Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דרלה ג'קסון’

זהו הפוסט הרביעי והאחרון על ספר סיפורי הארנבת של תום זיידמן פרויד. תחילתו בכאב גדול וסופו בתקווה מסתורית.

*

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

בסיפור "הארנבת והבאר" מציע הצבוע לארנבת לחפור באר משותפת. הארנבת טוענת שהיא לא זקוקה לבאר, די לה בטיפות הטל על העלים. הצבוע חופר לבדו ומגלה שהיא שותה מהמים שלו. כדי לתפוס את הגנבת הוא מגלף בובה, מורח אותה בזפת ומציב אותה ליד הבאר. הארנבת נדבקת לבובה ונלכדת. הצבוע רוצה להצית אותה אך בתו מציעה להשליך את הארנבת לקוצים, וזה גם מה שהוא עושה לבסוף, לשמחתה הרבה של הגנבת.

*

הפוסט הקודם עסק בקסם העצוב של איור "הארנבת והפילים", באופן שבו הוא חולק על הסיפור; האיור לא מאמין לטקסט שהארנבת גברה על הפילים. "הסיפור של הפיל הזכיר לי את אלף לילה ולילה," כתבה אחת המגיבות. "ואולי אחשוורוש ואולי כל אותם המלכים שמתחת למיטות שלהם יש אלפי גופות של בתולות, של ארנבות בעצם. שזה דברים שנעשים בחשכה ורק הירח רואה ורועד בזעם. ואולי בגלל זה בעצם ניסו להלביש אותן." והארנבות אמנם נראות כמו ילדות עירומות ליד הפיל הזכר המגודל. הארנבת המוטלת על בטנה, משמאל, נראית לרגע כמו ילדה שוכבת על גבה.

ואם באיור "הארנבת והפילים" האביוז רק נרמז בעדיני עדינות, הרי באיור ל"ארנבת והבאר" הוא כבר כמעט מפורש.

"הכל אוטוביוגרפי והכל פורטרט, אפילו כסא," אמר פעם הצייר לוסיאן פרויד (קרוב משפחתה של תום). אפילו סיפור על ארנבת ובאר. אני לא יודעת מה היה הטריגר של תום; אולי המריחה של הבובה בזפת, הזיהום שלה, אולי האימה הזאת של להיות דבוקה למישהו בלי אפשרות לברוח. אבל מה שמצויר פה זו תקיפה מינית.

הסימולטניות של איור "הארנבת והבאר" (כלומר הבחירה לאייר את הסצנות השונות באותו מרחב, בו זמנית, כפי שתיארתי בפוסט הראשון), יוצרת תחושה של חיים כפולים ונוכחות עקשנית של זכרונות.

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד (אני מביאה אותו שוב לנוחות ההתבוננות בפרטים)

הארנבת באיור מקושרת לחפצים הנקביים: הדלי שהיא נושאת בגנדרנות ארנקית, הבאר, העלה עם טיפת הטל הפנינית, ואילו הצבוע מצויד (שלא לומר מזוין) באת חפירה ובמכחול זפת שמכוון למקום מאד מסוים בבובה. יש מין מרוץ שליחים של משמעויות, מן הבובה שהיתה פעם מוארת כמו השמש, ועכשיו היא שוכבת חסרת ישע ומזוהמת בזפת (כמו בלינץ'), אל בובת המוות שלוכדת את הארנבת בתנוחה זוגית כמעט רומנטית (בניגוד לטקסט אגב, שבו הארנבת תוקפת את הבובה ונדבקת אליה תוך כדי מאבק). והצבוע הזה שגורר את הארנבת הקטנה לפינה…

התינוק הזפות

התינוק הזפות tar baby

למעשיית הארנבת והבאר יש גרסאות רבות. השם הגנרי שלה הוא tar baby, כלומר תינוק הזפת. הבובה שאיירה תום היא לא בובת תינוק אלא בובת מוות.

במרכז, הבובה המזופתת של תום, מימין ומשמאל, בובות מחג המתים במקסיקו.

במרכז, הבובה המזופתת של תום, מימין ומשמאל, בובות מחג המתים במקסיקו.

זאת ועוד: היריב המסורתי של הארנבת בסיפורי התינוק הזפות הוא השועל (ושלמה אבס אמנם תרגם "שועל" על פי הגרסה המקובלת, על אפו ועל חמתו של האיור). תום המירה את השועל בצבוע, לא יצור ערמומי-אך-חמוד, אלא נבל דוחה.

אייר פרדריק סטיוארט צ'רץ'

אייר פרדריק סטיוארט צ'רץ'

ובעצם – ככל שהתעמקתי בסיפורי הארנבת נהיה לי יותר ויותר ברור שמלבד פמיניזם, היו לה לתום סיבות נוספות להחליף את שמה לשם גברי. אני אומרת את זה בשיא הזהירות אבל גם בשכנוע פנימי של קוראת איורים. אולי היא בחרה בזהות גברית כדי להגן על עצמה מתקיפות, ולו באופן סמלי. זה שופך אור חדש, נוסף, גם על האנורקסיה שלה.

*

הערת ביניים: סיפור "הארנבת והסמור"
בסיפור זה כורתים הסמור והארנבת ברית של זוגיות ושיתוף. יום אחד הם צדים תרנגולת. הסמור אמור לבשל אותה בזמן שהארנבת מתנמנמת אבל הוא לא מתאפק וזולל את כולה. הוא מעמיד פנים שהארוחה נשרפה. הארנבת יודעת שהוא משקר. היא ממתינה שיירדם ואז היא מגלגלת אותו בעלי בננה ומפוצצת אותו במכות. הסמור לא יודע מי תקף אותו. כעבור כמה ימים הם עורכים נשף ריקודים והאמת יוצאת לאור. בזמן שהם מתקוטטים הם תולשים זה לזה את אוזניהם. וכך, על פי הסיפור, זכתה הארנבת באוזניה הארוכות. 

"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד

זהו האיור המבלבל ביותר בספר. כמו רבים מן האיורים הוא בו-זמני: הזלילה, התקיפה והמסיבה מתרחשות בבת אחת, סימני הזיהוי הגופניים (והמגדריים במקרה הזה) מעורבבים. הארנבת היא בעצם הסמור ולהפך. קשה מאד לדעת מי זה מי.

*

אבל נניח לרגע לתום ונעבור לילדים. בשביל מה להראות להם דברים כאלה? אולי ביאליק צודק וצריך לצנזר, להסיר, לכסות?

הסטטיסטיקה של פגיעה מינית בילדים עומדת על אחד לארבעה או אחד לחמישה (ואחד לשבעה סובל מגילוי עריות). זה עד כדי כך שכיח שמערכת החינוך נדרשת לזה. בכל גן מסבירים לילדים שאסור לגעת בהם בלי הסכמתם, בצורה שלא נעימה להם וכן הלאה. והדיבור החשוב הזה (והוא באמת חשוב) נעשה בצורה יבשה ועניינית, כאילו אין בעולם מניפולציות וסודות רעים. ומנגד ישנם הסיפורים הריאליסטיים והמגויסים שמעמידים פנים שסוף טוב הכול טוב. אלא שגם כשהסוף טוב – ולא תמיד הוא טוב – נותרות צלקות ושאלות ללא מענה מוכן. הנפש של האדם הצעיר ממש כמו של האדם המבוגר, לא זקוקה רק לעצות מעשיות. היא זקוקה להבנה, לתיבת תהודה לכאבים שלה, לאפשרות לבחון אותם מרחוק ומקרוב, לשחק בהם, לעבור דרכם.

ברונו בטלהיים (אויבי) שבכל זאת אמר כמה דברי טעם על אגדות, טען ששפת הסמלים מאפשרת לילד להתעלם מן הדברים שאליהם הוא לא מוכן עדיין ולהגיב רק לפני השטח של הסיפור. וזה חל גם על האיורים של תום זיידמן פרויד: ילדים תמימים ומאושרים (בתקווה שיש גם כאלה) לא יבחינו בפרטים המטרידים. למעשה גם מרבית המבוגרים לא יבחינו. כשהראיתי את האיורים לראשונה, בכנס הפנקס, איש לא חשב שהם מטרידים, להפך: היתה הסכמה מקיר לקיר שהם דומים לאיורים האביביים של פרייהולד.

וכבר הראיתי בפוסטים הקודמים עד כמה שטחית ההתרשמות הזאת: מדובר באיורים הפוכים. כל מה שתמים ושלם וחד משמעי אצל פרייהולד הוא מורכב וספוג בכאב ובסתירות אצל תום זיידמן פרויד. (מהיכרות חטופה עם שלמה אבס אני מוכנה לתת את ראשי שהוא לא היה מוציא את הספר אם הוא היה מבחין במה שהראיתי כאן).

דרלה ג'קסון, 2006 בהשראת התינוק הזפות

דרלה ג'קסון, 2006 בהשראת התינוק הזפות

דרלה ג'קסון 2005, ממה את מפחדת?

דרלה ג'קסון 2005, ממה את מפחדת?

מי שלא חווה כאב כזה, לא יבחין בפרטים המטרידים. מי שכן, יבחין גם בדמות הפלאית בפינה הימנית, מעבר לשיח הקוצים הגואל. מניין צצה ה"אבירה הזאת, על הסוס הלבן"? דווקא אבירה-אישה, שכמו מאזנת את הסצנה האפלה הדחוקה בפינה הנגדית. בצבעי הוורוד והצהוב היא מזכירה את השמש והשמיים הוורודים ואולי גם את הבובה לפני שזוהמה בזפת. האם זאת רוח החסד וההצלה? הגרעין הפנימי של הנפש שלא נוגע? יש הרבה כאב בסיפורי הארנבת אבל גם הרבה עוצמה ועושר וחסד וחיים ואפשרויות.

ABEND

*

עוד על איורים בעיר האושר

על גורילה מאת אנתוני בראון

מר גוזמאי וירמי פינקוס

על איורי הנסיך הקטן

יש לי משהו עם אוטיסטים

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור (רשימה ראשונה מתוך שתיים על ברבורי הבר והאיורים של מרג'ה)

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

על זום מאת אישטוואן בניאי ועל כוס התה שלי

איורי נפש, חלק ראשון – תמצית האמנות

ועוד

*

Read Full Post »