Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘האוסף הכי הכי’

"האוסף הכי הכי" היא הצגת ילדים אמנותית המושפעת משירת ההַייקוּ היפנית ומן האוונגרד האירופי של תחילת המאה העשרים, ואשר מצליחה במין קסם, להפוך את המקורות הללו לנגישים ומחויכים, בלי לפגוע במהותם ובלי להתאמץ, כאילו מאז ומתמיד נועדו לילדים.

*

לשמוע את רחש הגלים

כשאנחנו מתרגלים למשהו, טען ויקטור שקלובסקי (חוקר ספרות רוסי, 1893-1984), אנחנו מפסיקים להרגיש בו; מי שגר ליד הים, למשל, אינו שומע את רחש הגלים. תפקידה של האמנות על פי שקלובסקי וידידיו (הידועים גם בשם "הפורמליסטים הרוסיים") הוא להחיות את המציאות מחדש, לגרום לנו "לשמוע את רחש הגלים", "להחזיר לאבן את אבניותה". איך היא עושה זאת, האמנות? היא מציגה דברים פשוטים ויומיומיים – כמו אבן או כמו רחש הגלים – בצורה לא צפויה, באופן שמעכב קצת את תהליך הקליטה שלנו וגורם לנו לחוש בקיומם. שקלובסקי קרא לזה "דה-אוטומטיזציה", כלומר תהליך שמבטל את האוטומטיות של הקליטה, ובתרגום לעברית – "הזרה" מלשון "זר". כשמשהו מוכר נראה כזר, ולוּ לרגע, זה גורם לנו לשים לב אליו ולגלות אותו מחדש.

וזה בדיוק מה שקורה לקהל של האוסף הכי הכי, יצירתם המשותפת של אנטוניו קָטָלָנו, אמן רב תחומי (ליצן, שחקן, משורר, צייר ופסל), ושל יהונתן בן חיים, מספר ובובנאי מתיאטרון הקרון.

"אני אוסף דברים פשוטים מאוד", מכריז יהונתן בתחילת ההצגה, "לא נדירים אבל מיוחדים… אני אוסף עלים, נוצות, עננים… אני אוסף צלילים… אני אוסף עקבות וסימנים. כל דבר משאיר סימן: נשיקה בלחי, צביטה של הדוד, המחשבות, הצער, השמחה, הצפורים ברוח…".

הקהל של האוסף הכי הכי יושב על שטיחים ומחצלות, בין ארונות תצוגה פתוחים שמכילים את האוספים. כל ארון מעוצב כדמות ששומרת על אוסף מסוים: קֶרֶקֶה שומר על אוסף השלג ועל אוסף ה"שירים ללא מילים", נונו אחראי לאוסף העננים, וכו'. במהלך ההצגה מציג יהונתן את האוספים ומספר עליהם. "אבל האוסף הכי הכי שלי", הוא אומר… בכל פעם על אוסף אחר.

*

המְתנה לעלה נושר

אוסף העלים הוא בעצם אוסף זכרונות; מתחת לכל עלה נרשם מספרו ושם המקום שבו נשר. כל עלה הוא מזכרת מרגע חשוב או מיוחד. עלה "רגיש, שלא רצה לנשור" תלוי בתוך קופסה משלו. יהונתן מנגן לו בשקט, והעלֶה הרגיש חולם שהוא עדיין מתנדנד על הענף. ויש גם מקום ריק באוסף, לעלה שעוד לא נשר. "כל כך הרבה סבלנות וזמן צריך עד שעלה קטן נופל…" אומר יהונתן. הוא מזמין מתנדב לשבת על הכסא שמעליו מתנדנד העלה ולהמתין לנשירתו. כסא ההמְתנה הופך את נשירת העלה לאירוע חשוב ומיוחד. זוהי מעין במה פשוטה ופיוטית שמזכירה שיר הַייקוּ יפני.

*

הַייקוּ

איזו קרירות
כפות רגליים על קיר –
שנת צהריים

זהו שיר הַייקוּ שכתב באשוֹ, משורר יפני מן המאה השבע עשרה. "הַייקוּ" פירושו "תחילת השיר", על שום שורות הפתיחה של צורה שירית קדומה יותר שמהן צמח לפני כחמש מאות שנה. בהַייקוּ יפני מסורתי יש שלש שורות בנות 17 הברות (5,7,5). השיר צריך לתאר רגע, תמונה קטנה המתרחשת בהווה, ועליו לכלול "קִיגוֹ", כלומר מילה המסמלת את עונת השנה שבה הוא מתרחש, למשל ענן זבובים או פריחת עץ הדובדבן. התמונה הקטנה מתוארת במילים פשוטות ומדויקות ומעוררת בקורא גלים של רגשות, מחשבות, זכרונות.

כסא ההמְתנה לעלה הנושר מזכיר במיוחד שיר אחר של באשו:

אגל טל מושלם
על עלה עץ האדר
ממתין לנשור

 

כסא המתנה לעלה נושר – איור של בתיה קולטון מתוך הספר חפץ לב יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, מאת מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן

*

שירים ללא מילים

"אבל האוסף הכי הכי שלי",  אומר יהונתן, "הוא אוסף השירים של קֶרֶקֶה, חוקר שלג ומשורר של שירים ללא מילים". ניקח לדוגמא את שירו של קֶרֶקֶה "הרוח בעצים". השיר הוא בעצם מעין מִתקן: "העצים" הם ענפים דקיקים וזקופים שנעוצים בבול עץ. יהונתן פונה לקהל ומזמין מתנדבת קטנה להיות "הרוח". בזמן שהמתנדבת נושפת אוויר מפיה בכל כוחה, מוציא יהונתן את "העצים" מן החורים האנכיים שלהם ונועץ אותם בחורים אלכסוניים, כאילו התכופפו ברוח. אחר כך הוא מזמין את המתנדבת "לנשוב" מהצד השני. היא נושפת, ויהונתן מוציא "עץ" אחר "עץ" ונועץ אותו בְּחור שמַטֶה אותו לצד השני. הילדה נושפת קצת רוק מרוב התרגשות, ויהונתן מנגב את לחיו. "אמרתי רוח, לא גשם…", הוא נוזף בה. היא מתפקעת מצחוק ואיתה כל שאר הילדים. הבדיחה ילדותית אבל יש בה מן הפיוט; הילדה מקבלת לרגע הַעֲצָמָה מיתולוגית: הבל פיה הוא רוח והרוק שלה הוא גשם. היא הופכת לאלה קטנה ששולטת בכוחות הטבע. וכך או אחרת, ההפרדה הגלויה בין הסיבה ("רוח") לבין התוצאה ("העץ מתכופף") יוצרת הזרה ומעלה חיוך על שפתי הצופים.

גם "הרוח בעצים" של קֶרֶקֶה מזכיר הַייקוּ. אבל הבגרות והחומרה המסויימת שמאפיינים את שירי ההַייקוּ מתרככים בזכות ההומור ובזכות מתיקותה של המתנדבת. שיתוף הקהל מאזן את המינימליזם ואת ההפשטה של ההצגה הקטנה.

ועוד שיר/מִתקן: "הגוזל שלמד לעוף". השיר מורכב מענף קירח ומבובת גוזל פשוטה עשויה איצטרובל ונוצות. יהונתן מוליך את הבובה במעלה הענף. הגוזל מטפס, מטפס, מטפס, ו… נופל בנקישה לבסיס שבו נעוץ הענף. הוא לא מצליח להמריא. אחרי כמה נסיונות כושלים יהונתן מבקש מאחד הילדים להחליף אותו. יש ילדים שמחקים את הדוגמה של יהונתן ומפילים את הגוזל באכזריות. אבל מפעם לפעם מגיע מתנדב רחב-לב (או כזה שפשוט זוכר את שם השיר), וכשהגוזל מגיע לקצה הענף, הוא מתרומם ומתחיל לרחף.

יהונתן אינו מכוון את המתנדבים בשום צורה. הקהל שם לב לזה וחרד לגורלו של הגוזל. הרגע שבו הוא מצליח לנסוק הוא רגע של חסד אמיתי בהצגה.

*

שיתוף הקהל

כפי שראינו עד כה, הקהל הוא שותף פעיל בהאוסף הכי הכי, ויהונתן אכן מכיר בתרומתם של המתנדבים ומעניק להם אותות כבוד: "נכס תרבות של האנושות ואוצר קטן של אבא ואמא", כך נכתב על מדבקה דמוית לב שהוא מצמיד ברוב טקס לחולצתם. לפעמים מדובר במתנדב בודד, ולפעמים בקבוצה של מתנדבים שמחלקים ביניהם את אחד האוספים, את אוסף המים העומדים למשל: כל מתנדב מקבל צנצנת מַיִם מִיָּם אחר (מן הכנרת, מיָם המלח, מן הים האדום, השחור, ועוד כמה ימים ששכחתי), פותח את המכסה ומאזין לסודות המים.

אבל שיתוף הקהל אינו מתמצה במתנדבים. בקטעים רבים של ההצגה יהונתן מספק רק רמזים למה שקורה ומניח לקהל להשלים את המופע בדמיונו.

הנמלה גלילאו, למשל, אחת מגיבורות ההצגה, קיימת אך ורק בדמיונם של הצופים. כבר כשהם נכנסים יהונתן מזהיר אותם לא לדרוך עליה בטעות. הוא מתפתל ומצחקק כשהיא זוחלת כביכול במעלה שרוולו אל בית השחי שלו, והוא בונה לה גשרים ארוכים במהלך ההצגה כדי שתוכל להגיע בשלום למחוז חפצה. הקהל אינו צריך לראות נמלה כדי להזדהות איתה וליהנות מתעלוליה.

כשצופה משלים פרטים בדמיונו, נפרץ הגבול בין עולמו הפנימי לבין עולמה של ההצגה. כל אחד מן הצופים מעניק להצגה משהו משלו, ובד בבד מַפנים אותה ומצרף אותה לעולמו הפנימי.

בקטע מסוים של ההצגה מלמד יהונתן את הילדים לקפל אוניה מנייר. כולם מחזיקים דף דמיוני ומקפלים אחריו. תנועות הקיפול הופכות למין ריקוד. יהונתן משגיח על הילדים בשבע עיניים, שלא יטעו בקיפול… "אם עשיתם כמוני", הוא אומר לבסוף, "אז יש לכם עכשיו ביד… רגע, למה אין לכם ספינת נייר?" –  אוי ואבוי, הוא "שכח" לחלק את הדפים! לא נורא, בפעם הבאה הוא יזכור…

הרגע הקטן הזה חושף את אחת מהנחות היסוד של ההצגה: לא המטרה חשובה (הספינה המקופלת), אלא ההנאה שבדרך, הדמיון והמשחק.

 
 

ועוד שיר ללא מילים של קֶרֶקֶה: דו-שיח בין הזאב הרעב לבין הארנב. יהונתן מפליא לדקלם אותו. כדי שתוכלו לשמוע את השיר בדמיונכם הוספתי "הוראות ביצוע" בסוגרים:

זאב (בנביחה מאיימת): "אַרְרף אַרְרף…"
ארנב (מתחנן): "לא אַרְרף אַרְרף!"
זאב (מאיים): "גְרְרר… גְרְרר…"
ארנב: (מתחנן) "לא גְרְרר…"
זאב: (מתפלא) "אם לא זה ולא זה, אז מה?"
ארנב: (בבהילות) "תִּיגִידָן דִיגִידָן…"

זהו דו-שיח בסיסי – כמה רמזים שעל פיהם יוצר הקהל את הסיטואציה בדמיונו. במקום מילים יש צלילים שגם ילד קטן מאד (בגיל שבו קוראים לאקדח "פִּיוּ" על פי צליל הירייה ואפילו לפני כן, כשאומרים "הַמְ-הַמְ" במקום "לאכול") יכול להבין. ומצד שני יש כאן גרסה עכשווית, מצחיקה, של שירה פוּטוּריסטית.

*

זַנְג-טוּמְבּ-טוּמְבּ או שירה פוטוריסטית 

הפוּטוּריזם הוא זרם אמנותי מראשית המאה העשרים, שחרת על דגלו את פולחן המהירות והמכונה, דחיית העבר והאדרת המלחמה. הפוטוריסטים ערכו אירועים רב תחומיים שבהם הציגו את הציורים ואת הבַּלֶטים החדשניים שלהם, ניגנו "מוזיקת רעש" (כשמה כן היא) ודיקלמו את השירים שכתבו. השירה הפוטוריסטית היתה שירה תאטרלית ומוזיקלית. היא נועדה לביצוע חי והעדיפה את הצליל של המילה על פני המשמעות.

זַנְג-טוּמְבּ-טוּמְבּ, כך נקרא שיר מלחמה שכתב מָרִינֵטִי (מראשי הפוטוריזם האיטלקי). למילים אלה אין משמעות באיטלקית. הן פשוט מבטאות צלילי קרב (כמו ה"פִּיוּ פִּיוּ" של ילדים). מרינטי עודד משוררים להמציא מילים, ומצד שני התנגד למילים מופשטות שצריך להתאמץ כדי להבין אותן. תפקידן של המילים-צלילים לדעתו הוא להמחיש את העולם, ליצור אותו מחדש בצלילים, כך שכל מי שמקשיב יוכל לחוש אותו.

אומברטו בוצ'יוני, ערב פוטוריסטי, 1919

*

הכאב הופך ליופי 

אחד מן האוספים היפים בהצגה הוא אוסף העננים המצויירים של נונו "משורר העננים". נונו הוא אסיר עולם, שנגזר עליו, כפי שמספר יהונתן, "לאכול רק לחם מטוגן ומים מעופשים". כל העננים באוסף של נונו מצויירים על דפים זהים – מַלְבְּנֵי נייר בצורה ובגודל של חלון תא הכלא שלו. השמים הנשקפים מן החלון הם כל מה שרואה נונו מן העולם שבחוץ. הם מסמלים את הטבע, את החופש, את כל מה שחסר לו בחיים. חלון הגעגועים הופך לדף ציור, לאמנות. הכאב הופך ליופי. כך קל יותר להכיל אותו.

*

משוררים וילדים   

ההישג של האוסף הכי הכי הוא נדיר: ההצגה האמנותית המושפעת משירת ההַייקוּ היפנית ומן האוונגרד האירופי של תחילת המאה העשרים, מצליחה במין קסם, להפוך את המקורות הללו לנגישים ומחויכים, בלי לפגוע במהותם ובלי להתאמץ, כאילו מאז ומתמיד נועדו לילדים.

ואולי באמת נועדו; ארכימדס, אחד המדענים הגדולים של העולם העתיק (זה שזכה להארה גאונית באמבטיה, וזינק ממנה בקריאות, "מצאתי, מצאתי!") אמר: "תנו לי נקודת מִשען וארים את כל העולם". והיוצרים של האוסף הכי הכי אמנם מצאו את נקודת המִשען שלהם: הזיקה הטבעית בין ילדים לבין משוררים ואמנים בכלל; האופן שבו מגלים ילדים את העולם נושק לחוויה האמנותית. ילדים עוד לא בטוחים שאי אפשר "לאסוף את העקבות שהציפורים משאירות ברוח". הם מדמיינים את העקבות האלה בצורה ישירה וחופשית. הדמיון שלהם עדיין לא קוצץ על ידי הידע. המציאות שלהם מלאה חידות והם מפענחים אותן ביצירתיות של משוררים ("אני יודע למה קוראים לפרח הזה חבלבל", אמר לי פעם ילד אחד, "כי חבל מאד לקטוף אותו!").

*

מתנה מאנטוניו

האוסף הכי הכי נולד מן הדיאלוג בין יהונתן בן חיים הישראלי לאנטוניו קטלנו האיטלקי. אנשי תאטרון הקרון רצו להזמין הצגה של אנטוניו לפסטיבל תאטרון הבובות בירושלים, אבל ההצגה היתה יקרה מדי לתקציב הצנוע של הפסטיבל. יהונתן הציע לאנטוניו לערוך כמה שינויים שיוזילו את העלות של המופע בלי לפגוע ברוחו המיוחדת, ואנטוניו אמר: "למה שלא תעשה זאת בעצמך? אני אעזור לך". וכך, בעקבות כמה מפגשים אינטנסיביים והרבה שיחות טלפון ודואר אלקטרוני נולד לו  האוסף הכי הכי.

מספר יהונתן: "כשהתחלנו לעבוד ביחד אנטוניו אמר: 'בוא, יוצאים לעבודה', ויצאנו. לאן? לגן הגדול שלו. הסתובבנו בגינה ארבע שעות עם שקית נייר. אספנו עלים, שורשים, ענפים, אבנים קטנות וגדולות. 'זאת הספרייה שאיתה אנחנו עובדים', אמר אנטוניו. 'כל הדברים שמקיפים אותנו הם פתחים. בכל עלה יש פתח לסיפור'. אנטוניו לימד אותי ליצור בקלות, כמו שאני מספר. המפגש איתו גרם לי אפילו לצייר, מה שאף פעם לא עשיתי מפני שאחי היה הצייר במשפחה. אבל עם אנטוניו הכול אפשרי".

יש אמנים שמחפשים שלמות. לכל יצירה לפי טעמם, יש צורה אחת אידאלית וסופית. אחרי שמגיעים אליה אסור להזיז אף קו או נקודה. הגישה של אנטוניו שונה – משחקית, זורמת, פתוחה. וברוח זו גם העביר ליהונתן את ההצגה. לא רק שלא הציב לו תנאים, אלא דירבן אותו להוסיף, לשנות, לעוף הלאה בכוחות עצמו.

ועכשיו הגיע תורו של הקהל ליהֵנות מן המתנה. יהונתן מעביר אליו את הסיפורים ואת החפצים, וגם את האיכות האנושית שקיבל מאנטוניו – את החופש, את ההנאה. רוח יצירתית ומחוייכת שורה על האוספים הממשיים והדמיוניים. שעה ארוכה אחרי סוף ההצגה הילדים עדיין משתהים, משיטים סירות עם מפרשי נוצה, מנסים להנשיר את העלה העקשן שעדיין תלוי על הענף, מציצים בספרים, מקבלים אותות כבוד. כמו שכתב אורי בן העשר באתר במה:  "אחד הדברים הכי טובים בהצגה הזאת הוא שהקהל לוקח בה חלק. הרעיון להציג דברים פשוטים ולהפוך אותם למיוחדים, או להתייחס לדברים יומיומיים בדרך מיוחדת – הוא רעיון טוב. וחוץ מזה, קיבלתי בתור פרס מדבקה עם התואר שאני נכס תרבותי של האנושות. ולמה? כי הקשבתי לצנצנת עם מים מִיָם המלח, והם אמרו לי שהם אוהבים דגים מלוחים".

*

"האוסף הכי הכי" – יצירתם של אנטוניו קטלנו (איטליה) ויהונתן בן חיים (ישראל),
בימוי: נעמי יואלי, ביצוע: יהונתן בן חיים, תיאטרון הקרון

מאמר זה נכתב בהזמנת סל תרבות ארצי

*

עוד באותו עניין

הפוטוריסטים ואני

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

קרקס קוביות

ועוד

Read Full Post »

הפסטיבל הבינלאומי ה-17 לתיאטרון בובות ייערך בירושלים בין ה11 ל-15 באוגוסט 2008, ויכלול הצגות פנים וחוץ לילדים ולמבוגרים.
כמה המלצות על הצגות הילדים הישראליות שאני מכירה. (לא את כולן אני מכירה). עוד אינפורמציה על הצגות הפסטיבל ובכלל באתר הקרון.

למען הגילוי הנאות – אני מקורבת לתיאטרון הקרון ביותר מדרך אחת, ואני משמשת כאוצרת של פרוייקט עבודות שכונה המתקיים בפסטיבל.

ירון מילגרום, מתוך "ציק", פרוייקט עבודות שכונה

המומלצות:
איפה גברת גבאי? תערובת מיוחדת במינה של זיכרון ופנטסיה, חום אנושי, קסם ושמחה. הצגה שקשה לעמוד בפניה (על אף שהיא מתרחשת ברחובות ימין משה, שכונה שאינה חביבה עלי במיוחד. למי שאוהב את השכונה -על אחת כמה וכמה). לכל המשפחה (לא מתאים לילדים בעגלות). עוד על ההצגה בהמשך הרשימה.

ציפור הגשם – הגיבור האמיתי של ההצגה הזאת הוא העיצוב האמנותי היפהפה המלא הפתעות. מומלץ למי שמתרגש מעיצוב (אנחנו מעטים ומורעבים!). מגיל 5 (עוד על ההצגה בהמשך הרשימה)

נקודת אור – גירסא פיוטית, עתירת המצאות, לסיפור חייו של לואי ברייל, העיוור שהמציא את כתב ברייל. הצגה ישראלית מיוחדת ומצליחה, שנכנסה אפילו ל"סל תרבות" הצרפתי… מגיל 6 (עוד על ההצגה בהמשך הרשימה)

האוסף הכי הכי – (הלינק לרשימה שלי על המופע). ההצגה שזכתה בפרס הרעיון ובפרס חביבת הקהל בפסטיבל חיפה הקודם, עושה את הבלתי ייאמן: על אף שמדובר בהצגה אמנותית המושפעת משירת ההייקו היפנית ומן השירה הפוטוריסטית האיטלקית, היא מצליחה באיזה קסם לביית את האילנות הגבוהים הללו, להפוך אותם לנגישים ומחוייכים… מגיל 4

מעבר לים – קלסיקה עברית בלבוש עכשווי. שירי ביאליק מחפצים ממוחזרים. ברוח פסלי החפצים של פיקאסומגיל 4

כידוע לאחדים מכם, כתבתי עם רוני מוסנזון נלקן ספר על תיאטרון בובות אמנותי שאמור לצאת בשנה הקרובה (אחרי שבתיה קולטון הנפלאה תשלים את מאות האיורים המלווים אותו.) זהו ספר בסיסי הכולל עשרות דוגמאות וניתוחי הצגות שממחישים כל פן של תיאטרון הבובות האמנותי. אני מביאה כאן טעימה, כמה קטעים העוסקים בשלוש מן ההצגות המומלצות. האיורים של בתיה קולטון.

על איפה גברת גבאי? יצירתו של ג'ק שווילי

מתוך הפרק על מסַפּרי הסיפורים של תיאטרון הבובות

ההצגה איפה גברת גבאי? מספרת על ילדותו של ג'ק. היא לא מתרחשת באולם תיאטרון, אלא ב"תפאורה האמיתית" של ילדותו, בשכונת ימין משה בירושלים. הקהל מתאסף בגן הפירמידות שבקצה השכונה הוותיקה, אל מול חומות העיר העתיקה, ואז מגיעים תַּני (אבי כהן) ותוּלי (ג'ק שווילי) – ספק ליצנים, ספק מספרים-זמרים נודדים, ספק הגיבורים האמיתיים של הסיפור, ומובילים אותו לטיול בשכונה.
תַּני הוא מעין תזמורת של איש אחד, עם גיטרה, מפוחית, קָזוּ (מין צפצפה מדברת), ומשרוקית טרומבון. תּוּלי אוחז בחתול ג'ינג'י, שהוא בעצם מזוודה עם זנב ואף ואוזניים של חתול. (למה לא?) מסתבר שזהו החתול של גברת גבאי, המלכה המסתורית של השכונה. שמה בלבד מעורר צמרמורת בלבו של תַּני, אבל הוא יתגבר על הפחד כדי לעזור לתוּלי למצוא את גברת גבאי ולהחזיר לה את החתול. זה לא כל כך פשוט: גברת גבאי היא תעלומה גמורה. איש אינו יודע מי היא בדיוק ואיפה היא נמצאת.

"גברת גבאי," מסביר ג'ק, "היתה אשה גבוהה, לבושה שחורים שכל ילדי השכונה פחדו ממנה. היתה לה הילה של אגדות, פחדים, סיפורים. היא היתה שוטת השכונה, מטורפת שהקסימה אותי בילדות. הייתי עוקב אחריה והיא היתה נעלמת ופתאום מופיעה ומסתכלת עלי. מסתכלת! בעיניים! היה לה את כל הריח והטעם והגעגועים והכנסיות, וריצ'רד לב הארי, והממלוקים וגיא בן הינום, המיתולוגיה של הדיבוק, של השדים."
וכך הוא מתאר אותה בהצגה: "היא כמו החתול שלה, צצה ונעלמת. אומרים שיש לה ארבע זרועות ושמלה ארוכה. היא כל כך גבוהה שראשה בשמים. היא מחליפה את עונות השנה, את מצב הרוח בשכונה…"

אז איפה גברת גבאי?מהר מאד הופך הטיול למשחק בלשי בשיתוף הקהל. כולם פוקחים עיניים ואוזניים ותרים אחרי רמזים. יד נעלמה עוזרת להם במשימתם: מישהו הטמין פתק מגולגל באוזנו של החתול הג'ינג'י.  תּוּלי מוצא את הרמז בזמן שהוא מחפש בה פשפשים. עץ הזית שגזעו מלא "פִּיוֹת" "לוחש" להם מה הם צריכים לעשות: למצוא את שבעת השערים של השכונה ואת שבעת המינים, או אז יפגשו בגברת. וזוהי כבר משימה, מטלה, כמו שמקבל גיבור באגדה. הילדים מתגייסים לעזרה. הם תרים אחרי השערים והפירות. המשחק הבלשי מוסיף מתח ומחדד את הקשב ואת החושים, ותוך כדי כך מתגלים במלואם קסמי השכונה והסיפור.

אז מה יש לנו כאן? טיול? משחק בלשי? או אולי שיעור קטן בהסטוריה? הקהל לומד על ההסטוריה של ירושלים ועל חיי היומיום בשכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות: הטיפוסים, המשחקים, השירים, הבישולים. הזכרונות מבוססים על עובדות כמובן, אבל אפילו בעובדות הפשוטות ביותר יש קצת גוזמה מיתולוגית:

"סבתא רות היתה אישה קטנה
והיה לה מטבח קטן עם שולחן ארוך,
ועל השולחן היה מונח מְכָל עם נפט,
ומעליו היו שתי פתיליות שסופגות את הנפט ואפשר להדליק אותן ולכוון את האש בדיוק למידה שצריך,
ומעליהן עמד בכבוד סיר קציצות הדגים,
ומעליו עמד סיר קציצות הבשר,
ומעליו – סיר הממולאים,
ומעל סיר הממולאים, סיר מרק הקניידלך,
ומעל מרק הקניידלך, בראש המגדל, עמד בכבוד סיר האורז הגדול שיספיק לכל המשפחה, עטוף במגבת פרחונית כמו המטפחת שסבתא קשרה לראשה." (ואז היא היתה שמה כל טוב בצלחת ושולחת את יענקל'ה – כך היא היתה קוראת לו, לג'ק – להניח את הצלחת על סף ביתה של גברת גבאי…)

לפעמים המיתולוגיה ממש משתלטת על העובדה. כשתַּני חושש להכנס לבוסתן של מר לוי כי "אומרים שיש לו שם שבעים ושבעה כלבים", תּוּלי ממהר להרגיע אותו: "אלה שבעים ושבעה כלבים כנעניים! קטנטנים, בקושי מייללים, אין להם שיניים, הם בקושי נובחים…" הקהל צוחק, אבל גם קצת מאמין, כי תולי מאמין, והוא כל כך משכנע. אם רק נקשיב היטב ודאי נשמע את הכלבים הקטנטנים… כי ככה זה בהצגה: עבר מתערבב בהווה, דימיון מחלחל למציאות. תּוּלי ותַני יוצרים אווירה שבה הכל יכול לקרות. (ואתם לא תאמינו מה קרה פעם בחורף, כשירד מבול על השכונה…) ואל תשכחו את הנסיבות; אנחנו נמצאים בטיול מודרך. האותנטיות של "התפאורה" מקרינה על הסיפורים: הנה, כאן בדיוק זה קרה, כך, כמו שתּוּלי מספר… השכונה ההסטורית, החיצונית, הופכת במהלך המסע לשכונה דימיונית, השכונה הפנימית של ג'ק, שבתוכה אנחנו מטיילים.
אז איפה גברת גבאי? (זהירות ספוילר!! על החלק הזה באמת כדאי לדלג אם לא ראיתם את ההצגה)
בסוף המסע (אחרי שבעה שערים ושבעה מינים) זוכים תַּני ותוּלי והחתול הג'ינג'י והקהל לפגוש את גברת גבאי. היא מחכה להם בקצה המסלול. מי היא, אם כן, אותה גבירה ענקית שראשה בשמיים, יש לה ארבע זרועות ושמלה ארוכה, והיא אחראית על מצב הרוח בשכונה? פתרון התעלומה מהדק את החיבור בין הסיפור האישי לשכונה. הוא מצחיק ונוגע ללב, וכמו כל פתרון טוב הוא גם מפתיע וגם מובן מאליו.
רוצים עוד רמז, אחרון?
הפתרון מחבר בין ג'ק שווילי, המספר הנודד, לאביר נודד אחר, שדעתו השתבשה עליו מרוב קריאה בסיפורים. טחנות הרוח נראו לו כמו ענקים מפחידים שמנופפים בזרועותיהם…
נו, כבר ניחשתם?
נכון, גברת גבאי היא…

תחנת הרוח של ימין משה

על שתי הצגות נייר – ציפור הגשם ונקודת אור

מתוך הפרק המוקדש לחומר בתיאטרון הבובות האמנותי – מה שוקל יותר, קילו נוצות או קילו ברזל?

גליה לוי-גרד יוצרת ההצגה, עיבדה סיפור עם משבט הפִּגְמֵאִים על ציפור יפהפיה המביאה את הגשם בשירתה. בני האדם סוגדים לציפור ואחר-כך הם שוכחים מקיומה. הם פונים עורף לטבע ובונים לעצמם עיר. רק ילד אחד עדיין מתגעגע לציפור. בזמן שהוא מחפש אותה הוא מוצא ספר ישן, ובספר כתוב, שאם ילד אחד יאמין לסיפור על הציפור, ויביא לה מִנחה, וישיר את שירה, וירקוד לה ריקוד – היא תשוב ותמטיר גשמי ברכה. הילד נעזר בילדים מהקהל. הם שרים ביחד את השיר, והעץ האחרון שנותר על הבמה מתעורר לחיים והופך לציפור המרחפת מעל לקהל.

ציפור הגשם

העיצוב היפהפה של ההצגה מבוסס על קיפולי האוריגמי. בעזרתם ממחישה גליה את המטאמורפוזה הגדולה של הסיפור – הטבע שהופך לעיר. הנוף הפיסולי שהיא יוצרת בעזרת קיפולי האוריגמי, קם לחיים ומשתנה לעיני הצופים: צמחים מקופלים הופכים לחיות שנמלטות מן הבמה, בתים קטנים צומחים לגובה והופכים לרבי-קומות. לרגעים נדמה שגליה היא קוסמת  שיכולה להפוך כל דבר לכל דבר; בהצגה יש חבל כביסה למשל, שתלויים עליו בגדי נייר קטנים. כשגליה רוצה להראות שהזמן חלף והילדים גדלו, היא מסירה חולצה קטנה מן החבל ופותחת כמה קיפולים, והחולצה הקטנה גדֵלה בבת אחת (ואחר-כך היא מקפלת את החולצה יפה-יפה ומניחה אותה בסל).
ההצגה נפתחת בספר שממנו קוראת גליה את הסיפור ומסתיימת בספר שמלמד את הילד איך להחזיר את הציפור. וזאת עוד הצדקה לבחירה בנייר; זהו החומר שממנו עשויים ספרים, בעזרתו אנו משמרים את התרבות, את הזיכרון ואת המיתוסים.

ציפור הגשם מתמקדת במטאמורפוזות שמאפשרים הקיפולים. גליה הכינה בעצמה את כל הנייר של ההצגה, והיא משתמשת בו באופן חושני ופיסולי, מלא נפח וצבעונית. אפילו הספר שלה הוא ספר "פּוֹפ-אַפּ" שכזה, עתיר הפתעות ועולמות קטנטנים. אבל אפשר להשתמש בנייר בצורה שונה לחלוטין, כפי שמוכיחה פטריסיה אודונובן בנקודת אור.

נקודת אור מגוללת את סיפורו האמיתי של לואי ברייל שהתעוור בילדותו, והמציא ברבות הימים את "כתב ברייל" המבוסס על חורים שמנקבים בנייר. כדי לקרוא אותו אין צורך בעיניים. אפשר למשש את החורים, לקרוא בעזרת האצבעות.

הנייר של נקודת אור הוא ברובו נייר כתיבה פשוט ודו-מימדי. אבל פטריסיה עושה בו שימוש עשיר ופיוטי.
חשוב אולי, להזכיר, שהיא נעזרת פה ושם גם בחומרים נוספים: הבמה שעליה היא יושבת מכוסה בחול שבו היא נועצת את דמויות הנייר בקלות ובמהירות. (אבל שימו לב שגם החול הוא חומר צנוע בעל גוון אחיד שלא מתחרה בנייר ולא "גונב לו את ההצגה".) מלבד החול משתתפים בהצגה גם כמה חפצים מעולם הנייר והכתיבה: בקצה ארגז החול ניצב לו כן ציור שעליו מונחים הגליונות המשמשים כתפאורה. אחד מהם, בריסטול שחור, משמש כ"לוח" בסצנת הכיתה. פטריסיה מקשקשת עליו תרגילים בגיר. ילדי הכיתה הם עפרונות. וכך נוצר לו בקלות הבלגן הגדול של ההפסקה: ניירות ועפרונות מתעופפים לכל העברים, מתהפכים, נתקעים בחול… ושוב נשמע הצלצול. הילדים-העפרונות חוזרים לכיתה וכותבים. כולם חוץ מלואי הקטן, העיוור. הקהל מזהה אותו מיד. כל ילדי הכיתה הם עפרונות רגילים עם גוף צהוב וחוד של עופרת. העיפרון שמייצג את לואי הוא לבן, וגם החוד שלו לבן. העיפרון שונה מן העפרונות האחרים, וגם לואי שונה מן הילדים האחרים. הוא לא מסוגל לכתוב כמו כולם. הרי אי אפשר "לקרוא" לבן על לבן.

רבות מן הדמויות בנקודת אור הן פשוטות ושטוחות. כמה הבעה יכולה להיות לעיפרון, או למגזרת נייר? ההפעלה המדויקת של פטריסיה מעבירה משהו מן האפיון והרגש של הדמות. את השאר משלימה השפה החזותית המיוחדת של ההצגה, השואבת בין השאר, משפת הקולנוע, ומתרגמת אותה לבמה.

איך שואבים משפת הקולנוע? ניקח לדוגמא את גודלן של הדמויות: בתיאטרון יש להן גודל קבוע. בקולנוע הן גדֵלות או קטֵנות על-פי הקירבה למצלמה. דמות רחוקה תהיה קטנה מאד, אבל היא יכולה גם להתקרב עד שעין אחת ענקית תמלא את כל המסך. פטריסיה לוקחת את המוסכמה הקולנועית הזאת ומשתמשת בה לצרכיה; בתחילת ההצגה מזהיר האב את לואי הקטן מן המכשירים המסוכנים בבית המלאכה שלו. הסצנה מתרחשת בתוך בית מנייר. אנחנו רואים אותה בצלליות. קודם אנחנו רואים את הצללית השלמה (הקטנה יחסית) של האבא המזהיר, ואחר כך מופיע צל של יד ענקית (היד האמיתית של פטריסיה) שמאיימת על הילד באצבעה. גם הכלים החדים הם ענקיים, גדולים פי כמה מהילד הקטן, מה שממחיש ומבליט את הסכנה הנשקפת מהם.
 
אור כחומר
נקודת אור, כך נקראת ההצגה, ולא במקרה; ראייה מתקשרת לאור ועוורון לחשיכה. הדימויים האלה כל כך משומשים שאנחנו כמעט לא שמים לב אליהם. אבל פטריסיה עוברת ממילים למעשים. היא משתמשת באור כחומר שמעצים את הסיפור ואת ההצגה.
היא לא מסתפקת בתיאטרון הצלליות (והאור) שבו נפתחת ההצגה. בתמונה שבה לואי מתעוור, למשל, היא מציבה על הבמה פרצוף גדול, גזור מנייר. שני נרות דולקים מאחורי העיניים. השלהבות הן כאילו האישונים. ופתאום היא מכבה אותן בנשיפה. חושך יורד על הבמה, לואי הקטן איבד את "מאור" עיניו…
בהמשך ההצגה לואי גדֵל ומנסה להמציא כתב מיוחד, שגם עוורים יוכלו לקרוא. הוא מחפש ומחפש את השיטה, ולילה אחד הוא זוכה ב"הארה". הכתב שחיפש "מתגלה" לו בחלום. פטריסיה יוצרת את ה"הארה" על הבמה, פשוטה כמשמעה. היא מראה לנו את התמונות שלואי רואה בחלומו: סוסים דוהרים, צורות ואותיות שכולם מורכבים
מנקודות זוהרות (חורים בדף אפֵל שפטריסיה מאירה מאחור). בעזרת אלומת אור משוטטת יוצרת פטריסיה מעין שמיים ליליים עם מערכות כוכבים קסומות שמתחלפות זו בזו, עד שנותרים רק החורים של אותיות כתב ברייל.
כדי להשיג את כל זה אין צורך בציוד מתוחכם; די בכמה נרות ובשלוש מנורות שולחן רגילות שפטריסיה מצאה בביתה. התאורה הזאת היא לא רק זולה וזמינה, היא תומכת בנושא ההצגה: נקודת אור היא הצגה על כתב ומנורות שולחן אכן מתקשרות לקריאה וכתיבה.
ויש כאן גם לקח נוסף, כללי יותר: רבות מהצגות הבובות הן הצגות קטנות. אין צורך בפנסים רבי עוצמה כדי להאיר אותן. בעזרת נורות ביתיות, פנסי כיס, צמידים זורחים וצעצועי האור המופלאים הנמכרים בכל יריד – אפשר ליצור תאורה נהדרת, פשוטה ויצירתית.

Read Full Post »