מֵאַרְיֵה שׁוֹאֵג הוּא עוֹשֶׂה תּוֹלַעַת,
וּמִתּוֹלַעַת… מוּטָב לֹא לָדַעַת.
חנוך לוין, מסע הדוד מקס, הקיבוץ המאוחד (מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור בע"מ) 1982
*
- תולעת יעקב
אַל-תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, מְתֵי יִשְׂרָאֵל; אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם-יְהוָה, וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ, לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ–בַּעַל, פִּיפִיּוֹת; תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק, וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים. (ישעיהו מא יד-טו)
משמאל לימין: שופר מקרן אנטילופה. כריכת "חולית" מאת פרנק הרברט. עקלתון חולות שצייר ז'אן 'מוביוס' ז'ירו לסטוריבורד של "חולית" מאת אלחנדרו חודורובסקי (סרט שמעולם לא צולם).
"חולית" זה ספר משיחי עד העצם, והעקלתון האימתני של עמנואל לוטם המתרגם, הוא בסך הכל תולעת חולות (Sandworm) במקור. את הביטוי "תולעת יעקב" מפרש ר' אליעזר מבלגנצי כך: "דרך תולעת לעכל הרים וצורים ששוכנת בם, כן ישראל תעכל ותדוק בפיה את כל הגויים הגבוהים כהרים וכגבעות … ואומר שישים את פיה חד לאכול ולעכל כמורג חרוץ חדש בעל פיפיות ושיניים".
*
2. נערת גבעות
בראיון לקטלוג התערוכה מתוודים קמל ובלבין שהם "משוגעים על אולמות הארכאולוגיה" של המוזיאון. "אנחנו יכולים להסתובב שם שעות עם מחברת סקיצות ולרשום כל מיני פסלי פולחן עתיקים, לדמיין את השימוש בהם ולהיות מוקסמים מבעלי המלאכה שהיו בעבר, מאובייקטים פולחניים שלנצח יישארו סתומים לנו".
האם השם "נערת הגבעות", קדם לעבודה וברא אותה על דרך מימוש המטפורה (כלומר, לא נערה שחיה בגבעות, אלא כזאת שמאזנת את עצמה על גבו הגבעתי של הנחש), או נולד בדיעבד, מתוך התבוננות בפסלון-צלמית? אני לא בטוחה. הרגישות הלשונית של קמל ובלבין מתנדנדת בין שירה לקופירייטינג. השיא הקודם בתחום המתעתע הזה נרשם לזכותו של יוזף בויס, עם הברקות כמו "זאב ערבות: אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי", "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה", "שתיקתו של מרסל דושאן זוכה להערכה רבה מדי" ועוד. ובחזרה לקמל-בלבין: "תולעת משיחית", "תפוחי סדום" "איש הנקניקיות" "גנב המרחקים" "צאן ברזל", "טום וטים", "פלשינג", ועוד, מהווים ערוץ בפני עצמו, ארכאי, קרקסי ואירוני שחוגג את הלשון העברית מעל ומתחת לשולחן.
וכך או כך, הצירוף "נערת הגבעות" (ו"נוער הגבעות" בכלל) קרוב יותר לאלות אדמה ונחש – עם כל הנופך הפאגאני והאירוטי הנלווה – מאשר לצירוף "עם הספר" למשל.
*
3. ראשים וכובעים
במיתולוגיה היוונית כימרה היא מפלצת בעלת שלושה ראשים: אריה, עז ודרקון, או לחילופין – מפלצת בעלת ראש אריה, גוף עז וזנב נחש, וזה גם שם גנרי ליצירי דמיון שגופם מורכב מאיבריהם של חיות שונות. אני כבר לא זוכרת באיזה כתב יד מצאתי את היצור הדו-ראשי שלמטה. נדמה לי שהוא מתאר את המלחמה הפנימית ביצר הרע.
גם לתולעת המשיחית יש בעצם שני ראשים – או אולי רק שני כובעים: מצד אחד כובע מקדש ומנגד כתר המשיח.
ואם כבר מדברים על כובעים:
התמונה האיקונית של נשף הארכיטקטים הלבושים בבנייניהם, מוטבעת בתת מודע האמנותי של התולעת. ומנגד, הרב מרדכי אליהו מסביר שבית המקדש השלישי יירד מן השמיים (היישר אל ראשה של התולעת המשיחית) ולא שוכח לעקוץ את בג"ץ.
*
4. הגיטריסט העיוור
ושוב: ברובד האקטואלי – פופ אמוני (ראו למשל את הקליפ המדברי של ישי ריבו, ל"סיבת הסיבות"). ומתחתיו ברובד האמנותי נחבא המנגן העיוור (האם הוא מוסיף אירוניה? אולי, בדרך אגב).
וישנה גם הרגישות הפלסטית של קמל ובלבין; רגישות מוּלדת נפלאה, שקשורה לפרופורציות, לצורות, לצבעים, למרקמים. ובהמשך לכך, האצבעות הפורטות של התולעת המשיחית הן גלגול והנפשה של עמודי המקדש, והצטלבות המיתרים בגשרים ובשריגים משוחחת עם לבני המקדש. הסקאלה המונוכרומטית (מקרם בהיר עד חום) מופרעת על ידי הצהוב העז עם נגיעת האודם של המשיח שצץ כמו פרח בר בדיונה, כמו שערה בזנב, או לחילופין ננעץ בו כמו קוץ או כמו דגל כיבוש. כל התשובות נכונות.
*
5. פָּרַאידוֹליה
"הפסלים נוצרים מתוך מחשבה קולאז'ית" אומרים קמל ובלבין בקטלוג. וזה חל מן הסתם גם על החיבור בין זנב תולעת, טורסו אנושי ובית מקדש. אלא שפיקאסו, אבי הקולאז' המודרני, תיאר אותו כך: "החפץ התלוש נכנס ליקום שאינו הולם את תכליתו, ובמידה מסוימת הוא ממשיך ושומר על זרותו. ואת הזרות הזאת בדיוק רצינו להבליט, כי הרגשנו שעולמנו נהיה מוזר מאד ולא בדיוק מנחם". (מתוך "חיים עם פיקאסו" פרנסואז ז'ילו וקרלטון לייק)
ואצל קמל ובלבין לעומת זאת, אין ניכור, אין שיפוט ואפילו לא לעג – לא כזה שבוחר צד; "מיצי מרה" נטועה עמוק בעולם "הלא בדיוק מנחם" הסובב אותנו, רק שאת האג'נדה הפוליטית / האידאולוגית מחליפות פרקטיקות של התבוננות ומשחק. בפעם הקודמת התפעלתי מזה ב"שלפוחית". זה לא שהם מעגלים פינות, כל הנתונים נמצאים שם, אבל המסקנות הן לגמרי בידי הצופה.
"אנחנו עובדים הרבה עם 'פָּרַאידוֹליה', אותה הטיה קוגניטיבית של המוח לזהות תבניות מוכרות במראות עמומים, למשל הנטייה למצוא דמויות בעננים", הם אומרים בקטלוג.
הנטייה הזאת לקלוט צורות לפני תכנים, לטעון צורות בתכנים, גורמת לשופר מסולסל, לשרשרת דיונות, לתולעת יעקב מישעיהו, לתולעת חולות מד"בית והשד יודע מה עוד, להילכד באותה צורה, ושם, בתוך התת מודע (של האמנים ושל היצירה), הם הודפים ומהדהדים זה את זה, ומכאן החיוּת של הפסלים, הקומיות, האופל, האירוניה. [סוף הפוסט]
*
ואם כבר אקטואליה, כמה שזה עצוב, בחושך של מה שקורה, זאת נקודת אור:
*
ובלי קשר:
הצגות אחרונות של "יאללה בטטה" – המופע של נעמי יואלי ויוסי מר-חיים!
ינואר פברואר ב-31.1.23 וב-1.2.23 בתיאטרון הבית, רחוב נועם 5 יפו.
עיר-האושר 
