Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דמייט פון דלסם’

סדנת הסטרפטיז

לפני כעשר שנים הוזמנתי לנורווגיה, להעביר סדנא לסטודנטים לבימוי ולעיצוב במה.

ממש לפני שנסעתי ראיתי סרט תיעודי עצוב על תחרות חשפניות בלאס וגאס. ונזכרתי בעבודה נושנה של תמי רבן, שבה לבשה סרבל עבודה כחול – או אולי מעיל (שבכיסו היתה כוס חלב), וכשפשטה את הסרבל נחשפו הסרפן והחולצה הלבנה שלבשה מתחת, וגם אותם היא פשטה, ומתחתם היא לבשה… הפרטים נשמטו עם הזמן. נותר רק העיקרון השיכבתי, קווי המתאר של סטרפטיז היסטורי פוליטי, גיאולוגיה ציונית-מגדרית בראשי פרקים. משהו כזה.

תרגיל סטרפטיז; זו היתה המשימה הראשונה שנתתי לסטודנטים, והם נשאבו ישר למחוות הכי שחוקות של חשפנות. אחרי כמה נסיונות כושלים להטות את הזרם הרמתי ידיים. פתאום קלטתי כמה זה מופרך ותוקפני וקצת מצחיק, כאילו באתי ואמרתי "שלום, תתפשטו," ופשוט ויתרתי. התחלתי מהתחלה, מתרגילים אחרים לגמרי. אבל הסטרפטיז כבר היה באוויר, הוא נספג וצץ מעצמו שוב ושוב בצורה לא מודעת ולא צפויה. בסופו של דבר זו היתה סדנת סטרפטיז.

*

פלסתרים

אחת הסטודנטיות (לצערי נשתכחו ממני כל השמות) טיפלה בשמלת טפטה שחורה: היא פתחה בה כמה וכמה חתכים אקראיים באורך של כ-10 ס"מ, ותפרה לתוכם רוכסנים. זו היתה תלבושת ה"סטרפטיז" שלה: לקולה של בילי הולידי, היא פתחה באיטיות את אחד הרוכסנים ופישקה אותו. מתחתיו נחשפה פיסת גוף מכוסה בפלסתר. היא סגרה את הרוכסן ופתחה רוכסן אחר, וגם מאחוריו היה פלסתר; מאחורי כל רוכסן היתה חלקת בטן/ ירך/ מותן/ כתף וכך הלאה, שבמרכזה פלסתר.

הצילום המטושטש הזה הוא כל העדות שנותרה לי מהתרגיל

זה היה יפהפה. הפלסתרים היומיומיים והקצת ילדותיים, לעומת שמלת הטפטה והמוסיקה השחורה. החושניות המסוימת (בכל זאת נחשפו כאן פיסות גוף) שנוטרלה כל הזמן באמצעות האיפוק הפלסתרי (זה היה לגמרי שונה לו נחשפו כאן פצעים), כמו גם באמצעות החזרות; בניגוד לסטרפטיז הקלסי שמטפס בהיררכיית האיברים אל השיא, כאן זו תמיד אותה תנועה, אותו גודל רוכסן, אותו פלסתר סטנדרטי, רק המיקום נודד.
ובסופו של דבר זו היתה גם עבודה מופשטת: הפלסתרים האחידו את הפצעים וסימנו את מיקומם באובייקטיביות המעט מסתורית של צלבים במפה של אוצר. החושניות אוזנה על ידי החיוך הבלתי נמנע של הקהל, ועל ידי המחשבות שעוררה.

ספר הילדוּת "דן הרופא" נפתח כשהילד דן נפצע תוך כדי משחק, ומתפתח להילולה של פלסתרים (שנקראו בתרגום הנושן – "רטיות"). בתמונה, כריכת הספר המקורי שיצא בארצות הברית בשנות החמישים. מאיתמר (מאַתֵּר הספרים) למדתי שחברת ג'ונסון אנד ג'ונסון צירפה צמד פלסטרים אמיתיים לכל ספר. "הפלסטרים הודבקו לכריכה הפנימית של הספרון, גם כפרסומת וגם כדי לתת לילדים תחושה אמיתית בנוגע לסיפור."

*

על הקשר בין תנועה לקול בסקס (או עוד משהו על פורנו ומופשט)

דמייט פון דלסם, אמנית תיאטרון בובות ותיאטרון חזותי מהולנד, אצרה והפיקה פעם פרוייקט פורנו: עשרה אמנים, עשר דקות כל אחד, עשרה חללים זהים, מעין קובות: קהל הצופים/קליינטים נדד מקובה לקובה.
בעבודה היפה ביותר, לטעמי, בנה אחד האמנים מעין "אקורדיוני גוף" לפי מידה: אחד לכל בית-שחי (עד גובה המרפק) ואחד למרווח שבין יריכיו. הוא ביצע כוראוגרפיה מאד פשוטה, כמעט גיאומטרית, המבוססת על פתיחת הרגליים וסגירתן, ועל פרישת הזרועות והצמדתן לגוף. האקורדיונים שהפכו לחלק מגופו נפתחו ונסגרו והתנשפו ונאנחו (כדרכם של אקורדיונים). זו לא היתה עבודה פורנוגרפית משום שלא היה בה שום אלמנט של גירוי מיני. זו היתה מעין מסה תלת ממדית על הקשר בין תנועה לצליל בסקס.

*

ובחזרה לסטרפטיז הפלסתרים

יש קשר ישיר בין פצעים לחשפנות. רבות מן הנשים בתעשיית המין הן פליטות של התעללות בילדות. אבל זוהי לפי תחושתי קריאה מצומצמת ומצמצמת של העבודה, שמתארת במעין קצרנות, חלק נכבד מהעשייה האמנותית באשר היא, וגם מהכתיבה הבלוגרית, אם כבר מדברים על כך. הרי זה מה שאנחנו עושים, פותחים את הרוכסנים שלנו ומראים את הפצעים או לפחות מצביעים על המיקום.

***

ובשולי הדברים: הפוסט הזה הוא הראשון במיני סדרה על שמלות של כאב. המשך יבוא.

*

כאן אפשר לראות קטע מעבודה אחרת מאותה סדנא בנורווגיה, שבה אפתה אחת הסטודנטיות "פצעים". היא הסתובבה בקהל בערב הסיום ובקשה מהאנשים: "איכלו את פצעי", והם לא היססו. הם זללו את פצעיה כמו כל צרכן אמנות ראוי לשמו.

*

עוד סטרפטיזים משונים:

בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו (סטרפטיז באמצעות קהל)

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם – על סטרפטיז הפָּנים של שירי לנטון.

*

עוד מיצג פלסתרים לא מודע, של אחות סבי יוכבד נאמן, בשולי הפוסט הזה

שמלות של כאב (2) – רבקה הורן

*

Read Full Post »