Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘דניס סילק’

רשימה שנייה מתוך שלוש.

בחלק הראשון כתבתי על נפשם של הפסלים הרכים והענקיים של קלאס אולדנבורג.

והפעם על פסלי החוצות.

הערה מקדימה: מאז 1976 נוצרו רבים מפסליו של אולדנבורג בשיתוף עם קוז'ה ון ברוחן, פסלת הולנדית שלה נישא ב1977.

*

ובכן. אולדנבורג הסתייג לא פעם מתיוגו כאמן פופ. בשעתו פטרתי את זה כרפלקס אינדיבידואליסטי ואפילו כאגו, רחמנא ליצלן, אבל ככל שמתבהרים לי ממדי חריגותו (הענקית כמו הפסלים עצמם) אני מתחילה לתהות על סמך מה הוא נחשב לאמן פופ בעצם, ועוד כל כך מרכזי ומובן מאליו. את התשובה על כך אני משאירה לאחרים. זה לא התפקיד שלי להחזיר אנשים לשורה. אני מעדיפה להמשיך ולפרוש פה את מלוא עומקה ועושרה של החריגה.

זה מתחיל בבחירת החפצים.

ראשית, יש ביניהם אחוז מפתיע של כלי עבודה: פטיש, משור, מכוש, את חפירה, שלל ברגים, בצד מספריים, חוט ומחט וכן הלאה. זה כמעט מאחז קומוניסטי בלב הצרכני והקפיטליסטי של הפופ ארט.

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, משור 1996

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, משור 1996

הנה למשל המקום בו נוסדה המפלגה הקומוניסטית של צפון קוריאה:

הנה למשל המקום בו נוסדה המפלגה הקומוניסטית בצפון קוריאה (התמונה מכאן

המקום בו נוסדה המפלגה הקומוניסטית בצפון קוריאה (התמונה מכאן)

והנה פסל של קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן. שלא כמו בצפון קוריאה, יש בפסלים שלהם מידה של הומור נונסנסי ופיוט, שהזכיר לי את הפול קליי שמשמאל.

מימין, קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן 1984 Balancing Toolsמשמאל פול קליי, מאוזן באופן נועז שנה==.

מימין, קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן 1984 Balancing Tools. משמאל, מאוזן באופן נועז, פול קליי, 1930.

הצעה לבית קברות בצורת בורג ענקי, קלאס אולדנבורג 1971 (הבורג אמור להתברג לתוך האדמה עם כל לוויה, אם הבנתי נכון...)

הצעה לבית קברות בצורת בורג ענקי, קלאס אולדנבורג 1971 (הבורג אמור להתברג לתוך האדמה עם כל לוויה, אם הבנתי נכון…)

ושוב עולה בדעתי "לשבור את החזיר" של אתגר קרת, והפעם מצד האיורים של דוד פולונסקי. וכבר הראיתי איך הפַּטישים הקפיטליסטיים שלו מפלרטטים עם הפטישים הקומוניסטיים.

אבל החריגות של אולדבורג וקוז'ה ון-ברוחן אינה מסתכמת בכלי העבודה.

*

הוא כבר מעשן סיגריה אחת / רועדת קצת, / וכיאה למשורר אמיתי / הוא מחזיר את הגפרורים השרופים / לתוך הקופסה.

(כתב יהודה עמיחי, על ידידו המשורר ואיש החפצים דניס סילק)

משמאל, גפרור נייר שרוף מתוך עבודה של קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן בברצלונה. מימין, בדלי סיגריות רכים שפיסל אולדנבורג עוד ב1967

משמאל, גפרור נייר שרוף מתוך עבודה של קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן בברצלונה. מימין, בדלי סיגריות רכים שפיסל אולדנבורג עוד ב1967

יש לאולדנבורג-את-ון ברוחן משיכה גורפת, צ'כובית כמעט, לחפצים עלובים שהתכלו ויצאו מכלל שימוש: גפרור שרוף, כפתור שבור, בדלי סיגריות, תפוח מכורסם, גביע גלידה שהתהפך, בדל עיפרון שבור.

המשיכה הזאת מסגירה חמלה לחלשים (עניין יוצא דופן בסביבה הקפיטליסטית של המצליחנים), בצד עמדה אקולוגית והרבה פיוט, כי בסופו של דבר ובניגוד לאהבה של הפופ לחפצים חדשים – כישלון ושבר הם יותר פואטיים מהצלחה.

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, כפתור שבור 1981

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, כפתור שבור 1981

קוז'ה ון ברוחן רצתה להגדיל חפץ לא נחשב. הכפתור השבור (אנדרטה לא מודעת לילדה אילת) היה החפץ הפחוּת ביותר שהצליחה להעלות על דעתה. ואיכשהו במין מיחזור פואטי הוא הפך לבמה ספונטנית. כמו שהגלידה ההפוכה שלמטה היא סוג של צריח, וליבת התפוח היא מעין מושב מקורה. היגיון חדש ארכיטקטוני מתגלה בפגמים המוגדלים.

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, משמאל, גביע גלידה הפוך, מימין, תפוח מכורסם

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, משמאל, גביע גלידה הפוך, מימין, תפוח מכורסם

ברישום מתוך ספר הסקיצות של אולדנברג חוסם ארטיק הפוך את הרחוב. אולדנבורג הסביר שהנגיסה היא שמשחררת את החסימה, שמאפשרת למכוניות לעבור. זו הצהרה אמנותית ופוליטית, מחויכת אבל רצינית: הפגם הוא שמאפשר זרימה וחיים.

7

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, משור 1996

ואגב, אם לחזור רגע לחפצים הרכים – כמו שאולדנבורג וון ברוחן מגדילים חפצים נידחים כך הם מקטינים ומאנישים את הארכיטקטורה, מעבירים אותה מצד הפשיזם לצד בני האדם והיומיום (ושוב אי אפשר להפריד את הפיוט מהפוליטיקה).

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, ארכיטקטורה רכה

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, ארכיטקטורה רכה

ובצד הרעיונות יש בפסלים איכויות פלסטיות שמתכתבות עם תולדות האמנות. בין אם זה צינור גינה ענקי שהרישום המקושקש שלו שמשתנה מכל זווית מתכתב עם האקספרסיוניזם המופשט. ראו למשל סיי טוומבלי (1928-2011) שהיה בן גילו של אולדנבורג וציורי הקשקושים האדומים שלו משתרעים על פני כמה עשורים.

תמונה, קלאס אולדנבורג, צינור גינה 1983.

תמונה, קלאס אולדנבורג, צינור גינה 1983.

סיי טוומבלי, רישומים שונים, 1982, 2005

סיי טוומבלי, יצירות שונות, 1982, 2005

או גפרורים שרופים שמתכתבים עם הפיסול של אלברטו ג'אקומטי, ואני לא מדברת רק על הטקסטורה, אלא על משהו עמוק יותר שניסח ז'אן ז'נה בטקסט היפה שלו על גא'קומטי.

אין לו ליופי מקור אחר אלא הפצע, הייחודי, השונה מאיש לאיש, נסתר או גלוי, אשר כל אדם נושאו בחובו, מגן עליו, ושאל תוכו הוא פורש ברצותו לעזוב את העולם למען בדידות זמנית אך עמוקה … אמנותו של ג'אקומטי, כך נדמה לי, רצונה לגלות פצע נסתר זה של כל יוצר חי ואף של כל חפץ, כדי להציף אותם באורה.

משמאל קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, 1991. מימין, קלאס אולדנבורג 1987. באמצע אלברטו ג'אקומטי.

משמאל קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, 1991. מימין, קלאס אולדנבורג 1987. באמצע אלברטו ג'אקומטי.

ולסיום, הצעה לאנדרטה של Survival (הריאליטי טימא לי כרגע את המילה הישרדות) שהציע אולדנבורג לאוניברסיטה באל סלוודור ב1984 בעיצומה של מלחמת האזרחים. "בדל עיפרון מפוצץ, שעדיין כותב" כפי שהדגיש.

קלאס אולדנבורג, 1984

קלאס אולדנבורג, 1984

זו עבודה מרגשת בצניעותה, באמונה שלה בתרבות וביומיום (שניהם), בפיוט העצוב המחויך שמכיר בעליבות של העיפרון השבור ובו בזמן מזהה את העוצמה ומגדיל אותו לטיל. בעצם, הדבר הכי קרוב לזה שעלה בדעתי זה אשרי הגפרור של חנה סנש. מרחק ת"ק פרסאות מפופארט. זה תמיד הרשים אותי ונגע ללבי שהיא בחרה בגפרור הארצי היומיומי שיש רבים כל כך כמוהו ולא בלפיד הצפוי החגיגי הקלישאי.

*
ויש עוד. אבל מספיק להיום. השאר בפעם הבאה.

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

הרצפה הבלתי מטואטאת

הספר הנפלא ביותר

האילה לא יודעת שהיא מתפרקת

הרפאים של לוסיאן פרויד

פניה ברגשטיין והליצן

וכל מה שנכתב פה על המשורר ואיש החפצים דניס סילק. "…המתרגמת חנה עמית כוכבי סיפרה שפעם ניסתה לנגב את מעטה האבק שנח על המטבח ודניס הזדעק שזה האבק שלו, הוא צריך אותו.
הוא לא היה נגוע בַּגזענות האספנית שמעדיפה חפצים בעלי יופי או ייחוס. הוא זיהה גם את הנשמה של החפץ הפשוט יותר. בזמן אחר, במקום אחר הוא היה יכול להיות שמאן." דניס סילק – הקדמה, וגם תערוכה, וגם קטלוג.

*
ובפינת ההודעות, קול קורא ל ZOOOOOOOOOOO פרוייקט אמנותי במרחב הציבורי עם האמן הדס עפרת

13

Read Full Post »

* הכותרת בעקבות אדוורד מונק שכתב במחברותיו, "המצלמה אינה יכולה להתמודד עם ציור כל עוד לא ניתן להשתמש בה בעולם הבא או בגיהנום."

*

צילם אביב יצחקי (בבית הכנסת בכפר חב

צילם אביב יצחקי (בבית הכנסת בכפר חב"ד)

כששאלתי את אביב יצחקי מה הסיפור של הגביעים ההזויים האלה, התברר שמדליקים בהם נרות בשעת תפילת הבוקר, לפני הדוכן של שליח הציבור. הוא אמר שריתקו אותו הטקסטורות, השעווה שנוזלת מלפנים וסימני הניגוב והשפשוף בגלל הצטברות עשן.

*

וזה מה שריתק אותי (כמה וכמה דברים):

מימין אביב יצחקי, משמאל, ג'וזף קורנל. לחצו להגדלה

מימין אביב יצחקי, משמאל, ג'וזף קורנל. לחצו להגדלה

דבר ראשון חשבתי על הקופסאות של ג'וזף קורנל. יש לו כמה עם שורות של גביעים, למשל זאת שלמעלה. אבל אצל קורנל הכול טהור וגבישי ועצוב ובלתי מושג כמו שלגייה בארון הזכוכית (קורנל עצמו תמיד מזכיר לי את הילד המת מ"ככלות חמש שנים" של לורקה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו, אולי בפעם אחרת).

הגביעים של יצחקי לא חנוטים ומוגנים בזכוכית, הם חיים וקשי יום. יכול להיות שזאת פרקטיקה מקובלת להפוך גביעים לפמוטות, אבל בי לפחות זה מעורר מחנק ותחושה של חסימת פִּיות. הטיפות למעלה משמאל נראות כאילו נורקו זה עתה על ידי הגביע האחרון.

*

זה לא כל כך נדיר שחפצים מואנשים או קמים לחיים (אין הבדל אמיתי בין השניים, רק הבדל של מצב צבירה ותלוי את מי שואלים). "כשאנו המתים נתעורר" כך קרא משורר החפצים דניס סילק למאמר שבו הציע לשחקנים להינעל במחסן רהיטים כדי ללמוד את החיים המרוכזים והלא ממהרים, של כסא, שולחן, או שידה.

"כשאנו המתים נתעורר" כך נקרא המחזה האחרון של איבסן. דניס סילק גנב את השם מהשחקנים ונתן אותו לחפצים (כמו שפרומתיאוס גנב את האש וכולי).

ציורי הבקבוקים של ג'ורג'יו מורנדי נראים לא פעם כפורטרט משפחתי נושן, נוקשה ומאופק:

ג'ורג'יו מורנדי טבע דומם 1956

ג'ורג'יו מורנדי טבע דומם 1956

לואן גוך לעומת זאת, יש סדרת ציורים שבהם אדונים-בקבוקים, חבושי מגבעות-פקקים, יד(יות)יהם על מותניהם, מתכנסים לרגלי בקבוק שנפל. הנה אחד.

ואן גוך

תיאטרון החפצים של ואן גוך. לחצו להגדלה

וראו גם הספר הנפלא ביותר (באמת).

*

שלוש עבודות של אדוורד מונק (לחצו להגדלה)

שלוש עבודות של אדוורד מונק (לחצו להגדלה)

השפשופים האקספרסיוניסטיים ברקע הגביעים הזכירו לי את שמי הכוכבים של ואן גוך. אבל אפילו יותר מזה הם הזכירו לי את אדוורד מונק, למשל את שלושת הציורים שלמעלה. בייחוד את הציור הימני, שנקרא "גיל ההתבגרות". המיטה הלבנה של הנערה הזכירה לי את המגש הבוהק של הגביעים.

אלה שתי במות (שונות ככל האפשר, ועדיין) לצללים וחרדות.

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

למעלה מימין, רישום הכנה לתפאורה של הסרט האקספרסיוניסטי "הקבינט של ד"ר קאליגרי" (1920). העולם העקום, האלכסוני והלא יציב של האספרסיוניסטים מחזיר אותי לאדוורד מונק: "בעת שִׁכרות אנחנו רואים דברים בצורה אחרת," הוא כתב, "רישום הקווים לרוב נמס, הכול נראה כתוהו ובוהו … אם רואים כוס עקומה, יש לציירה עקומה."
משמאל, הליצן הבוכה, ציור ילדות של בני נמר, שעדיין מגלם בשבילי את מהות האקספרסיוניזם.

*

ובד בבד הצילום של אביב יצחקי הוא גם ההפך הגמור. שהרי השריטות האלה ברקע אינן תוצאה של שכרות או זעקה פנימית אלא עקבות של מאבק הרבה יותר ארצי בין לכלוך לנקיון בקטע מסוים של בית כנסת. זה לכשעצמו כבר יפהפה, הפיוט שהיומיום מפיק בעל כורחו ובדרך אגב.

וזה מחזיר אותי גם לתפקיד המקורי של הגביעים ככלים של נרות תפילה. תפילות נתפסות בדרך כלל כזַכּות ורוחניות. זה הצד הנאצל והייצוגי שלהן, והצילום של יצחקי הוא כמו כניסת המשרתים, הוא חושף את צד שמאל של התפילה, צד הקשרים והחוטים המקושקשים והשריטות והיריקות. כי העולם הבא והגיהנום (בהמשך למונק מהכותרת) כולם פה אם מישהו רוצה לצלם.

יש בצילום הזה מין זרם מעמקים שסוחף אותי שוב ושוב אל הדרמטי והזועק. גם כשהופכים אותו הוא לא מתבלבל ומושך לגן עדן ולגיהנום. ועם זאת, יש הבדל של קנה מידה בין הצילום של יצחקי לפיסת המציאות שהוא ממסגר. הצילום הוא קטן ושטוח כמו מפה. הוא לא משכפל את המציאות אלא מתעד את הכוריאוגרפיה של היד המנקה. וגם את זה אני אוהבת, את הפיוט הקריר והיבש של המפה, כל מה שמאפשר לראות תבניות מלמעלה ובבת אחת.

שני דפים מתוך ספר שפורסם ב1700 ושבו מיפה Raoul-Auger Feuillet מחולות בעזרת כתב תנועה שהמציא (אלה לא דפים עוקבים במקור, פשוט בחרתי ריקוד אחד פשוט ואחד מורכב ודמוי חנוכייה...) כאן http://publicdomainreview.org/collections/choregraphie-1701/ אפשר לראות את הספר כולו (ותודה לדורית נחמיאס שהכירה לי את היופי הזה מלכתחילה).

שני דפים מתוך ספר שפורסם ב1700 ושבו מיפה Raoul-Auger Feuillet מחולות בעזרת כתב תנועה שהמציא (אלה לא דפים עוקבים במקור, פשוט בחרתי ריקוד אחד פשוט, ואחד מורכב דמוי חנוכייה…) כאן אפשר לראות את הספר כולו (ותודה לדורית נחמיאס שהכירה לי את היופי הזה מלכתחילה).

*

עוד על צילום (מבחר אקראי)

מיכל חלבין, מיטה באמצע הנהר

המשורר וחוקרת המשטרה (על שרון רז)

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה

מונה חאתום, הלמוט ניוטון, שיער

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

אנני ליבוביץ' והאקספרסיוניסטים

זקן כחול שעורר בהלה קלה

Read Full Post »

              לזכרו היקר של אלן וינסטון, הגנן הגדול  2014-1949

במוזיאון תל אביב מוצגות עכשיו שתי עבודות ברצף אחד. "Treehouse Kit" (ערכת בית-עץ) של גיא בן נר ו"גן-מחסן" של טמיר ליכטנברג. סוזן לנדאו האוצרת חיברה אותן לגן אחד.

"Treehouse Kit" המוצב בירכתי הגן הוא פסל בצורת עץ העשוי מחלקי רהיטים. בעבודת הוידאו המוקרנת ברקע רואים את גיא בן-נר עטור בזקן עבות מפרק את העץ ומרכיב ממנו רהיטים.

בשאר הגן מפוזרים אסומבלאז'ים שיצר טמיר ליכטנברג מחפצים ישנים (מהסוג שמעלה אבק במחסן), הנקראים ביחד "גן מחסן".

חשבתי שזו אותה עבודה בהתחלה. שמתי לב ששל ליכטנברג יותר נאים (במובן יותר "פרימיטיביים", פחות מטופלים ומבושלים) ואמרתי לעצמי שאלה עשבי הבר. אבל לא, אלה שתי עבודות שונות, הפוכות למעשה, שחיות בדו קיום וגם ניזונות ממנו.

מראה כללי, הגן המחובר

מראה כללי, הגן המחובר

נתחיל מגיא בן נר. העץ שלו הוא פסל יפהפה, באמצע הדרך בין ציורי העצים של פיט מונדריאן רגע לפני שהוא נהיה לגמרי מופשט, לרהיטים של דה סטיל (De Stijl – תנועה אמנותית שנולדה בהולנד בשנות העשרים של המאה העשרים ושאפה לצמצם כל אובייקט בתחומי הציור, העיצוב והאדריכלות – לצורה ולצבע טהור. גם מונדריאן עצמו נמנה על חבריה).

מימין, גיא בן נר,

מימין, גיא בן נר, "ערכת בית עץ", באמצע, כסא בעיצוב חריט ריטפלד, דה סטיל, משמאל, עץ פורח, פיט מונדריאן (לחצו להגדלה)

בתחילת הסרט בן נר העירום למחצה ישן על מזרן מתחת לעץ. על בטנו מונח תצלום משפחתי. הוא מתעורר ומתחיל לפרק את העץ ולהרכיב ממנו רהיטים. מן החלקים האחרונים של העץ הוא בונה מיטת נוער. הסולם שמוביל אליה קצת מתנדנד, ולפיכך הוא מקפל את תמונת המשפחה ותוחב אותה מתחתיו, עכשיו שהסולם יציב הוא יכול לטפס.

אז מה רציתי להגיד?

  • שזאת עבודה מתעתעת, משחקית, סטרילית, לא סנטימנטלית, פורמליסטית, מצחיקה, פיוטית ומעוררת מחשבות, והנה כמה מהן בלי סדר מחייב.
  • שיש ל"ערכת בית עץ" קסם של משחק חדש – פאזל מעגלי ואינסופי: מהעץ לרהיטים, לעץ וחוזר חלילה. אבל הסרט קצת מחבל במעגליות הזאת. הוא מתאר רק את פירוק העץ והפיכתו לרהיטים.
  • ששם העבודה, "ערכת בית עץ", הזכיר לי שכשישבנו שבעה על אבי התקשרו מהסופרמרקט להגיד שמישהו רכש עבורינו "ערכת אבל", הם רצו לתאם שעה למשלוח. ובהמשך לכך – "ערכת בית עץ" היא הקינה האקולוגית הכי קרירה שראיתי.
  • שהאהובי-בנה-לי-בית של בן נר מסתיים בברוטליות שבה נתחבת תמונת המשפחה לייצוב הסולם. ומצד שני – גם הפלא האיקאי אינו שלם ללא תמונת המשפחה, ולו מקופלת ומעוכה (ואולי זאת בכלל גרסה של העץ הנדיב).
  • שהעבודה מוכיחה שאפשר להיות רובינזון קרוזו מבלי לצאת מהבית (כמו במסע סביב חדרי). בשיטת עשה זאת בעצמך.
  • שזאת עבודה על ניצוּל. זה קשור לכך שחלקי המשחק אף פעם לא נחים בתפזורת; או שהם בשירות העץ או שהם בשירות הרהיט.
  • וזה משפיע גם על תחושת הזמן (מין אינסטנט זמן סטרילי ונטול טבע).
  • שעיצוב הרהיטים הושפע מן הסתם מן הצורות שבטבע, וכשבן נר חוזר ויוצר מהם עץ זה גם סוג של מיחזור וטלפון שבור.
  • שהעץ חסר עלים, זאת רק אידרה של עץ, אבל יש רגע בסרט שבו אחד הברגים מצייץ כמו ציפור.
כשהרצל פגש את רובינזון קרוזו

כשהרצל פגש את רובינזון קרוזו

.

  • שגַיא בן נר נראה לרגעים כמו רובינזון קרוזו ולרגעים כמו הרצל. (ומה זה אומר שהוא נראה כמו הרצל? שאם תרצו יש איקאה?)

(ובעצם כבר הקימו פה פעם עץ ציוני. חבורת אנשים עם מזוודות מלאות בצינורות מתכת הקימה אותו ברחוב.)

מתוך

מתוך "נטוע" מיצג שבו הקימו חברי קבוצת "איפה דנה" עץ מצינורות מתכת. התמונה מכט' בנובמבר, התאריך בו החליטה העצרת הכללית של האו"ם על הקמת המדינה. (מה נשתנה? המון, אבל לא הפעם).

*

ואילו "גן מחסן" של טמיר ליכטנברג הוא ההפך הגמור. ליכטנברג גואל חפצים ישנים מחשכת המחסן ומרכיב מהם חרקים חיים ומתים, פרח ענקי, סלעים ודמויות שמטיילות ברחבי הגן. בדרך כלל די לו בצירוף של שני חפצים או קצת יותר, לא מתוך מינימליזם וטהרנות מודרניסטית אלא מנדיבות של דמיון.

מתוך

מתוך "גן מחסן" טמיר ליכטנברג

מכיוון שלא צילמתי (אין לי טלפון נייד*) אני לא יכולה להראות למשל, את הגברת הנרמזת ממחרוזת פניני פלסטיק התלויה על פיסת גדר קנים מגולגלת. זאת לא קריקטורה אלא רישום בחפצים, פיוט שתלוי על בלימת דמיונו של המתבונן.

החפצים הקצת חבוטים ומעוקמים ומאובקים של "גן מחסן" שומרים על זהותם המקורית גם בתוך הצירוף (לעומת הרהיטים של בן נר שזהותם נמחקת כשהם הופכים לענפים, כשם שזהותם הענפית נמחקה כשהפכו לרהיטים). מדובר בחבורה הטרוגנית שידעה ימים טובים יותר, אבל ליכטנברג לא טורח לשקם או למרק אותה. הזמן לא גורע מיופיים של החפצים, רק משנה אותו, כי כמו שכתב פעם מבקר המחול ולדמר הרש, "סבל, עומק רגשי, כאב, אפשר לרקוד רק בגיל ארבעים"…

מתוך

מתוך "גן מחסן" טמיר ליכטנברג

אני חושדת שליכטנברג לא טרח להבריג או להדביק את החפצים זה לזה. לכל היותר הוא קשר אותם כמות שהם, באיזה שרוך שמצא במחסן או פשוט הניח אותם זה על זה. לא מתוך זלזול חלילה, אלא מתוך אמון ונדיבות (והנה שוב צצה המילה הזאת "נדיבות" הנדירה כל כך בדיבור על אמנות).

חנוך פיבן, גולדה מאיר

חנוך פיבן, גולדה מאיר

אלה לא האסומבלאז'ים של חנוך פיבן שהוקפאו בצילום שמא תפגום תזוזה אקראית בשלמות הדיוקן. אם האסומבלאז'ים של ליכטנברג יתפרקו הם יתגלגלו מן הסתם במשהו אחר. יש משהו חם ואנושי ב"גן מחסן". הפיוט הלא תכליתי שלה קרוב יותר לפיוט של דניס סילק המשורר ואיש החפצים שחס גם על האבק במטבחו. רק בלי המוזרות של דניס.

דניס סילק, הצבת חפצים, צילמה אביגיל שימל

דניס סילק, הצבת חפצים, צילמה אביגיל שימל (לכל התערוכה)

שום מוזרות ושום כפייתיות (או יפיוף, או סנטימנטליות), רק חמלה וחיוך, על אף הדמעה החומה הנושרת מאחת מעיניה-חוריה של קופסת מתכת. ותחושה של פנאי, ומרחב לדמיון, ושקט של גן.

"גן מחסן" בעבודה, בסטודיו

ויש משהו פלאי בדו קיום של שתי העבודות, שמאירות זו את זו על דרך הניגוד וגם קצת זולגות זו לזו לגן שלם ורב ממדי.

*

* בשיחה, מבחר יצירות עכשוויות, מוזיאון תל אביב, אוצרת סוזן לנדאו, עוד אין מועד נעילה. אם מישהו יצלם תמונות של גן מחסן, אשמח להוסיף.

*
עוד באותם עניינים

עוד עצים אמנותיים (תיכף ט"ו בשבט, חג לאילנות)

גינה לאורפיאוס (על פול קליי)

הספר הנפלא ביותר

וודו וחפצי מעבר – על סופי קאל

שירה וקסמי חפצים (על טובה ינסון)

חייל הבדיל האמיץ (והמשכיו, בעיקר ונוס של גז ואור ממסמרים)

פניה ברגשטיין והליצן

האוסף הכי הכי

*

Read Full Post »

הפוסט הזה הוא מעין קטלוג לתערוכה וירטואלית שאצרתי: אביגיל שימל מצלמת את דניס סילק.

מומלץ לצפות קודם בתמונות הנהדרות

*

אביגיל שימל נהייתה צלמת בגלל דניס סילק. אבא שלה היה חבר של דניס. בעצם הם הם היו ארבעה: דניס סילק, הרולד שימל, אריה זקס ויהודה עמיחי. ארבעה משוררים שהיו כל כך מעורבבים זה בזה שקראו לעצמם "המשפחה". יגאל סרנה סיפר על זה קצת. שימל הכירה את דניס מאז שנולדה. רוב התמונות צולמו בזמן ששוטטו ביחד כמו זוג נוודים ארכיטיפי – הזקן בכובע הקש והנערה.

האינטימיות ביניהם מורגשת, כמו גם הקיום המובן מאליו של עולם ה"דברים" כפי שדניס התעקש לקרוא לחפצים, כמו שאחרים קוראים לאסקימואים אינואיטים. חיפצון בשבילו היה סוג של האנשה מזוקקת. "חישבו למשל על הריכוז האצור במברשת נעליים," כתב, "כולה עץ וזיפי שיער נוקשים… אין לה תיק בתחנת המשטרה או בלשכת המס, ויש לה כישרון דרמטי אדיר. יש לה מבט אחד מקוּבּע. זהו מבט החפץ שאינו מוסח ממטרתו, ומבט זה יתפרץ על הבמה." (מתוך "כשאנו המתים נעור" תרגמה עמליה עפרת).

באנתולוגיה מתורגמת משירת נאזים חיכמאת הוא לא בחר בשירי הכלא הנחשבים שלו, אלא בשירי חפצים ואיברים: "שיר המלפפון המופיע על שולחנו ומבשר את האביב כשבחוץ השלג מגיע עד ברכיים, מלפפון צעיר, יבלולי ורענן כמרגנית. או שיר הקלה על ששפמו של סטלין כבר לא טובל במרק שלנו." (כפי שסיפרה עזה צבי).

צילמה אביגיל שימל. דניס סילק מדבר לחפצים כמו פרנציסקוס הקדוש שדרש לציפורים (וגם לסנאים, לחולדות, לקרפדות ולחרקים, דרך אגב).

צילמה אביגיל שימל. דניס סילק מדבר לחפצים כמו פרנציסקוס הקדוש שדרש לציפורים (וגם לסנאים, לחולדות, לקרפדות ולחרקים, דרך אגב).

ג'וטו, פרנציסקוס הקדוש דורש לציפורים (פרט)

ג'וטו, פרנציסקוס הקדוש דורש לציפורים (פרט)

שימל אומרת שדניס רב עם אִמהּ כי חשב שהעליבה את אחת הבובות. בזמן אחר במקום אחר הוא היה שאמאן. כאן הקצו לו את שמורת הטבע שנקראת אמנות והוא כל הזמן חרג ממנה. וגם את זה רואים בתמונות. רואים את דניס. בלי מסכות. כלומר עם; המסכה על פי דניס, מסלקת מן השחקן את כתם אנושיותו המוחלטת ונותנת לו דריסת רגל בעולם החפצים.

דיאן ארבוס, ללא כותרת

דיאן ארבוס, ללא כותרת

וזה ההישג העצום של שימל. היכולת שלה ל[ה]ראות את דניס; אינטימי, נינוח, משחק, ובו בזמן מורכב וחשוף כמו אצל דיאן ארבוס.

חשבתי הרבה על ארבוס כשהסתכלתי בדניס של שימל; ארבוס תמיד הסתייגה שלא לומר נרתעה מרעיון "הקומפוזיציה". היא הצהירה שאין לה מושג מה זאת קופוזיציה טובה. היא רק מגששת את דרכה למה שמוצא חן בעיניה. היא דיברה גם על rightness לעומת wrongness (מישהו צריך לכתוב פעם על השימוש של ארבוס בשפה, על המנהג שלה לגזור שמות עצם משמות תואר למשל): "לפעמים אני אוהבת את הנכונות ולפעמים את השגיאתיות. וככה גם בקומפוזיציה."

קורה ששימל נענית לפיתויי הקומפוזיציה. התוצאה יפהפייה, עד כדי כך שכללתי אחת בתערוכה על אף האיכות המעט פלקטית מוחצנת. אבל בדרך כלל העין הרגישה והחכמה שלה פועלת מאחורי הקלעים, או אולי כגיס חמישי שתומך בדניס ובאופן הייחודי שבו חווה את עולם החפצים ושיכול בקלות להיתפס כשרירותי ומופרך, ובזכות שימל מתעורר כאן איזה ספק ואפילו תחושה מטרידה, כמו בכל פעם שמתערערים גבולות המציאות. 

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. קמטי ההבעה של נעל.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. קמטי ההבעה של נעל. "האמת היא שמברשת נעליים או כובע (כמו אצל מגריט למשל), הם בעצם מסיכות." כתב דניס. בצילום של אביגיל שימל, צל העץ על חזהו של דניס מספק גוף צר אלטרנטיבי לראש-נעל, מתווך בעדינות בין החיים האנושיים לחפציים.

רנה מגריט

רנה מגריט

פול קליי, שד חשמלי, ראש הבובה הוא תקע חשמלי.

פול קליי, שד חשמלי, ראש הבובה הוא תקע חשמלי.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. כמעט יפה מדי.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. כמעט יפה מדי.

 דניס סילק עם כובע ברט, צילמה אביגיל שימל

דניס סילק עם כובע ברט, צילמה אביגיל שימל

דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני, צילמה אנני ליבוביץ'. כתבתי פוסט שלם על הדיוקנים ללא פנים== של ליבוביץ'. מה ההבדל בין התמונה הנוכית למשל, לזאת שמעליה? על רגל אחת: בצילום של אביגיל שימל יש כאב ומסתורין. אצל ליבוביץ' אין מסתורין, רק פלקט (נהדר) של מסתורין. לדניס אין קשר לפופ ארט. החפצים שלהם זה לא החפצים שלו.

דיוויד לינץ' ואיזבלה רוסוליני, צילמה אנני ליבוביץ'. כתבתי פוסט שלם על הדיוקנים ללא פנים של ליבוביץ'. מה ההבדל בין התמונה הנוכית למשל, לזאת שמעליה? על רגל אחת: בצילום של אביגיל שימל יש כאב ומסתורין. אצל ליבוביץ' אין מסתורין, רק פלקט (נהדר) של מסתורין. לדניס אין קשר לפופ ארט. החפצים שלהם זה לא החפצים שלו.

מתוך AGUA של פינה באוש, 2001

מתוך AGUA של פינה באוש, 2001

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. דומה לכאורה ושונה לגמרי מAGUA של פינה באוש. הבובות של דניס הן לא תדמיות.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. דומה לכאורה ושונה לגמרי מהפינה באוש למעלה. דניס זה לא על הפער בין המציאות לפנטזיה או לתדמית. ה"שגיאתיות" גמורה ומוחצנת, אבל כמה העננים מגבים את השיער והסומק של הפנים ומתחרזים איתם. ועוד שורה של דקויות: היחס בין הצ'ופצ'יק של הברט לכף היד הענקית הוא כמו הערה קומית על פרופורציות. והשיח הכהה משמאל שמאפשר את שחור הברט לא כחור בתמונה ולא כמגזרת. וגם הפסים העקומים והמקומטים בחולצה משתפים פעולה עם הטורסו הקרוע, ועוד ועוד.

*

דניס חי על הגבול. באופן הקיומי מטפורי וגם פשוטו כמשמעו. הוא גר בירושלים על הגבול עם ירדן. השירותים שלו היו בחוץ. יום אחד הוא החליט לבנות שירותים צמודים לבית והתברר שהם דורכים על קו ההפרדה. הירדנים הגישו קובלנה לוועידת שביתת הנשק ולבסוף הוחלט להרשות לו להשתמש בשירותים ובלבד שייכנס אליהם מהבית ולא מבחוץ.

מרסל דושאן כררוז סלבי, צילם מאן ריי, 1921

מרסל דושאן כררוז סלבי, צילם מאן ריי, 1921

מתברר ששירים של דניס סילק נלמדים בבגרות המורחבת בספרות; אחת המורות הציגה אותו בטעות כמשוררת פלשתינאית. וגם זה כמו כל הסיפורים שקשורים לדניס איכשהו מצחיק ומכאיב ומשבש הרככיות וגבולות. אולי דניס סילק הפלשתינאית היא כמו ררוז סלבי, האלטר אגו הנשי של מרסל דושאן. יש זיקה משונה בין סילק לדושאן נביא הרדי מייד. רק שאצל דניס הכל היה קרוב יותר ורגשי. ואני לא מדברת רק על אסלת קו ההפרדה לעומת המשתנה שדושאן הציב במוזיאון. אני מותחת את זה גם להבדל בין האבק שדניס לא הסכים לנקות בטענה שהוא "צריך" אותו (ראו בהקדמה), לאבק ש"אושר" על ידי דושאן כחלק מן "הזכוכית הגדולה" (ראו תמונה).

וזה בדיוק העניין. כי אם דניס היה רק שאמאן שהוטל קדימה במכונת הזמן, היה קל יותר להטמיע אותו ו"להשתמש" בו. אבל בה במידה היה בו צד האוונגרד המנוכר והמחוספס, שעסק בפירוק, לא באיחוי. כמו שאמר הדס עפרת על מחזותיו: "כל רגל של הכסא היא יישות נפרדת. לראש אין יד שתעזור לו לנגב את דמעותיו." דניס טען שגם חלקים של הגוף האנושי הם חפצים בזכות עצמם, מה שהופך אותו לאמן גוף. אבל על כך בפעם אחרת, אני כבר מכבה את האור בפוסט הזה.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. תמונה כל כך מרחפת ואולי תלושה. דומה-לא-דומה לתמונה הקסומה עם הרולד שימל (ראו בתערוכה==). בתמונה ההיא יש אור וזיכרון וכאן הצללים פולשים. אביגיל שימל צילמה את דניס גם בחוליו. היא לא מציגה את הצילומים האלה. היא חושבת שדניס לא היה רוצה. אבל כל הכאב והצל והתלישות נמצאים גם פה.

דניס סילק, צילמה אביגיל שימל. תמונה כל כך מרחפת ואולי תלושה. דומה-לא-דומה לתמונה הקסומה עם הרולד שימל (ראו בתערוכה). בתמונה ההיא יש אור וזיכרון וכאן הצללים פולשים. אביגיל שימל צילמה את דניס גם בחוליו. היא לא מציגה את הצילומים האלה. היא חושבת שדניס לא היה רוצה. אבל כל הכאב והצל והתלישות נמצאים גם פה.

ברת מוריסו, מחבואים, 1873 (עוד על ברת מוריסו כאן==)

ברת מוריסו, מחבואים, 1873 (עוד על ברת מוריסו)

*

בלי להמעיט בצד הכובד, מבליחה מדי פעם גם שמחה כמעט ילדית

דניס סילק, צילמה: אביגיל שימל. זאת תמונה של ריקוד בשבילי, של תנופה והרמוניה לא צפויה. דניס החבוי הוא שמח מתגנב. חולצתו מתנופפת והקו האנכי של צינור החשמל הצמוד לבית כמו מקפיץ את השרביט למעלה וצל העץ (הנחבא בעצמו מאחורי הבית) מציץ כמין ראש חלופי.

דניס סילק, צילמה: אביגיל שימל. זאת תמונה של ריקוד בשבילי, של תנופה והרמוניה לא צפויה. דניס החבוי הוא שמח ומתגנב. חולצתו מתנופפת והקו האנכי של צינור החשמל הצמוד לבית כמו מקפיץ את השרביט למעלה. בכלל הקווים האנכיים מקפצים-מתנגנים. ואילו צל העץ (החבוי למחצה במשחק משלו) מציץ כמין ראש חלופי.

שילוב של חי ודומם בקרקס של אלכסנדר שבינסקי, מאמני הבאוהאוס, 1924

שילוב של חי ודומם בקרקס של אלכסנדר שבינסקי, מאמני הבאוהאוס, 1924

*

אני מקורבת לדניס מצד החפצים והתיאטרון, ובכל זאת שיר לסיום:

1.
מה ילד שותה?
תורה וחלב משדי אמו.
מה ילד לומר?
את האי של שמו וגופו
כנגד הזרות הגדולה של העולם.
הוא מרים מבט אל אמו,
נישא בחלום אמהותה
וחוקר את החידה שהיא עצמה לא פתרה.

2.
כשהוא נשלח ליטול את ידיו לפני האוכל,
הוא משחק ביבשות מבועות סבון,
וחוזר נקי ואפל.
מה הוא אוכל?
כדורי לחם של התקוממות,
ובשר בקר פרוס דק,
מתובל בשיחת הסועדים.

3.
נורא לאכול
אוכל מוכן עם המתים.
הם קמים להובילו
בין העצים החיים.
נורא להתבונן במטוטלת
ולא לדעת למה השעון כולו מצלצל.

דניס סילק, 1980. תרגמה אירית סלע

*

כל הזכויות על תצלומי דניס סילק שמורות לאביגיל שימל

את הסיפור על השירותים של דניס שמעתי מנחמה שפרן, מדריכת טיולים בירושלים.

*

עוד באותם עניינים

לפוסטים על שפת חפצים, הפניתי בסוף ההקדמה

לפוסטים על צילום, בסוף התערוכה

ובאופן אחר גם:

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

חיוכי האתמול והמחר

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

איור וכוראוגרפיה – הערה שנייה על תום זיידמן פרויד

*

Read Full Post »

דניס סילק (1998-1928) היה משורר ומחזאי ישראלי בשפה האנגלית, ואיש בובות וחפצים. על היחס הייחודי של דניס סילק לחפצים אפשר לקרוא בהקדמה. 

אביגיל שימל צילמה אותו; הפורטרטים הנהדרים שלה מסלקים את "כתם אנושיותו המוחלטת" (כניסוחו של דניס) וחושפים את אזרחותו השנייה – ואולי הראשונה – בעולם הבובות והחפצים.

זו תערוכה וירטואלית שאצרתי מצילומיה.

עוד על התמונות ועל דניס סילק: במקום קטלוג

עוד על התמונה בקטלוג

עוד על התמונה – בקטלוג

פיל? כף היד היא מעין גיס חמישי שתומך ביקום החפצי של דניס. היא ממשיכה את פס הנייר וכמו מסתנכרנת איתו ותומכת בו מלמטה.

מסכת פיל?

17

ב"עין" השחורה על הקיר משמאל מהדהד המבט המצומצם המערבוני. האצבע החבושה מנטרלת את ההדק, ותחתית הקפל השמאלי של המפה היא כמו הד מאוחר (ועליז משום מה) של החבישה והאקדח גם יחד.

"החפצים שוב מכירים זה את זה" (שורה שדניס סילק סימן בספר של נאזים חיכמאת)

Silk shadow

עוד על התמונה, בקטלוג

עוד על התמונה, בקטלוג

39

"הוא כבר מעשן סיגריה אחת / רועדת קצת, / וכיאה למשורר אמיתי / הוא מחזיר את הגפרורים השרופים / לתוך הקופסה." (מתוך "דניס היה חולה מאד", שיר שבו משווה יהודה עמיחי את דניס לבנק שבו הפקדנו את מה שיש לנו בלב, לשווצריה של הבנקים האלה.)

עוד על התמונה, בקטלוג

עוד על התמונה, בקטלוג

הזיקה בין דוגמת המפה לקווי הכסא, בין מרובעי המפה למרובעי חומה, בין הגבות של דניס לעץ המשתרבב מכובעו כמו נוצות קישוט של סוס. וישנו גם המחזה המוצג על במת הטבע המוארת ברקע: יצור האבן (?) הלבן, מול

הזיקה בין סלסולי המפה לקווי הכסא, בין ריבועי המפה למלבני חומה, בין הגבות של דניס לעץ הנעוץ בכובעו כמו נוצות קישוט של סוס. וברקע ישנו המחזה המוצג על במת הטבע המואר: יצור האבן (?) הלבן, מול "הדרקון" משולש הראשים-ענפים על הסלע מימין. לחצו להגדלה

41

שרירנים זעירים על סוסים שבורים. שדרות הספרים כגזעי עצים ביער ועל הגבעה. תחושה של קולאז', רק בתלת מימד. (לא אסומבלאז', קולאז' תלת ממדי)

שרירנים זעירים על סוסים שבורים. שדרות הספרים כגזעי עצים ביער ועל הגבעה. חלק מן היער שרוי בצל. דמות נוספת מציצה מבין העצים, כלומר מגב אחד הספרים. תחושה של קולאז', רק בתלת מימד. (לא אסומבלאז', קולאז' תלת ממדי)

"…ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בם." (ישעיהו) ושימו לב איך גזעי העצים מאחורי דניס מהדהדים עם תנועת הזנבות.

נופי נפש; מערכי חפצים כמצבי רוח. מנוחה. (האם זאת שידת המגירות מההקדמה?===)

נופי נפש; מערכי חפצים כמצבי רוח – 1 (האם זאת שידת המגירות מסיפור ההקדמה?)

נופי נפש, מערכי חפצים כמצבי רוח 2.

נופי נפש, מערכי חפצים כמצבי רוח – 2

נופי נפש, מערכי חפצים כמצבי רוח - 3

נופי נפש, מערכי חפצים כמצבי רוח – 3

כמו חתן וכלה במסע ירח דבש. הם לא יודעים שהם פגומים. הם חיים את הפנטזיה. השבר הלבן הפינגוויני של הגבס הוא כמעט הכתם הלבן של החולצה בטוקסידו. כמו בשיר אושר של רוני סומק:

כמו חתן וכלה במסע ירח דבש. הם לא יודעים שהם פגומים. הם חיים את הפנטזיה. השבר הלבן הפינגוויני של הגבס הוא כמעט הכתם הלבן של החולצה בטוקסידו. כמו בשיר אושר של רוני סומק: אנחנו מֻנָּחים על העוגה / כמו בֻּבוֹת חתן כלה./ גם אם תבוא הסכין / ננסה להִשָּאֵר בְּאותה הפרוסה. ראו גם כל הכלים השבורים דומים זה לזה

עוד על התמונה, בקטלוג==

עוד על התמונה, בקטלוג

משמאל לימין: הרולד שימל, דניס סילק

הרולד שימל, דניס סילק.

עוד על התמונה, בקטלוג==

עוד על התמונה, בקטלוג

אביגיל שימל, צלמת ואמנית, בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל. בתו של המשורר הרולד שימל. הציגה בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם. חיה בכפר קטן בדרום מערב צרפת.

© כל הזכויות על הצילומים שמורות לאביגיל שימל.

 לקטלוג התערוכה

*

עוד על צילום בעיר האושר

סדרת פוסטים על דיוקנאות המפורסמים של אנני ליבוביץ'.  לפרק הראשון – דיאן ארבוס, אנדי וורהול (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

יורם קופרמינץ, תערוכה

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה, על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי

מונה חאתום, הלמוט ניוטון, שיער

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

כלות מעציבות אותי בדרך כלל

*

Read Full Post »

דניס סילק (1998-1928) משורר ומחזאי בשפה האנגלית ואיש בובות וחפצים.

*

1. סיפור

חשבתי הרבה איך להציג את דניס ואת הקשר הייחודי שלו לעולם החפצים. בסוף החלטתי לספר סיפור. שמעתי אותו ממיקי מבורך. זה סיפור אמיתי על חזרת הקריאה של "חיזור" ו"נישואין", שני מחזות קצרים שדניס כתב. פא צ'וא, ישראלית ממוצא סיני עם שיער ארוך וחלק, ביימה אותם. מיקי אומרת שזה סיפור על פא. היא צודקת כמובן, אבל זה גם סיפור על דניס.

ובכן, חזרת הקריאה נערכה בביתו של דניס. הבית שמייקל שוסטר קרא לו "הבקתה המכושפת", היה מלא בחפצים; גם חפצים מיוחדים כמו בובת הבונרקו שדניס היה מכסה בטענה שהיא מעבירה עליו ביקורת, וגם חפצים רגילים וזולים שדניס אהב וכיבד. המתרגמת חנה עמית כוכבי סיפרה שפעם ניסתה לנגב את מעטה האבק שנח על המטבח ודניס הזדעק שזה האבק שלו, הוא צריך אותו. הוא לא היה נגוע בַּגזענות האספנית שמעדיפה חפצים בעלי יופי או ייחוס. הוא זיהה גם את הנשמה של החפץ הפשוט יותר. בזמן אחר, במקום אחר הוא היה יכול להיות שמאן.

לחפצים אגב, הוא התעקש לקרוא "דברים": things. ולא objects כמקובל בתיאטרון חפצים. אבל נחזור לסיפור.

בחזרה השתתפו השחקנים, רוני פיסקר, מיקי מבורך, ורחל ברדור שהיתה שחקנית תסכיתים בקול ישראל (מיקי תמיד מוסיפה פרטים כאלה שממקמים ומחיים את הסיפור), וגם דניס עצמו ופא הבמאית, שהיה לה כאמור שיער סיני ארוך וחלק (ומן הידועות היא שיש לי חולשה לשיער). ואולי גם אנשים נוספים מצוות ההפקה.

לדניס אגב, היו רק שתי כוסות בבית ובאחת מהן היה פרח. כשבא אורח היה צריך לשטוף את הכוס עם הפרח כדי שהאורח יוכל לשתות. למה היו לו רק שתי כוסות? כי הוא לא יכול היה לשאת את יתמותן של הכוסות העודפות בימים דלי אורחים.

ובכל מקרה, עניין הכוסות נפתר איכשהו וכל אחד מהמשתתפים מצא לו מקום. פא ישבה על הרצפה, שעונה אל שידת מגירות. החזרה היתה איטית ורגועה. אחרי כל משפט עצרו לאסוציאציות והערות. הקריאה התמשכה כשלוש שעות ואחרי שהסתיימה, פא רמזה לרוני שיתקרב. התברר שאחת המגירות היתה פתוחה מעט כשהתיישבה וקווצה משערה השחור והארוך השתרבבה לתוכה. כשנשענה לאחור המגירה נסגרה בחוזקה והשיער נתפס ומשך את ראשה לעבר התקרה. היא ישבה כל הקריאה בסנטר מורם בגלל השיער הלכוד.

למה התאפקה? כי היא סינית מנומסת, זה חלק מהתרבות. ומלבד זאת למדה מאמא שלה שככל שמתאפקים יותר גדֵל העונג שבשחרור. ולמה זה סיפור על דניס? כי רק בבקתה המכושפת שלו יכלה מגירה להשתלט על אדם ולהפעיל אותו במשך שלוש שעות כאילו היה בובה. רק אצלו יכלה במאית להפוך למריונטה כששערה הארוך מחליף את חוטי המנגנון.

דניס סילק מנסה לשתות משתי כוסות בבת אחת ומתלבט בכל פעם כיצד לעשות זאת, זהו עיסוק סיזיפי שבו הוא חוזר על הניסיון בדרכים שונות  ובכל פעם חוזר לנקודת ההתחלה. צילמה: אביגיל שימל. לחצו להגדלה

דניס סילק מנסה לשתות משתי כוסות בבת אחת. בכל פעם שהוא נכשל הוא חוזר לנקודת ההתחלה. צילמה: אביגיל שימל. וכל הזכויות שמורות לה. לחצו פעמיים להגדלה

*

2. תערוכה

אביגיל שימל היא צלמת. היא צילמה את דניס במשך שנים. צילומים נהדרים עם חפצים ומסכות שמסלקים את "כתם אנושיותו המוחלטת" (כניסוחו של דניס) וחושפים את אזרחותו השנייה – ואולי הראשונה – בעולם הבובות והחפצים. ועכשיו תרועת חצוצרה:

בשבוע הבא תיפתח כאן בבלוג תערוכת צילומים

אביגיל שימל, דניס סילק

כולכם מוזמנים

לתערוכה    וגם    לקטלוג

*

3. שיחה

לא הייתי קרובה במיוחד לדניס. ידעתי מיהו והוא ידע מי אני. ראיתי הצגות שלו. הוא ראה את שלי. לפחות אחת. יום אחד, כשהתגוררתי בארצות הברית קבלתי חבילה עם ספר: מחזות לאנשים ולבובות וכתבים אחרים על תיאטרון מאת דניס סילק. הוא שלח לי אותו, עם הקדשה רשמית מעט נבוכה. בדיעבד אני חושבת שזאת היתה הזמנה לשיחה. פחות משנה אחר כך הוא נפטר. התערוכה הזאת היא המשך של שיחת ה"דברים" שבה פתח. לקח לי קצת זמן לענות לו, אני יודעת; שש עשרה שנה זה כלום בזמן-חפצים.

HAK

*

עוד פוסטים על שפת חפצים

פניה ברגשטיין והליצן

הו אהובת עשרים ושבעת חושי

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

חייל הבדיל האמיץ

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

עקרת בית נואשת (על מרתה רוסלר)

ועוד המון

*

Read Full Post »

התערוכה עצמה היא שָׁם ואין בה מילים. שלא יפריעו לצילומים, שלא ישפיעו על התנועה שלהם בנפש.

זה המקום של הדיבורים. ואי אפשר בלי תמונות. הלא עליהן ואיתן מדברים; אז יש כאן גם הרבה תמונות, מהתערוכה, אבל לא רק, של קופרמינץ ושל כמה וכמה אחרים. רובן מוקטנות למעין תזכורת.

כל התמונות הן של קופרמינץ, אלא אם כן צויין אחרת.

זו לא רק העין השחורה, התבלולים, תווי הפנים המופשטים כמו בציור של פול קליי. זו גם העזובה, הכשות הזאת שמבצבצת מהמרצפות כמו שיער גוף עצוב.

צלקת 1

מצב נפשי

מצב נפשי, כך נקרא הבלוג של יורם קופרמינץ ברשימות; חלון הראווה שהוא מצלם, הכביש, חדר מדרגות, הנברשת, העץ, הפוסטר – כולם דיוקן עצמי. אפילו ההבלחות הפוליטיות דומות יותר לזיכרון רגשי. העולם הוא דק ושקוף ודרכו רואים את כאבי הגוף והנפש.

רק התחלתי לדבר וכבר אני מצטערת. המילים כל כך גסות ופשטניות. כמו קווי מתאר שחורים ועבים שכל מה שביניהם מתכווץ.

על הגופניות הזאת של הדומם כתבתי קצת בנקודת הג'י של המנעול.

ואני יכולה לצטט את ולטר בנימין על קולנוע: "כאשר השחקן נהפך לפריט תפאורה, מוטל לא פעם על התפאורה תפקיד של שחקן".

או דברים שאמר המשורר דניס סילק על תיאטרון חפצים. המסה המושלמת והמופרכת שלו נהיית מעשית כשמביטים בצילומים:

"… קהל המנויים יכול לשאול – האם אין זו שטות או קפריזה לנשל את השחקן-האדם מתפקידיו ולחפש במקום זה את החיים הדרמטיים של שרוך נעל, משאבת אופניים או מייבש שיער? האם חפיסת מחטי תפירה יכולה לדבר צ'כובית? … השחקן-החפץ שמר על כוחו. האנרגיה שלו נעולה וממתינה לרגע שבו תפרוץ. השחקן-האדם צריך להינעל במחסן רהיטים למשך שבוע וללמוד את החיים המרוכזים בכיסא, בשולחן, בשידה… חישבו למשל על הריכוז האצור במברשת נעליים, כולה עץ וזיפי שיער נוקשים… אין לה תיק בתחנת המשטרה או בלשכת המס, ויש לה כישרון דרמטי אדיר. יש לה מבט אחד מקוּבּע. זהו מבט החפץ שאינו מוסח ממטרתו, ומבט זה יתפרץ על הבמה."  (מתוך "כשאנו המתים נעור")

ציפורניים (יורם קופרמינץ)

צלקת (2) (יורם קופרמינץ)

Just what is it that makes today's home so  different and so appealing הקולאז' הזה של ריצ'רד המילטון נחשב לעבודה מכוננת של הפופ ארט. 

"טעם ערבי" והאסתטיקה של הסופרמרקט
שטיחות עמוקה – זה הצירוף שעולה בדעתי. לא אוקסימרון בגרוש אלא מאפיין קונקרטי שקשור לדיאלוג של הצילומים עם הפופ ארט: קופרמינץ הוא צבעוני, שטוח ויומיומי, כמו אמני הפופ. כמוהם הוא מתעניין בקווי מתאר ובשיכפולים, בשלטים ובתמרורים, בחפצים אנונימיים "הטבועים באות הקלון של השעתוק" אם לשוב ולצטט את ולטר בנימין, שהמסה הנבואית שלו "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" שוב מזנבת במחשבותי.

The True Artist Helps the World by Revealing Mystic Truths ברוס נאומן, 1967

יורם קופרמינץ

רוי ליכטנשטיין

יורם קופרמינץ (קונטורים, בהמשך לליכשטנטיין שלמעלה)

אם אני צריכה לבחור אחד מאמני הפופ זה יהיה ג'ספר ג'ונס. מחוות המברשות המודעת של קופרמינץ היא רק קצה הזיקה; העיסוק המשותף ב"העתקה" למשל, צמצום הרווח בין המקור ליצירה – ג'ונס מצייר דגלים, מפות, לוחות קליעה למטרה – כלומר אובייקטים שטוחים שהם כבר כמעט "תמונות". קופרמינץ מצלם פוסטרים ותמונות.

יורם קופרמינץ

ג'ספר ג'ונס

יורם קופרמינץ

יורם קופרמינץ

ג'ספר ג'ונס, מטרה

אבל קופרמינץ אינו אמן פופ. ההומור שלו הרבה יותר עקום ועדין משלהם, והוא אינו מזדהה כמותם עם עולם הצריכה והפרסומת; כל ההתנהלות שלו הפוכה.  כבר בציורי "טעם ערבי" (למטה) מ-1977 אפשר לראות איך וכמה הוא חורג; לכל התמונות בסדרה יש רקע דומה, ספק גרפיטי (בגלל הספריי), ספק חורי כדורים, רבים כל כך שהפכו לטפט. זהו פופ ארט אפל, כמעט אקספרסיוניסטי. שלא לדבר על הפוליטיות, הצבעוניות הקלילה "הפושטית" המנותקת מהתוכן, והמורכבות שמתורגמת למין קצרנות של פני שטח.

יורם קופרמינץ, טעם ערבי

אנדי וורהול, שימורי מרק

למעלה – "טעם ערבי" של קופרמינץ לעומת שימורי מרק של אנדי וורהול – הנקודות (הצהובות) של וורהול לעומת הנקודות של קופרמינץ. קופרמינץ כמו מצלם-מצייר את התת מודע, אחורי הקלעים של האסתטיקה של הסופרמרקט.

אקספרסיוניזם

אפשר לכתוב מאמר שלם על הזיקה של קופרמינץ לאקספרסיוניזם. זה לא יקרה כאן ועכשיו. ובכל זאת, כדי לאזן את תועפות הפופ ארט (וגם בגלל יצר ההוכחה) – קצת קולנוע אקספרסיוניסטי בצד צילומים דומים עד כדי בלבול של קופרמינץ.

מתוך מטרופוליס, פריץ לאנג

יורם קופרמינץ (דמיון מתעתע ללאנג שמעל)

מתוך "הקבינט של דוקטור קליגארי"

יורם קופרמינץ

הדיסאוריינטציה שמאפיינת את הצילומים, הכיוונים הסותרים והמסוכסכים שעליהם כתב יונתן אמיר כל כך יפה, כרוכים באקספרסיוניזם המוּלד של קופרמינץ.

לעתים קרובות המבט שבור ומוסט – למטה מדי, למעלה מדי, קרוב מדי. אין מרחק או פרספקטיבה שמאפשרת למדוד ולהכליל; לא שאין פרספקטיבה בצילומים – היא יכולה להופיע בתוך דימוי של גרם מדרגות למשל, או של מסדרון – אבל בדרך כלל מדובר במגזרת, בועה של פרספקטיבה בתוך לא-כלום. קופרמינץ מוותר על מעקות הבטחון של הרצף וההקשר. לא מוותר. ויתור זו פעולה שקולה ומכוונת. אולי הוא פשוט לא מזהה אותם.

ואי אפשר בלי להזכיר את החוש הטבעי של קופמינץ לצורה, לגיאומטריה וסימטריה שלא איכפת להן מכלום. כל אמנות גדולה היא קודם כל מופשטת. זה מה שמאפשר לנוע ב"דבק הסמיך של הדמעות" (ביטוי ששאלתי מדורית רביניאן).

יורם קופרמינץ (בלי ההקשר בכלל לא ברור מה זה)

יורם קופרמינץ (גבולות הפרספקטיבה)

עוד כמה הערות (חזותיות בעיקר) על תולדות האמנות

פופ ארט ואקספרסיוניזם, זו השיחה הגלויה של הצילומים, אבל הרבה אמנות שנספגה בעין ובנפש מבצבצת בלי משים. יש כמה תמונות אימפרסיוניסטיות (אף שגם האימפרסיוניזם הוא טעון ואפל – כמו בעלוות העצים בתערוכה .(עוד עלו בדעתי ג'וזף קורנל, ואן אייק, דליה אמוץ ואפילו ג'אקומטי. קשה להגיד שג'קומטי השפיע על קופרמינץ. זו אסוציאציה פרטית וזניחה שלי, אבל היא מייצגת את המרכיב הלא צפוי שקיים בצילומים כמו בתת מודע. מרכיב שקשור לעושר, לחיוּת, לחירות. קופרמינץ נפלא כי הוא לא שבוי ב"סגנונו", הוא חופשי להתבונן ולהענות.

אלברטו ג'אקומטי

יורם קופרמינץ (השוו לג'אקומטי)

ואן אייק, חוה (פרט) עורן של הדמויות כמו קורן מבפנים

 

דליה אמוץ, ללא כותרת

דליה אמוץ, ללא כותרת

ההילה

העין נמשכת שוב ושוב אל התפר הגס ואל הסדק, אל העילג, המשובש, העמום, החסום, ההירואי בגרוש (ולא רק), המתעתע והמזויף: דווקא למזויף יש הילה, בניגוד – ואולי בהמשך – למה שכותב ולטר בנימין ב"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני". הזוהר הסינטטי של הניילון לא רק חונק ומפריד אלא נִגלה.

וכמה יפה כתבה יודית שחר באתר של קופרמינץ:

כמה שאתה מוכשר יורם, צובט בלב מה שאתה עושה.

אתה מייצר קסם בצילומים שלך. אני מאמינה לך שאתה רואה הילות של אנשים, מלאכים וכלבים. כלומר, כל היצירה שלך זו חשיפת ההילה. אתה רואה מה שאחרים לא רואים.

וכל אותן חשיכות שאורבות ומציפות.

ההשתקפויות העירוניות (בחלונות הראווה, ברכבת וכן הלאה) שנעות בין המיסטי למגובב, לרעש חזותי.

והאורות השונים (חושפים ומוחקים, לבנים וצבעוניים, גלויים וסמויים בוהקים ועכורים, וכן הלאה) המתחרים זה בזה ונוגעים בחסד ויופי מסתורי.

כתם האור לרגלי הבית כמו ניצוץ משבירת הכלים

לתערוכה

עוד דיאלוג מרתק עם פופ ארט – לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטסיה בלב פראי לדיוויד לינץ'


Read Full Post »