Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דוד גרוסמן’

בימים אלה יוצא לאור בהוצאת גרף, הספר 
 
ובו גם מאמר שלי על פנטזיה ומדע בדיוני בספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן
 
"מאמר מורכב ועשיר באבחנות מדויקות מאת מרית בן ישראל
מתוך הביקורת של יאיר גרבוז על הספר, ידיעות אחרונות 15.1.2010
 
ויש עוד מאמרים בספר הזה, מעניינים ומרתקים. כמו אילנה גומל שכותבת על מדע בדיוני ברוסיה, ומרית בן ישראל במאמרה "פנטסיה ומדע בדיוני ב"ספר הדקדוק הפנימי" לדויד גרוסמן…
מן הביקורת (הקצת יגעה ואירונית) של גלעד סרי לוי (והמאמר של גומל אכן מרתק!)
  
לרגל צאת הספר יתקיים בבית אריאלה בתל אביב יום עיון אל תוך הלילה
 כל ההרצאות מבוססות על מאמרים מהספר
 
משתתפים:
ד"ר דניאלה גורביץ' מלכות דוד באגדות המלך ארתור – על המקורות העבריים של אגדות השולחן העגול
ד"ר איתן בר יוסף לברוא עולם מקרטון וסמרטוטים – על מקומה של הפנטסיה בתיאטרון הישראלי
ד"ר שמוליק דובדבני ילדה משמיים וגמל עם כנפיים – הקולנוע הישראלי לומד לעוף: על ריאליזם מאגי בקולנוע הישראלי
ד"ר אילנה גומל החייזר עם הטלאי הצהוב – על יהודים ומדע בדיוני בספרות הרוסית
נועה מנהיים שיח מכשפות — שיחה עם נורית זרחי על ילדות, על כישוף ועל ספרות
  
מנחה | הגר ינאי 
יום שלישי 22.12.09  ב19:30 בבית אריאלה, שד' שאול המלך 25 תל אביב

מתוך הספר באינטרנט:

המאמר של גייל הר אבן
וגם של שהרה בלאו, האם הערפד הראשון היה בעצם יהודי?

עוד כתבתי כאן

על התפר בין דמיון למציאות:

על ספר הדקדוק הפנימי באתר זה (לא רק פנטסיה ומדע בדיוני)
 

Read Full Post »

וזהו וזהו וזהו?

כמו שהיה בני אומר. זהו באמת הפוסט האחרון בסדרת "כתוב בגוף", ששודרגה בינתיים והפכה לספר.

כן ולא –

כי לפחות אצלי זה ערוץ שאין לו בעצם התחלה וסוף; היחסים בין העולם החיצוני לפנימי, בין האותנטי למלאכותי, בין החירות לבין השליטה, בין המציאות לפנטסיה, בין הרגש לצורה – ממשיכים לרתק אותי.

*

היטלר מתנצל

אתמול נזכרתי פתאום בעבודת הוידאו המבריקה של בועז ארד "שעור בעברית", שבה צירף בעבודת נמלים הברה אחר הברה מנאומי היטלר, עד שגרם לו להגות את המשפט: "שלום ירושלים, אני מתנצל."

חשבתי כמה זה דומה למה שאהרון עושה (ראו למשל מה למד אהרון מאמא? או מפת הצרכים והרגשות). התשוקה הזאת לשלוט על המציאות, לביים אותה מחדש לפי צרכיך, באופן המכני ביותר – כי זו הברירה היחידה. חשבתי על החסך הרגשי העצום, על הרעב להתנצלות (לאומית או פרטית) על הצורך בסגירת מעגל. וגם בהשפלת האויב – כי לא סתם זה נקרא שיעור בעברית; היטלר אינו לומד רק עברית, הוא לומד כאן לקח. הנואם הכריזמטי הופך לעילג ומגמגם. וזה אפילו לא בכוונה, זה נגזר מטכניקת הטלאים של העריכה. שלא לדבר על התנועה שבה היטלר מכה על חזהו, שמתפרשת למין רגע מצמרר כהכאה על חטא.
העבודה הקצרה של ארד מצחיקה, נוגעת ללב ומעוררת מחשבה. היא חושפת את המופרכות של פנטסית ההתנצלות, את הכאב על מה שלעולם לא יקרה. על פצעים שכבר לא ייתאחו.
והנה כבר גלשתי להמשך. באמצע הסיום.

*

תודה
זה הרגע להודות לכל אלה שעשו איתי את המסע, או חלקים ממנו. (כי הפערים בין מספרי הכניסות לפרקים השונים הם עצומים ומפליאים – אין שום שיטה.) זו באמת תקופה מרגשת בשבילי, של סופים והתחלות. זה עתה הודיתי לכל הקרואים לרגל הפוסט המאה, ובכל זאת – תודה מיוחדת לקוראי הסדרה: תודה למי שקרא בשקיקה, ולמי שקרא בעין אחת עצומה, שנשאר על אף הקושי. לאלה שחלקו, ולאלה שתמכו, לאלה ששיתפו בעולמם. היו לי ציפיות גבוהות כשהתחלתי, אבל מה שקרה בכמה מן הפרקים (למשל באקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה ובפרקים רבים אחרים) עלה על כולן. תודה על כל מה שלימדתם אותי (ואשמח גם לשמוע איך זה היה בשבילכם; מה עניין ופתח, מה הרחיק וסגר, וכן הלאה).

אה, כן. ועוד משהו. כמה וכמה מכם פנו אל שועי רז, אחד מיקירי הבלוג והסדרה (למה הם פנו אליו ולא אלי, זה כבר חומר למחשבה) ושאלו אותו מה בדבר מפגש – לא וירטואלי – לחגוג את סוף הסדרה. שועי עצמו הציע בית קפה תל אביבי. אני ממש לא רוצה להיות אחראית על זה, זה גדול עלי. אבל אם מישהו אחר יִזום – כלומר יום, מקום ושעה, אני אבוא. בטח שאבוא. בשמחה.

*

והנה זה בא סוף סוף:

אחרית דבר

Centers מ1971 הוא סרט וידאו בן עשרים דקות, המתעד את אקונצ'י המצביע על פניו המוסרטים בווידאו במעגל סגור. הוא משתדל לכוון את אצבעו בדיוק למרכז הפנים.
התוצאה הסופית הופכת את כיוון הפעולה: במקום להצביע על עצמו יוצא שאקונצ'י מצביע על הקהל, כלומר על מי שצופה בעבודה.

לכאורה – עבודה פורמליסטית – סימטריה הפוכה וכו'. ולמעשה – זה בדיוק מה שקרה לי עם ספר הדקדוק הפנימי: ככל שגרוסמן התאמץ לדייק ולהצביע למרכזו של אהרון, כך התברר בסופו של דבר שהוא מצביע היישר לתוכי.

centers

Read Full Post »

זהו הפרק ה17 מתוך 27 בסידרה המפגישה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י.
וזהו גם הרביעי בפרקי הפנטסיה והמד"ב
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). 

*

הגוף הוא בין השאר חלל, מרחב שבו מאוחסנים האיברים הפנימיים, שגם הם-עצמם חללים, בייחוד הלב על ארבעת חדריו שאהרון מוסיף להם בדימיונו עליות גג ובּוידֶעמים קטנים  (207). לגוף יש כניסות ו"סוגָרים" המאפשרים לשלוט על ה"יציאות", כך הוא לומד כשסבתא לילי מאושפזת בבית החולים. מדי חודש, על פי אמו, מבקרת "הדודה" את הגוף הנשי. פתחי הנחיריים שואבים לתוך הגוף אוויר נקי או מזוהם (הוא "נושף בכל כוחו את הריח העשן והצלי שבאוויר שלא יזהמו אצלו פנימה" 284). שלא לדבר על הפֶּה, התחנה הראשונה של המזון. כשאין לו תיאבון הוא לא בולע את האוכל, רק עושה לו "מחסנים" ומעביר אותם מלחי ללחי (246).

[הערת שוליים: תפיסת הגוף כמרחב חלחלה מאמנות הגוף אל סוגות נוספות. באחד משיאיה של ההצגה הישראלית הנפלאה ארבייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה (בימוי: דודי מעיין, 1991), הוציאה סמדר יערון העירומה פרוסת לחם מן הנרתיק שלה – בכוונה בחרתי במילה שכמו מדגישה את פוטנציאל האיחסון – ואכלה אותה. ובסרט ספרות זולה (1994) מוסר כריסטופר ווקן לברוס ויליס הקטן שעון זהב שנשמר אחר כבוד בשורת ישבנים של שבויים אמריקאים בוויטאנם.]

ככל שגדעון ויעלי מאחרים לחזור מן המחנה גדלה חרדתו של אהרון. כדי להגן על עצמו הוא פונה אל המרחב הפנימי. הוא מגניב לתוך גופו חפצים קטנים, "חתיכת בצק-לחם זעירה ובתוכה שְׁמָרים סוס טרויאני" למשל, שהוא תוחב לאפו (290).

למה דווקא לאף? משום שהוא ה"רוחני" מכל פתחי הגוף, או אולי משום שרק ילדים קטנים דוחפים דברים לאף, ואהרון שפוחד להתבגר פונה למאגְיה אינטואיטיבית, כלומר מתנהג כמו ילד קטן כדי לקַבּעַ את ילדותיותו. האף הוא גם "תיבת הדואר" שלתוכה הוא משלשל את מכתבו ל"ההיא שם במוח", כלומר לבלוטה (בלוטת יתרת המוח?). אהרון כבר התפלל אליה ושר לה את ההפטרה שלו (278), ועכשיו שנואש הוא שולח לה מכתב אִיום באותיות שגזר מתוך מודעות אֶבל: "גם לי גם לָך לא יהיה" (291).
הוא דוחף את המכתב לאף והיא משליכה אותו החוצה בהתעטשות, אבל אהרון מתעקש וגובר על המחסום.

"העולם הפנימי" הופך בהדרגה וכמעט בלי משים למקום, יְקום פרטי עם טופוגרפיה שאפשר למַפות. ההברקות המילוליות והמחשבתיות של אהרון מבליחות כמו עורקי זהב מן המכרות הפנימיים. כשהוא נבגד על ידי חבריו הוא שומע מין גניחה וחריקה: "לאט, כמו צוללת מגושמת, שב אסונו ועלה מן המחשכים" (263).

לאהרון אין בלעדיות על קוסמוגרפיה מטאפורית: כשהוא וגדעון ויעלי מביטים זה בזה מתחוללת "סערת ברקים חטופה בין שלושה זוגות עיניים" (236), הבל פיה של אמו מתואר כ"ציר תהומות עכור" (258), כשאחת השכנות אינה יכולה לשאת את המתח המיני בין אביו לבין עדנה השכנה, היא מסתערת עליה בצעקות "שתִּתן לו כבר למען השם – איזה יהלום יקר צומח לה שם" (198), וכן הלאה. אבל אהרון הוא היחיד שמממש את המטאפורה, שמתכנס בעולמו הפנימי – לא רק במובן הכללי המתאר הִנתקות רגשית, אלא באופן מוחשי.

כיוון שאדם אינו יכול להכנס לתוך עצמו הוא משתמש בכפיל; בהשראת שבטים פראיים המסרבים להצטלם מחשש שהצילום יגנוב רסיס מנשמתם, הוא יוצר שליח זעיר ערפָּלי שכמו נגזר מתוך תשליל של תמונה, ילד-נשמה לבן-צרוע, "כמעט כחלחל מרוב לובן זר" (52), ש"חותר ועולה במערות האף המפותלות, בנקיקים המעוקלים", חוצה את המישור הלבן העשוי סבכת עצמות של המצח, מפלס את דרכו בין פיגומי עצמות וצינורות וחוטים ועוצר בפחד "מול ים שחור-אדום של דם צונן, קרוש למחצה שבלבו צפה ביצה גדולה שיישית, או מין אלמוג צהבהב חווריין, מחורץ כולו ושָׁמֵם, אפוף גיזת כפור" (291). ההמרה הושלמה. המטאפורה האנטומית התפשטה לכל הגוף. המרקם הפיסיולוגי הפך לנוף זרוע במובלעות של זיכרון ומציאות ממוזערת.

שמי בשר אפוקליפטיים מתוך הטריפטיכון "בדם קר" של הילה לולו לין

*

ספר פנטזיה לילדים

בהרצאתה "לשם ובחזרה: מסעות לעולמות קסם בספרות הילדים הפנטסטית" שירטטה גילי בר הילל מודל טיפוסי של ספר פנטסיה לילדים:

"הגיבור הוא ילד או ילדה, לפעמים קבוצת ילדים, המנותקים מהשפעה הורית, בין אם הינם יתומים ובין אם קיים נתק גיאוגרפי או רגשי בינם לבין הוריהם. בתחילת הספר חיים הילדים בסיטואציה ריאליסטית, בעולם המוכר לנו; ואולם ישנה בעיה כשלהי הפוגעת בחייהם, כגון עוני ורעב, בידוד חברתי או מחסור באהבה. אירוע קסום כלשהו עוקר את הילדים מחיי היום יום שלהם (ה'מציאות'), ומעביר אותם לעולם הקסם."

המודל הזה מתאים כפשוטו לספר הדקדוק הפנימי: הנתק הרגשי והרוחני בין אהרון להוריו, המצוקה הריאליסטית המחריפה בעקבות השעיית הצמיחה, בגידת החבר, האהבה הנכזבת, והעולם דימיוני העומד בכל קנה מידה של פנטזיה, מן הנופים הירחיים ועד כוחות הרשע השולטים בו.

ה"בלוטה" החולשת על גופו של אהרון לובשת צורה מיתולוגית של עין ענקית, עין קיקלופ אכזרית עם עפעף שומני המתעבת כל ביטוי של שמחה ושל ילדוּת, "בולשת אחרי כל ניצוץ של אור חשוד, מחפשת כמו ראדר אחרי גלים של חום ואושר" (230). כעֵין הכלאה של העין הנוראה של סאורון משר-הטבעות עם רעבונם של הסוהרסנים לעונג. ככל שהספר קרב לסופו מבצבצת הפנטזיה מתוך הסיפור, כאילו פגה השפעתו של השיקוי ששיווה לו חזות ריאליסטית.

בשיחה עם אילנה צוקרמן לרגל צאת הספר חזר גרוסמן לסיפור שהרשים אותו בילדותו:
"ילד אחד סבל כאבי בטן איומים וניתחו אותו, והרופאים מצאו בתוך בטנו גידול מאד לא שכיח, את העובר הלא מפותח של אחיו-תאומו. אם זה קרה או לא, אני לא יודע… אני חושב שבכתיבה אני מרגיש, שיש לי הרבה עוּבּרים מתים כאלה. ואני תופס, שאם אני מוציא אותם החוצה, הם יכולים לגדול והם לא מאיימים עלי יותר."

ובפרפראזה על דימוי הכתיבה הביולוגי הזה – יש בספר הדקדוק הפנימי עוּבּר לא מפותח של ספר פנטסיה לילדים. בספר ההוא, שהוא מטבע הדברים הרבה יותר בהיר ואופטימי מהספר הנוכחי, אהרון אינו נדרש להזדחל אל תוך עצמו דרך מערות האף. הוא בכלל לא נזקק לכפיל דימיוני. גרוסמן מציע (בלי משים) שער הרבה יותר פשוט ומתבקש לעולם הפלאי: דרך "מופעי הודיני" שאהרון עורך לחבריו. קל לדמיין את אהרון מתחבט בתוך הארון הנעול והקלסטרופובי שנפתח לפתע פתאום דווקא לצד השני, אל עולם קסום, שבו הוא יכול לעבור הרפתקה מתקנת, בחסות הפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס המאט את הזמן עד ש"כל שנייה נמשכת שעה" (41), ולחזור כעבור כמה דקות אל הקהל הקטן ואל המציאות.

בשבוע הבא – לאן הולכים הזכרונות כשהמוח נחרב?

*

לאתר כנס פנטזיה ומציאות שבו אפשר לשמוע את הרצאתה של גילי בר הלל 

Read Full Post »

הנה זה בא:

כתוב בגוף

סדרה של עשרים וששה מאמרים

על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן

לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י

המאמרים יתפרסמו אחת לשבוע, החל מן ה-27 לינואר 2009

בכל יום שלישי בשמונה בערב בדיוק (בשביל הטקס)

אין צורך בידע מוקדם

אבל כדאי לקרוא את ספר הדקדוק הפנימי

(בכלל כדאי לקרוא אותו, בלי קשר לסדרה)


הסדרה מוקדשת לזכרו היקר של יוסף הירש אשר לימד רישום כאמצעי מחשבה

והאותיות לא מסגירות כמה אני שמחה ומתרגשת ומזמינה את כולכם לשיחה


עדכון: נובמבר 2010 הסדרה זוקקה הורחבה והפכה לספר:
כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי


***

Read Full Post »