Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דגל’

למעלה מחודש לא כתבתי פה, גם בגלל מה שחברתי עינאל מכנה "האלסטיות השלילית של הזמן", תסמונת שבה ככל שאת משתחררת ממטלות ומסרבת למטלות חדשות הזמן הולך ומתכווץ, וגם בגלל עקת בחירות.

אני לא אדם פוליטי. אבא שלי גמל אותי מזה באופן יסודי. הפוליטיקה תהיה תמיד העולם שלו ההפוך מכל מה ששלי. "המחשבה נעלה מן הידיעה, אך לא מן ההתבוננות," אמר גיתה (ועוד לא נלאיתי מצטט) ובני אדם תמיד מפתיעים אותי, גם לטובה, הם תמיד חשובים מאידאולוגיה וחורגים ממנה לכל הכיוונים. אני לא שוכחת שסבתי הנפלאה היתה ימנית מנעוריה מאז ששמעה את ז'בוטינסקי נואם. זה גרם לי להבין, להבין באמת, שחמלה ואנושיות אינן מותנות באידאולוגיה, אחרת כבר מזמן הייתי מיואשת. וגם ככה אני די קרובה. כי הבחירות האלה הן תרכיז של המציאות המשחירה.

אם הכל פוליטי (יש אומרים) אז גם עיר האושר; הכתיבה על אמנות ועל אגדות היא הצהרת אמון ותמיכה בבני אדם וברוחם, אבל רק לעתים רחוקות אני כותבת על אמנות פוליטית-אקטואלית (כרגע עולה בדעתי רק חריג אחד), כי גם העבודות הכּנות והנבונות ביותר צמודות מדי לרגע ולמודע. ולפני שאענה על השאלה שבכותרת כמה מילים על יצירה פוליטית במובן הכי ישיר של המילה שממשיכה לחיות בתוכי עשרות שנים אחרי שפגשתי בה.

"ויה דולורוזה" של להקת תמ"ר, תיאטרון מחול רמלה, הוצגה לראשונה בחצר תל חי ב1983. הטריגר על פי הכוריאוגרף אמיר קולבן, היה: "1982. מלחמת לבנון, סברה ושתילה, שיירות הפליטים. אי אפשר היה לברוח מזה."

חמשת הרקדנים לבשו גלימות ארוכות בחמישה צבעים: כחול, לבן, שחור, אדום, ירוק. כל אחד נשא שרפרף מתקפל וכמה כלי אוכל מקרקשים ממתכת, בצבע הגלימה שלו. זו היתה עבודת מסע בין תחנות בחצר תל חי. חמישה רקדנים, מוסיקאי (אחמד מסרי) שפרט על עוּד ושר, והקהל שליווה אותם והפך בלי משים לחלק מן השיירה.

באותה תקופה נאסר להציג את דגל פלסטין בפומבי ולהקת תמ"ר פירקה אותו לצבעים: חמשת צבעי הרקדנים היו חמשת צבעי דגל ישראל ופלסטין, כשצבע הלבן משותף לשני הצדדים. אני לא אכתוב פה על כל התחנות (הן מפורטות בספר הזה). אני זוכרת טור של רקדנים שעיניהם מכוסות, וידיו של כל אחד קשורות לגלימה של זה שלפניו כמו בשיירת שבויים או עבדים. אני זוכרת שאחד הרקדנים נשא על גבו שתיל של עץ זית שניטע בלבנת בטון, והאחרים הצליפו בו שוב ושוב בגלימותיהם, ולבסוף הניחו אותו על אלונקה שיצרו מהשרפרפים והביאו אותו לקבורה. אני זוכרת את הברזיות היבשות ואת הסוף שבו חזרנו לשער שממנו יצאנו והתברר שהוא ננעל. וכמה שהרקדנים התדפקו השער לא נפתח.

"ויה דולורוזה" היתה תיאטרון מחול על גבול המיצג, כולה פעולות, אובייקטים, צבעים; אני עדיין חושבת על הצבע הלבן המשותף לשני הדגלים, שהוא בו בזמן צבע המריבה (יש רק מנה אחת של לבן לשני הצדדים) וצבע החיבור, כמו איבר שחולקים תאומים סיאמיים, צבעו של השלום המוצלף והקבור ושל הדף החדש שנראה רחוק מתמיד.

יש קטע מסיפור של בורחס שאני חוזרת אליו פעם באיזה זמן. הגיבור מלומד מוסלמי מצטט משורר בשם זוהאיר שכתב כי, "במשך שמונים שנות יגון ותהילה ראה פעמים רבות כיצד מכה הגורל בבני-אדם כמו גמל סוּמא."

"אין לך כמעט אדם שלא יחוש אי-פעם כי הגורל עשוי להיות חזק ונוקשה, תמים ובלתי-אנושי כאחד," הוא מוסיף. "כדי לתת עדות לתחושה זו שהיא ארעית ואולי מתמדת, אך לאיש אין מפלט ממנה, נכתבו טוריו של זוּהאיר … הזמן ההורס מבצרים מעשיר את השירה. כאשר זוהאיר חיבר את שירתו בארץ-ערב היא באה לעמת שתי תמונות: תמונת הגמל הזקן ותמונת הגורל. כשאנו חוזרים אליה היום היא באה להדגיש את תהילתו של זוהאיר ולקשור את העצבויות שלנו בעצבויותיו של הערבי אשר מת לפני זמן רב. אז היו לדימוי זה שני יסודות, היום יש לו ארבעה … לפני שנים, כאשר שהיתי במאראקש תקפו עלי הגעגועים לקורדובה, הייתי משנן לעצמי את הפנייה שחיבר עבדול-רחמן לדקל האפריקני בגני רוזאפא: גם אתה, הו הדקל! / זר על האדמה הזאת…
הרי זו סגולתה המופלאה של השירה: מילים שצירף מלך המתגעגע למזרח, היו לי, גולה באפריקה, מקור נחמה כאשר תקפו עלי הגעגועים לספרד…"

("משנתו של אברואס", מתוך "גן השבילים המתפצלים", תרגם יורם ברונובסקי)

*

"ויה דולורוזה" היתה עבודה אנושית על פליטים באשר הם, בני אדם שברחו ממלחמה ואסון ומתדפקים על דלת נעולה. זה היה שנים ספורות אחרי שבגין קלט את פליטי ויטנאם, מהלך דמיוני במציאות הנוכחית. ורק תחשבו כמה עצבויות נוספו לה מאז.

*

ובחזרה לכותרת הפוסט. השתתפתי בשתי ההפגנות הגדולות (בערך) נגד חוק הלאום, על אף עיקומי החוטם משמאלי (על ה"דרוזים הלאומנים" של האחת) ומימיני (על דגלי פלסטין של האחרת). בהפגנה הראשונה הייתי בזווית גרועה לרמקולים ולא שמעתי מה אמרו, אבל באחרת שמעתי כל מילה על החוק "האכזרי והמרושע" כפי שקראו לו הדוברים. רבים ממכרי לא התרגשו מחוק הלאום בטענה שהוא ממילא חסר שיניים ולא משנה את המציאות. וגם בהנחה שהם צודקים, זה בדיוק מה שהופך אותו למרושע. ככה זה כשהחזק מכניס אצבע לעין של החלש.

גם חוק הנאמנות בתרבות וגם חוק הלאום הם החצנה של מציאות שכבר קיימת. אמנים מצנזרים את עצמם, מוסדות מפחדים, והמדינה היא כבר מזמן לא מדינת כל אזרחיה, וההבדל הוא שאמנות היא חתרנית מיסודה, יש לה נוגדנים נגד דיכוי. וגם אם תנוטרל לאיזה זמן היא תתאושש. אבל חוק הלאום נועד להפריד ולסכסך והוא מצליח.

*

עוד אקטואליה

היינריך פון קלייסט באנקדוטה אקטואלית

דימוי שרודף אותי

בלה בליסימה או משהו להאחז בו (פוסט אורח מאת אילן נוי)

כמה דברים על ספריית גן לוינסקי

על עמבה של חליל בלבין ומרב קמל

איציק מאנגר נגד חוק הנכבה

גני השררה

גני השררה

Read Full Post »

אחד הדברים המדהימים בספר [התצלומים של אלכס ליבק] הוא הנוכחות המסיבית של הדגל, דגל ישראל: לא רק כשהוא תלוי ברחובות – את זה הרי רואים כל הזמן – אלא בצמוד לגופם של אנשים, על הגב, על הראש, על החזה, אפילו על צווארו של פודל החוצה את הרחוב, ובתפקידים שונים: כחולצה, כחצאית, כצעיף, כשמיכה, כסוכך. זו לא רק אמירה ברורה על מה שפרטי ומה שלאומי כשני צדדים של אותו מטבע. יותר משהדגל הוא אביזר שימושי לכל דבר ועניין, נדמה שכאן הוא נהפך לטלאי, ניסיון עילג להסתיר תפרים גסים של זהות מודבקת, או תחבושת על פצע שאינו חדל לדמם.

שירה סתיו, הארץ

קבלתי חינוך ציוני. על פי מסורת משפחתית שהנהיג אבי היה עלי לקרוא פיסקה ממגילת העצמאות בסוף כל ארוחת שבת, והוא היה מסביר ומפרש. "היה עלי" כי לא הייתי חולמת להמציא טקס כזה בעצמי, ומצד שני לא התנגדתי בשעתו. לא ידעתי כמה זה מוזר, ובסוף כיתה א' זה קצת מחמיא כשמפקידים בידייך טקסט של גדולים. טקסי יום שישי לא היו רק תעמולה ואינדוקטרינציה (גם, גם) אלא ניסיון כן של אבי לשתף אותנו בדבר הכי יקר ופנימי שלו. איך תופסת מגילת העצמאות את המקום הכי יקר ופנימי של מישהו, זה נושא בפני עצמו. לא אכנס אליו פה, רק אזכיר אולי ששנים רבות לאחר מכן, כשבקשתי לראיין אותו על ילדותו, אבי תיכף אמר: "אני רק זוכר שהייתי חושב איך העם הקטן הזה, מה הוא עשה ובנה… כן, אני זוכר שזאת היתה מין מנטרה שחזרתי עליה בכל מיני צורות."

*

הכחול הראשון

ובהמשך לכל זה – הספר הראשון שקבלתי מאבי היה "יגאל ואוניית הזהב", או "הגדת ישראל" כפי שהוא מוגדר בכותרת הפנימית. מדובר בלקט שירים, סיפורים והגיגים ליום העצמאות בעריכת רפאל ספורטה (כולל שיר של דליה רביקוביץ', על הילד יצחק שמפליג למדינת ישראל, ומכיוון שהוא ממהר לחוג בה את השבת, הוא רותם לוויתן לספינתו). רבים מן הטקסטים נכתבו בידי ספורטה עצמו, כשהמוסיקליות והקלילות הטבעית שלו חותרות בלי משים תחת הנוקשות החינוכית. ובדיעבד, בגלל מאגרי התום שהתרוקנו, גם הודפות אותה אל גבול הפרודיה.

אני עדיין זוכרת את המפגש עם כמה מהטקסטים; עם "המפית המשובצת" של פניה ברגשטיין למשל, או עם שיר הדגל:

מתוך "יגאל ואוניית הזהב" מאת ובעריכת רפאל ספורטה, איירה איזה

מתוך "יגאל ואוניית הזהב" מאת ובעריכת רפאל ספורטה, איירה איזה

השיר שינה את הדגל. הוא עבר איכשהו מדו ממד לתלת ממד בזכות הדברים שראו דרכו. אבל העיקר היה בצבעים. תמיד אהבתי צבעים (כתבתי על זה בלי סוף, בכל מיני הקשרים, מהצבעים של כלבי אשמורת, ועד לאדום של רוחיר ון דר ויידן ואינגמר ברגמן, לכחול הוא צבע שערך הצהוב של שוויטרס, למנסרה השחורה של ינאי פרי, ועוד). השיר הקטן של ספורטה הוא מעין מסה מחורזת לגיל הרך על צבעי הדגל.

*

הכחול השני והשלישי

נזכרתי בשיר אי אז בשנות השמונים, בדרך למפגש אמנות בינתחומית שנערך בתל חי. נסעתי בטרמפים, ובכניסה לקריית שמונה על ארבעה תרנים גבוהים, התנוססו דגלים מוכָּרים-מוזרים: הכל היה רגיל, למעט הכחול שהוחלף בוורוד. זאת היתה מחאתה של האמנית רחל גלעדי על כך שבכוונה או לא ("לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת," אומרים הג'וקים של נורית זרחי) הוזמנו רק אמנים גברים לקחת חלק במפגש.

רחל גלעדי, הדגל, מוטות פלדה ומשי, 1983

רחל גלעדי, הדגל, מוטות פלדה ומשי, 1983

יש אומרים שהעבודה התיישנה. ייתכן. אבל רגע לפני שהטאבואים קרסו זה היה מפתיע, הנשיות הפתאומית של הדגל הלאומי, וגם מצחיק ומעורר מחשבה. הכחול כבר לא היה של געגועים ו"הר במרחקים" אלא של מגדר; ועוד בדרך לתל חי עם האריה השואג של טרומפלדור. (ואגב, רחל גלעדי גדלה במאה שערים וההיפוך שלה ממשיך ומתגלגל אחורה עד לטלית ששימשה השראה לדגל).

עשרים שנה לאחר מכן נפוצו בבתי הקפה שקיות סוכר של "שוגארט" שעליהן הודפסו תמונות וביוגרפיות קצרצרות של אישים בתולדות הציונות. המיצגנית הדס גרטמן שלחה לי את הרשימה. זה היה חלק מעבודה בשם "סוכר ציוני", וזו גם היא שצבעה את השמות, לא נגעתי.

1. יוסף טרומפלדור, 2. מנחם אוסישקין, 3. משה מונטיפיורי, 4. בנימין זאב הרצל, 5. צ'רלס וינגייט, 6. מאיר דיזינגוף, 7. א.ד. גורדון, 8. אלכסנדר זיד, 9. פנחס רוטנברג, 10. חיים נחמן ביאליק, 11. נפתלי הרץ אימבר, 12. אחד העם (אשר גינצבורג), 13. אהרון אהרונסון, 14. אליעזר בן יהודה, 15. מקס נורדאו, 16. אברהם יצחק הכהן קוק, 17. לורד ארתור ג'יימס בלפור, 18. צבי הרמן שפירא, 19. יהודה לייב פינסקר, 20. יצחק בן צבי, 21. אלברט איינשטיין, 22. חיים וייצמן, 23. יהושע חנקין, 24. ברל כצנלסון, 25. זאב ז'בוטינסקי, 26. שאול טשרניחובסקי, 27. אליהו בדש, 28. נחום סוקולוב, 29. אדמונד רוטשילד, 30. מרטין בובר, 31. דוד בן גוריון, 32. אליהו גולומב, 33. הנרייטה סאלד

אבות הציונות, איינשטיין על שקית סוכר

אבות הציונות, איינשטיין על שקית סוכר

.

הכחול הרביעי

בשנה שעברה מחה הרקדן אשר לב, יליד נצרת עילית, על מנשר גזעני שפרסם ראש העיר. לב שתה חלב כחול והקיא אותו תוך כדי הקראת – ובעצם "הַנְאָמָת" המנשר, הוא הפך אותו לנאום. הופעת אורח של ראש העיר ואנשיו הפכה את הפעולה המושגית המעט אוטיסטית לתיעוד כמעט מצחיק (לולא הוא היה כל כך ריאליסטי) של המצב. ובפרפרזה על פאול צלאן "חָלָב כחול שֶׁל גזענות אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב / שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלַה / שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים".

.

כחול זקן

ולסיום אלכס ליבק. דגלים מימי ההתנתקות. הכחול הוא בעצם כתום (כמו במילותיו האלמותיות של שדרן הספורט ניסים קיוויתי, ששועי תמיד מצטט: "לצופים בשחור-לבן – הפועל באדום"). אבל לא רק בגלל זה בחרתי בתצלום, וגם לא בגלל החושך, הצפיפות, האשפה, החד-פעמיות של הדגלים והזיקה בין פסיהם לפסי המחסום. הכול כל כך גס ואלים ופתאום דיוק: במקרה או שלא – מה שנותר מהמגן דוד הופך לזקנקן המחודד של המפגין (המתנחל).

צילם, אלכס ליבק

צילם, אלכס ליבק

*

עוד על הציונות של ילדותי

על שמלת השבת של חנה'לה, אם לא אונס שהושתק אז מה? 

סיפור על אדמה וחושך (על "רגבי הגליל" של פניה ברגשטיין)

על "המפית המשובצת" של פניה ברגשטיין

פוליאנה ואני

וגם הבדיחה היתה עלי (על "הגבעה" של רועי אסף)

*

*

Read Full Post »