זה יהיה קצר וקיצי הפעם, בי נשבעתי.
יש לי חיבה מיוחדת ל"איורים בדיעבד"; למשל "בוא הביתה, טיטוס!" ספר הילדים הנפלא של שמעון צבר שאויר על ידי רמברנדט לא בכוונה. והצילום הזה של עדיקא הוא לפחות בשבילי ובדיעבד, תיאטרון חפצים בעקבות "קן ציפור" של ביאליק. (תיאטרון חפצים מפקיע חפצים יומיומיים מן השימוש הרגיל שלהם והופך אותם לדמויות בהצגה).
דוד עדיקא, 2011 לחצו להגדלה
קַן צִפּוֹר
קֵן לַצִּפּוֹר
בֵּין הָעֵצִים,
וּבַקֵּן לָהּ
שָׁלֹשׁ בֵּיצִים.וּבְכָל-בֵּיצָה
– הַס, פֶּן תָּעִיר –
יָשֵׁן לוֹ
אֶפְרוֹחַ זָעִיר.
עדיקא לא התחיל מביאליק, זה ברור. הפורמליזם שלו מחסן אותו מאיוריות. השפה שלו היא הכלאה של פופ ארט מקומי עם סופרמטיזם נוסח קזימיר מלביץ' ונגיעה של קלסיציזם קר רוברט-מייפלת'ורפי (נשמע משונה אבל עובד), אבל הצלחת שלו היא עדיין הקן של הציפור המצוירת עליה, אף שציפור כה קטנה ומעודנת ודו-ממדית אינה יכולה להטיל ביצים כה גדולות ועבות, ואחרי שבושלו ונחתכו מאוחר מדי לדגור עליהן. זהו קן ציפור מנותק מכל טבע (אפילו יותר משל בתיה קולטון). הטמפרטורה הרגשית הנמוכה אמנם מנטרלת את המחאה הטבעונית, אבל לא את המתח בין המרקמים לצורות; בין הפירורים הזעירים לחרסינה הצחורה שעליה הם זרועים כמו נקודות חן, בין הצהוב החם והסמיך והמבוקע של החלמונים לעיגולים השטוחים של המפה, שמתפקדים על פי צורתם וגודלם כחלמונים צבעוניים; פלא שעוד לא המציאו כאלה, בצד הקרטיבים והמים בטעמים והפרחים הצבועים המתרבים בחנויות הפרחים.
הצלחת כולה היא עיגול בתוך מרובע, במין הדהוד ענקי של דיגום המפה, והעין נלכדת בין האישור הצורני לצרימה הרגשית.
דוד עדיקא, 2002 ללא כותרת (חלמונים תאומים)
ואם כבר מדברים על צורות בתוך צורות – בתוך האליפסה של כל חלבון יש זוג עיגולי חלמונים, וכשמרחיקים את המבט התבנית מתהפכת: בתוך עיגול הצלחת יש זוג אליפסות ביצתיות.
דוד עדיקא 2001 לחצו להגדלה
גם לגלישה החתולית הזאת לתיאטרון חפצים יש הצדקות פורמליסטיות; החתול הוא קרוב משפחה של הצלחת בחומריות ובקימוריו הגדולים והקטנים. עיניו העצומות מתחרזות עם תאומי החלמונים. (על מה הוא חולם? אולי על קן אמיתי עם תאומי גוזלים). הציפוי האפרפר של החלמונים מהדהד בהצללות של הפסלון.
מימין, דוד עדיקא 2001 (פרט), משמאל, דוד עדיקא 2002
יכולתי עוד להמשיך ולהתגלגל עם הפורמליזם של עדיקא מצורות לקווקווים וכן הלאה, אבל הבטחתי לקצר. אז רק עוד כמה מילים:
בזמן שקראתי את מנספילד פארק של ג'יין אוסטן בתרגומה הנפלא של לי עברון, היתה לי הרגשה שכבר נתקלתי בגברת נוריס המאוסה, החטטנית והקמצנית והמתנשאת והחנפנית, במקום אחר. וכמובן – גברת נוריס, החתולה המלשנית של פילץ', השרת של בית ספר הוגוורטס. למצוא את ג'יין אוסטן בהוגוורטס זה סוג של נחת אקולוגית. רולינג בתפקיד הדבורה המאביקה מרחיבה את בית הגידול של אוסטן ושומרת על המאזן התרבותי. מה שמחזיר אותי לשמעון צבר ורמברנדט.
פלישיה קנו, ארגוס פילץ' וגברת נוריס. האיור מפה.
.
עוד באותם עניינים
יש לי משהו עם אוטיסטים (עוד איורי בדיעבד)
על הכלים הספק חיים של רונית ברנגה
דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה
שני גנים, על גיא בן נר וטמיר ליכטנברג
ובלי שום קשר, ובהצתה מאוחרת: לפני שלושה ימים מלאו ארבעים שנה למותו של אלביס. הייתי שם בממפיס, לפני עשרים.
עיר-האושר 