Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דיוקן הקשת בענן’

הפרק הלפני אחרון של "עץ השיער" מאת מרי דה מורגן ; כמו מצלמה זעירה שהוחדרה לתוך איבר של הנפש. התעללות, מיניות, חוסר אונים, כזב, קנאה, וקסמי ריפוי וצמיחה לכודים בדימויים עזים ומסתוריים ארוגים משיער, עצים, אברי גוף, ציפורים, מים ואור.
לחלקים הקודמים של הסיפור:

לחלק הראשון 

לחלק השני

לחלק השלישי 

לחלק הרביעי

להלן החלק החמישי והלפני אחרון

*

פרט מתוך גן התענוגות הארציים, הירונימוס בוש

עץ השיער מאת מרי דה מורגן (חלק חמישי)

תרגמה מרית בן ישראל

.

הנמרה סיימה את דבריה ופנתה הצדה למחות דמעה וגם רופרט עצמו כמעט בכה על הפורענות שנפלה עליה.

"אבל איך אוכל לעזור לך, טרווינה האומללה?" שאל לבסוף.

"לעזור לי!" קראה הנמרה בעיניים זוהרות משמחה. "האם אינך מחפש את עץ השיער, והאם המטות שבהם צריך להכות אותי אינם צומחים סביבו? מלח יקר וחביב, אני בטוחה שלא תסרב לקטוף מטה ולהכות אותי בעזרתו."

רופרט לא יכול היה לסרב כמובן, גם אם המחשבה על הכאתה מלאה אותו גועל. אחרי הפוגה קצרה התרוממה הנמרה ממקומה ובקשה גם ממנו לקום.

"הגיע הזמן," אמרה, "שתמשיך במסע. איני יכולה להתלוות אליך אבל עליך להמשיך ישר, לא לפנות ימינה או שמאלה, ולשמור על אגוזי עץ הזירבל מכל משמר, כי הם ההגנה הטובה ביותר נגד לחשים וכישופים. אתה תמצא אותי כאן גם בדרך חזרה, רק אל תשכח להביא כמה מהמַטות הצומחים ליד עץ השיער.

רופרט חזר והבטיח ואז נפרד מן הנמרה לשלום והמשיך בדרכו. הוא הרבה כל כך לחשוב על סבלה של טרווינה האומללה עד שכמעט שכח את שערה של המלכה ואת הפרס הממתין לו. הוא השתוקק למצוא את עץ השיער הנפלא כדי להכות את הנמרה במטות הצומחים לרגליו יותר מאשר כדי להשיג חופן זרעים למלכה.

ככל שהתקדם הוצרה הדרך. סלעים משני הצדדים פלשו לתוכה והתקמרו מעליה והסתירו את אור השמש. מסביב נאנקה הרוח באופן מעורר רחמים. אי שם נשמע קולם של מים מפכפכים. ובינתיים חסמו הסלעים את הדרך אבל רופרט הבחין בדלת קטנה, הדף אותה וירד לתוך מעבר תלול ואפל. לא עבר זמן רב ואור קלוש הסתנן אל המנהרה ורופרט מצא את עצמו מול קיר גבוה, כה גבוה שקצהו לא נראה לעין. בתוך הקיר היה שער שעליו נכתב באותיות זהב:

רק מי שיודע יכול לעבור
רק מי שאין בו פחד יכול לדעת.

והוא זכר את דברי הציפור ועמד מול השער ואמר:

אני יודע, אני יודע,
בפנים הרוח מתפרע,
בפנים המים זורמים.
אני יודע, אני יודע,
כך עץ השיער צומח,
בלילות ובימים.

בן רגע נפתח השער ורופרט פסע פנימה והביט סביבו.

הוא ניצב על כברת אדמה ארוכה ושטוחה, אם כי האור ששטף אותו היה כה מסנוור שלרגע או שניים בקושי הבחין במה שנמצא מתחת לאפו.

האור הזה לא דמה לשום דבר שהכיר. כשעיניו של רופרט הסתגלו לצבעו הירקרק הזך הוא גילה שהאור ממלא כל נקיק ופינה. את הצללים היחידים סיפקו קרניה השחורות של השמש השחורה שזרחה בשמי המקום.

זה היה מוזר להפליא. הוא שפשף את עיניו וחזר להביט. השמש עדיין היתה שם, שחורה כפחם עם קרניים שחורות ארוכות בתוך הנהרה שהציפה את כל השאר.

קצת הלאה משם זרם נהר שחור מסביב לאי שבטבורו התנשא תל, ובראשו צמח עץ – איזה עץ! לבו של רופרט ניתר בקרבו, הוא כמעט יצא מדעתו מרוב שמחה כי עכשיו ידע שהגיע למחוז חפצו. לעץ הזה לא היו עלים. הוא היה מכוסה בשיער דק ורך שצמח על הענפים וגלש בגלים לאדמה. רופרט לא הבחין בפרטים, כי הנהר היה רחב אבל מהמקום בו עמד ראה שהאי מכוסה בזנים רבים של צמחים. הוא התיישב על הגדה הזרועה בחלוקי נחל והשקיף לעברו ותהה כמה עמוקים המים ואיך יוכל לחצות אותם ולהגיע לאי. ותוך כדי כך הוא שלח יד לכיסו והוציא משם בהיסח דעת, אגוז זירבל. עודו מתעסק באגוז והנה שמע קול פכפוך וראה ברבור ענקי ממהר לקראתו. הברבור היה גדול כסוס, צבעו צהוב מבריק וזוג עיני אש אדומות יורות גצים היו קבועות בפרצופו. רופרט נרתע לאחור בזמן שהברבור הזועם הרעים עליו בקולו:

"איזה מין אדם אתה? ומה אתה עושה פה, קרוב כל כך לעץ השיער הפלאי?"

"שמי רופרט," אמר המלח שכל עצמותיו רחפו, "ופָנַי לשלום, אני רק רוצה לאסוף כמה זרעים כדי להחזיר למלכה את שערה. אודה לך מאד אם תגיד לי איך לחצות את המים וכמה הם עמוקים."

הברבור לא ענה, רק נעץ עיניים חמדניות באגוז המונח בידו של רופרט.

"מה יש לך שם?" הוא שאל לבסוף בקול הרבה יותר שקט. "זה נראה כמו אגוז זירבל. בחיי, חלפו אלפיים שנה מאז טעמתי אחד. תן לי פירור משלך."

"בבקשה," רצה רופרט לומר, וברגע האחרון נמלך בדעתו ואמר:

"אתן לך את האגוז כולו בתנאי שתרכיב אותי על גבך ותיקח אותי לאי ותמתין לי עד שאאסוף את הזרעים ותחזיר אותי לכאן, רק אז תקבל את האגוז."

הברבור הרהר מעט ולבסוף אמר: "מסכים." ומיד שחה אל הגדה ורמז לרופרט שיטפס על גבו. המלח ציית והם חצו את המים ביחד, במהירות הבזק, וכשהתקרבו לאי היסב הברבור את ראשו המוארך לאחור ואמר: "מה שלא תעשה, אל תניח לפרחי הפה לנשק אותך, גם אם יבקשו מאד. הם לא רוצים לנשק אלא לנגוס פיסת לחי; הם רעבתניים מאד."

פרט מתוך "דיוקן הקשת בענן" של המלכה אליזבת. שמלת האזניים והעיניים שהיא לובשת מסמלת את תהילתה, כולם שומעים ורואים אותה. צוייר על ידי אמן לא ידוע בסביבות 1600 (פרט מן הדיוקן מופיע גם על עטיפת "קולה של המילה", ראו כאן, בטור השמאלי)

רחל רבינוביץ'

המלח הודה לברבור על עצתו וירד אל האי בקפיצה. התל היה מכוסה בפרחים שאין דומה להם. כמה מהם נראו כמו פִּיות, עם שפתיים אדומות ורכות מעל טורי שיניים צחורות; כשרופרט נתקל באחד מהם בטעות, הוא פלט צעקה נרגזת וכל האחרים פרצו בצחוק עיוועים. וכשחלף על פניהם הם פיתלו את גבעוליהם הארוכים וקראו אליו: "תן לי לנשק אותך, נשיקה קטנה, רק נשיקה אחת על הלחי." אבל רופרט זכר את דברי הברבור. הוא התרחק מן הפִּיות ובחן את הפרחים האחרים; כמה מהם נראו כמו אוזני דונג עדינות בין עלים ירוקים כהים. הם היו נחמדים פרחי האוזן, אבל לא יפים כמו העיניים שצמחו על גבעולים דקים מורכנים כגבעולי רקפת. היו שם עיניים גדולות, עיניים קטנות, עיניים כחולות, עיניים חומות, עיניים שחורות, עיני שקד, עיניים עטורות ריסים כהים מסולסלים, עיניים שעפעפיהן כמעט קירחים או כבדים… וכל העיניים, מכל הזנים והמינים הביטו בו בסקרנות. הן כל כך מצאו חן בעיניו שרצה לקטוף לו כמה. אבל כשהושיט את ידו אל עין כחולה נוצצת שיופיה שבה את לבו היא פרצה בבכי תמרורים והוא חס עליה והניח לגבעול, מה שגרם לפרחי השפתיים לגעות בצחוק צורמני. ובינתיים התקרב אל עץ השיער וכבר לא חשב על שום דבר אחר. העץ הנפלא היה מכותר במעין גדר כפולה של צמחים ירוקים כהים בעלי עלים ארוכים וקשוחים. במקום פרחים התנשאו מן העלים מַטות כסף גבוהים וצפופים שהתחברו למעין סבכה שחסמה את הדרך לעץ.

המלח מישש את המטות בזהירות ובדק היכן כדאי לאחוז כדי לקטוף אותם. אלה היו ללא ספק, המטות שעליהם דיברה טרווינה. הם היו מחוברים לצמח במין ציר, ורופרט לפת אחד מהם קצת מתחת למחבר וניסה לשבור אותו. אבל ברגע שהתחיל למשוך סב המטה על צירו וחבט בפרצופו בכוח כזה שרופרט איבד את שיווי משקלו, ופרחי השפתיים שוב געו בצחוק.

"הו, אגוזי הזירבל," קרא רופרט והוציא אחד מהם מכיסו, "עזרתם לי קודם, עזרו לי גם עכשיו." עוד לא גמר לדבר וכבר פרצו כל פרחי השפתיים בצעקות: "אגוז, אגוז, תן לנו אגוז זירבל!"

ופה ורוד יפהפה שצמח על גבעול ארוך פנה לחבריו וקרא: "שקט!" ואחר כך נרכן אל רופרט ואמר: "שמע, קח את האולר שלך וקצוץ את האגוז לחתיכות קטנות שיספיקו לכולנו, ואנחנו כבר נטפל במטות הכסף, נחתוך אותם בנשיכה שתוכל להגיע לעץ."

רופרט הסכים ושלף את אולרו בזמן שכמה מן הפִּיות נעצו את שיניהם במטות הכסף. לשווא התנופפו המטות והצליפו לכל עבר, הם לא הצליחו לפגוע בפרחי השפתיים שהמשיכו לכרסם בהתמדה עד שחצי תריסר מטות נחו על הקרקע והגישה לעץ השיער נפתחה.

רופרט מיהר לחלק את האגוז הקצוץ בין פרחי השפתיים (הפיות נפערו בחמדה) ואז פסע ונעמד מול העץ.

מתוך דידו ואיניאס של הכוריאוגרפית הגרמניה סשה וולטס

איזה עץ נפלא זה היה! השיער שגלש מהענפים החליף צבעים – כלפי חוץ הוא היה שחור ובפנים הלך והבהיר עד שהפך לזהב טהור ועדין. רופרט הושיט את ידו והעביר את אצבעותיו בשיער.

כמה עבות ורך למגע הוא היה! מה לא היו גבירות החצר נותנות תמורת ענף קטון, חשב, מה שהזכיר לו את קרחתה של המלכה והוא פנה לחפש את הזרעים.

הם נחבאו בתרמילים קטנים וצמודים לענפים. רופרט ניסה לתלוש אותם אבל הם היו מחוברים לעץ בשערות כה עבות וחזקות שהוא נזקק לסכינו כדי לנתק אותם, וגם אז חלפה שעה ארוכה עד שהשלים את המלאכה. את הזרעים שאסף, לא יותר מקומץ, עטף בזהירות בממחטה וטמן קרוב לחזהו. כשפנה ללכת נעצמו כבר פרחי העיניים ושקעו בשינה עמוקה; וגם השפתיים חדלו מלהגן. הן לא אמרו אף מילה כשחלף על פניהן. השמש השחורה שקעה במהירות. קרניה השחורות התארכו. רופרט לקח את מטות הכסף ומיהר אל המקום בו המתין לו הברבור הצהוב.

"הזדרז," אמר הברבור, "התמהמהתָ מאד! האור כבר עולה ואני רוצה לישון."

"לישון!" אמר המלח בפליאה. "בדרך כלל הולכים לישון בחושך ודווקא מתעוררים באור."

"באמת?" אמר הברבור בבוז. "איזה מנהג מטופש; מה הטעם לעצום את העיניים כשממילא חשוך? האפלה מעולם לא הכאיבה לעיניים. הרבה יותר הגיוני לעצום אותן כשהאור מתגבר עד שקשה לשאת אותו בעיניים פקוחות.

רופרט לא ידע מה ישיב ולכן שתק בזמן שהברבור שחה אל החוף.

"ועכשיו," אמר הברבור, כשהוריד את המלח על הגדה, "תן לי את האגוז שלי ושמע לעצתי, עליך לצאת מכאן מהר ככל האפשר, לפני שהאור יגיע לשיאו והזוהר יסמא אותך.

רופרט ציית ומיהר לדרכו. השמש השחורה שקעה במהירות ובוהק עמום התפשט בכל מקום. כשהשמש נעלמה הבוהק נהיה כה דחוס ומסנוור שרופרט נאלץ להליט את עיניו ולגשש את דרכו כעיוור. ביציאה לא נדרש שום דקלום. השער היה פתוח לרווחה, אף שקודם, כשרופרט נכנס, הוא נסגר בטריקה עזה. רופרט חצה את המעבר החשוך בכל המהירות שבה נשאו אותו רגליו, וכשחזר ויצא לאור היום ישב להרהר מעט בדברים המוזרים שראה. הוא היה בטוח שחלם לולא הזרעים העטופים בממחטתו ולולא מטות הכסף המונחים לרגליו. לא הרחק משם עדיין נצבו החמניות, ממש כמו ברגע שעזב אותן, שורות שורות, עם הפנים היפות הניבטות מתוכן והזרועות הלבנות והידיים המושטות, וכעבור דקות אחדות הופיעה גם הנמרה, כחושה מאד ומתקדמת לאטה, בגרירת רגליים, כאילו אפסו כוחותיה.

*

לסוף הסיפור

*

עוד באותו עניין (שיער וחלקי גוף אחרים):

האש, הגוף והבית בסיפור שמשון

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

Read Full Post »