Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הבעל שם טוב’

רבים מהסיפורים שקראתי בילדות היו ספוגים במוסר השכל ואפילו בתעמולה ישירה. על שניים מהם כבר כתבתי כאן (צדיקים אינם מאמינים בדם, וסיפור על אדמה וחושך). זה השלישי. הוא צץ פתאום מתהום הנשייה בעיצומו של קורס ויפאסנה.

כשחזרתי חיפשתי אותו באינטרנט. מצאתי כמה גרסאות ובכולן הוא מיוחס לבעל שם טוב, אבי החסידות. זה הפתיע אותי. לא מתאים לו הסיפור הזה. חזרתי ובדקתי ולא מצאתי אותו ב"אור הגנוז" של בובר, ולא ב"שבחי הבעש"ט" ולא בשר של שמחה (העיבוד המלבב של שרגא פירשטמן – אין לי מושג מי זה – שיצא בשעתו בספריית דן חסכן). תוך כדי חיפוש קלטתי שהוא לא עוסק בבעל שם טוב בכל מקרה. הבעש"ט מופיע בו רק בתפקיד תו תקן.

וראשית הסיפור בגירסה שהעתקתי מכאן:

מסופר על הבעל שם-טוב זצ"ל, מייסד החסידות, כי שאל, בעזרת עליית נשמה […] מי יהיה שכנו בגן העדן. מן השמים ענו לו כי מדובר ביהודי בשם אייזיק, הגר בעיירה מרוחקת. אסף הבעש"ט את חסידיו, ונסע לעיירה. כשהגיע לשם חיפש את ר´ אייזיק הגדול, ומצא כי היהודי היחיד בעיירה אכן נקרא אייזיק, אך הוא רחוק מאוד, כך נראה מלהיות צדיק… מדובר בזַפָּת, שכל מה שהוא עושה כשיש לו שנייה פנויה זה לאכול! הר-אדם, שאינו מתפלל, לא מניח תפילין, לא מברך, רק אוכל כל היום כולו! לאחר שלושה ימים של מעקב (הבעל שם-טוב סבר שאולי מדובר בצדיק נסתר), פנה אליו הבעש"ט בשאלה מהו הסוד שלו. ענה לו אייזיק בסיפור: "כשהייתי קטן, אבי היה יהודי פשוט, העובר בין העיירות בסביבה ומוכר סמרטוטים, ואני, לעיתים, הצטרפתי אליו. יום אחד תפסו את אבי קוזקים, ודרשו ממנו להשתחוות לפסל שלהם, הוא, כמובן, סירב. אני, ממקום מחבואי, ראיתי איך הם קושרים אותו לעץ, ומדליקים. אבי היה איש רזה וקטן, והאש דלקה דקות בודדות, מכלה אותו. באותו רגע החלטתי, כי כל חיי אוכל, הרבה ככל האפשר, כדי שאם יום אחד יתפסו הקוזקים גם אותי ויעלו אותי באש, אבער כך שכל האיזור יראה! שיידעו כולם, שיהודי לא נשרף כך סתם בקלות!!!" שמע רבי ישראל בעל שם טוב את הסיפור, ואמר לחסידיו: "עתה יודע אני מדוע הוא זכה למעלה גדולה, מה שלא הבנתי הוא במה זכיתי אני להיות לו לשכן!"

וכאן יש גירסה אחרת עם כמה תוספות קוממיות.
וכאן בעיבוד של איש חסיד היה (הגרסה שראיתי היתה תיאטרון מינימליסטי במיטבו. אני עדיין זוכרת את השחקן שהלך וגדל ושמן, אף שבסך הכל עמד על כסא וניגן על גיטרה וסיפר-שר).

*

[ורק הערת שוליים, לפני שאני מגיעה לעיקר – כל הקטע הזה של צדיקים שמבררים מי יהיה שכנם בגן-עדן לא מפסיק להפתיע אותי. לא רק אצל יהודים, לא מזמן קראתי אצל חואן מנואל, ספרדי מן המאה ה13 (הנה כאן למשל הסיפור שלו שעליו ביסס אנדרסן את בגדי המלך החדשים), על נזיר צדיק שתובע מ"אדוננו האלוהים" להגיד לו מי יהיה שכנו בגן עדן ומתעצבן כי לשכן המיועד, המלך ריצ'רד מאנגליה, יש קופה של שרצים. איך הם לא מבינים – הצדיקים עצמם וגם המסַפרים – עד כמה הבקשה הזאת נגועה בחטא הגאווה, כאילו שגן-עדן נמצא אצל מישהו בכיס. אבל זה באמת בסוגריים. ועכשיו לעיקר.]

לקחתי נשימה ארוכה כדי לכתוב על העיקר, ופתאום אני מבינה שאין מה לכתוב. הכל גלוי לגמרי:

הגיבור המסכן בזבז את חייו על עלבון, על היאחזות בטראומה ושימורה. שום ריפוי. שום תיקון. שום כלום. רק קורבנוּת שהועלתה בחזקה (בגירסה הזאת אפילו קוראים לו אייזיק = יצחק, הקרבן האולטימיטיבי), שהפכה לאובססיה. ועל כך משבח אותו הסיפור וגומל לו בגן עדן. זוהי דמות המופת שתשכון לנצח לצד הבעש"ט.

ותוסיפו על כך את הכאב האישי שמוחלף בעלבון לאומי. ותוסיפו את יום השואה ואת המיליונים שנשרפו "כך סתם" בידי קוזקים נאצים. ואת הילדים שלהם שגדלו על הסיפור הזה, על העוצמה הטראשית והרגשית והרטורית שלו; התעלומה (איך אדם-בהמה כזה מגיע למעלת הבעש"ט?) ופתרונה: המתח הבלשי כמעט שמתפרק בבת אחת לתוך מכוות-האש של ההבנה. והתימרון הזה (רציתי לכתוב מניפולציה, אבל הרי ייתכן ואפילו סביר שהסיפור נוצר בתמימות גמורה ובחוסר מודעות) שבו טראומה שהפכה להפרעת אכילה מוצגת כמופת של רוח בתוך מעטפת גסה של בשר.

(זה בעצם פוסט עקיף על הנצחת השואה ועל המסעות לפולין)

*

עוד פוסטים ליום השואה:

חמסין באושוויץ

על ארבעה סוגים של זיכרון (נעמי יואלי ואידה פינק)

שירי ערש ליום השואה

דיוקן עצמי עם פרפר

הצמידים של שירי לנטון

היטלר מתנצל

ועוד

*

ועוד עניינים לאומיים:

כמה מילים על שירת דבורה

צדיקים אינם מאמינים בדם

סיפור על אדמה וחושך

Read Full Post »