Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘דיוויד הוקני’

המילה איור נגזרת מ"אור" (לא רק בעברית, גם illustration העניינית וגם illumination החגיגית והרוחנית הן מילים של אור), והאיורים של דיוויד הוקני לרפונזל אמנם האירו לי את הטקסט (להפתעתי, כי כבר חשבתי וכתבתי על הסיפור) וחשפו רבדים ואפשרויות חדשות, ובו בזמן הם גם האירו לי את הוקני עצמו. רציתי לכתוב שאם האיורים הם השמש הוקני הוא הירח שמואר באור החוזר, אבל האמת היא שגם באיורים עצמם יש איזו איכות ירחית. הם לא מוחצנים וחושניים כמו הסיפור, אלא קרירים ולבנים כמו אור הירח.

ראשית אביא תקציר של הסיפור לתזכורת והֶקְשר, ואחריו את ששת התחריטים, שתוכלו להתבונן ללא הפרעה, ואז חמש הערות על מה שהראו לי.

רפונזל, תקציר (גרסת האחים גרים): איש ואישה מצפים לילד זמן רב. מחלון ביתם האחורי נשקף גן נהדר מוקף חומה גבוהה. הגן שייך לקוסמת רבת עוצמה שכל העולם ירא מפניה. יום אחד, בזמן שהאישה משקיפה אל הגן היא מבחינה בערוגת רפונזל נפלאה (רפונזל, או יותר נכון – רפונצל, כפי שמסביר המתרגם, הוא סוג של חסה בלשון רבים). האישה המסכנה נופלת למשכב מרוב תשוקה לרפונזל. בעלה גונב חופן אבל האכילה רק מלבה את תאוותה. ובפעם הבאה שהבעל מטפס על החומה הוא נתפס בידי הקוסמת. אחרי בירור קצר היא מבטיחה לספק לו רפונצל כאוות נפשו תמורת הרך שייוולד. התינוקת (רפונזל, על שם החסה) אמנם נמסרת לקוסמת והופכת לילדה היפה ביותר תחת השמש. בגיל שתים עשרה היא נכלאת במגדל ללא דלת וללא מדרגות. כשהקוסמת רוצה לבקרה היא קוראת "רפונזל רפונזל, שלשלי שערך", ורפונזל כורכת את צמתה הארוכה העדינה כמו זהב טווי על אחד מוווי החלון ומשלשלת אותה לטיפוס. יום אחד עובר בן מלך בסביבה ושומע את רפונצל שרה. הוא מטפס על צמתה וכובש את לבה. הם מתכננים בריחה משותפת, אבל רפונזל מסגירה את התכנית בתמימותה; היא שואלת את הקוסמת איך זה שהיא כל כך יותר כבדה מהנסיך. הקוסמת הזועמת תופסת בצמתה ו"טריש טראש" גוזזת אותה ומגרשת את רפונזל למִדבר. בן המלך מטפס על הצמה הכרותה ומגיע לקוסמת. הוא קופץ מן המגדל בייאושו, אל שיח קוצים שמנקרים את עיניו. וכך, אומלל ועוור הוא נודד במשך שנים עד שהוא פוגש ברפונצל ובתאומים שילדה לו. דמעותיה מרפאות את עיניו וכולם חוזרים ביחד אל ממלכתו וחיים באושר ובשלווה.

ואלה ששת האיורים. במקור הם נבדלים זה מזה בפורמט ובגודל, אבל הבדלי הגודל קצת אבדו בגלגול הנוכחי. הכיתובים שמתחת לתמונות הם של הוקני, מן הנספח בסוף הספר.

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הקוסמת בגינתה. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת בגינתה. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת עם רפונזל התינוקת. אייר דיוויד הוקני.

הקוסמת עם רפונזל התינוקת. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל המתבגרת. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל המתבגרת. אייר דיוויד הוקני.

במגדל היה חלון אחד. אייר דיוויד הוקני.

במגדל היה חלון אחד. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני.

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני.

*

באופן כללי הנאמנות של הוקני נתונה לאיור הבודד. לא שאין קשר בין האיורים, אבל הם משוחררים מעולה של פרשנות-על (כמו שהראיתי למשל אצל של סילברסטיין בעץ הנדיב, או אצל אנתוני בראון בגורילה). מדובר בשורה של תגובות והארות חופשיות לסיפור. הוקני לא מנכס את הסיפור אלא מניח את נקודת המבט שלו לצדו. וזה מזמין איכשהו גם את הקורא והמתבונן (למשל אני) להצטרף לשיחה.

*
1. העברה בין דורית

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

הרפונצל צומחת בגינה, אייר דיוויד הוקני

נתקלתי בתגובה מלגלגת (של מירי שחם, אולי) על תשוקתה של האישה ההרה לאובייקטים הפאליים המזדקרים מגנה של הקוסמת. ייתכן (אם כי כשניסיתי להעלים אותם הקומפוזיציה נהייתה תפלה). ובכל מקרה, מה שתפס אותי היה השיכפול; הדמיון בין האם המשקיפה מן החלון אל הירק האסור, לבת המשקיפה מן החלון אל העולם האסור, כולל המחיר שגובה התשוקה.

הוקני חושף בלי משים את הצד הפורמליסטי של הסיפור שהוא מעין שיר משחק בהשתוקקות אסורה, מתגלגלת: האם משתוקקת לרפונצל, הנערה רפונצל משתוקקת לנסיך, הנסיך משתוקק לרפונצל שנעלמה (העיוורון מבטא את עוצמת האובדן, עולמו חשך כשנעלמה). או מזווית אחרת: האם מקבלת את הירק ומשלמת בבתה, רפונזל מקבלת את הנסיך (וזוג תאומים) ומשלמת בצמתה, הנסיך מקבל את רפונזל ומשלם באובדנה ובאובדן ילדיו.

אבל מעבר למשחק הפורמליסטי העיקר הוא ההדהוד, החזרה, הזיקה בין סיפור האם לסיפור הבת, שלא לומר העברה בין דורית.

*

2. עוד על אמהות ובנות

מימין, הקוסמת עם רפונזל התינוקת, אייר דיוויד הוקני. משמאל, הערצת המגים, בעקבות הרונימוס בוש

מימין, הקוסמת עם רפונזל התינוקת, אייר דיוויד הוקני. משמאל, הערצת המגים, בעקבות הרונימוס בוש

הוקני צייר את הקוסמת (לפי עדותו שלו) על פי המדונה של הירונימוס בוש. מעבר לאמפתיה המפתיעה שהוא מגלה לקוסמת, ומעבר לחירות ועונג הציטוט – כשאני שואלת את עצמי למה עלתה בדעתו דווקא המדונה הזאת מתוך אלפים ורבבות – אני רואה את הפנים המציצים בחלון שמאחורי המדונה ואת הגזע העבות כצמה שתומך בגג האבוס (בתקריב למטה). המדונה של בוש כאילו מכותרת במוטיבים מרפונזל, בהיסטוריה שלה: מאחוריה ההצצה הכמהה מבעד לחלון המסורג (איסור), ולפניה "הצמה" החסונה המשתלשלת מן הגג לאדמה.

החלון והצמה. הערצת המאגים (פרט), ממשיך של הירונימוס בוש.

החלון והצמה. הערצת המאגים (פרט), ממשיך של הירונימוס בוש.

על המקור לציטוט למדתי ממאמר של טלי תמיר (שאולי עוד יתארח כאן לשמחתכם). תמיר אומרת שהוקני צייר את הקוסמת כ"בתולה זנוחה שמחמת כיעורה הרב והדוחה איש לא הסכים לשאתה לאישה ואף לא לתנות עמה אהבים, ולכן היא נאלצת להשיג בדרך לא דרך את ילדתם של השכנים."

אבל אני שוב מתעניינת בשכפול; כי גם רפונזל הנערה מצוירת אצל הוקני כמדונה עם השושן הצחור של הבשורה. הקוסמת ובתה המאומצת הן כמו בבושקות (שצריך לקרוא להן מטריושקות), הראשונה היא מדונה זקנה ש"יולדת" בטהרה (כלומר ללא חדירה) והשנייה מדונה צעירה וטהורה, וברגע שרפונזל חורגת מן הגורל שנועד לה וחוטאת, היא מושלכת.

רפונזל היותר בוגרת, אייר דיוויד הוקני

רפונזל המתבגרת, אייר דיוויד הוקני

*

3. כיעור, יופי, שיער

כיעור יכול להתגלות בדרכים רבות אבל הוקני בחר להבליט את שעירותה של הקוסמת: בתי השחי, הפנים, גב כף היד, החזה שהוא חושף. ואני – שוב רואה את הכפילות: ריבוי השיער המכער את הקוסמת משנה מקום ומזל והופך בדור הבא לצמה מפוארת.

כמו ילדים רבים "נועדה" גם רפונזל לתקן את פצעי ההורים ולהגשים את חלומותיהם. ובמקום זה היא מורדת ומשתמשת בצמה לצרכיה. קיצוץ הצמה אינו רק עונש, אלא ניסיון הנואש של המכשפה להאחז ביופי ובתיקון.

גברת עם זקן. אנני ג'ונס, 1890 (לא התאפקתי בגלל אחדות הניגודים).

גברת עם זקן. אנני ג'ונס, 1890 (לא התאפקתי בגלל אחדות הניגודים).

מימין, דיוויד הוקני, משמאל, הבשורה למרים מאת לאונרדו דה וינצ'י (פרט).

מימין, דיוויד הוקני, שלקח את שורת העצים מתוך הבשורה למרים מאת לאונרדו דה וינצ'י משמאל (פרט).

*

4. החלון

ציירי "הבשורה למרים" שמרו בדרך כלל על עמימות ורק רמזו על תוכן הבשורה, אבל כל ניסיון לדמיין את העיבור ללא חטא גובל בעל כורחו בפורנוגרפי (כתבתי על זה כאן, וגם כאן). באיקונוגרפיה הנוצרית הכנסייה מייצגת את מריה והויטראז' מייצג את בתוליה. כשם שהאור חודר לחלון מבלי לנפץ את הזכוכית כך חדרה רוח הקודש לרחמה מבלי לפגוע בבתוליה.

אולי הקישור הזה בין החלון לחדירה הוא שהוליד החלונות ברקע של רבים מציורי הבשורה. הנה שתי דוגמאות, אחת עתיקה ואחת מודרנית, שנבחרו בגלל הנוכחות הלא מתבקשת והבולטת של החלון החשוך.

מימין, ג'ון קולייר, משמאל, אחת הבשורות של פרה אנג'ליקו

מימין, ג'ון קולייר, משמאל, אחת הבשורות של פרה אנג'ליקו (כאן כתבתי על הנפלאה שבהן)

והנה גם "הבשורה למרים" של רוברט קמפיין (המאה ה15). שבה מצוירים כל גווני ושלבי הסגירה והפתיחה של החלון בפירוט מגונה כמעט, ועל רקע החלק הסגור – חבצלת (השושן הצחור) הטוהר, שלא לדבר על עשן הנר המתאבך לעברו.

משמאל, "הבשורה למרים" רוברט קמפיין המאה ה15. מימין, החלון בתקריב.

משמאל, "הבשורה למרים" רוברט קמפיין המאה ה15. מימין, החלון בתקריב.

הוקני קושר בין הצמה, החבצלת, המגדל ורפונזל בשרשרת זיקות והדהודים. פרשנותו עתירת המדונות מבליטה את התפקיד הסימבולי של החלון. בניגוד למקובל אין פנים בחלון שלו, וזה מגביר את נוכחותו כחור.

במגדל היה חלון אחד, אייר דיוויד הוקני

במגדל היה חלון אחד, אייר דיוויד הוקני

*
5. הוקני נוטש את הסיפור

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני

רפונזל, רפונזל, שלשלי שערך. אייר דיוויד הוקני

זהו האיור הצחיח והמוזר מכולם. התשוקה שבה טעונה קריאת "שלשלי שערך" מנוטרלת מכל וכל. הנסיך לא מביט בצמה המושטת. גם סוס לא מזכה אותו במבט. הוקני שהרעיף חמלה והזדהות על הקוסמת וצייר אותה בדמות מדונה קשת יום, לא מאמין בתשוקתו של הנסיך ואף מעליב את הצמה בגסות: ראשית ניתק אותה מהראש ו"קצץ" אותה באמצעות הפריים מה שגורע הרבה מפארה. שנית, לסוסו של הנסיך יש רק שלוש רגליים. ומכיוון שקצה הצמה הוא פחות או יותר באורך ובזווית הנכונה, הוקני (כמעט) מציע אותה כתותב. גם הרגל הנוקשה של הנסיך בולטת באיור שכולו רגליים ואחוריים; זנבו של הסוס קלוע ומפותל בצורה מוזרה שמבליטה את אחוריו ומקשרת בו בזמן בין הזנב לצמה. וזה רגע שבו האור החוזר מאיר את הוקני ומגלה שהחלק הזה לא מדבר אליו בכלל.

*

עוד על איור

האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

האם איור זאת אמנות?

האיור הלא מתאים

יש לי משהו עם אוטיסטים

איורי נפש, סדרת פוסטים על ספר הארנבות המופלא של תום זיידמן פרויד (הלינק לפוסט הראשון).

(ועוד המון)

על שיער

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו סתם מזון צמה אינה רק תסרוקת (או אני והשיער)

במה נפגשים אדונים? (ושפנים)

פתתה ונאנסה – על המיתוס של מדוזה

הלמוט ניוטון, מונה חאטום, שיער

עץ השיער

Read Full Post »

מוקדש באהבה (ובקריאה למרד) לכל המאיירות והמאיירים

*

"מוץ!" אמר הדובון, "די לך, מוץ. אל תתרגז כל כך! לנו הזנבות, ולהם [לבני האדם] הלבבות."
"הו-הו!" קרא החתול בכעסו, "לבבות! מי ראה את הלבבות שלהם? הם רק מתפארים בהם: 'לבי טוב עלי! לבי מר עלי!' אך מי ראה את הלב הזה? את זנבי שלי כל אחד רואה!"

"טוב," אמר הדובון, "אבל אנחנו הרי בעלי זנבות אנחנו. עלינו לעשות משהו."

(מתוך "המסע אל האי אולי", מרים ילן שטקליס)

מי שקרא את "המסע אל האי אולי" יודע שבלבו של הספר (או שמא בזנבו – האם לספרים יש לבבות או זנבות?) נמצאת בין השאר, סוגיית הזנבות והלבבות: הזנבות על פי "המסע אל האי אולי" הם הלב הרגשי הגלוי והמדבר בעד עצמו של בעלי החיים, בעוד שהלב האנושי חבוי בתוך הגוף ועצם קיומו מוטל בספק וטעון הוכחה.

מן רשימה שהקדשתי לאיורים של בתיה קולטון ל"מסע אל האי אולי" נשמט הפרט הראשון שמשך את תשומת לבי. הוא מופיע בכמה איורים. למשל כאן:

החבורה בשער קריית המרפא של האי אולי (איור שמזכיר במעומעם את "הקוסם מארץ עוץ" ואולי גם נדבר אתו בכוונה?). מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

החבורה בשער קריית המרפא של האי אולי (איור שמזכיר במעומעם את "הקוסם מארץ עוץ" ואולי גם נדבר אתו בכוונה?). מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

.

מה "לא בסדר" בתמונה הזאת? טוב, כבר נתתי רמז עבה ומכופל – לקוּץ הדוב אין זנב.

כשהזכרתי את זה באוזני בתיה קולטון (לא כבקורת, זה ריתק וריגש אותי כפי שתיכף אסביר) היא החווירה כאילו גיליתי גופה בחדר האמבטיה שלה. ומיד התגוננה ומנתה איורים שציירה מחדש בשם הנאמנות לטקסט. ובכלל, מלבד אלישבע, קוּץ הוא הדמות האהובה עליה ביותר בספר, הוא צוייר בדמות "דובי גוסטבו" של ילדותה, אמרה, והוסיפה עוד כהנה אבחנות על האנטומיה של דובי צעצוע. היא דיברה במהירות ונראתה אשמה כאילו עברה על אחד מעשרת הדברות של אומת האיור.

היא עשתה את זה לא בכוונה, אבל כמו שכתבה נורית זרחי: "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת".

הרשימה הזאת לא נועדה להגן על בתיה קולטון. הזנב האבוד של קוּץ הוא רק משל וטריגר למחשבות על איור בכלל ועל איור עכשווי בפרט. הן רבות מכדי להידחס לפוסט אחד. זאת ההתחלה.

ארנסט שפארד. גם לפו הדוב לא היה זנב.

איור: ארנסט שפארד. גם לפו הדוב לא היה זנב.

לדובים קלסיים אין זנב (ראו את פו למעלה). במקרים המעטים שהמעצבים התעקשו להצמיד להם אחד זה נראה זר ואפילו מגונה. מרים ילן שטקליס שכחה או התעלמה מזה; זה שיבש לה את התזה היפה (באמת יפה) על "מותר הבהמה מן האדם".

אבל מה שבאמת מעניין אותי הוא איך משפיעה סתירה כזאת על הקריאה, הגילוי שלקוּץ המדבר גבוהה על מותר הזנבות אין בכלל זנב. אני יכולה להעיד על מה שקרה לי: קוּץ נהפך לדמות מורכבת. טוב הלב שלו נותר בעינו, אבל הוא נהיה גם קצת מגוחך. הדוגמטיות שלו בלטה פתאום לעין, ההתהדרות במשהו שאולי היה פעם במקור לאבות אבותיו (עם הסגולה של הדובים החיים) ובמשך הזמן נשר מבלי שיבחין בכך. הפער ערער על תקפותם האוטומטית של סממנים חיצוניים; טוב הלב של קוּץ כמו של אמא של דני, אינו נגזר מזנבם אלא מהתנהגותם. ולקינוח חשבתי קצת, כל הפוסל במומו פוסל.

ובשורה התחתונה, הפער בין הטקסט לאיור מוסיף עומק ומורכבות. זה אחד הדברים שהופכים את האיור לראוי לטקסט, שהוא עמוק ומורכב על אף פשטותו כפי שהראה עמוס נוי.

מילת הגנאי האולטימטיבית בעולם האמנות היא "אילוסטרטיבי". להגיד "אילוסטרטיבי" זה כמו לומר "חסר כל עומק ומורכבות". בתרגום לעברית אילוסטרטיבי זה איורי, אבל זה לא חל על האיורים ככלל אלא בדיוק על התפיסה (המיושנת, ועל כך בהמשך הסדרה) הזאת שהאיור צריך להיות אחד לאחד עם הטקסט, ולפעמים – כשהסופר חי, זה גם אחד לאחד עם מה שלא כתב, רק ראה בעיני רוחו. ואני תוהה כמה חזק הציווי הזה שנאכף על ידי סופרים ועורכים וגם על ידי המאיירים עצמם, שהפנימו את הדיכוי. מתי הם ימרדו?

אומרים שילדים הם פשטנים, שהם לא מסוגלים להבחין במורכבות. ובו בזמן מתעלמים מן המאמצים שמשקיעים בלשכנע אותם שהעולם פשוט. כל מיני סוגים של מאמצים, בין השאר בחפיפה בין האיורים לטקסט. זה מוצג כערך חיובי: "נאמנות לטקסט", אבל בעיני זה דומה יותר ל"תיאום עדויות" שמשבש את הצדק והאמת.

כבר כתבתי כאן על "שירים לעמליה", איזה אושר גרמו לי הסתירות הקטנות בין הטקסט לאיור. המחברת והמאיירת לא תיאמו עדויות. כל אחת "זכרה" את זה קצת אחרת.

העולם הוא מקום מורכב ומלא פערים – בין מה שאנשים מצהירים למה שהם עושים, בין האופן שבו הם רואים דברים, ובכלל – איפה שיש אנשים יש הפתעות, טובות ורעות. זאת לא רק תובנה בוגרת. זה אחד הדברים שהכי הטרידו אותי בתור ילדה (על אף הפשטנות שיוחסה לי). הרומן שלי "טבע דומם" נפתח בזיכרון מכונן מגן הילדים:

מתישהו בט"ו בשבט ציירו עצים. אחת הילדות שאלה אותה בדאגה איך צובעים גזע, אם ירוק זה הצבע הנכון. הן ישבו זו לצד זו, בפינת אי מרובע של שולחנות מחוברים במרכז הגן. כשלא נזהרו ברכיהן התנגשו. מהחלון הגדול נשקפו קצה ארגז החול ושני עצים דקים, קשורים למוטות. הילדה ששנאה שאלות טיפשיות הצביעה עליהם ואמרה אין לך עיניים? והשואלת הסתכלה עליהם בחוסר בטחון ושוב שאלה: ירוק? והילדה נאנחה: את לא מסתכלת, באיזה צבע הגזע? וכשלא נענתה אמרה בחוסר סבלנות נו, חוּם, חוּם. וקצת אחר כך ראתה שהשואלת בכל זאת צבעה את הגזע המלבני ואת שני הענפים הישרים שיצאו ממנו – בירוק בהיר של עלים.
זה קרה בבת אחת; הַפְּליאה על יתרון ההתבוננות שלה ואבדן האחדות. טריז נתקע בין המילים לעולם. ספק ירוק הרעיל את החוּמים הבטוחים. האות ניתן לכל הקלקולים הבאים.

דוויד הוקני מצייר עצים (זה שייך גם לסיפור הבא)

דוויד הוקני מצייר עצים (זה שייך גם לסיפור הבא)

אני לא יכולה כמובן לדעת מה הייתי חושבת על קוּץ של קולטון בילדותי. נדמה לי שהייתי שמה לב, שהייתי חושבת על זה, שהייתי מרגישה באותנטיות, בהדהוד שמתחת לסתירה.

ואי אפשר לסיים הפעם בלי הסיפור הטאואיסטי המופיע בפתח הרימו את קורת הגג, נגרים של ג'יי. די. סלינג'ר.

הדוכס מוּ מסין אמר לפּוֹ-לוֹ: "אתה כבר בא בימים. האם יש במשפחתך אדם שאוכל להעסיקו כאחראי על סוסי במקומך?" ענה פו-לו: סוס טוב ייבחר על פי מבנהו הכללי ומראהו, אבל סוס עילאי – כזה שאינו מעלה אבק ואינו משאיר עקבות – הוא משהו חולף וערטילאי, חמקמק כאוויר פסגות. כשרונותיהם של בני מצויים בדרך כלל במישור נמוך יותר: הם מסוגלים להבחין בסוס טוב הנקרה בדרכם, אבל לא בסוס עילאי. אבל יש לי חבר בשם צ'יו-פאנג קאו, רוכל של חומרי הסקה וירקות, ובענייני סוסים, חוכמתו אינה נופלת משלי, אנא קרא לו."
הדוכס מו עשה כן, ואחר כך שלח את האיש לחפש סוס. כעבור שלושה חודשים הוא שב מדרכו ובישר שמצא סוס. "הוא נמצא עתה בשאצ'יו," הוסיף. "איזה מין סוס הוא זה?" שאל הדוכס. "הו, זוהי סוסה אפורה," היתה התשובה. אבל כשמישהו נשלח להביאה היא התגלתה כסיח שחור כפחם! מאוכזב מאד, שלח הדוכס לקרוא לפו-לו. "החבר הזה שלך," הוא אמר, "שאותו שלחתי לחפש לי סוס, בלבל לגמרי את כל העניין. הוא אינו מסוגל אפילו להבחין בצבעו של בעל חיים או במינו! מה הוא כבר יכול לדעת על סוסים?" פו-לו פלט אנחה של שביעות רצון. "עד כדי כך הוא הגיע?" קרא. "אם כך הוא עולה עלי עשרת מונים. אין מה להשוות בינינו. הוא קאו, רואה לנגד עיניו את המנגנון הרוחני. הוא שם לב לעיקר ושוכח את הפרטים הטפלים. הוא כל כך מרוכז בתכונות הפנימיות שהוא אינו מבחין בחיצוניות. הוא רואה את מה שהוא רוצה לראות. הוא מתבונן בדברים שמן הראוי להתבונן בהם, ומתעלם מאלה שאין צורך לבדוק אותם. כה נבון הוא שיפוטו של קאו בסוסים, עד כי יש ביכולתו לשפוט דברים חשובים יותר מסוסים." כאשר הגיע הסוס הוא אכן התגלה כבעל חיים עילאי.

דבורה בטרפילד, סוס

דבורה בטרפילד, סוס

.

טוב, מאייר לא צריך לבחור סוסים לדוכס. די שיהיה נאמן לעצמו, שלא יתבטל בפני הטקסט אלא ישוחח איתו.

ואתם מוזמנים לחלוק עלי כמובן.

*

עוד באותם עניינים

יש לי משהו עם אוטיסטים

על גורילה של אנתוני בראון (תמיד שואלים אותי אם הוא התכוון, אבל זה לא משנה. מודעות היא בסך הכל פיגומים לאינטואיציה)

איורי נפש – תמצית האמנות

האיור הלא מתאים (שוב בתיה קולטון, הפעם בכוונה)

*

וחשוב חשוב מאד! בואו בהמוניכם, וגם שתפו והפיצו והזמינו!

המכירה השנתית של ספריית גן לוינסקי נמשכת עד שבת ב- 17:00.
המכירה מאפשרת את קיומה של הספרייה והמשך פעילותה בשכונת נווה שאנן בדרום תל אביב לשנה נוספת.
מעל – 200 עבודות נפלאות של אמנים נפלאים, בינהם/ן: סיגלית לנדאו, ציבי גבע, איציק לבנה, אביטל כנעני, דוד עדיקא, Klone, מתן בן טולילה, גלעד רטמן, ארז ישראלי ועוד רבים טובים במחיר מציאה!
אנחנו מתארחים השנה בגלריית P8 שנמצאת ברחוב יהודה הלוי 79 (בחצר האחורית של הבניין, מאחורי הדלייקטסיין). שעות הפתיחה הן בין 11:00 ל- 17:00.
הזמנה מעודכן 3.12*

Read Full Post »

למעט כמה אנשים, עצים הם הדבר האהוב עלי בעולם. עוד מעט ט"ו בשבט, חג לאילנות. הנה כמה מן האמנות, להשראה.

עץ אנושי, עיצוב רקפת לוי, מתוך

עץ אנושי, עיצוב רקפת לוי, מתוך "אשכבה" של חנוך לוין. (אם לא ראיתם – רוצו, זאת הצגה נפלאה, גם בזכות רקפת לוי שהתעלתה על עצמה בעיצוב התפאורה והתלבושות).

Linda Molenaar,Tree Pose 2011, התמונה נלקחה מכאן

Linda Molenaar, Tree Pose 2011 – התמונה נלקחה מכאן

אנני ליבוביץ, יוקו אונו בתור העץ של ג'ון לנון. עוד על התמונה הזאת ועל יוקו אונו כעץ - פה.

אנני ליבוביץ, יוקו אונו בתור העץ של ג'ון לנון. עוד על התמונה הזאת ועל יוקו אונו כעץ – כאן.

ארתור רקהאם, 1917, מתוך

ארתור רקהאם, 1917, מתוך "הזקנה שביער" מאוסף האחים גרים

איש יונק מעץ, מצרים העתיקה, מתוך הפוסט הזה

עץ מניק איש, מצרים העתיקה, מתוך הפוסט הזה בסדרת עץ השיער (שיש בו גם מיניאטורה פרסית של עץ ראשים)

יוקו אונו, עץ משאלות (יש המון תצלומים של עצי המשאלות שלה ברשת, אבל רובם נראים כאילו חיברו להם תגי מחיר, בתצלום הזה שלקוח מפה יש מידה של פיוט והייקו

יוקו אונו, עץ משאלות (יש המון תצלומים של עצי המשאלות שלה ברשת, אבל רובם נראים כאילו חיברו להם תגי מחיר, התצלום הזה שלקוח מפה שומר על מידה של שקדיוּת).

ג'וטו, פרט מתוך הכניסה של ישו לירושלים. ילדים מטפסים על עצים כדי לראותו. כמעט השתמשתי בציור הזה לכריכה של

ג'וטו, פרט מתוך הכניסה של ישו לירושלים. ילדים מטפסים על עצים כדי לראותו. כמעט השתמשתי בציור הזה לכריכה של "טבע דומם".

ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (פרט), על המטמורפוזה של הנאהבים האומללים שהתאחדו בתוך עץ, כתבתי פה.

ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (פרט), על העץ שהנציח את סיפורם של הנאהבים האומללים – כתבתי כאן.

אנני ליבוביץ מצלמת את דיוויד בירן. עוד תלבושת עץ, בהשראת מגריט, מן הפוסט הזה.

אנני ליבוביץ מצלמת את דיוויד בירן. עוד תלבושת עץ, בהשראת מגריט הפעם. עוד על התלבושת בפוסט הזה.

פיט מונדיאן, עץ התפוח הפורח, 1912 (אחד מסדרה אינסופית של עצים בכל דרגות ההפשטה והפיגורטיביות)

פיט מונדיאן, עץ התפוח הפורח, 1912 (אחד מסדרה אינסופית של עצים בכל דרגות ההפשטה והפיגורטיביות)

דיוויד הוקני, 2008 (גם בלי העצים של דיוויד הוקני אי אפשר)

דיוויד הוקני, 2008 (גם בלי העצים של דיוויד הוקני אי אפשר)

andy goldsworthy  1998, מנסה לדבר עם העצים בשפה שלהם. כאן זה טלאי מעלי עץ אגוז שקיפל ונעץ בעזרת חוחים. כמעט כל העבודות שלו מתכלות עם הזמן.

andy goldsworthy  מנסה לדבר עם העצים בשפה שלהם (1998). כאן זה טלאי מעלי עץ אגוז שקיפל ונעץ בעזרת חוחים. כמעט כל העבודות שלו מתכלות עם הזמן.

ויטו אקונצ'י, אי פרטי, 1992

ויטו אקונצ'י, אי פרטי, 1992

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

למעלה, צדוק בן דוד, "כי האדם עץ השדה," פסל ביד ושם. אם תלחצו להגדלה תראו שזה עץ מבני אדם. ובהמשך לכך (וגם בלי שום קשר) – "האחר הוא אני", זה הנושא שבחר משרד החינוך השנה. ומנגד, הממשלה ממשיכה להתנכל לזרים. תמר ורטה זהבי (אישה שאני קצת מכירה ומוקירה) וליאת סיגל כתבו על זה לשר החינוך. שאלתי את תמר אם זה עדיין רלוונטי, והיא אמרה שכן, כמובן, והוסיפה קצת על שיעור עברית שקיימה עם מבקשי מקלט בשבוע האחרון:

עבדו אמר שהוא לא יכול יותר להיעלב מהישראלים שמכנים אותו בשמות גנאי כאילו הוא פושע. ג'רמה אמר שהוא לא יכול יותר לספוג הערות גזעניות על הצבע השחור שלו. מהדי אמר שהוא לא רוצה יותר לשמוע שהוא סרטן, שהוא שחפת, שהוא איידס. מוחמד אמר שכשהוא מנסה להסביר שהוא פליט שניסה להציל את חייו ואם יחזור לסודן ימות, הם אומרים לו שזה לא מעניין אותם, והוא לא מסוגל יותר לשמוע שלישראלים לא אכפת שימות. … אין לי מילים לתאר את התחושה המרה שאת יודעת שזה בדיוק מה שהם רוצים – חברי כנסת, שרי ממשלה ומאות אלפי אזרחים ישראלים מוסתים, שלחברים שלי תאבד התקווה. … הם שכחו שבזכות אותה התקווה לחיי חופש ההורים שלי הגיעו לכאן.

אני חתמתי בתור "הורה". אם אתם רוצים להיות שותפים – היכנסו, חיתמו והפיצו.

ותוספות מאוחרות:

01

גיא בן נר, "ערכת בית עץ". על העץ הזה כתבתי כאן

1EAworld-gone-wrong

מרסל דזאמה, עולם שהשתבש, מתוך הפוסט, עצים מטרידים, עצים מחרידים

*

ילדה מחכה לעלה נושר, איור בתיה קולטון, מתוך האוסף הכי הכי.

ילדה מחכה לעלה נושר, איור בתיה קולטון, מתוך האוסף הכי הכי.

ועוד כמה עצים מהיער של עיר האושר:

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב.

עץ השיער (הפרק הראשון ואחריו ההמשכים).

על העץ הפלאי של סינדרלה

ועוד עץ פלא של האחים גרים

עוד סיפור של מרי דה מורגן על ילדה ועץ

זרעי האהבה (ובעצם עץ האהבה – הפרק הראשון ואחריו ההמשכים)

פניה ברגשטיין והליצן ("מכל העצים בחצר אוהבת אילנה את השקדייה…")  

תולעת ספרים (מריה פרייברג וסיגלית לנדאו)

*

Read Full Post »

נתקלתי בסדרת תצלומים של חיילים מתעלפים בטקסים.

קשה להגיד את הקסם שמהלכות עלי התמונות הקומיות-טרגיות-ליריות-אירוניות-מוסיקליות האלה.

ובכל זאת אנסה.

לחצו להגדלה

REUTERS/Charles Platiau לחצו להגדלה

.

זה קשור לאמנות.

המתח בין כללים ושבירתם הוא אולי המתח הבסיסי ביותר באמנות באשר היא, א-ב של ריטוריקה.

כולם עומדים בשורה למשל, זקופים ומשוכפלי תלבושת.

ופתאום מישהו חורג נשמט מתרכך.

והאחרים מגיבים. הכובעים שהיו מסודרים בשורה משעממת הופכים לעיגולי תווים, למוסיקה (והרובים הם קווי התווים? שלא לדבר על הסולמות הזעירים והרכים של שרוכי הנעליים המחכים למטה).

והמתח בין ראשו הגלוי של החייל לכובעו שנמצא לכאורה בכיוון ההפוך. המרחק הבלתי נסבל.

זאת מלודרמה בזעיר אנפין שהנוקשות מוסיפה לה נופך אירוני וטרגי כמו אצל אנדרסן.

בתמונה למטה, סצנת בית המשוגעים מתוך "ההולל" (1975) של סטרווינסקי (עיצב דיוויד הוקני, ביים ג'ון קוקס). מקהלת המשוגעים מסודרת כדי לא לגנוב פוקוס מהגיבור. "כשארנבת רצה בשדה, כמה שהשדה יותר חלק הארנבת יותר רצה", אמר לי פעם מורי ורבי. טקסים הם שדה חלק מאד.

מתוך "ההולל" (1975) אופרה של סטרווינסקי. עיצב דיוויד הוקני, ביים ג'ון קוקס.

מתוך "ההולל" (1975) אופרה של סטרווינסקי. עיצב דיוויד הוקני, ביים ג'ון קוקס.

לחצו להגדלה

REUTERS/Babu  לחצו להגדלה

.

ועוד לא אמרנו כלום על החיים, על הקושי לעמוד בכללים שלהם. ולא משנה מי קבע אותם, אנחנו או אחרים.

קורט יוס הכוראוגרף ש"המציא" את תיאטרון המחול ושהיה בין השאר המורה (בה"א הידיעה) של פינה באוש, יצר ריקוד בשם פאוואן על מות האינפנטה. פאוואן הוא ריקוד חצר איטי וטקסי מן המאה השש עשרה, והאינפנטה היא הנסיכה-הילדה המורדת בכללים הנוקשים של החצר. הכוריאוגרפיה מבוססת על המתח בין הריקוד הטקסי בקרינולינות לבין תשוקת החיים של הילדה (גם להתעלף לפעמים זה למרוד ולחיות).

.

*

זה מה שאהבתי בסרטו של ערן קולירין ביקור התזמורת למשל, את המתח (הפורמליסטי-אנושי) בין כללים והכללות ומדים לשבירתם. כי איפה שיש חיים יש הפתעות.

מתוך סרטו של ערן קולירין ביקור התזמורת (2007). קומפוזיציה יפהפייה מופשטת משחקית של סדרות ושיברן.

מתוך סרטו של ערן קולירין ביקור התזמורת (2007). בצד הסיפור האנושי (ובזיקה מסוימת ולא ישירה אליו) מתנהל לו משחק מוסיקלי מופשט בסדרות ושיברן.

*

ואני תמיד חוגגת כשהחיים פולשים לאמנות, משבשים את התכנון ומשדרגים אותו (גם משום שבבלתי צפוי יש הרפתקה וגם משום שהכישלון איכשהו תמיד יותר קולע מהצלחה).

פעם כתבתי על הרגע שבו קפא לב השוקולד של הדס עפרת. אבל זה לא חייב להיות דרמטי כמו התעלפות או ניתוח לב.

בסרנאד, אחת הכוריאוגרפיות המוקדמות של ז'ורז' בלנשין יש קטע שבו חבורת נערות ניצבת ללא נוע כמין יער מכושף. ופתאום חולפת-מתרוצצת ביניהן נערה אבודה. האגדה מספרת שזו היתה רקדנית מאחרת שאצה-רצה לתפוס את מקומה. הקסם קרה במציאות ובלנשין העלה אותו לבמה.

.

סרנאד, ז'ורז' בלנשין. רגע לפני.

סרנאד, ז'ורז' בלנשין. רגע לפני.

*

קומית היא כל מערכת פעולות ומאורעות הנותנת לנו אשליה של חיים עם הרגשה ברורה של סידור מכני, כששתי אלה משולבות זו בזו. (אנרי ברגסון, הצחוק)

"חוסר גמישות" הוא עיקרון קומי מובהק על פי ברגסון, והוא גם עיקרון טקסי. למשל בתמונה שלמטה: הניגוד בין נוקשותם של החיילים מנופחי-הכובע ומקובעי-המבט לדחיפוּת של החשים לעזרה הוא קומי.

.

לחצו להגדלה

Chris Wattie/Reuters לחצו להגדלה

*

לחצו להגדלה

REUTERS/Andrea Comas לחצו להגדלה

.

זה כל כך תיאטרון התמונה שלמעלה, מקהלה וגיבור כמו בטרגדיה יוונית. או אפילו אופרה: ריגולטו שמגלה את בתו הגוועת בשק של גופה ושר לה: "אל תמותי יונתי, אוצרי, אל תעזביני." ומשמאל צלמת בעלת שיער גולש, עסוקה, מנותקת רגשית.

בפסטיבל קולנוע באיסטנבול לפני שנים, ראיתי סרט תוניסאי על חולה אהבה. זה היה סרט איום, משוחק בצורה מופרזת. במקום כתוביות היה תרגום חי. קריין דקלם כל שורה באנגלית אחרי שנאמרה. הוא קרא שורות כמו "אני משתגע, ליבי שותת דם" כמו שקוראים רשימת מכולת. זה היה נפלא (בדרכים רבות, לא כולן קומיות) הניגוד בין הצרחות של הגיבור לניתוק הרגשי של הקריין.

*

ולבסוף – תמיד האמנתי בתיאטרון האפי של ברכט, שפועל מן החוץ אל הפנים, מן התמונה אל הרגש וכן הלאה. והתמונות האלה של התעלפויות קטנות, שיבושים קטנים במכניות של הטקס מחוברים לתיבת תהודה כלל אנושית, לדימויים ארכיטיפיים של מוות (שקוראים לו בעברית גם "נפילה") וסוד וחמלה.

סוד. הכחשה. (לחצו להגדלה)

REUTERS/Ian Waldie  סוד. הכחשה. (לחצו להגדלה)

מוטלות גופותינו (לחצו להגדלה)

Enny Nuraheni/Reuters מוטלות גופותינו (לחצו להגדלה)

פייטה משונה (לחצו להגדלה)

REUTERS/Jean-Paul Pelissier פייטה משונה (לחצו להגדלה)

שלגייה ושבעת הגמדים (עוד סדרה/מקהלה לעומת גיבורה)

שלגיה (גם הגמדים הם בעצם סדרה/מקהלה שמלווה את הגיבורה)

ג'וטו, פייטה

ג'וטו, פייטה

אל גרקו, פייטה

אל גרקו, פייטה

זה המקור לתמונות החיילים המתעלפים

ותודה לעמי סלנט על ההפנייה

*

נותרו עוד מספר מקומות בחממת האמנים של הקרון בשנה הקרובה

*

Read Full Post »

בפוסט הקודם תרגמתי את  הכבשים של ננינה מאת מרי דה מורגן. ועכשיו לפרשנות.

*

חטא-יסורים-כפרה

נתחיל ממה שלא עלה להפתעתי, בתגובות: הנתיב הזה של חטא-אובדן-וגאולה-דרך-יסורים נסלל על ידי הנצרות. בכבשים של ננינה יש יותר מקבין של נצרות; הגיבורה אינה עומדת בנסיון שבו מעמיד אותה "האדון". היא מתפתה לשד היפהפה ומאבדת את צאנה, ורק אחרי שהיא מכפרת על עוונה בייסורים היא זוכה בו בחזרה.

מרי דה מורגן, הכבשים של ננינה, איור: אוליב קוקרל

לפני שנים רבות בקרתי בשורה של פסטיבלים דתיים בפורטוגל. ובכל אחד מהם היה אפשר לראות נשים זוחלות על ארבע מסביב לכנסייה, כמילוי נדרים וככפרת חטאים. לפעמים צעד בצד האישה בעל אוהב ואפילו אחז בידה בזמן שדידתה על ברכיה. כמה מהנשים ליפפו את ברכיהן בסמרטוטים כדי לרפד קצת את היסורים (אם כי אף אחת לא הרחיקה לכת כמו נושאי הצלב האמריקאים הצצים בכל התכנסות המונית; כאן אפשר לראות אחד מהם, באירועי עשרים שנה למות אלביס בממפיס. בתחתית הצלב הכבד שלו הותקן גלגל עזר קטן).

ובשורה התחתונה – העץ הכובל את רגליה של ננינה הוא גם העץ של הצלב. רגליה מדממות כמו רגליו של ישו.

*

פאן-הרמס-פיטר פאן

הריקוד הוא מיני, על כך הסכימו כמדומה כל המגיבים. רועי כנען ראה בפֵיון גלגול של פאן, אל הרועים התיישי והחשקן. דודו פלמה נזכר במילורס, מאהבה של ליידי צ'טרלי, ושועי רז הרחיק עד קרישנה.

הזיקה בין ריקוד לחטא אינה המצאה של דה מורגן. אנדרסן למשל, מרחיק לכת בהרבה; בסיפור האימים הנוצרי שלו "הנעליים האדומות" אין די בלפיתת שורשים כדי לעצור את הריקוד. הגיבורה מבקשת מהתליין לקצץ את רגליה, והוא אף עושה זאת.

ועם זאת, ועל אף החליל הפאלי הדובר אל ננינה, יש בפֵיון משהו חמקמק וא-מיני. לי הוא הזכיר את הרמס אל הגנבים, יותר מאשר את בנו פאן. הוא קוסם וגנב רב חן אבל אין בו זימה או זדון. דורית נחמיאס הזכירה בצדק, את פיטר פן הקרוי על שמו של פאן, ומהווה גירסה פחות חייתית ויותר מעודנת וכמעט תמימה של אל הרועים.

ויליאם אדולף בוגרו, 1825-1905, פאן והנימפות

פיטר פן ובנות הים, מתוך סרטו האילם של הרברט ברנון, 1924

מוסטוב ויקטור בוריסוב, דפניס וכלואה (מרקדים לחלילו ואחריהם העז השחורה הכבשים הלבנות, בדיוק כמו בסיפור), 1901 

פאן ודפניס, 100 לפנה"ס. מין תום נוסח דפניס וכלואה שורה על המחולות עם הפיון

*

כבש או רועה?

… החופש והחירות היצרית שמבטיח פאן לעומת המסגרת הברורה והשורשים שמבטאים האדון ועץ האשור. וינינה המתגלה בסוף כחסרת אומץ להתמסר, מהססת לשבור את הקונבנציות ונענשת על כך בחומרה ע"י דה מורגן, היא תישאר כבשה בעדר של האדון עד סוף ימיה. גאונית הדה מורגן הזאת.

סיפור נהדר. ומה שעושה אותו לנהדר יותר אלה הן דווקא שתי השורות האחרונות. הן הופכות את הסיום לסוג של עונש. נדמה לי שדה מורגן לא כל כך אהבה את ינינה בסוף ולכן היא מענישה אותה על כך שלא העזה לפרוץ את הגדרות.

דודו פלמה חורץ את דינה של ינינה  (כלומר ננינה)

יש מן הפיתוי במטפורות השורשים והעדר, ועם זאת – לא נוח לי עם ליהוק העץ לסוכן של דיכוי; עצים קרובים מאד ללבי וגם ללבה של דה מורגן. גם בסיפור הקודם שתרגמתי יש כמה וכמה: עץ השיער הפלאי, עץ הזירבל המגן מלחשים, עצים מצמיחי אבנים יקרות, ואפילו עץ אשור כמו של ננינה, מבליח לרגע בסיפור, כמעין ראי של הגיבורה:

אבל היפה מכל היה שערה. הוא לא היה שחור ולא זהוב אלא בדיוק באמצע, בין שני הצבעים, בגוון המדויק של עלה יבש שנשר מעץ אשור.

זאת ועוד; ננינה כפי שהיא נשקפת מן הסיפור אינה מורדת ופורעת חוק אלא ילדונת תמימה ובודדה, בעלת דימיון פעיל, קצת משועממת ומאד סקרנית, כמהה לחברה אנושית ומחוברת לטבע.

ומעל לכל ננינה היא טובת לב וחומלת ורגישה לסבל הזולת; בשיא מצוקתה, אחרי שאיבדה את הכבשה האחרונה, היא מבחינה בפצעיו של העץ וחובשת אותם. זה מה שגורם לו לפצות את פיו. פשוט לא מתאים לו לשלם לה רעה תחת טובה.

ולא רק בפצעי העץ היא מטפלת. בשיא יסוריה, כשהיא עוקרת מן האדמה בפעם האחרונה את רגליה המדממות, מסופר: "היא כרעה ברך ואיחתה את האדמה הפצועה, ואחר כך כרכה את זרועותיה מסביב לעץ ונשקה לו והודתה לו על עזרתו".

ובשורה התחתונה – על אף תלאותיה ננינה מחוברת לטבע ולכוחות החמלה והריפוי שלה, היא פשוט לא טיפוס כזה, חנוק ומדוכא.

*

ויוסף ישוע וידבר אליהם… אנוכי הוא הרועה הטוב. הרועה הטוב יתן את נפשו בעד צאנו׃ והשָׂכיר … הנה בראותו כי בא הזאב יעזוב את הצאן ונס, והזאב יחטוף ויפיץ את הצאן׃ השכיר ינוס כי שכיר הוא ולא ידאג לצאן׃ אני הרועה הטוב וידעתי את אשר לי ונודעתי לאשר לי … ואת נפשי אתן בעד הצאן.

הבשורה על פי יוחנן

הרועה הטוב, ג'יימס פאוול, 1888

בוגרו, הרועה

ישו הוא הרועה הטוב, זו אחת ההתגלמויות רבות העוצמה שלו. ובהמשך לפסוקים שציטטתי, ננינה היא הרועה הטובה, כלומר ישו קטן ממין נקבה: היא לא נסה כמו השכיר שבמשל אלא מוכנה לשאת יסורים עבור כל טלה וטלה, היא נצלבת (צליבה לייט, ובכל זאת). וכשהאדון רוצה לדעת איך פצעה את רגליה באופן נורא כל כך, היא משיבה: "האמת, אדון, זה קרה לי בזמן שהצלתי את הכבשים שנלכדו במקומות מסוכנים."

התשובה מלמדת על מידה של ערמומיות שרכשה בדרך, אבל היא גם שבה ומגדירה את ננינה כרועה הטובה. מן הבחינה הנוצרית, דה מורגן מציבה את ננינה בצד ישו. לא פחות. ויוצא ששתי השורות האחרונות של הסיפור הן לגמרי מודבקות. הן לא מופנות אל ננינה מן הסתם (כפי שהציע דודו פלמה) אלא אל קהל הקוראים; מרי דה מורגן מרמה את המכס ומצהירה על משהו לגמרי שונה ממה שטמנה בסיפור. יש להניח שהיא פשוט התעייפה. נמאס לה להתגונן ולהצדיק את "הבחירות המשונות" שלה. והיא אמרה לעצמה, נו טוב, נזרוק להם עצם, מוסר השכל על צייתנות, הם ממילא לא יבינו מה כתוב.

*

סקיצה של דיוויד הוקני לאופרה "הילד והכשפים" של מוריס רוול. זוהי הסצנה שבה הרועים והרועות המצויירים על הטאפט קמים לחיים ויורדים ממנו.

אובדן התמימות

יש משהו מלא חיים וקסם וחיוך בפנטזיה של המתבגרת הקטנה על הפיון החתיך עם הצאן המדלג. ובסופו של דבר, מעבר ליצריות ומעבר לסימבוליקה הנוצרית – שוֹרה על הסיפור תוגת ההתבגרות; תוגת הרגע שבו המציאות מתנגשת בפנטזיה, הרגע שבו צריך להפסיק לחלום ולהתחיל לקחת אחריות. בהופעה האחרונה של הפיון יש יותר משמץ של קינה, מין זוהר עצוב של פרידה. ("חמש שנים על מיכאל חלפו בריקודים…"). פצעי השורשים הם הצביטה המכאיבה שמעירה את ננינה מהחלום. הסיפור מבכה את ההתפכחות, את אובדן התמימות והפנטזיה, הכרוך בכל התבגרות.

*

נ. ב. כמעט בכל פעם שאני גומרת לחשוב על סיפור של מרי דה מורגן, מיד מתעוררים בי הרהורי כפירה. והפעם השם הזה ננינה, שנשמע לגמרי כמו שיר, כמו לַלַלַ שמישהו מפזם לעצמו. האם הפיון לא היה בכל זאת, הזיווג המיועד לה?

בעל אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה – אפשר לראות עוד פרק חזותי בגלגוליו של פאן – מבלט הפאון שיצר ניז'ינסקי לשודד האנס של רשומון.

עץ עם פנים (מסיפור אחר), אייר: ארתור רקהאם

Read Full Post »

מתוך דגי זהב, מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק (לחצו להגדלה).

דגי  זהב, כך נקרא המופע החדש והקאמרי של ענבל פינטו ואבשלום פולק; שלושה רקדנים-שחקנים בתוך תפאורה מינימלית: ריבוע לבן של רצפה ובירכתיו מעין ארון בגדים, מתקן שעליו תלויות תלבושות בגוונים עדינים. משני עברי המתקן מונחות קוביות לבנות גדולות, ויש עוד כמה אביזרים יומיומיים כמו עיתון, רמקול מנייר, גרעינים, וכלי תה – קומקום חרסינה וששה-עשר ספלים.

באמצעים הצנועים האלה נרקם לו מופע מצחיק ופיוטי וגם קצת אפל ומלנכולי. השורות הבאות יספקו כמה קצות חוט לקריאתו. החוטים הללו לא נועדו לכבול את הצופים, אלא להפך, לאפשר לכל אחד למשוך מן המופע – ואולי לרקום לו – את הפרשנות האישית שלו.

כמו כל יצירת אמנות, דגי זהב אינו מערכת סגורה ואוטונומית אלא חלק מנוף תרבותי, שפיסות ממנו – כלומר יצירות ספרות, תיאטרון, קולנוע ואמנות – יוזכרו בהמשך. יצירות אלה אינן חלק מהעבודה, אבל הן ממשיכות ומאירות נושאים צורניים ותוכניים שעולים מתוכה. הן יוצרות הקשר, סביבה שבה אפשר לגשת אליה בלי לקרקֵע אותה יותר מדי, או לסתום אותה בפרשנות.
 

ארון הבגדים

"לא עבר זמן והיא נכנסה עמוק יותר לתוך הארון, וגילתה שמאחורי שורת המעילים הראשונה תלויה שורה שנייה. חושך מוחלט כמעט שרר שם, והיא הושיטה את ידיה קדימה כדי שפניה לא ייתקלו פתאום בדופן הפנימית של הארון. היא צעדה צעד נוסף – ואז עוד שניים או שלושה – ועם כל צעד ציפתה למגע לוח העץ בקצות אצבעותיה. אבל ידיה לא הרגישו דבר."

ק. ס. לואיס, האריה המכשפה וארון הבגדים, תרגמה: נורית גולן

בירכתי הבמה נמצא כאמור, ארון בגדים מקולף, מינימליסטי, הבגדים התלויים מצטרפים למעין מסך; כל בגד מייצג "קפל" והסך-הכל גם "מתנהג" כמו מסך; רוב הזמן הוא מסתיר את ההתארגנות של הרקדנים, ומדי פעם הוא נפתח אל פלאות והפתעות.
בשפה, הארון הוא רהיט הסודות, סמל לכל אותם דברים שאנשים נוטים להסתיר, משלדים בארון ועד, להבדיל, נטייה מינית. הארון של דגי זהב הוא מעין תת-מודע שממנו זולגים זכרונות, פנטזיות ותשוקות חנוקות אל הבמה.

*

הדמויות

"מילק ווד" המחזה לקולות שכתב המשורר דילן תומס, נפתח באישון לילה. העיירה עדיין נמה את שנתה; מרת אוגמור-פריצ'רד "בגלימת לילה קרינולינית, לבנה כקרחון, מכובסת בחרדת-קודש" מחלקת הוראות בחלומה לשני בעליה המתים, אני מצטטת בהשמטות ניכרות:

מרת אוגמור-פריצ'רד: מיד תגיע שעת הקימה, אמרו לי את תפקידיכם.

מר אוגמור:  עלי לגרוף את חוטמי.
מרת אוגמור-פריצ'רד:  בגן, בבקשה ממך.
מר אוגמור:  במפית נייר שאשרוף אותה לאחר מכן.

וכך זה נמשך ונמשך ומסתיים ב:

              מר פריצ'רד:  עלי לברש את הוילונות ואחר כך להפשילם.
מרת אוגמור פריצ'רד:  ולפני שתניח לַשֶּׁמֶש להיכנס, שים לב שינגב את נעליו.

מתוך מילק ווד מאת דילן תומאס, תרגם: אריה אהרוני

ובחזרה לדגי זהב – מיכל אלמוגי היא "האישה". אבריה הארוכים כשל אוליב אויל משתרבבים לכל הכיוונים מתוך שמלתה הלבנה. יציבתה הבסיסית דמויית הסימן שאלה – טפיפה על קצות אצבעות בגֵו כפוף – מגלמת את הסתירה הפנימית שלה; כל כולה פאסיב-אגרסיב, כניעוּת והתרסה, יצריות כבושה וטקסי נקיון, שתלטנות הבאה לביטוי חיצוני באצבע ה"נו-נו-נו" שלה, שפינטו-פולק האריכו עד אינסוף.
בתחילת המופע היא גורפת את חוטמו של בעלה בממחטה ענקית שהיא שולה מכיסו (וגם מחזירה לתוכו) ואז היא משתמשת באף כביָדִית כדי למשוך את בעלה.

האף הוא הידית, מתוך דגי זהב מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

כמו עבודות קודמות של ענבל פינטו ואבשלום פולק, דגי זהב קרובה יותר לאנגליה הויקטוריאנית מאשר ל"שביל קליפות התפוזים". אבל משהו באנרגיה של אלמוגי הזכיר לי נשים בלתי-אפשריות שהכרתי בילדותי; שבורות ובו-בזמן גם שרדניות בעלות להיטות ותשוקה לחיים. אלמוגי נושאת את עיקר המטען הרגשי של ההצגה. לשווא היא מנסה לטלטל את בעלה המנותק הרובוטי המדחיק בגילומו צביקה פישזון; רק הציפור הקטנה המחוברת לקרחתו מרמזת (כמו האקדח של צ'כוב) על עולם של פנטזיה וגעגועים שעוד יבליח בהמשך.

האישה משרתת את בעלה וגם מפעילה אותו – לא רק באמצעות האף (אחת המטפלות בקיבוץ שבו התגוררתי נהגה לומר, שהאוזניים הן הידיות שאלוהים הצמיח לילדים כדי שלמטפלות יהיה במה לתפוס), אלא גם בשלט רחוק, באמצעות רמקול מנייר שלתוכו היא משמיעה צלילים, צקצוקים, קריאות של תרגילי סדר וקולות שעטה שמרקידים אותו על פי הפנטזיות שלה, עד שהוא מתחיל לצחוק ומחזיר לעצמו את השליטה. האישה מפעילה את הבעל גם באמצעות חפצים יומיומיים: העיתון המגולגל והתחוב מתחת לבית שחיו, או ספל התה שהוא שותה, הופכים למעין ידיות המחוברות לגופו.

שגרת החיים על עימותיה הגלויים והכמוסים מועלה בחזקה בעזרת הדמיון. אם זה דו-קרב בצהרי-יום או קטע מצחיק כירופרקטי, מעין חליצת עצמות קטלנית, המלווה בצלילים ביתיים של חריקות ודלתות נטרקות, צלצולים ותקתוקים ופה ושם גם זעקה רחוקה ונפיחה. וכל זאת מבלי להרפות מהכמיהה לאהבה, ליופי ולכל מה שמעבר ליומיום.

*

הדמות השלישית

נגה הרמלין הג'ינג'ית קטנת הקומה חבויה בין הבגדים. היא תלויה יחד עם הפיג'מה הגדולה שלה על קולב בדמות "הילד שלא נולד". כשהבעל נרדם האישה שולפת אותה מן הארון (עם הקולב), מתרפקת עליה ומפעילה אותה כמו בובת סמרטוטים.
ופעם אחרת, כשהאישה ישנה, הרמלין מגיחה מתוך קופסה בתור "הפנטזיה הסינית" של הבעל. הרמלין שייכת לתת-מודע, כל מה שמודחק לארון ולקופסה. פעם היא ילד ופעם היא אהובה דמיונית (הלא-מודע אינו מכיר בסתירות).
ולפני שנגיע לפנטזיה – כמה מילים על כלי תה.

דיים צ'ו – Diem Chau אמנית ממוצא ויאטנמי, ילידת 1979 רוקמת עולם פנימי על כלי תה.

דיים צ'ו – Diem Chau אמנית ממוצא ויאטנמי, ילידת 1979 רוקמת עולם פנימי על כלי תה.

*

כלי תה

אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי.
אוסקר ויילד

הקומקום וספלי הפורצלן הם החפצים המובילים של המופע. הקומקום בעל הזרבובית הבולטת משמש כחרב לוהטת או כאמצעי הפעלה. ערמת הספלים הופכת למשקפת נמתחת, לחדק (או אולי זָקָן). צלצול הספלים המקרקשים מבטא רעד פנימי, שיניים נוקשות. לעיתים כמו נדחסים כל טקסי התה היומיומיים למחול משולב של ידיים פיות וכלי תה, שבו ממלאים הכלים גם את תפקיד התזמורת.
והחרסינה ממשיכה ומחלחלת גם מעבר לגבולותיה: שולי שמלתה הלבנה של האישה מכווצים לגזרת "בלון" המזכירה כלי במעורפל, הצבעוניות המעודנת של המופע כמו נגזרת על פיהם.

"סמפוניה בלבן", ג'יימס מקניל ויסלר (1834 – 1903). האישה שכולה לובן על לובן דורכת על הדוב היצרי שניצוד ועל הזעקה המפוחלצת, השריד המבוית של פראותו. רק היא לבד הורשתה להיכנס הביתה.

מתוך דגי זהב, מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, זה לא רק גזרת השמלה שמזכירה את הגברת של ויסלר במעורפל. גם כאן כמו בדיוקן שלו זו סימפוניה בלבן, כלומר לבן על לבן.

בסרט "היפה והחיה" של דיסני הופכים המשרתים לחפצים. בסוף הסרט, כשהם נגאלים מן הכישוף, מתגלות הזיקות בין הדמויות לחפצים שייצגו אותן: הטבחית השמנה הפכה לקומקום תה כרסתני, ומכסה הקומקום אמנם מזכיר את כיפת המשרתות שהיא חובשת. בנה הקטן הפך לספלון תה שבור – וצורת השבר אמנם זהה לשסע בחולצת הילד שלו, וכן הלאה.

הילד מהאופרה של מוריס רוול "הילד והכשפים" נענש בלחם יבש ובתה בלי סוכר, עד שיגמור את שיעורי הבית בחשבון. הילד פורק את זעמו על החדר, והדוממים שבהם פגע קמים לתחייה. בתמונה: ציור הכנה של הצייר דיוויד הוקני שעיצב את האופרה ב1980.

הצייר דיוויד הוקני עיצב את התפאורה לאופרה "הזמיר" (של מלך סין,1981) בהשראת כלים מחרסינה סינית. פריטי התפאורה מוצבים על מעין במות עגולות דמויות צלחות.

ובחזרה לפנטזיה: ספק נערה ספק בובת חרסינה מתרוממת מתוך קופסתה. כותונתה הלבנה המעוטרת בכחול נראית כמו חרסינה שהתמוססה והפכה לאריג. ספל קטן עוטר את ראשה כמעין כתר-פרח נרקיסי. קצה סרט אדום מבצבץ מפיה. כשהיא מטה את ראשה נושר שלג תכלכל מן הספל היישר לכף ידו של האיש. הוא שומר אותו לשימוש חוזר. הוא מושך מפיה את הסרט האדום של התשוקה וטומן אותה בכיסו. ושם גם מתגלה הסרט, אחרי שהחלום התפוגג. ("אם אדם היה עובר בחלומו בגן העדן, ופרח היה ניתן בידו להוכחה שאמנם היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח עדיין בידו – מה אז?" כתב המשורר האנגלי סמיואל טיילור קולרידג'.)

*

"השעה היא תמיד שעת תה" (אמר הכובען באנחה)

על אף ההומור, הפיוט והמוסיקה העליזה-נוסטלגית דגי זהב ספוג גם בעצב. בלובן של המופע יש גם משהו מעוקר ורְפָאי, חסך באור שמש (שאולץ לנגב את רגליו לפני שהורשה להיכנס). השעונים מתקתקים אך דומה שהזמן נתקע, כמו בְּסיפור של דיקנס, או במסיבת התה המטורפת של אליס, שבה תוחבים את הנמנמן לתוך הקומקום, טובלים את השעון בתוך התה, וכשרוצים ספל נקי זזים כסא.
"זוהי מסיבת התה המטופשת ביותר שהייתי בה מימי," אומרת אליס לעצמה. ודגי זהב הוא מעין "סרט המשך", גלגול בוגר של אותה מסיבה.

ג'וזף קורנל יצר עולמות קטנים מסתוריים ומלנכוליים מחפצי יומיום ופנטזיה לכודים בתוך קופסאות זכוכית (נזכרתי בהן בגלל האקווריום של דגי הזהב משם המופע).

ג'וזף קורנל

ג'וזף קורנל

רשומה זו נכתבה בהזמנת הלהקה

*

על עבודות אחרות של ענבל פינטו ואבשלום פולק:

הכסא שחלם שהוא איש – על ראשס של ענבל פינטו ואבשלום פולק

אויסטר

שייקר

עוד רשימות על תיאטרון מחול (יסמין גודר,   פינה באוש,  ואחרים)

*

עוד רשימות על שפת חפצים

Read Full Post »

"לאָנָא בְּלוּמֶה", שיר האהבה הדאדאיסטי של קורט שוויטרס, הוא מעין מפתח גנבים בשבילי. שיר שפותח כמה מהדלתות האמנותיות השוות ביותר, שאליהן אני מגיעה שוב ושוב במין ספירלה.

זהו הפוסט השני שאני כותבת על מה שנמצא מעבר לדלתות האלה. הראשון היה כחול הוא צבע שערך הצהוב, ושם, בתגובות, אפשר גם לשמוע את שוויטרס עצמו מקריא את השיר (ותודה לאלמוני ששלח וליוטיוב).

*

לנוחות הקוראים אני שבה ומשכפלת את המפתח:

לאָנָא בְּלוּמֶהקורט שוויטרס

הו אהובת עשרים ושבעת חושי, אני אוהב לָךְ!

– אותָךְ שלָךְ לָךְ,  אני לָךְ, את לי. – אנחנו מי?

זה שייך (אגב) לא לכאן.

איפה את נמצֵאת, נקבה לאין-ספור? את נמצאת – הנמצאת את? –

אומרים שאת נמצאת – שיאמרו, הם בכלל לא

יודעים איך מגדל-הכנסייה עומד.

את חובשת את כובעך על רגלייך ופוסעת על

ידייך, על ידייך את פוסעת.

הלו שמלתך האדומה, המנוסרת קפלים-קפלים לבנים. אדומה

אני אוהב את אָנָא בְּלוּמֶה, אדומה אני אוהב לָךְ! – אותָךְ שלָךְ לָךְ

אני לָךְ, את לי.

אנחנו מי?

זה שייך (אגב) ללהט הקר.

בלומה אדומה, אָנָא בְּלוּמֶה אדומה, איך אומרים?

חידון נושא-פרסים: 1. לאָנָא בְּלוּמֶה יש ציפור.

2. אָנָא בְּלוּמֶה אדומה.

3. מה צבע הציפור?

כחול הוא צבע שערך הצהוב.

אדומה היא המיית ציפורך הירוקה.

הו ילדה פשוטה שכמותך בשמלה של יומיום, הו חיה

ירוקה חמודה שכמותך, אני אוהב לָךְ! – אותָךְ שלָךְ לָךְ,  אני לָךְ, את

לי, –

אנחנו מי?

זה שייך (אגב) לארגז הגחלים.

אָנָא בְּלוּמֶה! אנא, א-נ-א אני מטפטף את שמך

שמך נוטף כחֵלֶב בקר רך.

היודעת את אנא, כבר יודעת?

אותך אפשר לקרוא גם מאחור, ואת, את הנהדרת

מכולן, מאחור את ממש כמו מלפנים: "א-נ-א".

חֵלֶב בקר מטפטף מלטף לי את הגב.

אָנָא בְּלוּמֶה, חיה נוטפת שכמותך, אני אוהב לָךְ!

1. פיסיקה ושירה

הו אהובת עשרים ושבעת חושי, אני אוהב לָךְ!

– אותָךְ שלָךְ לָךְ,  אני לָךְ, את לי. – אנחנו מי?

זה שייך (אגב) לא לכאן.

אהבת עשרים ושבעת החושים, או אהבַת "לָך, אותָך, שלָך, לָך" – זהו גיבוב לצורך פירוק ופירוק לשם גיבוב (גיבוב במובן הראשוני, של בנייה, כשעורמים דבר על דבר). זהו משחק שבו צריך לבטא רגש שעולה על גדותיו ולחמוק בו-בזמן מהפאתוס והרגשנות. למשחק הזה קוראים אמנות / ספרות / שירה, ובדרך כלל הוא מתרחש מאחורי הקלעים, הקורא כמו מנוי התיאטרון, מקבל מין רביכה בצורת אשלייה. וכאן אצל שוויטרס המנגנון גלוי. תמיד אהבתי מכונות שקופות. יום אחד עוד אלמד קורס על "הפיסיקה של האמנות". ובינתיים, ב"לאנא בלומה" אפשר לראות את המנוף, את האגב הקטן בסוגריים שמאפשר להניף הו ענקי (כלומר טעון רגשית) בלי מאמץ.

"הו אהובת עשרים ושבעת חושי" זו פתיחה לגמרי פסיכדלית. התמונה מתוך "צוללת צהובה", ברירת מחדל מן המבחר הדל באינטרנט.

2. אין דבר יותר שלם מלב שבור, או הנערה עם עיני הקלידוסקופ

ז'ורז' בראק - הקוביזם "שובר" את האובייקט ומציג אותו מכמה זוויות בו זמנית

א.  הקוביסטים "שברו" את האובייקטים שציירו והניחו את השברים זה בצד זה. כלומר, הראו אותם מכמה זוויות בו זמנית. גם שוויטרס שובר את הרגש ומראה אותו מכמה זוויות בו זמנית. אלא שהקוביזם תמיד נטה לאיזו חומרה ויובש אנליטי. ושוויטרס מוסיף לו רוח שטות צבעונית פסיכדלית כמו בצוללת צהובה.

ב.  במהלך מסעותיו הגיע גוליבר לבלאני-ברבי (כן, ברבי, כמו הבובה), ארץ שבה האמינו החכמים שהדיבור מסוכן לבריאות: כל הגה שמוציאים מהפה אוכל חלק קטן מהריאה, ולפיכך החליטו להמיר את המילים בחפצים. סוויפט כתב תיאורים מצחיקים של פגישות בין חכמים שכל אחד סוחב על גבו את אוצר המילים שלו, פשוטו כמשמעו. איך הם פורקים את השקים מעל גבם כדי לפתוח בשיחה ואיך הם עוזרים זה לזה להעמיס את השק בסופה. בילדותי הרביתי להרהר באופציה הזאת של שפת החפצים, אבל כשניסיתי ליישם אותה ביני לביני נתקלתי בבעיית שמות העצם המופשטים. גוליבר לא התייחס לזה בכלל: איך אומרים "געגועים", או "אושר" למשל, בחֲפָצית?
ובכן, אושר היה קל, כי קצת לפני כן קבלתי במתנה קלידוסקופ שבקצה המנהרה העגולה שלו נפרשו שוב ושוב כוכבים שבורים, מניפות מנופצות וצדפים כפולים ומכופלים. זה היה הדבר הכי דומה לאושר שיכולתי לתאר לעצמי, וגם לעושר אם חושבים על זה. פתאום ראיתי את הקשר בין המילים.

למעלה ולמטה: דיוויד הוקני – ניאו קוביזם (עם קבין של פופ ארט)

3. ספר הדקדוק הפנימי

אני אוהב לָך! – אותָך שלָך לָך

אהבה שאינה מסתפקת במילת יחס אחת, מחזירה אותי כמובן ל"ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן, לדקדוק כאידאל וכדרך חיים. בראיון עם יעקב בסר מדבר גרוסמן על הניגוד בין לשרוד ללִחיות:

יש בכל מיני משפחות פולניות מין חוסר כישרון לאושר. בכלל חוסר כישרון לחיים האלה. כישרון נהדר לשרידה בכל מחיר, וחוסר כישרון לחיות."

דווקא הדקדוק היבש והנוקשה לכאורה על נטיותיו האינסופיות, הוא שמגלם בשביל אהרון קליינפלד (וגרוסמן, וגם בשביל שוויטרס ובשביל מחברת שורות אלה) את החירות ואת האושר, את היכולת להכיל דבר והיפוכו, לחיות את מגוון האפשרויות.

***

על הדקדוק כאידאל וכדרך חיים בספר הדקדוק הפנימי  – פעמיים חופשי ונידח

לפרק הקודם בעקבות אנא בלומה – כחול הוא צבע שערך הצהוב

לפרק הבא בעקבות אנא בלומה מאחור את ממש כמו מלפנים

פוסט חביב עלי במיוחד על ספרות ואמנות – חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

Read Full Post »