Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘דוד הופשטיין’

 "... האֵם אינה מבקשת להיות משביעת נחשים, אם כי ביסודו של דבר היא משתמשת באותה הטכניקה.
זקוקה היא למילה, כדי שהילד יהיה תלוי במוצא שפתיה, ובעוד השינה יורדת, אינה נהנית מהבעת דברים נעימים בלבד, כי אם משקיעה אותו, ראשו ורובו, במציאות הגסה, ומחדירה בו את הדרמה של העולם.
וכך קורה שמילות השירים באות נגד כיוון השינה וזרמה הנינוח. הטקסט מעורר בילד ריגושים ומצבים של ספק, של זוועה, אשר נגדם צריכה להילחם ידה המטשטשת של המנגינה, המסרקת ומאלפת את הסוסונים המזדקרים המתנועעים בעיני הילד."
 

 (פדריקו גרסיה לורקה, מתוך הרצאה על שירי-ערש) 

לורקה ממשיך וטוען שאין כשירי-הערש הספרדיים לעצב, אבל זה רק מפני שהוא לא נתקל ב"שירי-ערש ליענקלה", אסופת שירי התרדמה היידיים שערכו בנימין כץ וברכה קופשטיין. הספר שתורגם על ידי אוריאל אופק (בחופזה רבה, על פי תחושתי, ובלי נשמה יתרה) מכיל מאות שירי-ערש ביידיש. גדולי המשוררים מצטופפים בין דפיו ליד אלמונים גמורים, רישומים זעירים, תמונות פספורט של הכותבים וחמשות של תווים.

בצד שירי-ערש קלסיים על גדיות זהב שעומדות מתחת לעריסות ועל אבות שנסעו לירידים למכור שקדים וצימוקים, יש שירי-ערש מכל סוג ותקופה; משירי חומש – כמו למשל שיר-הערש של חווה אימנו לקין ("ילדי היקר קַיִנְ'דְל", הינדה זרצקי), דרך שירי-ערש סוציליסטיים ("אַי-לי-לוּ, מעופשת תקרתנו / אותה תשבורה באגרוף פלדה", לייב אוליצקי), ועד "שירי-ערש כושיים". המון אבות נעדרים, שגויסו לצבא הצאר או הלכו להילחם בפשיסטים או נאסרו על ידי הרשויות ("הערש אניע / ולך אזמר. / אי שמה בריח / השער סוגר. // שם יש זגוגיות, / בתא הבודד: / כל משב של פיות / מותיר עליהן אד." דוד הופשטיין).  

אבל האפלים מכולם הם שירי-הערש מן השואה; קשה להניח מהיד את התמהיל הבלתי אפשרי של ליריות ואימה: עריסות ריקות וגדיות שחוטות, שמש פצועה וירח טלאי צהוב. דובונים שמשליכים גולגלות של משה'לך ושמר'לך כמו תפוחי דם, ולאה'לה הצחקנית ששואלת את הדוד למה הוא שופך לה חול לעיניים, ילד ששוכב בעשב בשקט ועל חלקת צווארו צלקת של מגף, ובובות בוכות (סוצקבר) כי "אף אחת, אף אחת אין לה אמא".

שיר התרדמה המוכר מכולם הוא "פונאר" של שמרקה קצ'רגינסקי ("שקט שקט בני נחרישה, כאן צומחים קברים"), אבל אני רוצה לסיים דווקא בשירו של שיקֶה דריז, "באבי יאר". בשיר מבקשת האם לתלות עריסה מקורת הגג כדי להרדים את יענקלה, אבל הבית נשרף. היא רוצה לתלותה על ענף כדי להרדים את שלֹמֶהלה, אבל לא נותרו לה חוטים. וכך מסתיים השיר:
 
 

לו את צמותי הארוכות אהיה גוזרת
העריסה הייתי אז תולה בן וקושרת.
אך לא אדע איפה הם מתחת לשמיים –
העצמות היקרות של ילדי השניים.   
 

הוי אימהות עיזרו לי
את ניגוני להשמיע!
הוי אימהות עיזרו לי
את באבי יאר לנענע!   

*

התכוונתי ללוות את הרשימה בתצלומי אנשים ישנים של אלאן בצ'ינסקי (למשל התמונה למעלה), אבל פתאום זה נראה יותר מדי. הם יחכו לרשימה נפרדת.

עוד שירי ערש (כולל "פונאר") בשיחות עם אמא

שיר ערש בלדי שכתבתי להצגה היפהפייה הנרדמת, בסוף הפוסט הזה.

*

עוד על השואה
ארבעה סוגים של זיכרון – על "השולחן: עבודת כיתה" של נעמי יואלי, על פי טקסטים של אידה פינק 
דיוקן עצמי עם פרפר 
חמסין באושוויץ
היטלר מתנצל – על "שיעור בעברית" של בועז ארד
הצמידים שלי שירי לנטון
ועוד

*

את ההרצאה על שירי-הערש אפשר לקרוא במלואה ב"משחק הדואנדה ותורתו", תרגמה מספרדית בתוספת מבוא והערות רנה ליטוין, טעמים, מבחר כתבי מופת באסתטיקה, הוצאת ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד 1989. את "שירי-ערש ליענקלה", אספו וערכו בנימין כץ וברכה קופשטיין, הוצאת שלום – ניו יורק תל-אביב 1983.   

*

הערה: יש לי קצת עיכובים וטלטלות במעבר, והסליחה עם שרון רז, שועי רז ותומר פרסיקו שתגובותיהם נמחקו בבלגן. תודה לכם. בפעם הבאה זה יצליח (אני מקווה).
*

Read Full Post »