Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דפנה לוי’

הפוסט הזה הוא חלק מפרויקט "שאלה עוברת" שיזמה עדנה אברמסון. שמונה בלוגרים שעוסקים (גם, גם) בתחום הספרות – אירית וינברג, גילי בר הלל סמו, דפנה לוי, טלי כוכבי, ירין כץ, פאר פרידמן, עדנה אברמסון ואני – כל אחד שואל מישהו ועונה למישהו אחר, וכל הפוסטים מתפרסמים היום במקביל.

וזה מה שדפנה לוי מהמדור לאיבוד קרובים שאלה אותי:

מה דוחף אותך לכתוב דווקא ברשת? מאיפה המוטיבציה שנולדה כשהקהל היה עדיין אלמוני, ועד כמה את מרגישה שהכתיבה שלך מנותבת על ידי הידיעה (שכבר קיימת היום) לגבי מיהם קוראייך?

ובכן, דפנה יקרה, הכול התחיל מקולה של המילה, מבחר מאמרים על שירה-פרפורמנס שערכתי ב2004. אני לא זוכרת כמה עותקים הודפסו אבל משאזלו לא היה שום סיכוי למהדורה חדשה. ובמקביל התחלתי להבין שברשת אין חיי מדף, כולם יכולים לקרוא אותך, לא חשוב באיזה עיר, ארץ או שעה ואפילו לענות. ובהמשך לכך הצעתי להדס עפרת לפתוח בלוג אמנותי ביחד, "בינתחומי ובינתחומית" נקרא לו, והוא תיכף הציע שנצבע את הטקסטים שלו בוורוד ואת שלי בכחול, דיברנו על מדורים ופינות ואיכשהו זה לא קרה. ובינתיים הופרדתי מבית הספר לתיאטרון חזותי, הפסקתי לדבר על אמנות בינתחומית והתפוצצתי מרוב מחשבות ללא מוצא.

בתחילת יוני 2008 פתחתי את עיר האושר. "ואם הייתי יודעת איך זה לא הייתי מתמהמהת כל כך," כתבתי בשולי הפוסט המאה (על אלביס דווקא) "כי זה מה שאני הכי אוהבת, לחשוב עם אנשים. הייתי צריכה לפתוח סלון ספרותי, אלא שצד המארחת מאד לא מפותח אצלי. וכמו שאמר לי ידיד יקר – בלוג זה אידאלי בשבילך. בלי להגיש, בלי לרחוץ כלים." וגם: בלי תיאומים ובלי סלקציות בכניסה. השונות של הקוראים גרמה לי אושר. לא רציתי סוג אחד אלא כמה שיותר נקודות מבט. נהייתי מאד מנומסת כדי שכולם ירגישו בבית (המשפחה שלי עדיין צוחקת על זה), והחלטתי לכתוב רק על מה שאני אוהבת, כי את מבינה את מה שאת אוהבת או להפך, ועוד כל מיני כללים שהסתיידו. תפסת אותי ברגע של נזילוּת וחשבון נפש. אבל לפני שאני מפרטת – תיקון טעות: אין לי מושג מי הקוראים שלי! בשנה שעברה היו 168,455 כניסות לבלוג, כלומר כ14,000 בחודש, ומתוכן אני מכירה רק עשרות בודדות כולל היכרויות וירטואליות. אני אסירת תודה על כל אחד ואחד, וגם על המסגרת למחשבה וכתיבה, מין תחזוקה של התודעה. אבל בזמן האחרון משהו נשחק או התרופף. אני רואה בעיקר את הבעיות.

למשל – אין אצלי הפרדה בין כתיבה על ספרי ילדים לבין כתיבה על אמנות, מסורתית ורדיקלית, ויש קוראים שמשתגעים מזה, משני הכיוונים; יש הזוקפים את חוטמם על האיורים ואחרים נרתעים ממיצגי הגוף האקסטרימיים. מילא מרינה אברמוביץ' שהסתננה איכשהו למיינסטרים (ההוכחה האולטימטיבית שאין דבר העומד בפני הרצון), אבל מישהי כמו אנבל צ'ונג היא כבר יותר מדי. לא פעם שקלתי ניתוח הפרדה אבל אני תאומים סיאמיים שמחוברים באברים חיוניים. לפעמים אני מזהירה מתכנים קיצוניים, אבל קשה לדעת איפה עובר קו ההתראה, וכבר קרה שחסתי על תמימותם של הקוראים ועשיתי הנחות. מההרצאה שלי במוזיאון ישראל, למשל, נשמטה הזיקה המטרידה בין חנה'לה המלוכלכת לנשים בציורי פין אפ. והנה, אני בכל זאת מעלה אותה, כי אני מרגישה שעיר האושר נהייתה ממוסדת ומכובדת מדי וקצת מחניקה.

מימין, משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

מימין, ג'יל אלבגרין, משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

ויש עוד. בגלל הריק בשוק התרבות אני מקבלת המון פניות מסופרים ואמנים מכל התחומים שמקווים שאכתוב עליהם. יש משהו תובעני ומעיק בהתדפקות, לפעמים בגלל שאני מזדהה איתה, לפעמים בגלל שאני מרגישה כמו כלי. לא שאיכפת לי להיות חצוצרה לפעמים, להכריז על פלא כמו שעה עם אוכלי כל, ואז אני מתאכזבת מן התהודה, פחות משבע מאות כניסות, כשהעץ הנדיב כבר חצה את העשרים אלף.

אולי כולם בפייסבוק. ואולי זה סתם הטבע האנושי, להימשך למה שמכירים, להעדיף את הרגש על המחשבה. רק שאני לא ידעתי את זה, לא האמנתי. חשבתי שמה שמעניין אותי מעניין את כולם (את רובם לפחות), שהם תיכף יגלו. ואחרי שש שנים התברר שאני בכל זאת חייזרית לא קטנה.

סליחה על התוגה. הספקות מגרדים לי כבר תקופה ארוכה והשאלה שלך דפנה, רק שחררה אותם. אני מנסה לברר איך ולאן להמשיך.

*

רגע רגע, והחלזונות? אתם שואלים. ובכן, לפי הכללים של עדנה אברמסון עלי לכתוב פה גם את השאלה שלי לאירית וינברג מיפן מונוגטארי. איכשהו לא הצלחתי למצוא שאלה "נורמלית", וזה מה ששלחתי לה בסופו של דבר:

אריך קסטנר כתב שהקדמה זה כמו גינה קטנה לפני הבית. וגם לשאלה שלי יש גינה. כשהייתי ממש קטנה הושפעתי מהאיורים אפילו יותר מהסיפורים, הם היו יותר מסתוריים ונזילים. מאז שלמדתי לקרוא המילים מתווכות ובמידה מסוימת גם מפרידות ביני לבין האיורים, אבל לפעמים, כשאני נתקלת באיורים לטקסט בלתי קריא (לי), אני נזכרת כמה חזק זה היה. בשנה האחרונה נתקלתי בחלזונות בלתי צפויים בכתבי יד מימי הביניים (מצורפות חמש דוגמאות מתוך רבות). וכשהגיע הפרוייקט הזה הם השתלטו לי על התודעה והכחידו כל שאלה אחרת. חשבתי בהתחלה להפנות אותם לטלי כוכבי, אבל אז פתחתי את הבלוג שלך ומצאתי את הפוסט הזה. וזהו. נגזר. (בגלל שהפוסט היפה שלך סגור לתגובות לא יכולתי להוסיף, שמה שהכי שובה את לבי בשיר, זה שגם לחילזון האיטי מכולם יש לאט משלו).

12

(כאן החילזון הוא בתפקיד בז הציד)

(כאן החילזון הוא בתפקיד בז הציד)

4

אני לא בטוחה שאני רוצה לשאול שאלה ספציפית. אני מעדיפה שתסתובבי בגינה הזאת ותבחרי מה מתאים לך. את יכולה לכתוב משהו (סיפור, שיר) בהשראת האיורים, או לכתוב על איורים שהפעילו אותך בילדותך, או לכתוב על חלזונות ויצורים קטנים בספרות היפנית. כל מה שקשור ולו בחוט, לאיורים, ילדוּת וחלזונות פלאיים.

5

לתשובה של אירית וינברג

*

ובעצם גם זה (על סיגלית לנדאו ומריה פרייברג) קשור.

ותזכורת: החלה ההרשמה לחממת האמנים של הקרון.

*

Read Full Post »

הכל על הספר, כולל:

ביקורות מאת – יאיר גרבוז (ידיעות אחרונות), שלומית כהן אסיף (הארץ ספרים), יותם שווימר (ynet), מוטי פוגל (עכבר העיר), יונתן אמיר (ערב רב), סיפור פשוט (החנות), לי עברון ועקנין, שועי רז.

ראיונות עם – מיה סלע (גלריה, הארץ), דפנה לוי (לאישה), דורי מנור ושרהלה בן אשר (גל"צ, ציפורי לילה מתפייטות), רותי קרן (מילים שמנסות לגעת)

פוסט מתעדכן

.

וזה מה שכתוב על הכריכה האחורית:

ספר זה עוסק באגדות: מעשיות עממיות מתוך "אלף לילה ולילה" והאחים גרים, בצד אגדות אמנותיות שכתבו הנס כריסטיאן אנדרסן, אוסקר ויילד וש"י עגנון.

ב"אלף לילה ולילה" יש ביטוי חוזר: בכל פעם שמישהו עומד לספר משהו מדהים, הוא מצהיר שאילו סיפורו היה "נחרט בחודי מחטים בזוויות העין, הוא היה למשל ולמוּסר לכל לוקח מוסר". היכולת הזאת, לחרוט סיפורים בזוויות העין, כלומר ללכוד משמעות בתוך תמונות רבות עוצמה, משותפת לשירה ולאגדות.

אגדות הן פנינים שנוצרו סביב גרגרי החול של המציאות. והן גם סוסים טרויאנים; הן מבריחות לתוכֵנו תכנים מורכבים בחסות הפשטות והתמימות. ספר זה מנסה לחשוף את התכנים האלה. ובד בבד הוא עוסק גם בתרבות; המעשיות נפתחות כמו דלתות אל תופעות שונות בקולנוע, בתיאטרון ובאמנות הפלאסטית: סרטים של היצ'קוק או קורוסאווה, התיאטרון האפי של ברכט, פסלי החפצים של פיקאסו, המיצגים החידתיים של יוזף בויס, ועוד ועוד. כי תרבות גבוהה אינה עניין מנותק ואקדמי אלא חלק מסְבך חי וגמיש שבו כל דבר קשור לכל דבר.

התצלום הנהדר על הכריכה הוא של לאה גולדה הולטרמן, מן הסדרה Orthodox Eros. רגע נדיר שבו צילום וציור ותיאטרון קורים ביחד, וגם – יהדות ונצרות, גבריות ונשיות, פעם ועכשיו, צווארון רמברנדטי וחולצת שבת. רואים את השכבות וגם את השלם החדש ביחד. וכך גם הספר: רב זמני ורב תחומי. ושמו כמו מדובב את הדמות בתצלום; מין מפגין חלומי או קבצן חגיגי שמחזיק קרטון עם מסר: "סיפורים יכולים להציל, תראו אותי."

אפשר לקנות את הספר בחנויות המובחרות או להזמין מעם עובד בהנחה גדולה.

.

עדכונים:

בקורת של יאיר גרבוז על "סיפורים יכולים להציל" (לחצו פעמיים להגדלה אם צריך). פורסם בידיעות אחרונות, 9.11.2012

*

לבקורת של יותם שווימר, ynet  "פירושים שהם פלאים."

*

ובקורת של מוטי פוגל, עכבר העיר "בפרשנות הנהדרת של בן ישראל ל'כיפה אדומה' טמון פוטנציאל להצלה ממשית מאד של ילָדוֹת." אמן ואמן (וגם – עד שקראתי את הביקורת לא ידעתי שהספר עוסק "ביחס בין כפייה לשחרור" ומצד שני, כל החיים שלי זה על היחס בין דיכוי לחירות.) לחצו להגדלה.

*

שלומית כהן אסיף במוסף ספרים של עיתון הארץ: "ספר המסות של הסופרת־אמנית מרית בן ישראל הוא חגיגה רב־תחומית ועל־זמנית…" להמשך הקריאה

*

לי עברון ועקנין משמחת את לבי.

*

יונתן אמיר כותב על הספר בערב רב*

הגישה הרב-תחומית ניכרת גם בספר הנוכחי, שמצליב ללא הפסקה בין הסיפורים לתופעות תרבות אחרות, פורם קישורים וטווה אותם מחדש. בן ישראל נודדת מסיפורי האחים גרים לקולנוע של אקירה קורסאווה, מעגנון לשיחות בין הבמאים אלפרד היצ'קוק לפרנסואה טריפו, לתיאטרון של ברטולד ברכט, לשירתה של יונה וולך, למקרא ולברית החדשה, לפילוסופיה, למחול וכמובן לניתוחים קודמים של אגדות עם, ובמיוחד כאלו שנעשו ע"י פסיכואנליטיקאים בכירים שהיא מזכירה בהרחבה, רגע לפני שתציע פרשנות חלופית המציגה את היומרה הפרשנית-מדעית של עבודתם במערומיה.

* זהירות מהפיסקה האחרונה של אמיר שמכילה ספוילר גדול! (ואיך, איך הוא לא הזכיר את הפרק הגדול על יוזף בויס שכל יצירתו נטועה בעולם המיתוס והאגדה).

*

וכמה יפה כתבו על הספר באתר של סיפור פשוט:

למרית בן ישראל כישרון מיוחד לפרשנות. בנוסף לפועלה הספרותי והאומנותי הנרחב, כותבת בן ישראל מסות יפיפיות ונוגעות ללב אשר בוחנות סיפורים ואגדות מוכרים מאד לצד כאלה שאינם מוכרים כלל, בדיוק ובעומק יוצאי דופן. כשבן ישראל חוקרת ספרות ותרבות היא אינה עושה זאת באופן אקדמי וקר, היא קושרת כל חלק וחלק מן התכנים בהם היא עוסקת לאלמנטים הבסיסיים והדחופים ביותר של חיי היומיום. בזכות הכישרון יוצא הדופן הזה, ספרה החדש, סיפורים יכולים להציל, הוא ספר עיון מרתק ומסקרן שהקריאה מעוררת מחשבה אמיצה, יצירתית, עמוקה ומנחמת.

ומיה סלע, בעיתון הארץ:

יש לה היכולת הנדירה להתיך את כל אלה [את שלל התחומים שבהם עוסק הספר] ולהפוך אותם לסיפור חדש שהיא מספרת. זהו ספר עיון שאינו נקרא כספר עיון אלא כסיפור חדש, מסעיר ומעורר מחשבה.

(מתוך ראיון בגלריה, הארץ ה26 לאוקטובר)

*

וגם דפנה לוי מראיינת אותי בנדיבות ובאהבה לספר.

וראיון ארוך עם רותי קרן, "מילים שמנסות לגעת" (כולל נסיון מפוקפק לתקן את הזיכרון ומסקנה שאי אפשר, צריך לספר כפול)

*

וכך זה נפתח, כלומר הספר:

פתיחת "סיפורים יכולים להציל", לחצו להגדלה (ואם זה לא מספיק, לחצו פעם נוספת)

*

אני מתארחת בגל"צ בציפורי לילה מתפייטות. דורי מנור ושרהלה בן אשר משוחחים על אגדות. אני מצטרפת בשעה השנייה.

*

ושועי רז (ידידי היקר, גילוי נאות) על פרק "אלף לילה ולילה" הפותח את הספר. "טקסט, טקס, סקס וסיפור חיים" הוא קרא לזה:

בניגוד לסדן ולבורחס, מבכרת מרית בן ישראל להתמקד בקול תבונתה של שהרזאד, העומדת בתחילה מול קשר גורדי, שאין לה ברירה אלא להתיר; היא ניצבת אל מול תודעתו הרצחנית של המלך, שיש להתירהּ טפין-טפין. תהליך ההתרה הוא קודם כל לשם הצלת חייה שלה. אולם, כפי שהולך ומתברר, ככל שסבך האלימות של המלך הולך ומשתחרר, כך גם חייו שלו הולכים וניצלים.

המחברת חותמת את הפרק כולו בהערה על כך שגם בקריאתה בסיפור המסגרת חלה תמורה ברבות השנים. בעת ילדותהּ, היא ראתה בסיפורו של שהריאר את הייאוש הרצחני שאיכל אותה מבפנים, רק שנים אחר-כך, כשנרפאה מן הכעס היא הבחינה בנערות המתות (אלף נשותיו ההרוגות של שהריאר, שנפלו קורבן לקיבוענו הרצחני). הנערות הללו הופיעו בחלומה, וכך החלה לכתוב את ספרהּ בנות הדרקון. גם האנקדוטה הקטנה הנוגעת ללב הזאת, יש בה כדי להאיר מה מסוגל קשב-הולך-ומתמשך לסיפור לחולל באותם גבולות ויטאליים שבין עירות לחלום, וכיצד הם מסוגלים להביא את חיינו לכדי מהלך חדש. דומה כי לעתים מוטב להניח מעט לקורות חיינו שב-CV (קיבעון ארוך המשתנה מעט, אבל יש בו, בדרך כלל, עוד מאותם הדברים), ומתוך קשב להמולה הרב גונית ההולכת ומתפצלת, שאנו עושים בה את ימינו— לגולל את סיפור חיינו מחדש, כסיפורים ויטאליים, כסיפורי-חיים.

לרשימה המלאה של שועי רז

*

ומחוות כיפה אדומה של איריסיה קובליו

באתר דף דף עלה לא סינדרלה – הפרק על מוכרת הגפרורים הקטנה

*

מי שקורא פה יודע שאגדות הן משורש נשמתי. ושאני מאמינה שכתיבה עיונית צריכה להיות לא פחות מענגת מכתיבה סיפורית. כמה מפרקי הספר צמחו מעיר האושר (ושודרגו מאד לכבוד הספר!), ואחרים לגמרי לגמרי חדשים, וביניהם שני סיפורים נפלאים מאלף לילה ולילה, פרק גדול על כיפה אדומה, פרק על הסיפור היהודי החולדה והבור, ועוד.

אפשר לקנות אותו בחנויות או להזמין מעם עובד בהנחה. ואם תפיצו הלאה אז בכלל.

*

טעימה מחומרים ששודרגו בספר

האישה שרצתה להיות מלך 

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר מאת אוסקר ווילד

***********************

ועוד הודעה משמחת (בלי קשר):

ביום שישי הקרוב, ה-12.10 ב-16:30 תתקיים בספריית גן לוינסקי הצגת הילדים  הדרך לשמה של קבוצת רות קנר. כולכם מוזמנים!

*

Read Full Post »