Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘הבשורה למרים’

בֶּנצֶה היידו (Bence Hajdu) סטודנט הונגרי לאמנות התבקש לשרטט את הפרספקטיבה בתמונות רנסאנסיות ואחרות. הוא קצת השתעמם והשתעשע במחיקת הדמויות. התוצאה הפתיעה אותו והולידה סדרה של "ציורים נטושים" (2015). מתחשק לי לומר עליהם כמה מילים.

הסעודה האחרונה, לאונרדו דה וינצ'י 1495–1498

צורות ודימויים נולדים מרגשות ומחשבות אבל גם מעוררים אותם; עיר האושר מתקיימת על ההנחה הזאת. והפלא הוא שלא נדרשת כוונה, רק יכולת להבחין במה שנולד ולתת לו מקום.

כבר הזכרתי פעם את "סרנאד" מחול של ז'ורז' בלנשין, שבו להקת רקדניות ניצבת ללא נוע בזרועות מורמות כמין יער מכושף. ופתאום חולפת-מתרוצצת ביניהן נערה אבודה… אומרים שהיתה מאחרת כרונית בחזרות, שהגיעה אחרי כולם ומיהרה לתפוס את מקומה. בלנשין ברגישותו קלט את האיכות הלירית הרגשית והעביר אותה מתחום בעיות המשמעת אל המיתוס והאגדה.

וגם בנצה היידו הכיר בפוטנציאל הרגשי שהתגלה תוך כדי משחק. האוכל עדיין שם כאילו ננטש בחופזה, אבל המולת הסועדים התחלפה בשקט שאחרי אסון. וגם הזמן השתנה. לתמונה המקורית היתה איכות מאגית כמעט של פרזנט קונטיניוס (הווה מתמשך), ונטישת הדמויות החליפה אותו בעבר. החדר הפך למרחב של נטישה וגעגוע.

הסרת הדמויות מנערת את המבט. גם התמונה המוכרת ביותר הופכת קצת זרה. וכך נחשפת פתאום המלאכותיות של המרחב שבו נערכת הסעודה. זה לא בדיוק חדר אוכל אלא חתיכת תפאורה, והקיום הכפול – הריאליסטי והטקסי הוא חלק מסודו של הציור. (עוד על "הסעודה האחרונה" או שיעור בתפירה ופרימה).

*

מימין, ז'אק לואי דויד שבועת האחים ההוראטיים 1784, משמאל, ללא דמויות (בנצה היידו) לחצו להגדלה

 

ז'אק לואי דויד מצייר רגע בסיפור פטריוטי מזעזע מן המאה השביעית לפנה"ס: הוראטיוס הרומי משביע את שלושת בניו להלחם במשפחה מאלבה. בצד, מבכות נשות המשפחה את יקיריהן שלא ישובו. (בהמשך יהרוג האח שניצל את אחותו המתאבלת על ארוסה שנפל בשורות האויב, ויזכה בחנינה כי טובת המדינה קודמת למשפחה).

גם המרחב הריק של ז'אק לואי דויד נראה כמו במת תיאטרון. זאת יכולה להיות במה חלולה של "אחרי", ואפילו יותר – במה של "לפני" עם בלי שום אור בקצה המנהרה. רק אופק חשוך – שלוש קשתות אפלות, אחת לכל אח.

*

לא כל המרחבים אגב, מתגעגעים לדמויות שהוסרו.

השר המחליק, סביבות 1790. מיוחס לצייר הסקוטי הנרי רייבורן (ואלה המייחסים אותו להנרי פייר דאנלו הצרפתי צודקים מן הסתם).

השר המחליק, לפני ואחרי.

לשר יש נוכחות מוזרה ומכשפת כאילו יצא מסיפור של א. ת. א. הופמן. אבל המרחב לגמרי אדיש להעדרו. אולי בגלל שנוף, גם על גבול המופשט (ויליאם טרנר נניח), הוא מושא מספק לציור. הטבע בניגוד לארכיטקטורה, אינו זקוק לבני אדם שיגאלו אותו.

התמונה הריקה הופכת לפריים בסרט מצויר. המיניסטר החליק במהירות כזאת שיצא ממנה.

*

מי שלא הכיר את התמונה (המסתורית והנפלאה) לא ירגיש שהיא נטושה, מטעמים רבים: היא עתירת פרטים, היא מתחזה לאשנב אמיתי בתקרה – ועצם אחיזת העיניים היא כבר אליבי מספיק לציורה, השמיים במרכזה הם פיסת טבע מלהיבה לציור (ויש לי אוסף קטן של ציירים-מדברים-על-שמיים, למשל אודיון רדון שמתאר איך כילד, "…העברתי שעות, או יותר נכון את היום כולו, כשאני שוכב על האדמה במקומות מבודדים בכפר, מסתכל בעננים ועוקב בעונג אין סופי אחר התפרצויות האור המקסימות הנוצרות בזמן שהם משתנים.") ויש אפילו עציץ מציץ שמוסיף קצת דרמה לקומפוזיציה.

האם הסרת הדמויות בכל זאת שינתה את התמונה? כן ולא. לכאורה היא הסירה את שכבת הפנטזיה כמו שמסירים קרום מן החלב, העלימה את הקומיות הקסומה. אבל לא לגמרי, כי מי שמכיר את התמונה מצפה שהן ישובו ויופיעו, העלמתן רק מממשת את התעתוע.

 

*

ושתי בשורות לסיום:

סנדרו בוטיצ'לי, הבשורה מקסטלו, 1490

סנדרו בוטיצ'לי, הבשורה מקסטלו, 1490 ללא דמויות (בנצה היידו)

איזו חומרה וקור פושטים במרחב של בוטיצ'לי ברגע שמסירים ממנו את הדמויות הזורמות והמסתלסלות (פער שמתקיים אגב ברבות מתמונותיו ומחסן ממתיקות יתר בלי משים). וזה לא השינוי היחיד. העלמת הדמויות מחצינה במפתיע את הממד הסימבולי. קשה להתעלם מן העציץ (הרחם) הריק, לעומת העולם החלומי בחלון על האירוטיות העמומה שלו, כולל העץ הדק שמתחרז עם שושן הטוהר של המלאך (עוד על הסתירה הפנימית בציורי הבשורה).

ולבסוף:

פרה אנג'ליקו, הבשורה למרים, 1443

 

פרה אנג'ליקו, הבשורה למרים, 1443 ללא דמויות (בנצה היידו)

הבשורות של פרה אנג'ליקו אהובות עלי במיוחד. אבל אנחנו עכשיו ב"אחרי", בחלל הנטוש של בנצה היידו: המלאך פרח לדרכו, הבתולה נכנסה הביתה, ורק הגלימה נותרה כראיה לפלא שהתרחש זה עתה. ואין שום קדרות במרחב הריק, רק מתיקות של סוד שהוא חולק עם הצופים.

*

עוד מרחבים בתמונות

הנאהבים חסרי המזל (ניקולא פוסן)

הסיפור המוזר על אנטואן ואטו ויצירת המופת

רוחיר ון דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

דוד פולונסקי – איור אחד נפלא

חלום בהקיץ (אנונימי)

*

ובלי שום קשר.

ביום חמישי הקרוב יתקיים מפגש שבו תספר אמא שלי על החיים לאחר הפרישה. וזה מה שכתב זיו רובינשטיין, המורה שלה למוסיקה לשעבר, על הקיר שלו בפייסבוק:

אני בטוח שיש לכולם תוכניות לגבי חמישי בערב, אבל אם בא לכם לפגוש בן אדם שהוא דוגמא ומופת לאיך שחיים של אדם צריכים להראות, אז לכו לפגישה עם פרופ׳ רות בן ישראל.
אין אנשים כאלה. פשוט אין.
רות, כלת פרס ישראל למשפטים, היא בת 86 והיא חיה בקצב שמעט מאד בני 20 חיים. היא כותבת ומנגנת, היא רוקדת מחול והיא מציירת. ובעקר היא יודעת איך להסביר לאחרים, איך חיים ככה.
תקראו את פרטי הארוע ולכו. כי אם יש מישהו אחד היום בארץ, שאפשר ללמוד ממנו איך הופכים את החיים לראויים, זו האשה הזו.

המפגש בביתה של אחותי סביון על יד הבימה, כתובת מדויקת תימסר לנרשמים, בטלפון 0523290745 או במייל savionben@gmail.com מוזמנים להגיע בין שבע וחצי לשמונה, בשמונה בדיוק מתחילים.

תשלום: 70 שח. כל ההכנסות נתרמות לילד חולה סרטן ומשפחתו.

Read Full Post »

המילה איור נגזרת מ"אור" (לא רק בעברית, גם illustration העניינית וגם illumination החגיגית והרוחנית הן מילים של אור), והאיורים של דיוויד הוקני לרפונזל אמנם האירו לי את הטקסט (להפתעתי, כי כבר חשבתי וכתבתי על הסיפור) וחשפו רבדים ואפשרויות חדשות, ובו בזמן הם גם האירו לי את הוקני עצמו. רציתי לכתוב שאם האיורים הם השמש הוקני הוא הירח שמואר באור החוזר, אבל האמת היא שגם באיורים עצמם יש איזו איכות ירחית. הם לא מוחצנים וחושניים כמו הסיפור, אלא קרירים ולבנים כמו אור הירח.

ראשית אביא תקציר של הסיפור לתזכורת והֶקְשר, ואחריו את ששת התחריטים, שתוכלו להתבונן ללא הפרעה, ואז חמש הערות על מה שהראו לי.

רפונזל, תקציר (גרסת האחים גרים): איש ואישה מצפים לילד זמן רב. מחלון ביתם האחורי נשקף גן נהדר מוקף חומה גבוהה. הגן שייך לקוסמת רבת עוצמה שכל העולם ירא מפניה. יום אחד, בזמן שהאישה משקיפה אל הגן היא מבחינה בערוגת רפונזל נפלאה (רפונזל, או יותר נכון – רפונצל, כפי שמסביר המתרגם, הוא סוג של חסה בלשון רבים). האישה המסכנה נופלת למשכב מרוב תשוקה לרפונזל. בעלה גונב חופן אבל האכילה רק מלבה את תאוותה. ובפעם הבאה שהבעל מטפס על החומה הוא נתפס בידי הקוסמת. אחרי בירור קצר היא מבטיחה לספק לו רפונצל כאוות נפשו תמורת הרך שייוולד. התינוקת (רפונזל, על שם החסה) אמנם נמסרת לקוסמת והופכת לילדה היפה ביותר תחת השמש. בגיל שתים עשרה היא נכלאת במגדל ללא דלת וללא מדרגות. כשהקוסמת רוצה לבקרה היא קוראת "רפונזל רפונזל, שלשלי שערך", ורפונזל כורכת את צמתה הארוכה העדינה כמו זהב טווי על אחד מוווי החלון ומשלשלת אותה לטיפוס. יום אחד עובר בן מלך בסביבה ושומע את רפונצל שרה. הוא מטפס על צמתה וכובש את לבה. הם מתכננים בריחה משותפת, אבל רפונזל מסגירה את התכנית בתמימותה; היא שואלת את הקוסמת איך זה שהיא כל כך יותר כבדה מהנסיך. הקוסמת הזועמת תופסת בצמתה ו"טריש טראש" גוזזת אותה ומגרשת את רפונזל למִדבר. בן המלך מטפס על הצמה הכרותה ומגיע לקוסמת. הוא קופץ מן המגדל בייאושו, אל שיח קוצים שמנקרים את עיניו. וכך, אומלל ועוור הוא נודד במשך שנים עד שהוא פוגש ברפונצל ובתאומים שילדה לו. דמעותיה מרפאות את עיניו וכולם חוזרים ביחד אל ממלכתו וחיים באושר ובשלווה.

ואלה ששת האיורים. במקור הם נבדלים זה מזה בפורמט ובגודל, אבל הבדלי הגודל קצת אבדו בגלגול הנוכחי. הכיתובים שמתחת לתמונות הם של הוקני, מן הנספח בסוף הספר.

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הקוסמת בגינתה. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת בגינתה. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת עם רפונזל התינוקת. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת עם רפונזל התינוקת. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל המתבגרת. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל המתבגרת. אייר דיוויד הוקני.

במגדל היה חלון אחד. אייר דיוויד הוקני.

במגדל היה חלון אחד. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני.

*

באופן כללי הנאמנות של הוקני נתונה לאיור הבודד. לא שאין קשר בין האיורים, אבל הם משוחררים מעולה של פרשנות-על (כמו שהראיתי למשל אצל של סילברסטיין בעץ הנדיב, או אצל אנתוני בראון בגורילה). מדובר בשורה של תגובות והארות חופשיות לסיפור. הוקני לא מנכס את הסיפור אלא מניח את נקודת המבט שלו לצדו. וזה מזמין איכשהו גם את הקורא והמתבונן (למשל אני) להצטרף לשיחה.

*
1. העברה בין דורית

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

נתקלתי בתגובה מלגלגת (של מירי שחם, אולי) על תשוקתה של האישה ההרה לאובייקטים הפאליים המזדקרים מגנה של הקוסמת. ייתכן (אם כי כשניסיתי להעלים אותם הקומפוזיציה נהייתה תפלה). ובכל מקרה, מה שתפס אותי היה השיכפול; הדמיון בין האם המשקיפה מן החלון אל הירק האסור, לבת המשקיפה מן החלון אל העולם האסור, כולל המחיר שגובה התשוקה.

הוקני חושף בלי משים את הצד הפורמליסטי של הסיפור שהוא מעין שיר משחק בהשתוקקות אסורה, מתגלגלת: האם משתוקקת לרפונצל, הנערה רפונצל משתוקקת לנסיך, הנסיך משתוקק לרפונצל שנעלמה (העיוורון מבטא את עוצמת האובדן, עולמו חשך כשנעלמה). או מזווית אחרת: האם מקבלת את הירק ומשלמת בבתה, רפונזל מקבלת את הנסיך (וזוג תאומים) ומשלמת בצמתה, הנסיך מקבל את רפונזל ומשלם באובדנה ובאובדן ילדיו.

אבל מעבר למשחק הפורמליסטי העיקר הוא ההדהוד, החזרה, הזיקה בין סיפור האם לסיפור הבת, שלא לומר העברה בין דורית.

*

2. עוד על אמהות ובנות

מימין, הקוסמת עם רפונזל התינוקת, אייר דיוויד הוקני. משמאל, הערצת המגים, בעקבות הרונימוס בוש

מימין, הקוסמת עם רפונזל התינוקת, אייר דיוויד הוקני. משמאל, הערצת המגים, בעקבות הרונימוס בוש

הוקני צייר את הקוסמת (לפי עדותו שלו) על פי המדונה של הירונימוס בוש. מעבר לאמפתיה המפתיעה שהוא מגלה לקוסמת, ומעבר לחירות ועונג הציטוט – כשאני שואלת את עצמי למה עלתה בדעתו דווקא המדונה הזאת מתוך אלפים ורבבות – אני רואה את הפנים המציצים בחלון שמאחורי המדונה ואת הגזע העבות כצמה שתומך בגג האבוס (בתקריב למטה). המדונה של בוש כאילו מכותרת במוטיבים מרפונזל, בהיסטוריה שלה: מאחוריה ההצצה הכמהה מבעד לחלון המסורג (איסור), ולפניה "הצמה" החסונה המשתלשלת מן הגג לאדמה.

החלון והצמה. הערצת המאגים (פרט), ממשיך של הירונימוס בוש.

החלון והצמה. הערצת המאגים (פרט), ממשיך של הירונימוס בוש.

על המקור לציטוט למדתי ממאמר של טלי תמיר (שאולי עוד יתארח כאן לשמחתכם). תמיר אומרת שהוקני צייר את הקוסמת כ"בתולה זנוחה שמחמת כיעורה הרב והדוחה איש לא הסכים לשאתה לאישה ואף לא לתנות עמה אהבים, ולכן היא נאלצת להשיג בדרך לא דרך את ילדתם של השכנים."

אבל אני שוב מתעניינת בשכפול; כי גם רפונזל הנערה מצוירת אצל הוקני כמדונה עם השושן הצחור של הבשורה. הקוסמת ובתה המאומצת הן כמו בבושקות (שצריך לקרוא להן מטריושקות), הראשונה היא מדונה זקנה ש"יולדת" בטהרה (כלומר ללא חדירה) והשנייה מדונה צעירה וטהורה, וברגע שרפונזל חורגת מן הגורל שנועד לה וחוטאת, היא מושלכת.

רפונזל היותר בוגרת, אייר דיוויד הוקני

רפונזל המתבגרת, אייר דיוויד הוקני

*

3. כיעור, יופי, שיער

כיעור יכול להתגלות בדרכים רבות אבל הוקני בחר להבליט את שעירותה של הקוסמת: בתי השחי, הפנים, גב כף היד, החזה שהוא חושף. ואני – שוב רואה את הכפילות: ריבוי השיער המכער את הקוסמת משנה מקום ומזל והופך בדור הבא לצמה מפוארת.

כמו ילדים רבים "נועדה" גם רפונזל לתקן את פצעי ההורים ולהגשים את חלומותיהם. ובמקום זה היא מורדת ומשתמשת בצמה לצרכיה. קיצוץ הצמה אינו רק עונש, אלא ניסיון הנואש של המכשפה להאחז ביופי ובתיקון.

גברת עם זקן. אנני ג'ונס, 1890 (לא התאפקתי בגלל אחדות הניגודים).

גברת עם זקן. אנני ג'ונס, 1890 (לא התאפקתי בגלל אחדות הניגודים).

מימין, דיוויד הוקני, משמאל, הבשורה למרים מאת לאונרדו דה וינצ'י (פרט).

מימין, דיוויד הוקני, שלקח את שורת העצים מתוך הבשורה למרים מאת לאונרדו דה וינצ'י משמאל (פרט).

*

4. החלון

ציירי "הבשורה למרים" שמרו בדרך כלל על עמימות ורק רמזו על תוכן הבשורה, אבל כל ניסיון לדמיין את העיבור ללא חטא גובל בעל כורחו בפורנוגרפי (כתבתי על זה כאן, וגם כאן). באיקונוגרפיה הנוצרית הכנסייה מייצגת את מריה והויטראז' מייצג את בתוליה. כשם שהאור חודר לחלון מבלי לנפץ את הזכוכית כך חדרה רוח הקודש לרחמה מבלי לפגוע בבתוליה.

אולי הקישור הזה בין החלון לחדירה הוא שהוליד החלונות ברקע של רבים מציורי הבשורה. הנה שתי דוגמאות, אחת עתיקה ואחת מודרנית, שנבחרו בגלל הנוכחות הלא מתבקשת והבולטת של החלון החשוך.

מימין, ג'ון קולייר, משמאל, אחת הבשורות של פרה אנג'ליקו

מימין, ג'ון קולייר, משמאל, אחת הבשורות של פרה אנג'ליקו (כאן כתבתי על הנפלאה שבהן)

והנה גם "הבשורה למרים" של רוברט קמפיין (המאה ה15). שבה מצוירים כל גווני ושלבי הסגירה והפתיחה של החלון בפירוט מגונה כמעט, ועל רקע החלק הסגור – חבצלת (השושן הצחור) הטוהר, שלא לדבר על עשן הנר המתאבך לעברו.

משמאל, "הבשורה למרים" רוברט קמפיין המאה ה15. מימין, החלון בתקריב.

משמאל, "הבשורה למרים" רוברט קמפיין המאה ה15. מימין, החלון בתקריב.

הוקני קושר בין הצמה, החבצלת, המגדל ורפונזל בשרשרת זיקות והדהודים. פרשנותו עתירת המדונות מבליטה את התפקיד הסימבולי של החלון. בניגוד למקובל אין פנים בחלון שלו, וזה מגביר את נוכחותו כחור.

במגדל היה חלון אחד, אייר דיוויד הוקני

במגדל היה חלון אחד, אייר דיוויד הוקני

*
5. הוקני נוטש את הסיפור

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני

זהו האיור הצחיח והמוזר מכולם. התשוקה שבה טעונה קריאת "שלשלי שערך" מנוטרלת מכל וכל. הנסיך לא מביט בצמה המושטת. גם סוס לא מזכה אותו במבט. הוקני שהרעיף חמלה והזדהות על הקוסמת וצייר אותה בדמות מדונה קשת יום, לא מאמין בתשוקתו של הנסיך ואף מעליב את הצמה בגסות: ראשית ניתק אותה מהראש ו"קצץ" אותה באמצעות הפריים מה שגורע הרבה מפארה. שנית, לסוסו של הנסיך יש רק שלוש רגליים. ומכיוון שקצה הצמה הוא פחות או יותר באורך ובזווית הנכונה, הוקני (כמעט) מציע אותה כתותב. גם הרגל הנוקשה של הנסיך בולטת באיור שכולו רגליים ואחוריים; זנבו של הסוס קלוע ומפותל בצורה מוזרה שמבליטה את אחוריו ומקשרת בו בזמן בין הזנב לצמה. וזה רגע שבו האור החוזר מאיר את הוקני ומגלה שהחלק הזה לא מדבר אליו בכלל.

*

עוד על איור

האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

האם איור זאת אמנות?

האיור הלא מתאים

יש לי משהו עם אוטיסטים

איורי נפש, סדרת פוסטים על ספר הארנבות המופלא של תום זיידמן פרויד (הלינק לפוסט הראשון).

(ועוד המון)

על שיער

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו סתם מזון צמה אינה רק תסרוקת (או אני והשיער)

במה נפגשים אדונים? (ושפנים)

פתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה

הלמוט ניוטון, מונה חאטום, שיער

עץ השיער

Read Full Post »

"ועכשיו," כמו שאומר פרופסור קרויצקם ב"כיתה המעופפת", "לחלקה השני של הטרגדיה."

זהו הפוסט השני על איורי "ספר סיפורי הארנבת" של תום זיידמן פרויד. וזה גם הרגע שבו סטיתי מדרך הישר. הוא קשור להרצאה באי אילו עבותות אך עומד ברשות עצמו.

ונתחיל מהתחלה.

1.

ב1922 יצא לאור בגרמניה, ספר בשם "מעשיות קטנות" (Kleine Marchen), אוסף של עשר מעשיות שבחרה ואיירה תום פרויד (רגע לפני שהתחתנה והוסיפה את הזיידמן לשמה).

"מעשיות קטנות" (Kleine Marchen), גרמניה 1922, בחרה, עיבדה ואיירה, תום פרויד

"מעשיות קטנות" (Kleine Marchen), גרמניה 1922, בחרה, עיבדה ואיירה, תום פרויד

בין המעשיות היה "כלת הארנב", סיפור מס' 66 מאוסף האחים גרים, וזהו תקצירו:

לאישה אחת יש בת וגן כרובים. ארנב מתגנב וזולל את הכרובים. הבת נשלחת לגרש את הארנב והוא מפתה אותה לרכוב על זנבו וחוטף אותה לבקתתו. חתונתם נערכת מתחת לקשת בענן. הכלה נשלחת לבשל לאורחים אבל לא מפסיקה לבכות. לבסוף היא מכינה בובת קש, מלבישה אותה בבגדיה ונמלטת הביתה לאמא. כשהארנב מגלה את הבובה הוא מסתלק בבושת פנים.

כשהארנב מפתה את הילדה לשבת על זנבו ("זנבנבו" בתרגומו המדגדג של שמעון לוי) הרמיזה המינית ברורה. ואולי אפילו קודם לכן, ברגע שבו הוא פולש לגן; הגן הוא הבבואה המטפורית של הילדה, כמו בשיר השירים: "גן נעול אחותי כלה". ואל הגן הבתולי הזה פולש לו ארנב ומתחיל לזלול כרובים… ואחרי הפיתוי/חטיפה מגיעה החתונה הכפויה, כלומר האונס, שמסתיים בתחבולה ובמנוסה בוכיה.

האיור של תום ל"כלת הארנב" הופיע כבר על כריכת הספר, וכך הוא נראה בתוכו: כלה בוכייה שמתגוננת ממגעו של החתן. העורב הוא הכומר המשיא אותם (בסיפור יש גם שועל-שַׁמָש).

תום זיידמן פרויד, איור ל"כלת הארנב", מתוך "מעשיות קטנות", גרמניה 1922

תום זיידמן פרויד, איור ל"כלת הארנב", מתוך "מעשיות קטנות", גרמניה 1922, לחצו להגדלה

תום זיידמן פרויד, איור ל"כלת הארנב" (פרט), מתוך "מעשיות קטנות", גרמניה 1922,

תום זיידמן פרויד, איור ל"כלת הארנב" (פרט בתקריב), מתוך "מעשיות קטנות", גרמניה 1922

אבל שימו לב לזנב המפתיע המזדקר מתוך המכנסיים; זאת לא הפקעת הפונפונית המקובלת (שגם תום עצמה מקפידה לצייר באיורים אחרים) אלא זנב שמזכיר את אחד משירי הילדה הנאנסת, ב"צחוק של עכברוש" של נאוה סמל:

יש לי חבר עם זנב
ולו ארבע רגליים
גם לסטפן יש זנב
ושלו בין שתי הרגליים.

זנבות של ארנבים. איירה תום זיידמן פרויד. משמאל זנב פקעת צחור כמקובל, מימין זנב החוטף (ראו שיר למטה)

מצאו את ההבדלים: שני זנבות ארנביים, מתוך "ספר סיפורי הארנבת". איירה תום זיידמן פרויד

האיור של "כלת הארנב" מופיע כאמור, גם על כריכת הספר וגם לצד הסיפור. אבל רק בַּפורזץ (הנייר שמודבק על הכריכה הפנימית ומחבר בינה לבין גוף הספר), בחסות הקוטן, הטַפּטיות והצדדיות, הרשתה לעצמה תום זיידמן פרויד לבטא את מלוא הכאב והמשמעות:

הפורזץ של "מעשיות קטנות", גרמניה 1922, איירה תום זיידמן פרויד

הפורזץ של "מעשיות קטנות", גרמניה 1922, איירה תום זיידמן פרויד, לחצו להגדלה

"כלת הארנב", פרט ותקריב מתוך הפורזץ של "מעשיות קטנות", גרמניה 1922, איירה תום זיידמן פרויד

"כלת הארנב", פרט ותקריב מתוך הפורזץ של "מעשיות קטנות", גרמניה 1922, איירה תום זיידמן פרויד

החצאית מורמת, הידיים כל כך מתוחות מעל לראש שיש תחושה שהן אזוקות. הארנב מוכן להסתער. התנועה בפורזץ כולו – מלמעלה למטה – תומכת בנפילה ובהסתערות.

ואני לא יכולה להתאפק מלהוסיף את העבודה המטרידה הזאת של מיכאל בורמנס שמוצגת עכשיו במוזיאון תל אביב.

מיכאל בורמנס, שמלת השטן, 2011

מיכאל בורמנס, שמלת השטן, 2011

*

2.

באותה שנה כאמור, נישאה תום פרויד ליעקב זיידמן. השניים הקימו את "פרגרין" (הלך, נווד) הוצאת ספרים לילדים. ב1922 הם פגשו את ביאליק וביחד איתו יסדו את הוצאת "אופיר" לספרי ילדים ונוער בעברית.

ב1923 תרגם ביאליק את ה"מעשיות הקטנות". הן יצאו מחדש בהוצאת אופיר, בשם "עשר שיחות לילדים".

"עשר שיחות לילדים", 1923, כך נקראו המעשיות הקטנות בעברית, בתרגום ביאליק. כריכה חדשה בתכלית, איירה תום זיידמן פרויד

"עשר שיחות לילדים", 1923, כך נקראו המעשיות הקטנות בתרגום ביאליק ובכריכה חדשה בתכלית שאיירה תום זיידמן פרויד

אם בספר הגרמני ניכרים עדיין שרידי הקו הלירי המסולסל של האר-נובו, הרי בגרסה העברית תום כבר ערקה לקו הגיאומטרי והנקי של עידן המכונה. אבל מה שחשוב יותר לענייננו הוא ש"כלת הארנב" הודחה מן הכריכה לטובת איור תמים וילדי. והפורזץ? בוטל. אומרים, כדי לחסוך בעלויות, למתן את הנופך הארכאי, השד יודע. אבל אם תשאלו אותי, ביאליק העלים את הפורזץ בגלל הסקס, בגלל האונס של "כלת הארנב".

גם האיור בגוף הספר כובס מעט: העורב המבשר רעות הוחלף בציפור תמימה, הזנב הולבן ושויף והכלה הולבשה בגרבונים כחולים (אם כי זר הכלולות חסר הצבע קצת דומה מדי לזר קוצים וגם קצת מתחרז מדי עם קרעיו המחודדים של הארנב).

"כלתו של בן הארנבת", כך תרגם ביאליק את שם הסיפור. איור מתוקן למהדורה העברית, מאת תום זיידמן פרויד

"כלתו של בן הארנבת", כך תרגם ביאליק את שם הסיפור. איור מתוקן למהדורה העברית, מאת תום זיידמן פרויד

קתרינה הקדושה מסיינה מתוארת לא פעם כשראשה עטור בזר קוצים.

קתרינה הקדושה מסיינה מתוארת לא פעם כשראשה עטור בזר קוצים.

*

3.

אין לי הוכחות, רק אינטואיציה חזקה (וראיות נסיבתיות), ש"כלת הארנב" היא שהולידה בסופו של דבר את ספר סיפורי הארנבת. ובכל מקרה – תום זיידמן פרויד לא הרפתה מן הסיפור. "כלת הארנב" נכללה גם בספר סיפורי הארנבת וזכתה לאיור רביעי:

כלת הארנב, הגרסה הרביעית שאיירה תום זיידמן פרויד, מתוך "ספר סיפורי הארנבת"

כלת הארנב, הגרסה הרביעית שאיירה תום זיידמן פרויד, מתוך "ספר סיפורי הארנבת", לחצו להגדלה

לפעמים, כשאני מתבוננת באיורים, הם נהיים דקים ושקופים, ואני כאילו רואה ושומעת את השיחות שמתנהלות מאחורי הקלעים. אני מתארת לי שביאליק הפוריטן אמר לתום, "למה שלא תציירי ארנב חמוד וטבעי במקום לצייר ארנב-איש?

ותום אמנם צייתה. לפחות לכאורה.

כמו ברוב האיורים ב"ספר סיפורי הארנבת" היא ציירה כמה סצנות בו-זמנית, ללא חציצות של קומיקס: הילדה שמנסה לגרש את הארנב הזולל היא אותה ילדה שבורחת עם אותו ארנב, והקשת של החתונה כבר ממתינה מעבר לגדר.

כשהכול מצויר באותו מרחב נוצרים קשרים חדשים בין הדימויים; הילדה בחלון כמו מזהירה את עצמה לא לברוח עם הארנב (אבל אלאס, היא לא שועה לאזהרתה).

ככלל, האיור הרביעי הרבה יותר מוצפן מקודמיו. זה לא איור מימטי (שמחקה את המציאות), אלא סימבולי ומרומז.

הזנב הצחור והעגלגל היה תמים לגמרי לולא שוכפל בכנפי הפרפר המרחף לרגלי המוט הפאלי של הגדר כמו זוג ביצים. וכיוון שבסיפור כתוב במפורש שהילדה מתיישבת על הזנב – אני אשאיר לכם לנחש מה מצויר פה בעצם.

A4Mזאת ועוד: בקתת הארנב צבועה בכחול ואדום של בגדי הילדה, והפתח שלתוכו דוהר הארנב הוא לפיכך הפתח של גופה. ובהמשך לכך: כחול ואדום הם לפי המסורת הנוצרית צבעיה של מרים הבתולה, ותום עושה כאן בין השאר, מחווה איורית לציורי הבשורה, שבהם המלאך גבריאל מודיע למרים שרוח הקודש תיכנס לרחמה.

ברוב ציורי הבשורה למרים הרחם נרמז ומסומל על ידי חפץ או אלמנט מרחבי (ראו מתומאס מאן ועד פין-אפ גרלס), למשל על ידי פתח, לעתים מוולן, שנמצא ברקע, במרכז התמונה, בעוד גן העדן של החטא הקדמון מצויר מעבר לחומה.

הנה שתי דוגמאות מתוך רבות. בבשורה של פרה אנג'ליקו (ציור מופלא שבסודותיו התעמקתי בעבר) זהו המסדרון שאליו מצביע המלאך, והגן כאמור, מעבר לחומה:

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו,

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו, 1452

ואילו אצל ויטורה קרפצ'ו אפשר לראות בפירוש איך הקו הזהוב של הרוח המעַבֶּרת חודר לפתח-רחם המוולן:

הבשורה למרים, ויטורה קרפצ'ו

הבשורה למרים, ויטורה קרפצ'ו, 1450-1526

ייתכן שהציור של קרפצ'ו היה המודל הספציפי של תום (במודע או שלא, זה לא באמת משנה). יש משהו דומה במבנה, במרובעים האפלים, בגדר שמעבר לה נמצא החטא הקדמון: גן העדן במקרה של קרפצ'ו, קשת החתונה הכפויה אצל תום זיידמן פרויד.

האם הבשורה של קרפצ'ו משמאל, היתה המודל לאיור של תום זיידמן פרויד ל"כלת הארנב"?

האם הבשורה של קרפצ'ו משמאל, היתה המודל לאיור של תום זיידמן פרויד ל"כלת הארנב"?

הרפרנס הזה לציורי הבשורה, ספוג אירוניה חתרנית. אני לא יודעת אם תום עושה לביאליק "קרניים" מאחורי גבו (סביר שלא, היא כבדת ראש מכדי ללגלג על ההתכחשות שלו לאביוז), או שהיא משתמשת בתולדות האמנות כדי לצעף את המשמעות ולהוריד אותו מעל גבה, או שהיא באמת מנסה לרַצות את ביאליק ופשוט לא מצליחה לשקר, לכבוש את מה שהיא מרגישה.

אנחנו מפיקים ספרות ילדים השותקת שתיקה כמעט מוחלטת בנושא המיניות, מן הסתם כדי לאפשר לנו עצמנו להאמין שילדים הם באמת תמימים כפי שאנו טוענים – שחייהם נטולי מיניות. אולם בעשותנו כך אנו מקשים על ילדים לספר לנו על דאגותיהם המיניות: שתיקתנו בנושא זה מכריזה בבירור שאיננו חפצים לשמוע על כך, שאנו חושבים שילדים בעלי דאגות כאלה אינם נורמליים. … התוצאה הסופית של השתקת האחר [הילד] היא שאנו הופכים אותו בפועל לבלתי נתפס בשבילנו.
(מתוך המאמר החשוב והמעורר של פרי נודלמן, "האחר: אוריינטליזם, קולוניאליזם וספרות ילדים")

וכך או אחרת – ביאליק סילק את המיניות מן הדלת ותום זיידמן פרויד החזירה אותה מהחלון בלבוש נוצרי.

זה אירוני במיוחד לאור המאמצים שביאליק השקיע ב"גיור" המעשיות. בתרגום של "כלת הארנב" למשל, הוא הפך את העורב ל"רב המסדר את הקידושין".

בזמן שכתבתי את הפוסט קראתי את מה שנותר מהתכתובת בין הזיידמנים-פרויד לביאליק (ושוב תודה לאילה דרורי, שהעבירה לי את המכתבים). גם הניסוחים החריפים והנואשים ביותר עוסקים בעניינים טכניים וכספיים. אבל ככל שהתעמקתי באיורים – ואני לא מתייחסת רק ל"כלת הארנב" ול"ארנב שהתחתן פעם" שנחתכו מן הספר המתורגם, אלא גם לכל מה שעוד יעלה בפוסט השלישי והאחרון – ככל שהתעמקתי באיורים השתכנעתי שהסכסוך הכלכלי הוא רק המכסה על סיר של מחלוקות אמנותיות, רגשיות וחינוכיות. ביאליק ש"גילה" ואימץ את תום זיידמן פרויד גם נטש אותה והתכחש לה, אחרי שהבין שבשתי השאלות המהותיות – מהי ילדות ומהי אמנות***? – לא שוררת ביניהם שום הסכמה.

ולא, לא שכחתי שאני חייבת לכם עוד הבדל ענקי בין הארנבות של תום זיידמן פרויד לארנבים של פרייהולד. הוא נמצא בחלק הבא בסדרה: איורי נפש, חוק שימור הכאב

*

*** כל מי שיקרא את מאמרו היפה והמשכנע של גדעון עפרת על ביאליק והאמנות, ואת הפוסט הקודם שלי תמצית האמנות, יבין שגורלה של השותפות בין תום זיידמן פרויד לביאליק נחרץ מראש. לענייננו, על רגל אחת – עפרת מתאר שוב ושוב את "סלידתו של ביאליק מהאמנות האוונגרדית" ואת תיעובו המוחלט לאקספרסיוניזם הגרמני. איך ביאליק וטולסטוי (שעם רבים מהגיגי האמנות שלו הזדהה ביאליק) "תקפו את האמנות האוונגרדית כאמנות חולנית, יצרית ומושחתת … כך, למראה ציור עירום של ז'יל פאסקין … הסתייג ביאליק מה"פורנוגרפיות" של חלק מהיצירות." [ורק תארו לעצמכם שוב, מה הוא חשב על כלת הארנב]

*

קשור (לתום זיידמן פרויד, לפורנוגרפיה, לחנה'לה ועוד)

ילדה, חוה, צלובה

*

על התעללות מינית מוצפנת וחצי גלויה באגדות ילדים

עץ השיער (הפרק הראשון ומשם יש לינקים להמשך)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? (על עץ השיער)

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה

הנפש היא קוסמת גדולה

*

ובמבט לאחור

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

על 7 במיטה של לואיז בורז'ואה

*

ותזכורת

הדסטארט לדיסק של "יואל אמר"!

סדרת מפגשי לימוד עם שועי רז

*

Read Full Post »

פרה אנג'ליקו פירושו האח המלאכי. זה היה כינויו של הנזיר הדומיניקני ג'ובאני דה פיאסולה, צייר מתחילת הרנסאנס (1395-1455).

לפחות שבע פעמים הוא צייר את הרגע שבו מבשר המלאך גבריאל לבתולה מרים שהיא הרה לרוח הקודש. הגרסה הראשונה צויירה ב-1432 והאחרונה כעבור עשרים שנה, שלוש שנים לפני מותו. כאילו ניסה כל חייו להבין ולבטא את הבשורה ורק בפעם האחרונה זה סוף סוף עלה בידו.

שש הבשורות הראשונות מצורפות כמין נספח בקצה הפוסט: אחת, שתיים וארבע קצת עמוסות ומצועצעות ומלאות הדר סימלי, כולל קרן האור הזהובה שממחישה את רוח הקודש, או הטקסט שבוקע כמו בקומיקס מפיו של המלאך גבריאל. ברקע מצוייר הגירוש מגן עדן (עונש על החטא הקדמון, שעליו עתיד הרך הנולד לכַפֵּר ביסורי הצליבה). שלוש היא בעיקרה שיבוט של שתיים, הגירסה החמישית היא ניסיון נועז שעוד לא הבשיל והשישית – גירסה צלולה ובוגרת של ארבע הראשונות.

והשביעית, הו השביעית. היא ריגשה אותי מיד בפשטותה המסתורית. והיא עדיין מרגשת גם עכשיו, כשאני מבינה איך ולמה.

על הקושי המובלע בציורי הבשורה בכלל כבר כתבתי בפוסט הקודם: הנושא המוצהר והעמוק של הסצנה הוא הטוהר – של המלאך ושל הבתולה ושל ה- immaculate conception ההריון שאין בו רבב של בשר ודם וחטא. ועם זאת, הניסיון להמחיש ולדמיין את הפרטים גובל בעל כורחו בפורנוגרפי. גם פרה אנג'ליקו עצמו נדרש בהתחלה לנוסחה הסמלית המקובלת: בארבע מתוך שש הבשורות הראשונות מופיע מעין חדר צנוע בירכתי התמונה עם חלון קטן ובתולי, כלומר מסורג מפני חדירה, או שהחדר כולו אפלולי ומוגף למחצה במסך אדום כשמלת הבתולה.

והנה השביעית, לחצו להגדלה:

הבשורה השישית של פרה אנג'ליקו, 1452

הבשורה השישית של פרה אנג'ליקו, 1452

.

הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי היה כנפי המלאך. לא רק בגלל יופיין, אלא בגלל חריגותן בתמונה ובתקופה. השטיחות הגרפית שלהן קרובה יותר למאה העשרים מאשר לרנסנס של האח המלאכי.

סוניה דלוני, פרט

סוניה דלוניי, 1885-1979, פרט

פרט מתוך הבשורה השישית של פרה אנג'ליקו

פרט מתוך הבשורה השישית של פרה אנג'ליקו

או לחילופין לשטיח אינדיאני (כפי שהציעה איריסיה בתגובות):

indian

.

במבט שני ושלישי הבנתי שהארכיטקטורה, כלומר המרחב שבו מתרחשת התמונה הוא שיכפול של דמות המלאך. הפתח המוארך במרכז התמונה הוא הד של הסינר המלבני שהוא לובש על שלמתו. שלושת חלקי הסבכה הזהובה-עמומה בעומק הפתח (הצהבתי אותם לשם הדגשה) הם שיכפול של שלושת שטחי רקמת הזהב על בגדו של המלאך. ושתי האכסדרות הקצרות והסימטריות משכפלות את כנפיו; העמודים מייצגים את הפסים, קווי המתאר של העצים הצומחים מעבר לחומה מעגלים את הארכיטקטורה הזוויתית והקשתות בשני הקצוות מספקות את הסיומת הקעורה.

פרה אנג'ליקו 1452 (הסימון הצהוב שלי)

פרה אנג'ליקו 1452 (הסימון בצהוב ובאדום שלי)

.

הארכיטקטורה כהד לגוף אינה זרה, בלשון המעטה, לעיצוב כנסיות. כבר הזכרתי בפעם אחרת שחלונות הוויטראז' מסמלים את ההריון הטהור, כי כמו שהאור חודר דרך הזכוכית מבלי לנפץ אותה, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של הבתולה מבלי לפגוע בבתוליה.
והנה שתי דוגמאות נוספות ששבו את לבי (המרותק לכל מה שקשור לגוף):
בברית החדשה כתוב:  "אַחֲרֵי שֶׁקִּבֵּל אֶת הַחֹמֶץ אָמַר יֵשׁוּעַ: 'נִשְׁלַם', וּבְהַרְכִּינוֹ רֹאשׁוֹ מָסַר אֶת רוּחוֹ: (יוחנן יט 30). בכנסיית סנט אנה בירושלים יש חלון קישוטי גבוה הסוטה מעט ימינה מקו הסימטריה של החזית כדי לסמל את נטיית ראשו ברגע מותו.
או כנסיית האדון בכה בהר הזיתים שמעוצבת כולה בצורת דמעה.

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו, 1452, פרספקטיבה

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו, 1452, פרספקטיבה

אבל מה שנפלא בבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו, הוא שמרכזה הוא בו בזמן לבו של המלאך ורחמה הסגור-פתוח של הבתולה. החדר האפלולי המכוסה בווילון מוסט למחצה המופיע בירכתי תמונות רבות של הבשורה, מומר במעין מסדרון מסתורי אפל וחסום (או אולי זה שביל חסום ומגודר משני צדדיו). ובכל מקרה זה לא חדר רגיל שנקלע ל"פריים" באקראי. זה אלמנט חלומי הממוקם במרכז התמונה בלי שום "אליבי" ריאליסטי. בעומקו נמצאת נקודת המגוז שלתוכה מתכנסים כל קווי הפרספקטיבה של התמונה. המלאך מצביע לשם בזמן שידו השנייה וקצה כנפו (כמו חץ אדום) מצביעים על מרים.

3

.

בחזית התמונה יש מבנה חשוף נקי מקישוטים ובירכתיה מעבר לחומה, צומח גן. זה לא גן העדן של הגירוש המופיע לשמאלן של כל הבשורות האחרות של פרה אנג'ליקו (חוץ מהרביעית החריגה, ראו למטה), אבל זה בהחלט גן אירוטי כמו בשיר השירים: גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם. כפי שניכר גם ממשולש הערווה הנוצר בין הברושים שקודקודו מתלכד עם נקודת המגוז, ושלתוכו מעופפת היונה, הלא היא רוח הקודש.

(זו בין השאר תמונה של סקס אחר, אירוטיקה אלטרנטיבית ללא חדירה, הסדין האדום של הפמיניזם האנטי פורנוגרפי. שני קרעים צצים בזכרוני מספרה של אנדריאה דבורקין משגל, משלימים זה את זה ורלוונטיים כל אחד בדרכו: מצד אחד תפיסת החדירה באשר היא כאקט אלים הררכי ומשפיל, ומצד שני ההזדהות המשונה המלאה להט והנוגעת ללב של דבורקין עם ז'אן ד'ארק. ונזכרתי גם בלֶדָה מן המיתולוגיה היוונית, שזאוס בא אליה ביום כלולותיה בתור ברבור. כך היא מתארת את החוויה במחזהו של ז'אן ז'ירודו "אמפיטריון 38": "נאנסת, נאנסת בעדינות! מלוטפת פתאום על ידי משהו אחר מהנחשים הלכודים שיש לנו בתור אצבעות, הגדמים האלה של כנפיים שיש לנו במקום זרועות, נגרפת על ידי תנועה שאינה ארצית אלא שמיימית…" ואם מישהו דאג – אז לא, זה ממש לא מחזאי שוביניסטי אלא הומניסט נלבב. על המחזה הקומי שנון מלנכולי הזה כתבתי קצת  פה בסעיף 4 הגיע הזמן שמישהו יתרגם אותו לעברית).

ויש עוד משהו נפלא בציור של פרה אנג'ליקו; הסימטריה המלאכית שאופפת את סודו של הפתח. זו לא רק הסימטריה של הגן והמבנה. גם מרים והמלאך דומים זה לזה, מאזנים זה את זה. למרים אין חזה כמעט, לשניהם תלתלים זהובים. המלאך רחב יותר בגלל הכנפיים אבל מרים יותר גבוהה, ועוד דבר שתורם לאיזון (כלומר מחזק את הצד שלה) המרחב שמאחוריה מואר וזה שמאחורי המלאך אפלולי. אפילו לעיגול הכחול המוזר על כנף המלאך יש מקבילה אצל מרים, ב"טיפה" הכחולה המודגשת בין זרועה לחיקה.

אין לי שום דרך להוכיח את מה שאני עומדת לומר. קיוויתי להעזר בג'ורג'ו וסארי היסטוריון האמנות הרנסנסי, אבל המידע שלו על פרה אנג'ליקו די כללי ודל; בעיקר שבחים ותיאורי תמונות, שביניהם הוא חוזר מדי פעם ומדגיש את אדיקותו של הצייר ואת המתיקות המיוחדת של מזגו, שזיכו אותו בכינוי האח המלאכי.

אז אני אכתוב בלי אחריות מה אני חושבת שקרה. אני חושבת שהאח המלאכי הרבה לחשוב על הבשורה. הוא צייר אותה כמה פעמים בדרך מקובלת, עשה נסיון אחד לחרוג ממנה ולא היה מרוצה, ולכן חזר וזיקק את ציוריו הראשונים לגרסה יותר צלולה וצנועה. אולי הוא התפלל להבנה אמיתית עמוקה, ובכל אופן נעשה לו נס קטן. הוא חלם את הבשורה. הוא חווה את ההתגלות, את הרגע הפלאי שבו הגוף והרוח, הפנים והחוץ, העתיד וההווה מתלכדים, בהריון המבורך נרמז כבר העצב של המוות והצליבה, והלב של המלאך הוא אחד עם הרחם של הבתולה. והכל גלוי מאד וגם מלא סוד.

ואז הוא קם וצייר את חלומו. אני חושדת שלמרים ולמלאך לא היו שום הילות בחלום, אבל הרי לא ייתכן לצייר אותם בלי הילות, אז הוא בחר בזווית שמצמצמת אותן למין קו. וחוץ מזה הכל בדיוק כמו בחלום, כולל הכנפיים המשונות של המלאך, כולל הנקודה הכחולה שכמותה לא ראיתי במקום אחר, וכמה חבל שכבר אי אפשר לשאול את פרה אנג'ליקו לפירושה.

הציור לא מתאר את ההתגלות, הוא מראה אותה. וגם אני, האבודה מבחינה רליגיוזית, שכל מה שקשור לדת כלשהי תמיד זר לי – גם אני הרגשתי פתאום מה זה ואיך זה התגלות. (מופלא מאד. אבל לא כמו אמנות. באמת שאין בלתה).

*

נספח – שבע הבשורות של פרה אנג'ליקו (מתוך מי יודע כמה) לפי הסדר. ותודה לאנונימי על התוספת:

הבשורה, פרה אנג'ליקו 1432

הבשורה, פרה אנג'ליקו 1432

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1434

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1434

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו 1434

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו 1434 היא כמעט שיבוט של זאת שקדמה לה, כולל גזרות וצבעי הלבוש ודוגמת הכנפיים והטאפט…

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1435

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1435

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1442

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1442

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1443

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1443

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1452

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1452

*

עוד באותו עניין

האיש שלימד אותי להסתכל

הנאהבים חסרי המזל, על ציור של ניקולא פוסן

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

בקומה העליונה גרה התמימות על ציור של פרנסיסקו דה גויה

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

גינה לאורפאוס (על פול קליי)

ועוד

*

על ארכיטקטורה ונפש:

אה, אה, אה, אה!

לפוצץ את בית הספר?

*

Read Full Post »

בעצם רציתי לכתוב על ציור מסוים ונפלא מאד של פרה אנג'ליקו, ובסופו של דבר גם כתבתי עליו.

אבל עוד קודם לכן הבנתי שהפוסט מתחיל בתומאס מאן

ועובר דרך ציורי הבשורה למרים

והקשר שלהם לפין-אפ גירלס

(אותם פוסטרים פורנוגרפיים מהמחצית הראשונה של המאה העשרים המחפיצים נשים פשוטו כמשמעו).

*

1. תומאס מאן

הספר הראשון של תומאס מאן שקראתי היה "הנבחר". א' נתן לי אותו, ובעקבותיו קראתי כל תומאס מאן שהצלחתי לשים יד עליו בעברית או באנגלית. אני חושבת שקראתי הכל חוץ מהר הקסמים. גם על זה יכולתי לכתוב פוסט: "איך לא קראתי את הר הקסמים", ובעצם זה קצת קשור להמשך, אז אספר את זה כאן בקיצור: הר הקסמים מתרחש כידוע בסנטוריום לחולי שחפת. התחלתי לקרוא והרגשתי איך תסמיני המחלה מחלחלים אלי מתוך הספר. חומי עלה. התחלתי להשתעל. הפסקתי לקרוא והבראתי. כך שלוש פעמים. בפעם הרביעית ירקתי דם. א' שהוא גם חובש סיפק הסבר פתלתול ליריקת הדם. כבר שכחתי את הפרטים, וממילא לא השתכנעתי. עד אז מעולם לא ירקתי דם. לא התחשק לי למות בגלל ספר. הפסקתי לקרוא. שנים אחר כך לקחתי קורס תומאס מאן באוניברסיטת תל אביב. נילי מירסקי היתה המורה ו"הר הקסמים" היה כמובן ברשימת הקריאה. דחיתי את קריאתו שוב ושוב. בסוף סיפרתי לנילי מירסקי ושאלתי, לקרוא או לקרוא, והיא אמרה "חד משמעית – לא, אני לא לוקחת אחריות".

ובכל מקרה, "הנבחר" היה ונותר התומאס מאן האהוב עלי ביותר (בצד "וידויי ההרפתקן פליקס קרול", אבל זה כבר באמת נושא לפוסט אחר). גיבור הספר הוא צאצא של גילוי עריות כפול ומכופל – בן לאח ואחות, שנישא לאימו בלי דעת, כמו אדיפוס, והוליד ממנה שתי בנות. כשהוא מגַלה את כל זה הוא מסתגף כדי למרק את חטאו, הוא כובל את עצמו לסלע שומם בלב אגם, ושם הוא שורד שבע עשרה שנים שבסופן הוא מוכתר (ואולי בעצם נמשח) לאפיפיור. הרומן מבוסס על האפוס "גרגוריוס" מאת המשורר הימי-ביניימי הרטמן פון אַוּאֶה שאותו לא קראתי לצערי. קראתי רק את המקור של שניהם, הקובץ הימי-ביניימי גסטה רומנורום ואין מה להשוות בין הטקסט הפשוט ההוא לתומאס מאן שמהלך על הגבול בין מיתוס לאירוניה ומשאיר את הקורא המוקסם תלוי בין שניהם.

בשלב מסוים מכריז המספר, נזיר אירי המכנה את עצמו "רוח הסיפור", שגרגוריוס שרד על האבן שבע-עשרה שנים. "כלום לא תאמינו?" הוא שואל. ומודיע שיוכיח זאת מבלי להסתמך על ניסים, כי אמנם אי אפשר לחלוק על כוחו הכל יכול של אלוהים, אבל הוא עדיין חושש שהספק יכרסם את לבנו וחלילה לו להביא אותנו לידי ניסיון. ואז הוא מתחיל לתאר מה שקרה על האבן. היום הראשון עובר על גרגוריוס בתפילות. אבל ביום השני הוא נהיה רעב וחסר מנוחה, הוא זוחל על ארבע (אין לו ברירה, הוא כבול) ומוצא מעין גומה:

…מלאה לחלוחית עכורה לבנבנה עד שפתיה, ודאי משארית הגשם דאתמול, כפי שסבר, אלא שהיתה עכורה וחלבלבית עד להתמיה, – ומכל מקום רצויה לו כמשקה, ויהיה נאלח ככל אשר יהיה ומאיזה טעם שיהיה, – וכי זכותו של מי היתה פחותה מזכותו להעמיד תביעות. ולפיכך התכופף על גבי האגן הקטן ולחך בשפתותיו ובלשונו את כל אשר היה בו, גימע עד גמירא, כה מועט היה, רק כדי כמה כפות, ואמנם גם ליקק את קרקע הגומץ לאחר שהתרוקן.

טעם המשקה היה מתקתק-טיטי כגון העמילן, מתובל מעט כבקורט שוּמָר וגם מתכתי-ברזילי, ומיד חש גרגוריוס, שלא את צמאונו בלבד שיבר הנוזל, אלא גם את רעבונו, ובמידה מלאה עד להפתיע. הוא היה שבע. הוא גיהק קלות, וכצחצוחית מן המשקה בצבצה מבין שפתותיו, משל היה המועט – יותר מדי. בפניו הרגיש תפיחות כל שהיא, חמימות מסמיקה התפשטה על לחיי, ומשחזר וזחל אל מקומו הראשון בשפת האבן, הניח את ראשו על מדרגה נמוכה שבסלע ושקע בשינה כילד. כעבור שעות אחדות ניעור מחמת מיחוש-מעיים קל…

(מתוך "הנבחר" מאת תומאס מאן, תרגם מרדכי אבי שאול)

התיאור נמשך עוד קצת ואז מגיע ההסבר: האדמה, טוען המספר, היא שנתנה לגרגוריוס מחלבה. לא סתם קוראים לה "אמא אדמה"; פעם היא הניקה את כל ילדיה אבל מרגע שהאדם למד להשיג את מזונותיו בעצמו לא היה צורך בכך. המנגנון התנוון, ועדיין נותרו פה ושם כמה מעיינות קמאיים כאלה, ואחד מהם למרבה החסד והמזל של גיבורינו היה באותו סלע באגם. התזונה הבסיסית הזאת כפי שמוסבר בהמשך, גרמה לו להתכווץ לגודל של חיה קטנה, אבל כשהשליחים יגיעו אליו ויתנו לו מזון אנושי הוא יחזור בהדרגה לא מבהילה לצורתו ולגודלו המקורי.

ההסבר המלא הוא מצחיק ויפהפה, הגיוני-מופרך כמו כל מדע-מבוסס-מיתולוגיה, אבל ספק אם הוא היה משכנע מישהו לולא שתל אותו תומאס מאן מראש דרך הפרטים. מאן הוא אמן הסוגסטיה דרך הפרטים (לא סתם הוא כמעט הֶחלה אותי בשחפת), ואם תחזרו רגע לציטוט (בייחוד לפסקה השנייה, הפרדתי ביניהן לצרכי הפוסט) תראו שמאן מתאר כאן בעצם תינוק יונק, בפרטי פרטים בלי לפסוח על שום שלב, מתיאור המשקה המשביע כמאכל, ועד הגרעפס והפליטה, ההרדמות המתוקה, וכאבי הבטן.

*

2. הבשורה למרים

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי וַיִּשְׁלַח אֱלֹהִים אֶת-גַּבְרִיאֵל הַמַּלְאָךְ גָּלִילָה אֶל-עִיר אַחַת וּשְׁמָהּ נְצָרֶת׃ אֶל-בְּתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ אֲשֶׁר-שְׁמוֹ יוֹסֵף מִבֵּית דָּוִד וְשֵׁם הַבְּתוּלָה מִרְיָם׃ וַיָּבֹא הַמַּלְאָךְ הַחַדְרָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ שָׁלוֹם לָךְ אֵשֶׁת-חֵן יְהוָֹה עִמָּךְ בְּרוּכָה אַתְּ בַּנָּשִׁים׃ וְהִיא בִּרְאוֹתָהּ נִבְהֲלָה לִדְבָרוֹ וַתֹּאמֶר בְּלִבָּהּ מָה הַבְּרָכָה הַזֹּאת׃ וַיֹּאמֶר לָהּ הַמַּלְאָךְ אַל-תִּירְאִי מִרְיָם כִּי-מָצָאתְ חֵן לִפְנֵי הָאֱלֹהִים׃ וְהִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאתְ אֶת-שְׁמוֹ יֵשׂוּעַ׃ וְהוּא גָּדוֹל יִהְיֶה וּבֶן-עֶלְיוֹן יִקָּרֵא וַיהוָֹה אֱלֹהִים יִתֶּן-לוֹ אֶת-כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו׃ וּמָלַךְ עַל-בֵּית יַעֲקֹב לְעוֹלָם וָעֶד וּלְמַלְכוּתוֹ אֵין קֵץ׃ וַתֹּאמֶר מִרְיָם אֶל-הַמַּלְאָךְ אֵיךְ יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וַאֲנִי אֵינֶנִּי יֹדַעַת אִישׁ׃ וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תָּבוֹא עָלַיךְ וּגְבוּרַת עֶלְיוֹן תָּצֵל עָלָיּךְ עַל-כֵּן קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לַיִּלוֹד בֶּן-הָאֱלֹהִים׃ וְהִנֵּה אֱלִישֶׁבַע קְרוֹבָתֵךְ אֲשֶׁר קָרְאוּ-לָהּ עֲקָרָה גַּם-הִיא הָרָה לָלֶדֶת בֵּן בְּזִקְנָתָהּ וְזֶה לָּהּ הַחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי׃ כִּי לֹא-יִפָּלֵא מֵאֱלֹהִים כָּל-דָּבָר׃ וַתֹּאמֶר מִרְיָם הִנְנִי שִׁפְחַת יְהוָֹה יְהִי-לִי כִּדְבָרֶךָ וַיֵּצֵא מֵאִתָּהּ הַמַּלְאָךְ׃

הבשורה על פי לוקאס (ושימו לב שבניגוד ל"רוח הסיפור" של מאן, המלאך דווקא מסתמך על כוחו של הנס. "כִּי לֹא-יִפָּלֵא מֵאֱלֹהִים כָּל-דָּבָר").

יש אינספור ציורים של הבשורה למרים. כמה מהיפים שבהם הבאתי באחד מפרקי זרעי האהבה, והם יכולים להיות שימושיים גם לענייננו. והפעם ענייננו הוא האופן שבו מוגנב תוכן הבשורה – כלומר העיבּוּר ללא חטא, ההפרייה באמצעות רוח הקודש – לתמונה. התוכן מופיע גם בגלוי כמובן: הטוהר של מרים מיוצג בדרך כלל על ידי השושן הצחור (חבצלת, בשמו העממי) שהמלאך אוחז, ורוח הקודש נוכחת בדמות יונה או יונים. אבל ברבות מן התמונות מרומז-מוצפן גם האקט עצמו בדרכים גנובות ועקיפות אמנם אבל לא פחות (ואפילו יותר) סוגסטיביות.

הבשורה למרים, סימונה מרטיני

הבשורה למרים, סימונה מרטיני, המאה ה14, לחצו להגדלה

הבשורה למרים, סימונה מרטיני, פרט

הבשורה למרים, סימונה מרטיני, פרט, לחצו להגדלה!

.

הנה כאן למעלה, בציור היפהפה של סימונה מרטיני, המילים המוזהבות של הבשורה מכוונות לאוזנה של הבתולה הנרתעת בסרבנות, אבל למטה, בקו אברי המין היא מחזיקה ספר אדום כמו השמלה התחתונה שלה. לספר יש מנעולים כמנהג ימי הביניים, אבל הם פתוחים, אחד הסוגרים מונח על כרכוב הכסא, נועל אותו וסודק אותו בו בזמן, הוא כאילו חוצה אותו לשניים (לעומת הכרכוב השני השלם והלא נגוע) ולבסוף אצבעה מחזיקה את הספר הווגינלי פתוח.

סינדי שרמן, באחד מן הפורטרטים ההיסטוריים שלה. היא בוודאי

סינדי שרמן, באחד מן הפורטרטים ההיסטוריים שלה. חותכת את היד בקו הערווה ומחליפה אותה בספר פתוח. היא בוודאי הבינה את החפצים של סיפורי הבשורה

.

הבשורה למרים, ויטורה קרפצ'ו

הבשורה למרים, ויטורה קרפצ'ו, 1450-1526 לחצו להגדלה

.

בציור של ויטורה קרפצ'ו לעומת זאת, היונה נורֵית בתוך מעין קרן אור פאלית ספק לתוך ראשה של הבתולה, ספק לתוך חדר השינה המוקטן המצויר ברקע. המסך המכסה את חדר השינה מופשל ומגלה את תוכו האפל, ואין צריך לומר (שוב) שהמסך אדום כמו שמלתה של הבתולה. למעשה המלבן שתוחם את אזור האגן שלה (המתחת לשולחן שלפניו היא כורעת), הוא מעין שכפול של חדר השינה המופשל, כולל הבד האדום, האפלה ואלמנטים חסרי חשיבות כמו המלבן החום בצד. אפילו הכתם הבהיר של כרכוב העמוד הפולש לתוך השחור שמתחת לשולחן, הוא מעין הד-ראי עמום של המיטה המוצעת.

ויטורה קרפצ'ו, הבשורה למריה, פרט

ויטורה קרפצ'ו, הבשורה למריה, מתחת לשולחן, פרט

ויטורה קרפצ'ו, הבשורה למריה, פרט

ויטורה קרפצ'ו, הבשורה למריה, פרט, חדר השינה הוא בדיוק בגודל של המלבן מתחת לשולחן

הבשורה למרים, אורציו ג'נטילסקי, 1563-1639

הבשורה למרים, אורציו ג'נטילסקי, 1563-1639

אורציו ג'נטילסקי עוד יותר מפורש ומתקרב למודע. ראשית הסצנה שלו מתרחשת בתוך חדר שינה, הבתולה צמודה למיטה המוצעת. מעל לראשה תלוי מסך אדום (כמו שמלתה, כרגיל) עם קפלים וגינליים. היונה עפה מן החלון ספק לתוך הקפלים, ספק לתוך ראשה של הבתולה. והפרט הכי מסגיר – המלאך מצביע ישר לתוך קפלי המסך בעוד שהבתולה שמרימה את ידה במין התגוננות מביטה דווקא למטה, אל החלק התחתון של גופה, וכאילו מסגירה שזה אותו דבר.

*

3. פין אפ גירלס

ציירי הבשורה אמנם שמרו (בדרך כלל) על עמימות ועדינות (פתאום עולה בדעתי שגם האחים גרים עשו את זה בסיפור המופלא בת האיכר החכמה שעליו כתבתי פה). אבל הניסיון לדמיין ולהמחיש את העיבור ללא חטא גובל בעל כורחו בפורנוגרפי.

גם לציירי הפין אפ גירלס, הפוסטרים הפורנוגרפיים של המחצית הראשונה של המאה העשרים היה אסור להראות אברי מין (פות היה אסור מכל וכל, וגם שדיים גלויים היו נדירים מאד). וגם הם השתמשו בחפצים יומיומיים כתחליפים. רק שבעוד שהציירים הדתיים פנו לתת מודע (כמו התומאס מאן שלמעלה), הציירים הפורנוגרפיים מסמנים את המטרה על ידי הפשלת הבגד או על ידי תנוחות מוזרות ששמות את אזור הסקס בפוקוס, ואז תוחבים את החפצים קדימה וקורצים בישירות ובגסות.

[בעצם מתבקש פה דיון על הזיקה בין חפצים כמטפורות ומטונימיות לבין החפצת נשים, אבל לא הפעם.]

הנה שלוש דוגמאות מתוך אינספור. אצל Gil Elvgren האישה מטאטאת את הלכלוך (קריצה נוספת) מתחת לשטיח ורדרד בצבע עור, בעזרת מטאטא פאלי.

1Gil Elvgren

2ZOE MOZERT

.

אצל Zoe Mozert (בתמונה למעלה) אלה המברשת והדלי. כמו בשיר מנקה הארובות האומלל מתוך מילקווד של דילן תומאס (רק בלי החן וההומור והעצב של תומאס).

… עד אישה צעירה ריחמה.
מנקה ארובות מסכן היא אמרה
שחור כמו אלוף בקלפים
הו, איש לא ניקה את אֲרוּמְבָּתִי
מיום שהלך אלופי.
בוא ונקה את אֲרוּמְבָּתִי
בוא ונקה את אֲרוּמְבָּתִי
היא הסמיקה והיא נאנחה,
בוא ונקה את אֲרוּמְבָּתִי
בוא ונקה את אֲרוּמְבָּתִי
ותביא ת'מברשת שלך!

ואילו אצל Harry Ekman (בתמונה למטה) החצאית מופשלת והסוודר נפרם בעליזות, כדורי הצמר מהדהדים שדיים והמסרגות הנעוצות בתוכם מציירות את משולש הערווה. (כמעט פיוטי בזכות ריבוי הכדורים והאופי הרישומי המינימליסטי של ערוות המסרגות…)

.

3HARRY EKMAN

*

גם הארכתי מאד וגם לא רוצה לערבב את הציור הנפלא בחברה הזאת, אז הסיום בפעם הבאה. לבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ועוד משהו בעקבות התגובות – רוני ה. העיר שלא ברור לו הקשר בין החלקים והוא צודק – שניהם מתקשרים לחלק השלישי והאחרון.

*

עוד בסביבה

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

כל אחד תופס איבר אחר

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

היה היה לי בעל זעיר כאגודל, או כשאמא אווזה פגשה את ויטו אקונצ'י

.

*****************************

ובלי שום קשר אבל חשוב מאד

ספריית גן לוינסקי  למהגרי עבודה ופליטים מחפשת מנהל!

כל הפרטים כאן. אתם מוזמנים להפיץ

***************************

Read Full Post »