הפוסט השני על הברון מינכהאוזן
ראשית, כמה מילים על הרקע (שעליו פסחתי בפוסט הקודם על מינכהאוזן):
מסתבר שבין השנים 1720-1797 אכן חי לו בגרמניה אציל בשם קרל הירונימוס פרידריך פרייהר פון מיכנהאוזן, שהתגייס בין השאר, לחיל הפרשים הרוסי ונלחם בטורקים. כשפרש בסופו של דבר לנחלתו בעיר שדה גרמנית, היה משעשע את ידידיו בסיפורי הרפתקאות וציד תוך כדי שתייה ("וכידוע," מסביר ירון בן עמי באחרית דבר המשעשעת והמאלפת שלו, "שאפילו אצל ציידי ארנבות, נכנס יין, יצא דוב"). כמה מסיפוריו אף פורסמו במקומון של האנובר. בשלב מסוים נכנס לתמונה רודולף אריך ראספה, מינרולוג, פילולוג, פרקליט, ספרן אוניברסיטאי ונוכל מוּעד שנמלט לאנגליה שאחרי "מסעי גוליבר", וזיהה את רעבונם של הקוראים לסיפורי מסעות היתוליים. ראספה תרגם ועיבד את הסיפורים, הפך את מינכהאוזן לברון והוסיף לקלחת עוד כמה מעשיות נושנות. ב1786 תורגם הספר לגרמנית על ידי המשורר גוטפריד אוגוסט בירגר (החתום על הגירסה השלמה הקודמת שתורגמה לעברית) שגם הוא הוסיף נופך משלו. בשנים הבאות הלך הקובץ ותפח כשהוא סופח לתוכו גם דמויות מן האקטואליה. ב1793 יצאה המהדורה השביעית הקנונית. נהוג לייחס אותו לראספה, כותב בן עמי, אבל "זהו כמובן שקר מוחלט".
ההרפתקאות המופלאות של הברון מינכהאוזן אם כן, אינו רק אותם סיפורים שנכנסו למיתולוגיה הקולקטיבית, אלא יצירה מגובבת ומתרבה. להלן כמה הערות על התפר בין מציאות להמצאה.
*
1. עדים ותצהירים
הספר נפתח בתצהיר:
אנו, החתומים מטה, המאמינים כדת וכדין בעקרון הרווח, מאשרים בנאמנות גמורה כי כל הרפתקאותיו של ידידנו הברון מינכהאוזן, בכל ארץ שבה אירעו, הן כולן עובדות ברורות ופשוטות. וכפי שאנחנו האמנו בהן, אנו שהרפתקאותינו נפלאות עשרת מונים, כך אנו מקווים שכל המאמינים האמיתיים יתנו בהן אמן שלם ומוחלט.
גוליבר, X
סינבד, X
אלדין, Xהושבעו במנשן האוס, 9 בנובמבר, בהיעדרו של ראש העירייה.
ג'ון (השוער)
חבילה הגיעה, כך קראו למשחק הקופסא שהמציא אפריים קישון בשנות הששים. העיקרון היה פשוט: נשלחה אליך חבילה מחו"ל. כדי לשחרר אותה מהמכס נדרשת להציג עשרות תעודות ואישורים: תעודת יושר מהמשטרה, תעודת נישואין של הסבתא, אישור על חיסון נגד כלבת, וכן הלאה והלאה. הדרך למסמכים האלה רוצפה בהפסקות תה ושרירויות בירוקרטיות. על התשתית היבשושית הזאת גידל קישון שלל דימויים מינכהאוזניים, מצחיקים, פיוטיים ובלתי נשכחים. עד היום יש כמה גנים קטנים במרכז ירושלים שמזכירים לי את הגנים האלה שאליהם נשלחת שוב ושוב להמתין כמה מהלכים: "גן הזמן האבוד", או "גן האנחות". האיורים המצחיקים המלאי תוגה ובדידות "נחרטו לי בחודי מחטים בזוויות העין" (אם לשאול את הניסוח האהוב עלי מ"אלף לילה ולילה").
ואם נחזור לענייננו, האישור על חיסון נגד כלבת היה תצהיר של בולדוג אימתני, חתום בכפתו, ובו העיד הכלב שנשך את נושא התעודה שלוש פעמים, וכנראה שהוא מחוסן נגד כלבת…
"חבילה הגיעה", כך נראתה הקופסא המקורית. לצערי לא מצאתי את תמונת אישור החיסון עם הבולדוג האימתני.
*
2. תרגיל מחשבתי מפרך אבל גם בורחסי בדרכו
גוליבר, סינבד ואלדין, אינם הדמויות היחידות המסופחות לסיפורי מינכהאוזן. המאתגר מכולם, אם חושבים על זה, הוא המפגש עם דון קישוט (כלומר דון קיחוטה, אני יודעת, אבל גירסא דינקותא). הרי כל דון קישוט בנוי על הפער בין טחנות הרוח שמתאר סרוונטס לבין הענקים המנופפים בזרועותיהם שרואה גיבורו. ואילו כאן, כשקיחוטה צועק "ענק מפלצתי!" הוא לא מתייחס לטחנת רוח אלא לגוג הענק המלווה את מינכהאוזן באותה הרפתקה.
וזה מבלבל כמו חידה בלוגיקה. כי מה ניתן להסיק מן האפיזודה הזאת, שהברון מינכהאוזן הוא יציר דמיונו של קיחוטה? כלומר של סרוונטס? האם נוסף כאן עוד מחבר לרשימה הארוכה של המחברים? ואם הברון הוא אמנם דמיון שווא של קיחוטה, מאיזה פרטים מציאותיים הוא נרקח? תרגיל מחשבתי מפרך וסיזיפי, אבל גם בורחסי בדרכו, למי שרוצה לנסות.
(ועוד מחשבה שצצה תוך כדי כתיבה: הם די דומים בעצם, הדון והברון. גם גופנית – זו אותה צללית כחושה ומשופמת ורכובה על סוס – וגם מבחינת חיי הדמיון. אלא שאחד דפרסיבי ואחד מאני. קיחוטה הוא הגירסה הממורטטת והלוזרית, צל צלו של הברון המצליחן. רק על זה אפשר לכתוב פוסט שלם.)
*
3. הריבוי הטבעי של הסיפורים
"ההרפתקאות המפתיעות של הברון מינכהאוזן" אינו מנסה להסוות את ריבוי המחברים והגרסאות. כלומר, אין כאן נוקדנות מדעית. הספר רחוק ככל האפשר משיעור בגיאולוגיה שבו מתועדת כל שכבה ושכבה, אבל האווירה השוררת בו היא של שפע, של כפילות מבורכת ומי-שבא-ברוך-הבא.
למעלה, איור של דוד פולונסקי, מתוך "ההרפתקאות המפתיעות של הברון מינכהאוזן". הנוף המצויר הוא המשך והד של החיות המשתתפות: גזעי הדקלים מתחרזים עם זנב התנן, עלוותיהם מזכירות את רעמת האריה (כולל אוזן האריה שנמצאת במרכז הרעמה כמו פרי הדקל). כברת האדמה שעליה שוכב הברון היא פרוותית כמו גוף האריה. העשבים וקצות הגלים מתחרזים עם השיניים. בנוסף לכך פולונסקי שומר על הסימטריות של הסצנה: הקשת של זנב האריה היא כמו תמונת ראי של זנב התנין.
למשל: באחת האפיזודות הקלסיות (ראו איור למעלה), עורך הברון מסע ציד בציילון. לפתע הוא שומע רשרוש ורואה אריה נורא מתקרב אליו באיום. הוא פונה להימלט ומגלה מעברו השני תנין אדיר שלסתו פעורה ברעבתנות. לימינו של הברון נמצא מקווה מים גדול, לשמאלו תהום שורצת יצורים ארסיים. מרוב פחד הוא משתטח על האדמה. האריה שמזנק לעברו חולף מעל לגופו ונוחת בתוך לוע התנין. הברון ממהר לערוף את ראש האריה בפגיון הציד שלו, והודף אותו לתוך גרונו של התנין עד שהתנין נחנק. עד כאן הגירסא הרשמית.
אבל אז ממשיך מינכהאוזן ומספר שהתנין המפוחלץ מוצג עד היום במוזיאון באמסטרדם. והאוצֵר הגוזמאי מוסיף פיתול משלו: לדבריו, האריה שנחת בלועו של התנין ניסה להימלט מן היציאה האחורית, ורק אז, כשראשו הציץ מאחור, ערף אותו הברון ובאותה הזדמנות חתך גם פיסה מזנבו של התנין.
ואם זה לא די בכך, אנחנו מקבלים גירסה שלישית שמעלה בחזקה את הגול העצמי של התנין מהגירסה הראשונה: התנין הזועם על אובדן זנבו מסתער על הפגיון של הברון ובולע אותו בלהיטות כזאת, שהפגיון ננעץ בלבו והורג אותו.
או דוגמא אחרת: לסיפור הסוס החצוי שאינו מצליח להשקיט את צמאונו, יש טוויסט פורנוגרפי בגירסת בירגר, שבו הסוס החצוי מתנחם בהרבעת סוסות ומוליד מהן חצאי סייחים…
ונדמה לי שזה חלק מקסמו של הספר. כל אחד ממחבריו הוסיף משהו משלו והאינטראקטיביות מדבקת. העלילות הפשוטות הן מעין גרעינים סיפוריים שמזמינים את הקוראים, גדולים כקטנים, להשתעשע ולהמציא.
פעם סיפרתי לילדה את המשל המפורסם על העורב והשועל. כזכור, העורב החזיק נתח גבינה במקורו והשועל שחשק בו החמיא לו על קולו ופיתה אותו לשיר, וברגע שהעורב פצח את מקורו הגבינה נשרה לידי השועל. כשסיימתי, הילדה אמרה שעכשיו היא תספר לי סיפור, וסיפרה לי אותו סיפור בדיוק, רק שהעורב היה חכם יותר, ולפני שהוא התחיל לשיר הוא טמן את הגבינה בבית השחי, כלומר מתחת לכנף, ואז כשהוא גמר לשיר, הוא היה כל כך מדושן עונג שהוא מחא לעצמו כף והגבינה נפלה… (ומי שחושב שזה לא סיפור אמיתי מהחיים, מוזמן לקרוא את הפוסט הזה!)
*
4. ובחזרה לקישון
לימים נעשה נסיון לעדכן את "חבילה הגיעה" ו"להתאים אותו לזמננו". זה היה ניסיון כושל שחיסל את פראותו האנרכיסטית של המשחק. זה לא פשוט כפי שנוכחנו ק', א' ואני כשניסינו לרענן את המשחק. זה היה קצת אחרי הצבא. שיחקנו המון "חבילה הגיעה" וכבר התחלנו להשתעמם מכרטיסי ה"הפתעה" וה"צַו-קופּה" (למי שלא מכיר את המשחק – הכרטיסים הם כמו במונופול רק שתוכנם היה הרבה יותר משונה ומצחיק. למשל "עגלת תינוק דרסה אותך, קבל כך וכך לירות"). החלטנו שכל אחד יכין 5 כרטיסים חדשים.
לצערי לא שמרתי את ההפתעות שהמצאנו. אבל אני זוכרת שהן שיקפו את אישיותו של כל אחד מאיתנו בנקודת הזמן ההיא:
ההפתעות שלי היו פיוטיות, רבות דמיון אבל חסרות שיניים. בהקשר המשחקי הן התגלו כתלושות וסתמיות.
ההפתעות של ק' היו מצחיקות וזדוניות, בסגנון "כל אחד מהמשתתפים ישלם לי 50 ל"י ורק א' ישלם לי 100 ל"י". (כן, זה היה בלירות, המשחק)
וא', הו, א' כיוון ישר לגרעין הקשה והאכזרי של המשחק. הוא כתב למשל: "איבדת את ארנקך, החזר את כל התעודות לקופה!"
*
לפוסט הקודם על הברון מינכהאוזן
***
עיר-האושר 