "אח, אשה," אמר האיש, "למה לנו להיות מלכים? אני לא רוצה להיות מלך." – "נו," אמרה האשה, "אם אתה לא רוצה להיות מלך, אז אל תהיה. אני רוצה להיות מלך. לך לפוט, אני אהיה מלך."
"אח, אשה," אמר האיש, "למה את רוצה להיות מלך? אני לא רוצה להגיד לו את זה." – "למה לא?" אמרה האשה, "לך אליו מיד, עלי להיות למלך."
האיש היה אומלל מאד משום שאשתו רצתה להיות למלך."זה לא בסדר, זה לא בסדר,"הוא חשב.

(הדייג ואשתו, תרגם שמעון לוי)

האשה לא רוצה להיות מלכה, היא רוצה להיות מלך, קיסר, אפיפיור, אלוהים, או – אם לנסח זאת בקיצור – היא רוצה להיות גבר. (ושימו לב שבסיבוב האחרון, כשבעלה מסרב ללכת לדג, היא משתוללת וקורעת באופן סמלי ביותר דווקא את מחוכה – כמו פמיניסטית ששורפת חזייה). אשת הדייג היא יותר שאפתנית מבעלה, וזה לא בסדר. פעמיים לא בסדר. גם היום זה עדיין לא בסדר. ההגחכה והתיעוב הם בין השאר, עונש על החריגה מן המשבצת הביתית. שתחזור לסיר לילה שלה, הכלבה. וכל מה שעדיין אומרים על נשים כאלה.

איור של ירמי פינקוס לתרגום החדש של פושקין – מעשה בדייג ובדג הזהב, אחוזת בית, 2008

*

נסיך החלומות
אבל זו רק הקליפה של הסיפור שמערבב חומרי מציאות בתת מודע ובחלום. אפילו הסיר לילה שבו הם מתגוררים נשמע כמו המצאה חלומית, ולא פחות ממנו הים שמשתנה מבקשה לבקשה: מצלול לצהבהב-עכור, לסגול-אפור סמיך, לשחור מסריח מריקבון מצולות, לשחור מבעבע ורותח, לסערה משתוללת תחת שמיים אדומים עם טלאי קטן כחול, ולרעש אדמה עם משברים גבוהים כמגדלי כנסיה וכהרים מוכתרים בקצף.
גם לשיבוש הדקדוקי, לטבעיות שבה האשה משתוקקת להיות מלך (בלשון זכר) יש מרקם חלומי.
ובל נשכח את הנסיך המכושף; הפוט טוען שהוא נסיך מכושף, וזה קצת מוזר. כי נסיכים מכושפים הם חסרי אונים (אחרת לא היו מצליחים לכשף אותם). והפוט לעומת זאת, הוא קוסם רב עוצמה, כל-יכול כאלוהים. ונדמה לי ש"הנסיך" הזה הוא פליטת קולמוס מהתת מודע של האשה. הדג הוא נסיך החלומות שלה, התיקון המושלם למפסידן שלו נישאה, זה שיגשים את חלומותיה.

*

היא נראתה קשוחה כמו קרש
אשת הדייג אינה נערה צעירה וחולמנית אלא אשה "שכל תקוותיה הושלכו כמו סנוניות פצועות לתוך הבוץ" (הים), כמו שאמר פלובר על מאדאם בובארי. מתנותיו של הדג רק מדגישות את הדיכאון המשתק שלה. בתור מלך, קיסר, אפיפיור – היא לא עושה שום דבר, היא לא שולטת באיש, היא בסך הכל אביזר בתפאורה, חלק מתמונה חיה:

"וכשנכנס ראה את אשתו יושבת על כס, כולו גוש זהב אחד, שני מילין גובהו, כתר זהב גדול לראשה שלוש אמות גובהו, ובו יהלומים ואבני חן; בידה האחת היה שרביט ובשנייה כדור מלכות, ומשני צדיה שתי שורות אנשי משמר, כל אחד ואחד מהם נמוך מקודמו, מהענק בגובה שני מילין ועד הגמד הקטן ביותר שלא היה גדול מאצבע." (אשת הדייג כקיסר. מזכיר לי את תמונת הקיסרית תיאודורה המוקפת בגבירות חצרה, כשכל אחת דורכת על רגל חברתה הפחותה ממנה.)

בפאזת האפיפיור שלה הקיפאון עוד יותר מוחצן: "היא נראתה קשוחה כקרש, ולא נעה ולא זעה."

מים מסמלים רגש. דם (אותו שובל דם שהותיר דג הפוט אחרי שהדייג שיחרר אותו) מסמל כאב. אבל עד הרגע האחרון כמעט, האשה אינה מסגירה כל רגש. היא שולחת את בעלה אל הדג שוב ושוב, בנחישות קרה וסהרורית. בכל פעם שבעלה מציע לה להסתפק במשאלה שקיבלה, היא מגיבה ב"נחשוב על זה," הלא מתחייב.

השלבים הרבים, המפורטים והמסודרים של עלייתה, החזירו אותי לרגע, לבית הספר היסודי; כדי למלא את הבור השחור של השיעמום היינו מבלים את השיעורים בפריטת כתובתינו עד אינסוף: מרית בן ישראל, רח ברק 9, באר שבע, הנגב, ישראל, המזרח התיכון, אסיה, כדור הארץ, מערכת השמש, וכן הלאה.
וגם האשה אגב, מתרצת את רצונה להפוך לקיסר בשעמום: "משעמם לי, אני כבר לא יכולה לסבול." היא אומרת. השעמום הזה משקף את הדיכאון שאין לו תחתית, שום גדוּלה שבעולם לא תרפא אותו, לא תמלא את הריק.

רק בסצנה האחרונה האשה מאבדת סוף סוף את עשתונותיה ומשתוללת כמו הים: שערותיה מתעופפות פרא על ראשה, היא צורחת, בועטת וקורעת את מחוכה. וזו גם הפעם היחידה שבה מעיד המספר על הרוע שבו נתקפה. אבל אם נתקפה, סימן שלא היה בה מלכתחילה. וברור שבסצנה הזאת היא יוצאת מדעתה, באופן זמני לפחות.

*

הדייג ואשתו (האחים גרים) לעומת הדייג ודג הזהב (פושקין)
מעבר למיזוגניות המצויה, נדמה לי שפושקין בגרסתו "החינוכית" אחראי במידה רבה לשם הרע שיצא לאשת הדייג. הסיפור היפהפה של האחים גרים (באמת יפהפה, רק בגלל אורכו לא הבאתי את כולו) הוא חינוכי כמו חנוך לוין בערך (גם אצלו הם יכלו לגור בסירלילה) כלומר בכלל לא. הפיוט המסתורי שלו, עם טיפת הומור של הפרשות, הכאב, הרגישות הפסיכולוגית, הריאליזם; האשה אינה מרשעת והאיש אינו דוד חביב. הכל הרבה יותר מסובך ומציאותי.
איני יכולה לשפוט את היכולת הלשונית של פושקין, את החריזה והמצלול וכן הלאה, אבל בכל מישור אחר פושקין השטיח את הסיפור וסתם את הפערים בשנאת נשים. דג הפוט הגדול המסתורי והפצוע הפך לדג זהב קטן שמדגיש את החמדנות. התקיפות הסהרוריות של האשה הוחלפה בנרגנות מרושעת וסטריאוטיפית. הצארינה (צורת הנקבה המקהה את העוקץ המגדרי) של פושקין רודה במשרתיה באכזריות וכמעט עורפת את ראשו של בעלה. הים אמנם עובר מתכלת לסערה, אבל ללא המסתורין והעוצמה הרגשית של המקור. פושקין פשוט מזדהה עם הדייג, וכל העיבודים שהתבססו עליו אמנם הציגו את האשה כמפלצת. 

הדייג ודג הזהב של פושקין, תרגום מאיר זאב זינגער 1897

*
התעוררתי והנה חלום
בעיבוד של פושקין לסיפור משאלתה האחרונה של האשה היא לשלוט על הים ועל הדג שבתוכו. זה מאד הגיוני בסיפור שעוסק בחמדנות, זו המדרגה העליונה. אבל אצל האחים גרים האשה מבקשת לשלוט דווקא על השמש והירח; ונדמה לי שאני מבינה מה עומד מאחורי המשאלה. הרצון לשלוט בגרמי השמים אינו מעיד רק על גאווה מטורפת ואבדן קשר עם המציאות. הרצון לשלוט על היום והלילה הוא הרצון להמשיך ולחלום.
קשה להפריד בין חלום למציאות בסיפור הזה, האגדה מערבבת אותם ביעילות, אבל אם נחזור לאופציית החלום – הלילה מתקרב מן הסתם לסופו. אור השחר חודר מבעד לעפעפיה העצומים של האשה. והיא היתה רוצה להאריך עוד קצת את החושך ואת החלום המתוק. אבל זמנו של נסיך החלומות נגמר, הגיעה השעה להתעורר, ולחזור לסיר הלילה, כלומר למציאות.

*

מעין נספח:
ובגירסא הציונית אין בכלל אישה – "יגאל ואניית הזהב"
של רפאל ספורטה הוא עיבוד מחורז שבו ילד אילתי קטן ושמו יגאל, לוכד דג זהב, ומסכים להחזיר אותו למים תמורת ספינת זהב, שבה הוא מפליג עם דגל ישראל, מציל ילדי עולים שספינתם נשברה וכולם חוגגים יחד את יום העצמאות.

*

הפוסט הזה הוא טיוטה של פרק בספרי  סיפורים יכולים להציל

*

עוד על סיפורי האחים גרים

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

ללמוד פחד

מה עושות הנסיכות בלילות? (על הנעליים השחוקות ממחולות)

ועוד

Read Full Post »