Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘דמעות’

בני הקטן אמר לי פעם: "את לא תמותי לעולם." אמרתי, "גם אני אמות יום אחד." והוא אמר, "כן, אבל אם את תמותי את תצמחי מחדש."

*

בין מחול למחול עלה בדעתי לכתוב פוסט, אולי מיני סדרה, על עצי קסם באוסף האחים גרים.

העץ הראשון שבדקתי היה של סינדרלה.

אם אתם מקמטים את המצח ותוהים על איזה עץ מדובר, סימן שגדלתם על גרסת הפיה הסנדקית של שארל פרו ו/או על דיסני שאימץ אותה.

הנערות החביבות וחסרות היישע של דיסני המצפות לנסיך הגואל, עושות עוול עצום לעושר ולתעוזה המגדרית של סיפורי האחים גרים. יום אחד עוד אכתוב את כתב ההגנה הפמיניסטי הגדול על אוסף המעשיות של האחים, ובינתיים אני ממשיכה לבחוש בפיוט ובקסם.

הפעם, במין קדימון לט"ו בשבט, בדקתי את העץ של סינדרלה. אלא שאי אפשר לדבר על העץ מבלי להידרש לנערה. הם מחוברים באיברים חיוניים.

זה יהיה פוסט כפול לפיכך; על העץ ועל סינדרלה עצמה. ולכלוכית של האחים גרים אינה נערה חסרת יישע אלא מכשפה רבת עוצמה (מכשפה לא במובן מרושעת, רק במובן רבת עוצמה).

*

וראשית התקציר:

"אשתו של איש עשיר חלתה", כך נפתח הסיפור. לפני מותה היא מבקשת מילדתה להיות יראת שמיים וטובה ומבטיחה לה שגם היא וגם האל הטוב יעמדו לצדה. הנערה בוכה על הקבר מדי יום, ועם בוא האביב נושא אביה אישה חדשה. לאם החורגת יש שתי בנות משלה, יפות ומרושעות באותה מידה. כל השלוש מעבידות את היתומה ומתאנות לה. הן שופכות את העדשים שלה לאפר וקוראות לה לכלוכית. כשהאב נוסע ליריד הוא שואל כל בת מה להביא לה. הבנות החורגות מבקשות בגדים ואבני חן, ואילו לכלוכית מבקשת את הענף הקטון הראשון שייתקל בכובעו בדרך הביתה. היא שותלת את הענף על קבר אמה ומשקה אותו בדמעותיה והוא צומח עד מהרה לעץ אגוז יפהפה. בכל פעם שלכלוכית מביעה משאלה מופיעה ציפור לבנה קטנה בין ענפיו ומשליכה לה את מבוקשה. ואז מכריז הנסיך על הנשף שבו יבחר לו כלה. האם החורגת שופכת קערת עדשים לאפר. אם לכלוכית תברר אותן בתוך שעתיים היא תורשה להתלוות אליהן. זו משימה בלתי אפשרית אבל לכלוכית יוצאת לגן וקוראת: "יוני הבית, יוני הבר וכל עוף השמיים, בואו ועזרו נא לי לברור, לסיר – הטובות, לגרון – הגרועות." וכל עוף השמיים אמנם מתגייס למשימה. האם החורגת לא מתרצה ושופכת לאפר כמות כפולה של עדשים, ואחרי שלכלוכית משלימה גם את המטלה השנייה היא מסרבת לקחת אותה בגלל בגדיה הבלויים. אחרי שהמשפחה יוצאת לכלוכית ממהרת לקבר אמה וקוראת: "עץ שלי, רעד והתנדנד, עלי זהב וכסף נא הורד" והציפור משליכה לה שמלת זהב וכסף ואנפילאות משי רקומות בכסף. הנסיך רוקד רק איתה וכשהיא עוזבת (כי הספיק לה, אין שום עוצר אצל האחים גרים) הוא רודף אחריה עד שהיא נעלמת בתוך שובך היונים. האב מקצץ את השובך אבל לכלוכית כבר נעלמה; היא החזירה את בגדי הנשף לציפור והתיישבה באפר. למחרת הכול חוזר על עצמו בדיוק, רק שהשמלה יפה יותר והנרדפת מזנקת לתוך עץ אגס. גם העץ נכרת ללא הועיל. ובפעם השלישית השמלה עוד יותר זוהרת והאנפילאות עשויות זהב. הנסיך המתוסכל מצווה למרוח את המדרגות בזפת ומצויד בנעל שנדבקה הוא מגיע לביתה של לכלוכית. האחות הראשונה מודדת את הנעל בחדרה, הבוהן גדולה מדי והאם מושיטה לה סכין "כרתי את הבוהן," היא אומרת, "כשתהיי מלכה לא תצטרכי עוד ללכת ברגל". התרמית מצליחה, הנסיך מרכיב אותה על סוסו אבל שתי יונים קוראות אליו מתוך עץ האגוז: "גרו, גרו, גרם/ בנעל יש דם/ הנעל מדי קטנה/ בבית יושבת הכלה הנכונה." הנסיך מחזיר אותה בבושת פנים והאחות השנייה מנסה את מזלה. היא כורתת את העקב ויוני האגוז מסגירות גם אותה. הנסיך רואה איך הדם "מטפס ועולה אדום כולו בגרביים הלבנות". הוא מחזיר אותה הביתה ודורש לראות את הבת השלישית. הפעם גם היונים מאשרות את הבחירה. הן מתיישבות על כתפי לכלוכית, ובזמן החתונה כשהאחיות מתייצבות לימינה ולשמאלה, כל יונה מנקרת עין לאחות שעומדת לידה. כשהם יוצאים מהכנסייה האחיות מתחלפות במקומות והיונים מנקרות גם את העיניים הנותרות.

(הציטוטים מן האוסף המלא בתרגום שמעון לוי, זה הוא שקורא לה לכלוכית)

*

1. הענף והעץ

לכלוכית מבקשת מתנה בלי שום ערך כספי. הענף השבור משקף את מעמדה הנמוך ואת היחסים עם אביה. גם לכלוכית עצמה היא מין ענף קטן שהוא נתקל בו בבית לפעמים.

במישור אחר הענף הוא המרכיב החסר בכישוף רב עוצמה, שבאמצעותו היא בוראת מחדש את ההגנה המשפחתית שאבדה לה: ענף מאבא, עפר מאמא (שמזינה גם את שורשי העץ), ודמעות מעיניה שלה. ובהמשך לשיחה על הקול בראש – שימו לב, אצל האחים גרים העצב משקה את העוצמה.

ולחילופין: באמצעות הענף, הקבר והדמעות היא מקימה את אמה לתחייה בדמות עץ עם ציפור משאלות.

עצי משאלות קיימים בתרבויות רבות. זה קשור מן הסתם לעלים שהם משירים בנדיבות כזאת, ואולי גם לפירות שהם מצמיחים בהמשך. לחש הקסם של לכלוכית מחצין את הקישור לשלכת: היא לא מבקשת שמלה אלא עלי זהב וכסף, מה שעושה גם אותה עצמה למין עץ קטן, מבחינה פיוטית לפחות, ומבשר את עלה הזהב שינשור אל מדרגות הארמון.

שלכת וזהב

שלכת וזהב

סינדרלה, איירה ונדה גג. זה האיור היחיד שמצאתי שמצליח לתפוס איכשהו את העלוותיות של המתנות.

סינדרלה, איירה ונדה גג. זה האיור היחיד שמצאתי שמנסה להתמודד עם העלוותיות של המתנות.

*

2. כל עוף השמיים

מי שמשליך את המתנות (ומעלים אותן כשצריך) אינו העץ עצמו אלא ציפור קטנה לבנה שמקננת בתוכו. מי היא אותה ציפור, נשמת האם? רוח הקודש? היונה של נוח שמבשרת את הגאולה ממבול הדמעות? כל התשובות נכונות.

הבשורה למרים, מאת פרה אנג'ליקו. על הציור המופלא הזה כתבתי פוסט נפרד אבל כאן הוא מופיע בזכות היונה הקטנה הלבנה המייצגת את רוח הקודש.

הבשורה למרים, מאת פרה אנג'ליקו. על הציור המופלא הזה כתבתי פוסט נפרד אבל כאן הוא מופיע בזכות היונה הקטנה הלבנה המייצגת את רוח הקודש.

היונה מביאה ענף זית, אגידיוס דה רויה, המאה ה-15

היונה מביאה ענף זית, אגידיוס דה רויה, המאה ה-15

לרגלי הקבר והעץ. שני מאיירים, משמאל דניאלה דרשר, מימין, לא ידוע. לחצו להגדלה.

לרגלי הקבר והעץ. משמאל איור של דניאלה דרשר (שהרגישה צורך להגדיל את הציפור), מימין, לא ידוע. לחצו להגדלה.

זאת ועוד: אמנם הציפור היא שמשליכה את השמלות, אבל בל נשכח שמדובר בעץ אגוז, וקליפות אגוז אצל האחים גרים, הן האריזה המקובלת לשמלות של אור. ראו למשל הנערה שלא רצתה להינשא לאביה. (האם אגוזי הפלא של האחים גרים היו ההשראה של לאה גולדברג ל"מעשה בשלושה אגוזים" שכל מי שיפתור את סודם אין כמותו מאושר בעולם?).

אבל לכלוכית לא שולטת רק בציפור המתנות, בהמשך מתברר שכל עוף השמיים סר למרותה. והיא אפילו לא צריכה להגיע עד העץ כדי לזמן את הציפורים, היא סתם יוצאת לחצר האחורית.

לכלוכית מזמנת את הציפורים, איור, אלכסנדר זיק

לכלוכית מזמנת את הציפורים, איור, אלכסנדר זיק

גיבורים טובי לב שעוזרים לבעלי חיים יזכו לעזרתם בשעת מצוקה, זה אחד מחוקי היסוד של עולם המעשיות. (הגיבור הטמבל של "מלכת הדבורים" למשל, מציל נמלים, ברווזים ודבורים, שעוזרים לו בבוא העת, לגאול ארמון מכושף ולזכות בנסיכה). אבל לכלוכית לא הושיעה שום ציפור. השליטה שלה בכל עוף השמיים היא פשוט הרחבה (עצומה) של שליטתה בעץ ובציפור. ואגב – מבחינה פיוטית היא גם "עץ קטן" שמתלבש בעלי זהב וכסף, וגם ציפור קטנה שנמלטת פעם לשובך ופעם לתוך עץ אגס (אבל לא לתוך עץ האגוז; אותו אסור לקצץ, היא זקוקה לו כמו ששמשון זקוק לשערותיו).

לכלוכית של האחים גרים אינה תלויה בפיה סנדקית ואינה כפופה לשום עוצר. היא מופיעה ונעלמת כרצונה עד שהיא משתכנעת שהנסיך אוהב אותה בזכות עצמה ולא בזכות בגדיה המפוארים.

וזה מסתיים בחתונה, כן, ככה נראה סוף טוב אצל האחים גרים, בלי קשר למין הגיבור.

זאת ועוד: עוצמתה של לכלוכית גדלה ככל שמתקדם הסיפור. בהתחלה היא צריכה ללכת לעץ כדי לקבל את מבוקשה, אחר כך די בלחש קסם שהיא מדקלמת, ואחר כך היא לא זקוקה גם למילים. הציפורים חושפות את הכלות המזויפות על דעת עצמן, ובהתאם למשאלות לבה, ובחלק האחרון של הסיפור הן נוקמות באחיות הרעות.

הנקמה לא נכללה במהדורה הראשונה של המעשיות. האחים גרים הוסיפו אותה בהמשך, ובכך תרמו בלי משים גם מימד מאיים לדמותה של הגיבורה; או שהכוח עלה לה לראש והיא שולחת את הציפורים לנקום באכזריות (ובחינניות, במין סימטריה כוריאוגרפית וטיקסית) או שכוחה הלך והתעצם עד שיצא מכלל שליטה. כך קרה בשעתו לדמטר שכישפה ילד לא בכוונה; הוא העיר הערה חסרת טקט והמבט הרע שנתנה בו הפך אותו ללטאה (עוד על הסיפור).

*

3. ממצאים מפתיעים

ובחזרה לעץ הפלא; לפני שבדקתי את האחים גרים היתה לי דעה מסוימת על עצי פלא; חשבתי שהבוטניקה הפלאית שלהם היא מעין גירסה אקסטרימית של הבוטניקה המקובלת.

כלומר, אם במציאות יש לעלים, לפירות, לזרעים, לקליפה ולשרף של עץ מסוים סגולות מרפא – בעולם האגדות, הסגולות האלו יועלו בחזקה: תפוח זהב מגן ההספרידות יזַכּה בחיי נצח, וחופן זרעים מעץ השיער יצמיח שיער על כל ראש.

ואותו עיקרון פועל גם מצד הצורה; עצי הפלא פשוט הולכים עוד צעד ומממשים סגולות מטפוריות של עצים מציאותיים: עץ מציאותי שענפיו זורמים למטה כמו דמעות נקרא "ערבה בוכייה", ומקבילו האגדתי יממש את המטפורה ויזיל דמעות אמיתיות.

העץ של סינדרלה לעומת זאת, הוא זן אחר ונדיר. זהו עץ אישי וביוגרפי. סוג ייחודי של הנדסה גנטית, הכלאה בין נפש של נערה לבין הטבע (הכי קרוב שמצאתי זה חיות הדמון של פיליפ פולמן ב"חומריו האפלים"). סינדרלה לא זקוקה להספרידות כדי לשמור על העץ שלה. כמו הנעל שמתאימה רק לכף רגלה, כך גם העץ נענה רק לה, הוא כמו איבר מגופה, ואיש לא יכול להשתמש בו מלבדה.

*

וכמאמר המשורר (שגם עליו כתבתי לאחרונה בהקשר מאגי):

נייר מופלא עושים מאילנות. ואני – להפך:
אני הופך נייר לאילנות, לעץ חיים.
אני שולח שורשי בו, עד אשר תפרוץ
שירת הציפורים.

(אברהם סוצקבר, תרגם בנימין הרשב)

*

עוד באותם עניינים

עצים, אמנות, עצים

ביקוש גדול לדמעות

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור

דיוקן האמן כמכשף צעיר (על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים)

בואי אמא

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

הנערה ששיחקה עם רוצח סידרתי

ועוד

Read Full Post »

מאן ריי, דמעות זכוכית

מאן ריי, דמעות זכוכית

רוחיר ון דר ויידן, המאה החמש עשרה (פרט שהבאתי כבר בפוסט הזה אבל אי אפשר בלי)

רוחיר ון דר ויידן, המאה החמש עשרה (פרט שהבאתי כבר בפוסט אחר אבל אי אפשר לכתוב על דמעות בלעדיו)

ביל ויולה he weeps for you, 1976

ביל ויולה he weeps for you, 1976 – מיצב וידאו: בחלל חשוך ברז נחושת מטפטף. הטיפה מתנפחת לאטה ולבסוף נושרת. בתוכה משתקפים (בהיפוך) גם החדר וגם העומד מולה. הכול מצולם במעגל סגור בעדשה מגדילה וגם צליל הטיפה המתנפצת מוגבר.

יאן פאבר, מתוך "ההיסטוריה של הדמעות"

יאן פאבר, מתוך "ההיסטוריה של הדמעות", 2005

דיאן ארבוס, ילד

דיאן ארבוס, ילד בוכה, ניו ג'רסי 1967

בילדותי בכיתי בלי סוף. זה סיבך אותי בצרות ובשלב מסוים החלטתי לא לבכות. אני זוכרת במעומעם שזה נראה לי רומנטי, סוג של נדר אפל. ואחר כך גם כשהרפיתי, הבכי לא חזר. בשבוע שעבר חשבתי שיש לי דלקת עיניים. הלכתי לרופא. הוא אמר שזאת לא דלקת, אני סובלת מיובש חמור בעיניים. והמשיך והסביר את מצבי באופן כה פיוטי ואירוני וקיומי. רשמתי קצת מהזיכרון:

יש לך יובש חמור בעיניים. יובש אינו חוסר בדמעות. יש לך דמעות, הן רק לא נדבקות לעיניים. הרוב נוזל מהצד והשאר מתאדה בשלושים ושבע מעלות.

דמעות זה דבר פשוט אבל מורכב. זה הרוב מים, אבל יש בהן חומר שמדביק אותן לעין. בזכותו אפשר להשתמש בעדשות מגע, העדשות לא נוגעות בעיניים, הן צפות על הדמעות.

אני ארשום לך טיפות אבל את יכולה להשתמש באותה מידה גם במים. מים מחזיקים דקה בעין. טיפות מחזיקות דקה נקודה אחת, נקודה שתיים במקרה הטוב. דמעה בריאה מחזיקה תשע דקות.

היום יודעים לייצר אינסולין מלאכותי, הורמון גדילה מלאכותי, אבל אין שום התקדמות בייצור דמעות. ולא שלא מנסים, משקיעים בזה הון, יש ביקוש גדול לדמעות.

והיו לו גם חדשות טובות בשבילי:

הדמעות אולי לא נדבקות אבל העצב שלי תקין.

צער הראייה שלי באמת במצב מצוין.

*

עוד דמעות בעיר האושר

על אבק מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

הוי אילו, על שלוש אחיות של עגנון

וגם, במידה מסוימת, דם, דמעות וצבעי מים (על הרוח מטירת קנטרוויל של אוסקר ויילד)

*

Read Full Post »

מן התוכניה:

המופע הוא שילוב וחיבור בין אמנויות שונות: מחול, תיאטרון, מוסיקה, עיצוב, תאורה ואנימציה. לעיני הצופים נשזרים סיפורים הנבנים בתוך עולם קסום וכאוטי, מתפרקים ועוברים טרנספורמציה.  אבק הוא חומר מפורר עד דק ואינו ניתן להגדרה. הוא לובש ופושט צורה, מתערבל, מתעופף, צונח ושוב מתערבל, כפי שכולנו הולכים לאיבוד, מתפרקים, ושוב מתחברים ונפרדים. עולמות נבראים כמו חלום ומתרסקים כאבק.

וזה הניסיון שלי לדבר על "אבק" של ענבל פינטו ואבשלום פולק דרך כמה מן המחשבות והתמונות שהוא עורר בתוכי. רשימה עתירת ספוילרים, עדיף לקרוא אחרי הצפייה.

*

1. דמעות

הֲיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת מִי שְׁפָכָם
וְיֵדְעוּ הַלְּבָבוֹת מִי הֲפָכָם

יהודה הלוי

רוחיר ואן דר ויידן (פרט), המאה החמש עשרה

רוחיר ואן דר ויידן (פרט), המאה החמש עשרה

"אבק" נפתח בסרט מצויר, בתקריב של זוג עיניים. אחר כך מתגלה בהדרגה עיר מוצפת; מבני הציבור מוצפים, הבתים, המגדלים. הלונה-פארק שקוע בתוך מים חשוכים. קצה ראשה של הליצנית המכנית עדיין מסתובב סביב עצמו. ספלי ענק של איזו קרוסלה מתנדנדים ונגרפים לאטם. דפים לבנים צפים בכל מקום. דגים שוחים לרגלי הפסל בכיכר העיר, צלליהם מחליקים מתחתם. בכיתה נטושה בבניין בית הספר, בין פגרי כסאות ושולחנות צפים, יושבת ילדה. פלגי מים משפריצים מעיניה. האם היא מקוננת על השיטפון או גורמת לו, מטביעה את בית הספר בדמעותיה או מדביקה אותו בבכיה?

מתוך "אבק", אנימציה: שמרית אלקנתי ורוני פחימה. המים פורצים מהחלונות כמו מתוך העיניים.

מתוך "אבק", אנימציה: שמרית אלקנתי ורוני פחימה. המים פורצים מהחלונות כמו מתוך העיניים.

טים ברטון, הילדה רבת העיניים: "...אין ספק שזאת חוויה/ להכיר ילדה רבת עיניים./ רק תיזהרו משיטפון/ כשהיא בוכה פלגי מים." תרגם איתן בן נתן

טים ברטון, הילדה רבת העיניים: "…אין ספק שזאת חוויה/ להכיר ילדה רבת עיניים./ רק תיזהרו משיטפון/ כשהיא בוכה פלגי מים." תרגם איתן בן נתן

זה קורה לפעמים בשירה, שנופים של מציאות פנימית משתלטים על המציאות החיצונית. למשל "בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל-לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה," (תהילים ו' 7), או "עיני כים נגרש ומימיו יחמרו מדם וּבַבָתי כמו רפסודת" (כלומר האישון הוא רפסודה בים הסוער והמדמם של הבכי, משה אבן עזרא).

.

'הלוואי שלא הייתי בוכה כל כך!' אמרה אליס, כשהיא שוחה הנה ושמה, מנסה למצוא מוצא. 'כעת אענש על זה, כנראה, בטביעה בתוך הדמעות של עצמי!'

לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, תרגמה רנה לטווין

.
האנימטוריות שמרית אלקנתי ורוני פחימה מימשו את המטפורה בסרט היפהפה שלהן, וגלשו מן השירה אל הפנטסיה, אל המציאות הפנימית-חיצונית שבה מתרחש המופע.

שורת הדלתות המצוירות של בית הספר המוצף החזירה אותי גם למסדרון האינסופי של הביטלס ב"צוללת צהובה": דלתותיו הרבות נפתחות ונטרקות ודברים מפליאים מגיחים מהן: רכבת דוהרת, ביצה בגביע, יד מקושטת בטבעות, חילזון ענקי, כוכב שביט צהוב… וג'ורג' הריסון מעיר כבדרך אגב: It's all in the mind.

*

2. מגילות

הילדה עדיין שופכת דמעות. אחד מפנסי העיר עדיין מהבהב. מאי שם ממריא כדור פורח עם ניצולים.  ובד בבד השיטפון הוא גם זיכרון רחוק: העיר נטושה. כמה מן הכסאות נתקעו בראשי עצים. סבך טרופי-תת-מימי צומח ליד בית הספר. סנפיר של מפלצת ים עלומה חותר בתוכו…

"וַיַנְג" פירושו באינדונזית "הצללים המניעים את לב האדם", "בֶּבֶּר" פירושו לגולל. הוַיַנְג בֶּבֶּר הוא "תיאטרון מגילה" שנולד ביאווה לפני למעלה מאלף שנה. גם בהודו קיימות מסורות דומות. ה"פַּר" (בד ארוך) הוא מעין מגילת "איורים" המונפשים על ידי הצללים של מנורת השמן. ה"בּוֹפָּה", מעין כוהן נודד, פורש אותה בזמן שהוא מדקלם את הסיפורים המיתולוגיים. המגילה נחשבת לחפץ מקודש. כשהיא מתבלה ונקרעת היא מושלכת לנהר או לאגם בטקס מיוחד.

וינג בבר

וינג בבר

וינג בבר (פרט)

וינג בבר (פרט)

ב"אבק" יש סדרת מגילות: המופע נפתח במגילה ענקית שעליה מוקרן הסרט. משני צדדיה יש כסאות ועליהם עומדים שני רקדנים ואוחזים במוטות המגילה כמו נושאי דגל בטקס בית ספרי.

המגילה השנייה נמשכת מתוך פיה של הדמות השחורה. זוהי מעין לשון ארוכה וריקה של נייר. מה שנרשם בה אולי נמחק בדמעות (מאוחר יותר הדמות תנסה גם לדבר אבל רק ג'יבריש יבקע מפיה, כאילו נעקרה מגילת לשונה).

לקראת סוף המופע מגוללת אחת הרקדניות מעיניה מסכַת-מגילה עם חורי דמעות. זיכרון הבכי הזה הוא עוד יותר רחוק (בתשוקה נתפסה בזנב מאת פבלו פיקאסו, יש "דמעות אכולות תולעים"). רק חורי הדמעות נותרו, החותם, תבנית הזליגה, כמו אותם כרטיסי ניקוב ששימשו בתחילת עידן המחשב לשמירת נתונים.

כרטיס ניקוב של איי בי אם. חורי-נתוני הדמעות

כרטיס ניקוב של איי בי אם. חורי-נתוני הדמעות

.

הצגתי חללים ריקים לחלוטין, עירומים, שהנוכחות היחידה בהם היתה היעדרות, החותם שנותר על הקירות מכל מה שעבר עליהם, צל החפצים שנשמרו במקומות אלו. החומרים למימוש חללים אלה, אבק, פיח ועשן, תרמו ליצירת אקלים של מקום שנעזב על ידי בני אדם.

קלאודיו פארמיג'אני

בעבודות כמו "אבק" (בתמונה למטה) ו"פסל צל" אטם פארמיג'אני ספריות והבעיר אש בתוכן, ואחרי שהחלל התמלא בעשן ובפיח רוקן את המדפים כך שנותרו רק עקבות, רק קווי המתאר המפוייחים של הספרים.

קלאודיו פארמיג'אני (נ' ב1943) "אבק"

קלאודיו פארמיג'אני (נ' ב1943) "אבק". לחצו להגדלה

*

3. רוחות

"אבק" של ענבל פינטו ואבשלום פולק מתרחש בתוך כיתה. בתוך דוגמית של כיתה: חמישה תלמידים בתלבושת אחידה, מעין כותנות לילה של פנימייה מעוטרות בפס ירקרק טליתי. חמישה שולחנות פשוטים עם מכסה נפתח, חמישה כסאות. בפינה אחת ערימה גבוהה של דפים, ובאחרת דלת.

ולריו ברוטי (valerio berruti) ילדי בית ספר, 2008

ולריו ברוטי (valerio berruti) ילדי בית ספר, 2008

הבמאי הפולני תדאוש קנטור (Tadeusz Kantor, 1915-1990) הוא מקור השראה תמידי לפינטו-פולק. ביצירתו הנודעת "הכיתה המתה" מגלמים שחקנים זקנים את תלמידי בית הספר (במין תמונת ראי של ילדים שמשחקים בלהיות מבוגרים). הפער הבלתי ניתן לגישור הוא תמצית האמנות בעיני קנטור.

בתוכניית "אבק" מצוטט פתגם קוריאני:

'אסוף אבק כדי ליצור הר'… המשמעות היא שעבודה קשה מניבה תוצאות. אך במוקדם או במאוחר יגיע משב רוח חזק או גל צונאמי והר האבק יתעופף והכל יתחיל מחדש.

הסיזיפיות של "אבק" עדינה ומלנכולית בניגוד לסיזיפיות השרירים של המיתולוגיה היוונית. אצל ענבל פינטו ואבשלום פולק אין זיעה וגניחות התאמצות, זה לא "סיאנס דרמטי" כפי שהגדיר קנטור את המופע שלו. הכיתה של אבק קרובה יותר ל"זיכרונות" (Amarcord, 1973)  של פליני, סרט שבו מזוקקים זכרונות בית הספר לסדרת כוריאוגרפיות ליריות-קומיות: מן המורה לפיסיקה שמנדנד מטוטלת בזמן שהתלמידים מדקלמים "טיק טק" ומתנדנדים לפי הקצב, ועד למורה להיסטוריה שמרצה תוך כדי הליכה מסביב לכיתה וכל הראשים עוקבים אחריו במקהלה, וכשהוא נעלם לרגע מאחורי איזה ארון כולם מותחים את צוואריהם, למורה שתלמידיו נמלטים בשפיפה בזמן שהוא מצחצח את משקפיו, וכן הלאה והלאה.

המבט של פליני יותר מרוחק משל קנטור ופינטו-פולק מתרחקים עוד יותר. הכיתה שלהם היא מרחב פנטסטי ומודולרי ספוג במלנכוליה עזה: המַכְתֵבה היא גם במה ועמוד קלון, אפשר להיבלע בתוכה, להיוולד מתוכה, להיות חצי-ילד-חצי-שולחן. הרקדנים של "אבק" הם דיירי המרחב, מפעיליו וגם חלק ממנו: האנשים מוחפצים והרהיטים מונפשים, השולחנות רוקדים במעגל, הופכים לקרונות של רכבת ומתחברים למעין במת אופנה. פינטו-פולק כמו חוקרי ארצות מנסים למפות את סך כל המסלולים שמציע המרחב.

פול קליי, מסלולי הליכה, מתוך פנקס הרישומים הפדגוגי, 1925

פול קליי, מסלולי הליכה, מתוך פנקס הרישומים הפדגוגי, 1925

*

פרידולין, סגור את הארון! נושבת רוח פרצים!

פרופסור קרויצקם, מתוך "הכיתה המעופפת" מאת אריך קסטנר

בשלב מסוים מצטרף לכיתה איש בחליפה כחולה, לא בדיוק מורה, מין נציג של סמכות רופסת, חסרת עמוד-שדרה ("כמו הדחליל מ"הקוסם מארץ עוץ," אמרה לי נ'). בהמשך מצטיידת "הסמכות" במקל חובלים ומנצחים, מעין עמוד-שדרה חיצוני, בדימוי מבריק של דיכוי שמחפה על חולשה.

בכל פעם שהאיש הכחול פותח את הדלת פורצת מתוכה מוסיקה רועשת מלווה ברוח כה עזה שהתלמידים נאלצים להאחז בשולחנות כדי לא להתעופף (כמו האומְנוֹת החמוצות ב"מרי פופינס"). בכל פעם שהדלת נסגרת כולם חוזרים ומתיישבים כאילו כלום לא קרה. בהקשר הנרטיבי זאת חידה: מהו הכוח המסתורי שפורץ לכיתה? אבל זוהי גם תמצית הכוריאוגרפיה הבית-ספרית: בכל פעם שהמורה מפנה את גבו פורצת מהומה, וכשהוא מחזיר את פניו כולם קופאים בארשת מלאה תום. ובמחשבה נוספת – זה כנראה המודל של משחק הילדים "אחת שתיים שלוש דג מלוח"…

מתוך "מרי פופינס"

מתוך "מרי פופינס"

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, צילם דניאל צ'צ'יק

*

4. הנפשות

רוברט וילסון, כסאות אמדיאוס, ברזל, 1991

רוברט וילסון, כסאות אמדיאוס, ברזל, 1991

אנימציה, מלשון Anima, המילה הלטינית לנפש; בעברית – הנפשה, כלומר החייאה של דומם.

מלבד סרטון הפרולוג יש ב"אבק" עוד הנפשה כפשוטה: שלושה מן השולחנות נפתחים לסרטוני דפדוף מעגליים: בסרטון אחד בוקעת דמות אנושית מתוך ערימה אדומה קטנה, ספק נולדת ספק מושכת את עצמה מתוך הערימה, מפסלת את גופה לריקוד וחוזרת ושוקעת לתוך הערימה (בדיוק אמצע הדרך בין הברון מינכהאוזן שמושך את עצמו בשתי ידיו מן הביצה לבין "מעפר באת ואל עפר תשוב"). בסרטון אחר מנסה דמות מצוירת לפרוץ מן הדף שבו היא כלואה. ובמידה מסוימת היא גם מצליחה; ההנפשה מחלחלת אל המופע ומעצבת אותו בדרכים רבות:

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. התלמידים ההפוכים כמו משתקפים במים, הקיימים אמנם רק בסרט.

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. התלמידים ההפוכים כמו משתקפים במים, הקיימים אמנם רק בסרט. צילם דניאל צ'צ'יק

.

יש קטעי מחול שכמו זלגו מסרט אנימציה, כמו למשל הקטע שבו הסמכות הכחולה רוקדת עם כסא "מונפש" שרגליו מתנועעות וקורסות. הכסא הוא מעין כפיל ושיקוף של הדמות. קטע אחר, שנרקד לצלילי הסימפוניה החמישית של בטהובן, הוא מחווה ישירה ל"פנטסיה" (1940) של דיסני, הן בבחירת היצירה והן בתרגום של הצליל לתנועה.

תפאורת "אבק" נראית כמו רישום על דף נייר אריזה שנצבע מדי פעם באור כחול, ירוק או ורוד. הרקדנים "מונפשים" ואולי להפך – "מודממים", מלשון דומם, הופכים לדמויות מצוירות כשהריקוד שלהם מפורק ל"פריימים" של אנימציה. לפעמים זו אותה דמות שקופאת לרגע בין תנוחה לתנוחה, ולפעמים זו שורה של פריימים בו זמנית (הרקדנים בתלבושתם האחידה כמו מגלמים אותה דמות בתנוחות שונות). טכניקות האנימציה מעדנות ו"מקררות" את הכאב. זאת תמצית האמנות: למצוא את הכלים והצורות שיכילו את הכאב ואת הכאוס הפנימי. הגבול בין הכלי הנכון לבריחה מהרגש הוא מתעתע. לפעמים ב"אבק", הכאב וההתעללות נחתכים לכל כך הרבה חלקים שהם כמעט נסתרים מהעין. הרקדנים נעים לקול תקתוק, דפיקות הלב של הזמן או של "המוות" שאליו נגיע בהערה הבאה.

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. הרקדנים כפריימים של אנימציה. צילמה רותם מזרחי.

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. הרקדנים כפריימים של אנימציה. צילמה רותם מזרחי.

אדוארד מייברידג' מצלם שלבים של תנועה מהירה

אדוארד מייברידג' מצלם שלבים של תנועה מהירה

אפרת נתן, פוסע וקוצר

אפרת נתן, פוסע וקוצר

*

5. דפים

ה"בולאם" (bulaam) המכהן בחצרות מלכות על שפת הקונגו, חולש על שני תחומים חשובים ורחוקים לכאורה: הוא אחראי על הזיכרון ההיסטורי, כלומר משמש מעין ארכיון שבעל פה של שושלת המלכות. ובד בד הוא גם מדריך הריקודים שמנחיל את המחולות הטקסיים לאנשי החצר. התפקיד הכפול יוצר, ואולי חושף, זיקה בין זיכרון לתנועה במרחב. גם פינטו-פולק מחפשים את הזיקה הזאת בדרכם. (עוד על הבולאם ודומיו בספר המרתק על מוזיאון התודעה)

*

"אבק" כולו דפים: מהדפים הצפים במי הפרולוג, שאחד מהם מקופל לברבור אוריגמי, כאילו באמנות ובהנפשה גלומה המטמורפוזה שיכולה להציל מטביעה – ועד לדפים של סרטוני הדפדוף המתהפכים ברעש גדול של בית דפוס.

קלאודיו פרמיגא'ני, קריפטה, פסל לעוורים, 1994

קלאודיו פרמיגא'ני, קריפטה, פסל לעוורים, 1994

מתוך "אבק", אנימציה מאת שמרית אלקנתי ורוני פחימה

מתוך "אבק", אנימציה מאת שמרית אלקנתי ורוני פחימה

ישנו דף-האור הלבן של חלון הדלת ודפי-אור אחרים שהתאורן זורה על הבמה, וישנה כמובן ערימת הדפים הממשיים בפינה של "המוות", או על כל פנים הדמות הלבושה כמו דמות "המוות" מימי הביניים. כי "המוות" של "אבק" הוא צל של עצמו, אין לו אפילו כסא משלו. בכל פעם שמתפנה מושב הוא מדשדש אליו במהירות, ונס בבהלה ברגע שמישהו מתקרב. זה הופך את "אבק" גם לסוג של "משחק הכסאות" בצד "אחת שתיים שלוש דג מלוח", ובצד "כולם עוברים, כולם עוברים [בדלת, ואז היא נטרקת] ואחרון נשאר".

"מוות" מימי הביניים, מתוך "החותם השביעי", אינגמר ברגמן, 1957

"מוות" מימי הביניים, מתוך "החותם השביעי", אינגמר ברגמן, 1957

הרוח "בלי פנים" מתוך "המסע המופלא", הייאו מיאזאקי 2001

הרוח "בלי פנים" מתוך "המסע המופלא", הייאו מיאזאקי 2001

"המוות" של "אבק" המגולם להפליא על ידי צביקה פישזון, הוא זקן, ואולי זקנה – המגדר עמום בכוונה. הוא היה שם מהתחלה (לרגעים חשבתי שאולי הוא הילדה הבוכה שהזדקנה). הוא לא מסוגל להרפות משום דבר. גם הדף שהוא אוחז ממשיך להתנפנף ברוח של הזיכרון, אחרי שהדלת נסגרה.

לקראת הסוף הוא מפרק את ערימת הניירות, הוא מעיין בהם ומתחיל להדביק אותם על כל גופו ופניו. ואז, עוור למחצה ושעון על ענף, הוא מתקדם למרכז הבמה. ערימות של דפים נושרות מחיקו, הוא אוסף אותם והם שבים ומחליקים. הוא מעיף אותם גבוה לאוויר והם חוזרים ונושרים על ראשו.

מתוך "אליס בארץ הפלאות" (פרט), אייר ארתור רקהאם. אליס נמצאת איכשהו ברקע של רבות מהעבודות של פינטו-פולק. כבר הזכרתי קודם איך כמעט טבעה בדמעותיה שלה, אבל אולי גם הסצנה הזאת שבה הקלפים נטרפים ומתעופפים, עומדת מאחורי הדפים המתעופפים של "אבק".

מתוך "אליס בארץ הפלאות" (פרט), אייר ארתור רקהאם. אליס נמצאת איכשהו ברקע של רבות מהעבודות של פינטו-פולק. כבר הזכרתי קודם איך כמעט טבעה בדמעותיה שלה, אבל אולי גם הסצנה הזאת שבה הקלפים נטרפים ומתעופפים, עומדת מאחורי הדפים המתעופפים של "אבק".

הרקדנים צופים בו בדממה בזמן שהוא זוחל לאסוף את הדפים, מתפלש בהם ולבסוף קורס ללא תנועה.

קורבן של לינץ' שגולגל בזפת ובנוצות.

קורבן של לינץ' שגולגל בזפת ובנוצות.

דמות הדפים נגעה לי עמוקות בפרשנויות הסותרות שהיא אוצרת:

מצד אחד היא מגלמת את הניסיון הנדון לכישלון לזכור הכול ולא לאבד מילה.

מצד שני היא מועדת בעיוורון אל מרכז הבמה כמו קורבן של לינץ' שגולגל בזפת (שחור הלבוש) ובנוצות (לובן הדפים), ועכשיו הוא חוזר ומשחזר את הטראומה בתיאטרון של הזיכרון.

ומצד שלישי לבוש הדפים מזכיר לי תלבושות של שמאנים מכל העולם; תמיד משתלשלים מהם המון חפצים – ומטה הענף משלים את תמונת השמאן.

ואולי כל הפירושים נכונים; התת מודע אינו מכיר בסתירות, והכאב, הזיכרון והריפוי חולקים אברים משותפים.

בגד של שמאן ממרכז אסיה

בגד של שמאן ממרכז אסיה

שמאן מצפון רוסיה

שמאן מצפון רוסיה

*

6. קווים

אחרי שהדמות השחורה קורסת, נפתחת הדלת כדי סדק ומקל משתרבב מתוכה. זהו הראשון בשורה של מקלות מחוברים זה לזה. המקלות היו כאן מתחילת המופע, מן המוטות שעליהם גולגלה מגילת הסרט (מוטות התורה נקראים "עצי חיים"), ועד למקלות ששימשו את הסמכות: כמקל הליכה וסקי, כמשוט, כמקל מנצחים, כמקל מרצים ומקל חובלים ("במקל, בסרגל, מה שבא ליד"), כמקל גישוש של עוורים, כמחסום, כמוט הפעלה של בובה ועוד ועוד.

אבל לפני ואחרי הכל המקל של "אבק" הוא הקו ש"ירד" מִדף ההנפשה. הקו מחבר בין הרקדנים. הם אוחזים בקו ו"מציירים" מעין בית ארכיטיפי סביב דמות הדפים. בית ילדותי עם גג משולש, חומה ומגדל של הבתים המצוירים. ואז הם יוצאים מן הבית בשורה, יד ביד. עכשיו הזרועות שלהם הם הקו המזוגזג המחבר. הם רוקדים ונקלעים זה בזה בלי להרפות, עד שחושך יורד על הבמה. סוף.

*

* על פלאי הבולאם למדתי מן ההצגה דודה פרידה: המוזיאון מאת נעמי יואלי

הרשימה נכתבה בהזמנת הלהקה

*

עוד באותם עניינים. על אנימציה:

הברון מינכהאוזן והאנימציה

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

*

על תיאטרון מחול

פינה באוש – הסוד

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות, על אוהבים אש של יסמין גודר

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

פעמיים דירת שני חדרים

על הגבעה של רועי אסף

ועוד

על עבודות אחרות של ענבל פינטו ואבשלום פולק :

ראשס  אויסטר  שייקר * דגי זהב

*

Read Full Post »