Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הדיבוק’

חתונה נתפסת כרגע של שיא בחיים. הכל בגלל האגדות האלה שמסתיימות באושר ועושר. אלא שבאגדות מתחתנים בסוף, ואפשר לבזבז בלי חשבון. ובחיים זו רק ההתחלה, ההמשך הוא מה שקובע. ובמקום להיות טקס וסמל ושער, חתונות (לא כולן, אבל מספיק) מתנפחות למין תחליף דחוס; תועפות של משאבים (רגשיים ואחרים) מושקעים בארמון חד-פעמי עם נסיכה של לילה אחד ואושר שמוכרחים למצות לפני שהשעון יצלצל חצות וכל ההנחות יתבטלו. ואחר כך תבוא ההתפכחות שלא לומר הנפילה. זה חל גם על חתנים אבל כלות פגיעות יותר, כמדומה. ואצל כלות חרדיות (מעבר לכל ההבדלים) נוספים גם הפחדים הגלויים והעמומים מהלא-נודע.

ואיך פחדה ורעדה שעה אחרי החופה כאשר חדלה ההמולה וקולות כלי-הזמרים נדמו, והיא יושבת בחדר לבדה הרחק מן המסובים, מיטה מוצעת לבנה כשלג, ואיש קטן ממנה, הוא החתן,  בפנים אי-יפים עומד בפתח, והיא לא ידעה אותו אל נכון ולא דברה עמו דבר עד היום… (אחת הכלות מקלונימוס ונעמי, מ"י ברדיצ'בסקי, זו הדוגמא שעלתה בדעתי)

ולמה נזכרתי בכל זה? בגלל תצלום של מנחם כהנא, מן התערוכה "חרדים": "כלה ממתינה ל"ריקוד מצווה", ירושלים 2003".

מנחם כהנא, כלה ממתינה ל"ריקוד מצווה", ירושלים 2003

ריקוד מצווה (ביידיש "מצווה טאנץ" או "כוישר טאנץ") הוא הכינוי למנהג בו בני משפחה רוקדים עם הכלה בחתונה. המנהג מקובל בקרב רוב הפלג החסידי ביהדות החרדית (למעט חב"ד).
המנהג לרקוד לפני הכלה עתיק ונכתב עליו עוד בתקופת הגמרא "כיצד מרקדין לפני הכלה? כלה נאה וחסודה".‏ היום נהוג לערוך הריקודים לאחר שהלכו רוב אורחי החתונה ונשארו רק בני המשפחה והקרובים; אבי הכלה, אבי החתן הסבות והדודים ולעתים רבנים ומכובדים אחרים, וכן החתן עצמו רוקדים ביחד עם הכלה. אב החתן ושאר הקרובים לא נוגעים בידי הכלה, אלא באמצעות אבנט הנקרא גרטל כשהכלה מחזיקה צד אחד והאב את הצד השני. (מתוך ויקיפדיה)

אז מה רואים בתמונה? כלה חסודה מחזיקה ב"גרטל"  שחור רפוי שקצהו האחר מונח על הרצפה.
פניה של הכלה מכוסות בהינומה צפופה. אני מתארת לי שאפשר לראות משהו מבין חרכי התחרה, אבל מבחוץ היא נראית כמו כתם לבן, עוורת ומחוקה. יש משהו מטריד במיקום דמות חסרת פנים במרכז תמונה. זה קורה פה ושם בציורים של הסוריאליסט הבלגי מגריט, ומיוחס להתאבדותה של אמו בטביעה. גופתה נמצאה כשכתונת הלילה מכסה את ראשה.

הנאהבים, רנה מגריט

הכלה בצילום של מנחם כהנא יושבת בראש מורכן (בעצב? עייפות? הכנעה?). שלוש ילדות, סקרניות צופות בה מימין. אחת עומדת, שנייה יושבת, ושלישית כמעט שוכבת בנסיון להציץ מתחת להינומה. השלוש (מספר מאגי, אגדתי) מייצגות כמדומה את הסקרנות והציפייה. (במאמר מוסגר – ברבים מצילומיו של כהנא יש רובד ארכיטיפי ואגדתי שאף אחד מן המאמרים בקטלוג אינו מתייחס אליו משום מה).
הכלה ממוקמת במרכז קומפוזיה דמויית X (עוד סוג של מחיקה): אלכסון אחד מתחיל בפינה הימנית למטה בקו האבנט וממשיך לדמויות הממהרות אל הפינה השמאלית העליונה. אלכסון שני מחבר בין הילדות הצבעוניות (המפוספסת וסגולת החצאית) לילד היושב בפינה השמאלית התחתונה כמין נציג קטן של החתן: ספק מפנה את הגב, ספק נמשך אל הכלה, נאחז בכסא, ומכנסיו הגדולות ממידתו משוות לרגליו מראה נמס ונוזלי.
גם תחושת ההתפרקות של סוף המסיבה תורמת לחרדה; הפיזור וההתרוצצות ברקע, מאחורי גבה של הכלה.
והאבנט השחור המושט לפנים וחוזר ריקם כמו זנב מקופל…

כלה רעולת עיניים ממתינה בהכנעה לבאות. החרדה שבה טעון התצלום היא אותה חרדה המוחצנת בסצנת ריקוד המצווה מ"הדיבוק", שבה קבצניות בעלות מום מרקידות את הכלה עד שהיא מתעלפת. בגרסה המפורסמת של ואכטאנגוב חוברים אליהן גם הקבצנים הגברים:

הנה העוור: גבוה, זקוף בעל קול הבס … הנה הגיבן עם הצחוק הציני שלו, זרועותיו הארוכות נזרקות לימין ולשמאל, תובעות את המגיע להן. קבצנית אחת, פניה – באיפור – מעוותות כשל צפרדע, וכצפרדע ממש נועצת עיניים בכל וקופצת-מדלגת. קבצנית אחרת שאין לה אלא זרוע אחת ועין אחת; אצבעות היד קפוצות כמו צבת; גרונה מוציא צחוק פרוע … עוד אחת בעלת זרועות ארוכות כשל קוף, ותנועתה כולה כאלו גורפת תמיד. בעצם הושתת 'ריקוד הקבצנים' כולו על המוטיב הזה: לגרוף. כל אחד וכל אחת מבין הטיפוסים האלה סוחבים, גונבים לעצמם הורסים.
המערכה השנייה של הדיבוק יכולה היתה להיות כתמונה של גויא … התובענות ללא רחמים של ההמון, והסבילות החרישית של פרח ברגע שלפני הקטיפה… הכלה טובעת בזרם הגועש של האספסוף סביבה שצועק בריקודו: הב הב.
(דבורה ברטונוב, מתוך "מסע אל עולם הריקוד", ההדגשה שלי)

ברטונוב אומרת גויא על ריקוד המצווה של ואכטאנגוב, אבל זה של כהנא הזכיר לי דווקא ציור של ספרדי אחר; זה התחיל מההינומה שמגדילה את ראשה של הכלה והופכת אותה לילדה מבחינת הפרופורציות הגופניות (ראשו של ילד תופס כרבע מגודל גופו, בעוד שראשו של מבוגר תופס בין שביעית לשמינית). נזכרתי בנסיכה-ילדה אחרת, האינפנטה שנצבת במרכז לאס מנינאס, תמונתו הנודעת של ולסקז:

דייגו ולסקז, לאס מנינאס

האינפנטה לבושה בלבן כמו הכלה ושערה הבלונד-לבן פזור כהינומה. הננסים ובני-הלוויה הזכירו לי את שלוש הילדות של כהנא. ויש גם משהו בתנועה שבתוך התמונה, בשכבות השונות של ההתרחשות, בדמויות הרבות הפונות לכיוונים שונים וסותרים.
בלאס מנינאס הנציח ולסקז את עצמו, בזמן שהוא מצייר את דיוקנם של המלך והמלכה (המשתקפים בראי שנמצא ברקע התמונה). האינפנטה המלווה בננסים ובנות לוויה מגיעה לצפות בתהליך או להצטרף להוריה כמודל. דיו רב נשפך על התמונה המדהימה הזאת, על התעתוע של מיקום הצופה בנקודת המבט של המודלים, על הכיוונים הרבים (מהננס הדורך על הכלב ועד הדמות המסיטה את הווילון מאחור), הרב-משמעות וההיררכיות המתהפכות בסלטות כפולות ומכופלות.

אבל אני רוצה לחזור למנחם כהנא ולרגש הסמוי והרוחש שצילם. מי שחושב שהגזמתי לצד הסיוט והחרדה ("דיבוק" וכו'), הנה עוד צילום של כהנא מאותה תערוכה (ומאותה חתונה?), הממוקם בתבונה רבה, במרחק כמה עשרות עמודים בקטלוג:
"שמחת חתונה, מאה שערים, ירושלים 2003". זה הכיתוב, בחיי.

מנחם כהנא, שמחת חתונה, מאה שערים, ירושלים 2003

פינה באוש על כלות והינומות – מתוך "קינת הקיסרית"

ריקוד מצווה בחתונת נכדו של האדמור מוויז'ניץ (ותודה לויקיפדיה על הלינק):

עוד כלות בעיר האושר:

בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל

וסוף טוב לשם שינוי: הכלה שברחה על חמור

גם – מה עושות הנסיכות בלילות?

ועוד על צילומים

יורם קופרמינץ – תערוכה

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי

ועל צילום נוסף של מנחם כהנא: גן עדן מושחת, שלוש הערות על רפונזל

Read Full Post »