Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘דאדא’

זאת ההרצאה שלי בכנס הפנקס השלישי והמשובח והעשיר והמעורר והמשמח שהיה היום.

*

רציתי לדבר על האיורים הנפלאים של תום זיידמן פרויד ל"ספר סיפורי הארנבת", על המסתורין והמורכבות והחדשנות, על העומק האינטלקטואלי והעוצמה הרגשית, על תולדות האמנות שמוטמעות באיורים (כן, כל זה ויותר!), וגם על בני אדם צעירים שקוראים להם ילדים, וכמה הם, או רבים מהם, זקוקים לאמנות כזאת. ככה התחלתי. ואז, כמו כיפה-אדומה התפתיתי לפרחים בצד הדרך…

בסוף נולדה טרילוגיה. היום נדבר על איור אחד נפלא. וכל מה שקרה לי עם הזאב וכולי – יסופר בהמשך בעיר האושר.

ובכן, למי שלא מכיר, תום זיידמן פרויד היתה "מאיירת כמעט גאונית – ואולי גאונית באמת של ספרי ילדים", כפי שאמר עליה גרשום שלום, שגם תיאר אותו בטובו כ"מכוערת עד לגבול הציורי". היא נולדה בווינה ב-1892 כמרתה-גרטרוד פרויד (אחייניתו של הפרויד) וגדלה בגרמניה; את השם הגברי תום היא אימצה לעצמה בגיל חמש עשרה, בפמיניזם שהקדים את זמנו. היא היתה אמנית, סופרת ומו"לית. כבדת ראש, שאפתנית, אינטלקטואלית, בוהמיינית, מעשנת בשרשרת, מוקפת בגברים מיוחסים: גרשום שלום התוודע אליה כשחיזר אחרי אישתו לעתיד שגרה בדלת ממול, ולטר בנימין כתב הקדמות נלהבות לספריה, זלמן שוקן גייס את עגנון לחבר חרוזים לאיוריה (בספרו של חיים באר, "גם אהבתם גם שנאתם" יש תיאור נלבב של עגנון שעוטף את איוריה בכותנות הלילה שלו כשהוא נוסע לפגוש אותה במינכן). ביחד עם בעלה היא יסדה הוצאת ספרים לילדים בשם פֶּרֶגְרִין (שפירושו "הלך", "זר" "נווד"), ושניהם יחד יסדו עם ביאליק את הוצאת "אופיר", שהתפרקה תוך שנתיים בעקבות סכסוך כספי. ב1929 התאבד הבעל. תום שקעה בדיכאון וחדלה לאכול. היא אושפזה בסנטוריום. הדוד פרויד התערב וכשל, וכעבור ארבעה חודשים היא מתה מאנורקסיה והשאירה את אנג'לה-אביבה ילדה שבורת לב בת שבע, וערימה של ספרים נפלאים (שניים מהם נכנסו לרשימת חמישים הספרים הגרמניים היפים – לא רק לילדים – מאז ומעולם). רק כמה מהם תורגמו לעברית.

כריכת "ספר סיפורי הארנבת"

כריכת "ספר סיפורי הארנבת"

ספר סיפורי הארנבת מכיל שתים עשרה מעשיות על ארנבות, שתום (אני אקרא לה כך ברשותכם, בשם שנתנה לעצמה, כדי לא לעצבן את האוזניים) בחרה, עיבדה ואיירה להפליא, איור אחד לכל סיפור.

תשע שנים אחרי מותה, תרגם ביאליק עשר מתוך שתים עשרה המעשיות ופרסם אותן בלווית איורים של בינה גבירץ, בלי שום קרדיט לתום.

ב1994 תורגם הספר כולו על ידי שלמה אבס ויצא בהוצאת עגור עם האיורים המקוריים. אני אראה עכשיו כמה מהם:

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"כלת הארנב"

"כלת הארנב" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבות והצפרדעים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבות והצפרדעים", איירה תום זיידמן פרויד

*

הצהרתי קודם שתום היתה חדשנית גדולה, אבל ב1908, 16 שנים לפני ספר הארנבות שלה, יצא בגרמניה ספר ארנבות אחר, מאת כריסטיאן מורגנשטרן (1871-1914) משורר גרמני חשוב ממבשרי האבסורד בספרות, עם איורים של קרל אדמונד פון פרייהולד (1878-1944).

כריכת ספר הארנבים של כריסטיאן מורגנשטרן

כריכת ספר הארנבונים של כריסטיאן מורגנשטרן

והנה כמה איורים מתוכו:

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

דומה? בטח. אפילו מעריציה הגדולים מושכים בכתפיהם בשמץ אכזבה; מה שמזכיר לי את ההקדמה לפצפונת ואנטון שבה מצהיר אריך קסטנר שמדובר בסיפור אמיתי שפורסם בעיתון. "אהה, אתם חושבים לעצמכם," הוא כותב, "ומסננים דרך השיניים: אהה, קסטנר זה גנב את הסיפור. בכלל לא!" הוא מתקומם, כי זה ההוקוס-פוקוס שלו שהפך את הידיעה לספר. וגם לתום יש הוקוס-פוקוס משלה ועוד נגיע אליו, אבל ברגע הראשון אי אפשר שלא להבחין בדמיון: בקו, בצבעוניות, בקומפוזיציות הפשוטות והנקיות… פרייהולד אמנם קצת יותר עליז, אולי בגלל שהוא מאייר חרוזי שטות לפעוטות. הארנבות שלו הן בעצם ארנבוני פסחא, דמויות פולקלוריסטיות שנותנות מתנות לילדים. לפני שסופחו לנצרות (ביחד עם ביצי הפסחא), הן היו סמל של פריון בחג האביב. ופרייהולד אמנם מצייר גן עדן אביבי, תור זהב של ארנבונים וביצים.

אבל הרי לא הייתי מטריחה אתכם בשביל קצת איפוק ומלנכוליה. יש שני הבדלים עצומים בין האיורים של תום לשל פרייהולד. כדי לעמוד על הראשון צריך לבחון את היחס בין הטקסט לאיור.

נתחיל ממורגנשטרן. מן האיור האחרון שלמעלה: זה הטקסט שנלווה אליו:

ארנב הפסחא בדיוק מטיל את הביצה שלו/ כשפרפר עובר לידו/ מאחוריו הים הכחול / המוקף בחופי רחצה. (תרגום מילולי איקו שמחאי).

היחס? אחד לאחד עד הפרט האחרון: ארנב הפסחא בדיוק מטיל את הביצה שלו/ כשפרפר עובר לידו/ מאחוריו הים הכחול / המוקף בחופי רחצה.

עוד אחד? הנה הטקסט שנלווה לאיור שלמטה:

די די דידל דום/ אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו על דשא יפה וירוק X2 / מימין ומשמאל מנגנים, די די דידל דום / אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו בזוגות / על דשא ירוק ויפה. (מתוך, ספר הפסחא של כריסטיאן מורגנשטרן. תרגום מילולי, איקו שמחאי), אייר קרל אדמונד פון פרייהולד

די די דידל דום/ אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו על דשא יפה וירוק X2 / מימין ומשמאל מנגנים, די די דידל דום / אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו בזוגות / על דשא ירוק ויפה. (מתוך, ספר הפסחא של כריסטיאן מורגנשטרן. תרגום מילולי, איקו שמחאי, אייר קרל אדמונד פון פרייהולד)

זה דיוק משפטי כמעט, מסוג "ברחל בתך הקטנה": אנחנו (הילדים) רוקדים עם הארנבים שלנו, בזוגות, על דשא ירוק ויפה. מימין ומשמאל מנגנים.

וכך הלאה.

ועכשיו אקרא סיפור קצר מהספר של תום:

טייל לו ארנב באחו.
"הי הופ! הי הופ!" קרא וצהל, קיפץ ודילג בעליזות.
והנה בא לקראתו שועל.
"יום טוב! יום נהדר!" קרא הארנב. "כה שמח אני וכה מאושר! עליך לדעת: התחתנתי היום!"
"אוהו! זה טוב!" אמר השועל.
"המממ… לא, זה דווקא לא טוב," אמר הארנב. "אישתי מכשפה מרשעת היא!"
"אוי… אם כך הרי זה רע מאד," אמר השועל.
"אה… זה דווקא לא כל כך נורא," אמר הארנב. "עשירה היא האישה: כסף רב יש לה – וגם בית!"
"טוב מאד! טוב מאד!" אמר השועל.
"הו, זה לא טוב כלל וכלל!" אמר הארנב. "כי הבית נשרף כולו עם כל הרכוש שבתוכו!"
"אוהַּ! הרי זה רע מאד! רע מאד!" אמר השועל.
"אה… גם זה לא כל כך נורא – לא ולא! כי המכשפה המרשעת נשרפה יחד איתו…"
(תרגם שלמה אבס)

וזה האיור של תום:

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

זה כבר שונה לגמרי מפרייהולד. במקום להמחיש סצנה מסוימת תום בחרה לצייר את הסיפור כולו בו זמנית. הגיבורים משוכפלים כמו בספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן, כשהוא אומר על אחת הדמויות:

היא היתה "עדנה של הרפתקת אהבה מרה אחת … ועדנה של הלימודים באוניברסיטה … ועדנה שלאחר ניתוח הגידול הזעיר ברחם, וזו שבמשך שבוע תמים לעסה במו פיה פירורי בצק לגוזל העירום שנפל אל קינה וגווע בידה, ועדנה של ההתפעמויות והדכאונות, של הבדידויות והחרדה."

גרוסמן עדיין נשמע חדשני ותום הקדימה אותו בעשרות שנים: הארנב-החתן, הארנב-המוכה, הכלה, האישה-המכה, וגם הארנב-המְסַפֵּר והשועל מסיפור המסגרת – מתקיימים כולם בו זמנית באותו מרחב.

מה היתה ההשראה לבחירה הזאת?

אני מהמרת על הדאדא, תנועה אמנותית שקמה על חורבות מלחמת העולם הראשונה (1916-1923). הדאדאיסטים התנגדו ללוגיקה, להררכיה ולסדר הקיים של החברה והאמנות. הם דגלו בשטויות וקיימו בין השאר, ערבים של "שירה סימולטנית" שבהם מספר אנשים מקריאים טקסטים שונים, לעתים בשפות שונות, בו בזמן ובקקפוניה גמורה.

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

זה הכי קרוב שמצאתי: רישום שמתעד ערב פוטוריסטי: המוסיקה, המחול, הדקלום והציור קורים בבת אחת. אפשר כמעט לשמוע את הקקפוניה. הדאדאיסטים אמנם נבדלו מהפוטוריסטים ברציונל, באווירה ובאנרגיה, אבל הקקפוניה והסימולטניות משותפות. "סימולטניות" זאת בכלל מילת קסם באמנות של תחילת המאה העשרים. לא רק בדאדא ובפוטוריזם. יש למשל קוביזם סימולטני, שבו מראים אובייקט בו זמנית מכמה זוויות, יש אפילו בגדים יפהפיים שעיצבה סוניה דלוניי שנקראים "בגדים סימולטניים" (במקרה שלה הסימולטניות קשורה לצבעים, לא ניכנס לזה עכשיו).

סוניה דלוניי, "בגדים סימולטניים", 1923-1924

סוניה דלוניי, "בגדים סימולטניים", 1923-1924

*

ובחזרה ל"ארנב שהתחתן פעם": גם הטקסט הוא מין שטות דאדאיסטית שחותרת תחת הסדר הקיים. לא שטות עליזה מהסוג של מורגנשטרן-את-פרייהולד, אלא שטות קיומית שמכסה על הרבה כאב. יש כמה כאלה בספר.

זאת ועוד: תום נטועה במודרניזם בשתי רגליה; אבל במקום לבחור בזרם זה או אחר, היא רוקחת לעצמה את התרכובת החד פעמית שלה: היא מציירת בקו הנקי של עידן המכונה (ראו סוניה דלוניי למעלה, או הבאוהאוס ואוסקר שלמר). היא מבטלת את הלינאריות במחי יד דאדאיסטית, אבל בעמקי נשמתה היא בעצם אקספרסיוניסטית.

האקספרסיוניזם שפרח בגרמניה ברבע הראשון של המאה העשרים (1905-1925) התאפיין בביטוי מתפרץ של רגשות כמו כאב, ייאוש וחרדה. האמנים השליכו את העולם הפנימי שלהם על מה שציירו. זה התבטא בצבעים עזים, קומפוזיציות דחוסות, אלכסוניות, לא יציבות, או במשיכות מכחול תזזיתיות כמו אצל אמיל נולדה למטה.

אקספרסיוניזם: פרנץ מארק, שני חתולים, כחול וצהוב, 1912

אקספרסיוניזם: פרנץ מארק, שני חתולים, כחול וצהוב, 1912

אקספרסיוניזם: אמיל נולדה, ריקוד פראי של ילדים, 1909

אקספרסיוניזם: אמיל נולדה, ריקוד פראי של ילדים, 1909

אקספרסיוניזם: לודוויג מיידנר, 1913, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

אקספרסיוניזם: לודוויג מיידנר, 1913, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

אני רוצה להתעכב קצת על הציור שלמעלה. כי (לפי עניות דעתי) "הנופים האפוקליפטיים" של לודוויג מיידנר השפיעו על תום ישירות. לא על ספר הארנבות אמנם, אלא על "מסע הדג", הפואמה הסוריאליסטית שכתבה ואיירה.

מתוך "מסע הדג", כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

מתוך "מסע הדג", כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

"מסע הדג" נפתח בחלום של ילד שצועד ברחוב לילי ובידו צנצנת עם דג זהב. הדג הולך וגדל עד שהצנצנת מתפוצצת. האיור של תום הוא מעין חלום עדין על הנופים האפוקליפטיים של מיידנר, גרסה בהירה ומאופקת של סרט האסונות שלו, כולל הבתים והירח.

בתים וירח: מימין, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", משמאל, תום זיידמן פרויד, מתוך "מסע הדג"

בתים וירח: מימין, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", משמאל, תום זיידמן פרויד, מתוך "מסע הדג"

וכולל היחס בין הבתים הקורסים לאדום הגדול והמפורק בתחתית, שדומה לדג גדול ויש לו אפילו עין של דג משמאל.

לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

זעקות ודגים אדומים: למעלה, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", למטה, תום זיידמן פרויד מתוך "מסע הדג"

זעקות ודגים אדומים: למעלה, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", למטה, תום זיידמן פרויד מתוך "מסע הדג"

האיש הזועק בצד השמאלי של הציור של מיידנר וגם האבק הכחול והפסים הצהובים, כמו התמזגו לילד זועק לבוש בכחול עם פסים צהובים של שיער של תום. (וכן, אני יודעת שכבר הזכרתי את זה כאן, אבל רק עכשיו, דרך ספר סיפורי הארנבת, הבנתי באמת את הזיקה של תום זיידמן פרויד לאקספרסיוניזם). "מסע הדג" נוצר בעקבות טביעת אחיה האהוב. אולי בגלל זה הכאב כל כך חשוף. אבל בדרך כלל הזיקה שלה לאקספרסיוניזם היא הרבה יותר מוצפנת.

תום זיידמן פרויד היא אקספרסיוניסטית סמויה, או מובלעת, כמו בסיפור של ר' נחמן על בן המלך שהשתגע וחשב שהוא תרנגול הודו, ולכן התפשט כולו ואכל שאריות מתחת לשולחן. וכולם היו אובדי עצות, עד שבא הרופא החכם והתפשט וישב איתו מתחת לשולחן וטען שגם הוא הינדיק (כלומר תרנגול הודו). ואחרי כמה זמן הוא סידר שישליכו להם כותנות מתחת לשולחן, והסביר שאפשר להיות הינדיק גם עם כותנת, וכך עם שאר הבגדים, ואחרי שהיו לבושים הוא סידר שיגישו להם ארוחות מתחת לשולחן, כי אפשר להיות הינדיק ולאכול מצלחות, ובשלב האחרון הם כבר ישבו ואכלו עם כולם, כי "אפשר להיות הינדיק גם ליד השולחן".

ואילו תום מוכיחה שאפשר להיות אקספרסיוניסטית גם עם צבעים עדינים וקווים מאופקים וקומפוזיציות מאוזנות ומרווחות. היא מצליחה לבטא את הכאב והחרדה מבלי להחצין את העיוות.

אצל פרייהולד הצבעים נעימים כי התוכן נעים. הקומפוזיציות מאוזנות כי העולם מאוזן. ואילו אצל תום זיידמן פרויד הצבעים הנעימים והקומפוזיציות המאוזנות נמצאים במתח עם העלילה הסוערת והרגשות הסותרים. האיור ל"ארנב שהתחתן פעם" מכיר בשטות וגם חושף את אחורי הקלעים הרציניים שלה.

וזה מה שנפלא אצל תום זיידמן פרויד: שבניגוד לדאדאיסטים היא לא נעצרת בפריעת הערכים הבורגניים. האיור שלה הוא לא קקפוניה אלא פוליפוניה, מושג מתחום המוסיקה שפירושו רב קוליות, מוסיקה שנשמעים בה כמה קולות ביחד וכולם חשובים; האושר של החתונה מתקיים בו זמנית עם חורבן הבית. זה קונטרפונקט, מונח מוסיקלי שהיה חביב על מורי ורבי לרישום, יוסף הירש: צירוף של שתי מלודיות עצמאיות שיוצר מרקם הרמוני, כמו במוסיקה של באך.

האיור מקנה לסיפור מורכבות ודחיסות שירית.

למעלה ולמטה, מתוך "הנסיך הקטן" (1943).   (האם אנטואן דה סנט אקזופרי הושפע מתום זיידמן פרויד?)

למעלה ולמטה, מתוך "הנסיך הקטן" (1943). (האם אנטואן דה סנט אקזופרי הושפע מתום זיידמן פרויד?)

האופק העגול נותן תחושה של כדור הארץ, ואולי כוכב נוסח הנסיך הקטן, שמאוכלס בדמויות מנותקות; כל אחת מהן שקועה ברגע שלה. ותום, כמו "המלאך" של פנחס שדה, משקיפה מלמעלה ורואה:

… נשים מהן נעזבות ומהן נאהבות.
ורבים קונים ומוכרים ובונים בתים.
ולהם שם אשר הם חיים אבל הם מתים.
עולם זה אין לו תקומה.
המוות רוכב על סוס בשמיים בתכלת, בדממה.

פינה באוש, 1980, התיאטרון-מחול הסימולטני והפוליפוני שלה ממשיך את האיור הפוליפוני של תום זיידמן. שתיהן ליריקאיות גדולות, כל אחת בתחומה.

פינה באוש, מתוך 1980. תיאטרון המחול הסימולטני והפוליפוני של באוש ממשיך את האיור הפוליפוני של תום זיידמן. שתיהן ליריקאיות גדולות, כל אחת בתחומה.

הפרשנות פתוחה ותלויה במתבונן:

האם זה "הבל הבלים הכול הבל" ו"מקרה אחד יקרה את כולם" כמו אצל קוהלת?

ואולי זאת קינה על אושר ותמימות אבודה?

ואולי זאת בכלל שמחה, לפי ההגדרה של לורטה, מספר הראיונות הנפלא נהגה בחשיכה.

לורטה, ילדה עוורת בכיתה ז' עם חיים מורכבים מאד (אמא אלכוהוליסטית, אחות שהתאבדה) נשאלת על ידי הסופרת הליטאית ונדה יוקנייטה, מהי שמחה:

"שמחה…" עונה לורטה, "שמחה זה מגוון."
"מגוון?" שואלת הסופרת.
ולורטה אומרת: איך אני אסביר? זה גם עצב, גם נועם, גם פחד, גם צחוק, הכל כמו בדיפוזיה.
והסופרת: החוויות המגוונות ביותר, כולן יחד?
ולורטה: אם תתעצב טיפונת יותר מדי, זה כבר יהיה עצב. אבל אם טיפונת מהכל בחלקים שווים, אז זו כבר שמחה. בשבילי החיים עצמם מלאים בשמחה.

איור לכתב יד של הספר "עיר הגבירות" מאת כריסטין דה פיזן, המאה ה14

איור לכתב יד של הספר "עיר הגבירות" מאת כריסטין דה פיזן, המאה ה-15

והערה אישית (כאילו שכל השאר לא). לצערי לא זכיתי להתוודע לאיורים של תום זיידמן פרויד בילדותי. אבל התמונה הזאת שלקוחה מספר אמנות שאיתו גדלתי, השפיעה עלי וריתקה אותי; לא רק בזכות מסתרי המלכה הבנאית. לקח לי זמן להבין שזה קומיקס בלי גבולות. שהאישה בשביס הלבן והמלכה בשמלה האדומה, מופיעות גם בבית וגם בחוץ, רק בזמנים שונים. וגם כשהבנתי זה לא הפחית מהקסם, מהאמת והמסתורין. כי הזמן הוא אולי לינארי, אבל התודעה היא מרחב פוליפוני. הזכרונות והגילים מתקיימים בו זמנית, התת מודע לא מכיר בסתירות.

ובחזרה לארנב – האם האיור הזה מתאים לילדים, האם הוא לא קודר מדי בשביל יצורים תמימים ועליזים? ובכן, הנה למשל ציור של בני הבכור  מגיל חמש בערך.

נמר גולן (בן חמש בערך) הליצן הבוכה

נמר גולן (בן חמש בערך) הליצן הבוכה

לגמרי מתחת לשולחן (מבחינת האקספרסיוניזם). איזה עוצמה של כאב וייאוש, והוא עוד טוען שהיתה לו ילדות מאושרת…
האיורים של תום מכירים בכאב הזה, וכמה שהם עצובים הם לא מייאשים, כי יש בהם מידה של משחק, כלומר של אמנות, על פי הגדרתו של האמן והבמאי הפולני תדאוש קַנְטוֹר. קנטור יצר בשעתו הצגה בשם "הכיתה המתה", שבה שחקנים מבוגרים, לבושים כמבוגרים, מגלמים ילדים בכיתת בית ספר. וזה מה שהוא אמר על זה בראיון:

"המבוגרים, הזקנים, הישישים, כבר שכחו את הוויית הילדות שהיא ההוויה החיה ביותר, שהעוצמה הגדולה ביותר טמונה בה. מאוחר יותר מאבדים את זה. הופכים למבוגרים, לרציניים, למנהלים, לפקידים, לנשיאים. הילדים אינם מכירים את החיים הרציניים לכאורה. הם משחקים במלחמה, באהבה… הם רק משחקים, וזוהי תמצית האמנות."

תום לא סתם מעתיקה את המציאות כואבת, היא עורכת אותה מחדש ומשחקת בה כמו ילדה ואמנית ותוך כדי כך פותחת דלתות וחלונות לנפש, לתודעה ולתרבות.

וההבדל השני בין תום זיידמן פרויד לפרייהולד? הו, לשם כך תצטרכו לחכות להמשך. הזמן שלי נגמר.

*

כאן מסתיימת ההרצאה.

אבל תם ולא נשלם. לפוסט המשך: ביאליק נגד כלת הארנב

*

להרצאה שלי בכנס הפנקס השני: ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

*

עוד על איורים בעיר האושר

העץ הנדיב, מה אומרים האיורים?

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

יש לי משהו עם אוטיסטים

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד רבים רבים

ברכות גדולות לירמי פינקוס שזכה בפרס בן יצחק לאיור. על האיורים הנפלאים של גוזמאי הבדאי כתבתי פה.

*

עוד הכלאות של פנטזיה ואוונגרד

הנסיך הקטן והאוונגרד כפי שהסברתי אותם לענת

האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס

*
עוד על תום זיידמן פרויד: איור וכוריאוגרפיה

תודה מיוחדת: לאיקו שמחאי שתרגמה את ספר הארנבונים של מורגנשטרן

ולאילה דרורי, נכדתה של תום זיידמן פרויד שפתחה לי את כל האוצרות.

*****************************************************************************************************

ובלי שום קשר, אבל קורה אוטוטו – ידידי היקר שועי רז, שרבים מכם מכירים מן התגובות המלאות ידע ותובנות (וגם המצחיקות מאד, תלוי מתי) בעיר האושר, ואולי גם מן הבלוג החכם והמלנכולי שלו פרא אדם חושב – פותח סדרה של 12 מפגשי לימוד רב תחומיים על שתים עשרה יוצרות, מסימון וייל ועד רות דולורס וייז, אביבה אורי, דליה רביקוביץ', ז'קלין כהנוב ועוד (וגם אותי, הפלא ופלא, הוא העמיד בשורה הנכבדה הזאת) בסיפור פשוט בתל אביב. נותרו עוד מספר מקומות. אם אתם רוצים לחשוב על אמנות לרוחב ולעומק, מתוך דיאלוג פתוח ומלא שכל ולב, מהרו והרשמו!

*****************************************************************************************************

ועוד בלי שום קשר, אבל איכותי ומבריק, מחורז להפליא ומצחיק ילדים והורים, שלא לדבר על המוסיקה!

יואל אמר, הזוכה הגדולה של פסטיבל חיפה להצגות ילדים, ואוטוטו הדיסק.

עכשיו בהדסטארט. אתם מוזמנים לקנות אותו מראש ולהפיץ.

ותבואו על הברכה והתענוג.

ואתם סתם יכולים לבוא לאחת ההצגות הקרובות:

בשבת 25/10 11:00 בבוקר במוזיאון תל אביב, רכישת כרטיסים: 03-6077020 הכרטיס כולל כניסה למוזיאון

בשבת 8/11 11:00 בבוקר בתיאטרון הקרון בירושלים – כרטיסים בתיאטרון הקרןם: 025667880

ביום ב' 17/11 ב17:00 בבית יד לבנים בתל אביב – כרטיסים דרך תיאטרון הקרון 02-5667880

*****************************************************************************************************

Read Full Post »

אז ככה, "הגבעה" של רועי אסף היתה העבודה הטובה ביותר בהרמת מסך 2012 (וידוי נאות – ראיתי רק שלוש תוכניות מתוך ארבע). היא תעלה מחדש ב28 לדצמבר במסגרת ערב שלם של עבודותיו.

רשומה עתירת ספוילרים. עדיף לקרוא אחרי הצפייה כדי לשמור על טריות.

*

מכבי בסרביה 1931

מכבי הצעיר, בסרביה 1931

זה מתחיל במארש "צה"ל צועד" בניצוחו של אל"מ גרציאני, כפי שכתוב בתכנייה. שני גברים צעירים רוקדים בקדמת הבמה ואחד עומד בצד ובעומק, ספק מתבונן ספק ניצב בדום מתוח. הגברים מזוקנים קלות. לָעומד צמה ארוכה. הריקוד מורכב מפיסות של ריקודי עם וטקסי חג ומסכת. פה ושם משתרבבת לה תנועה זרה, גירוד תחת נניח, שמוחצן ומוקפץ אף הוא בקצב המארש. ביחד, תמיד ביחד. אין אֶרֶס בכוריאוגרפיה; היא מפלרטטת עם הפרודיה בלי לחצות את הקו. הנעורים, הנופך ההומואירוטי, הבגדים הלא-צבאיים בעליל – חולצות טריקו ומכנסי בד בצבעים פסטליים; צהוב, ירוק, כחול, אדום, ורוד, אפור – שומרים על חן וחום.

כשהמארש מסתיים "העומד" נופל. לא "מתעלף" אלא נופל קדימה זקוף ונוקשה כמו חייל בדיל. הרוקדים חשים אליו ומספיקים לאחוז בו לפני שהוא פוגע בבמה.

עדי נס (מתוך סדרת החיילים)

עדי נס (מתוך סדרת החיילים)

.

כל כך קל להגחיך את מילון הגוף הציוני אבל רועי אסף לא נופל למלכודת. הוא פשוט מראה את התרוקנותן של המחוות. באמצע הצחוק של "צה"ל צועד" נזכרתי פתאום בגועל של הדאדאיסטים מן השפה שהושחתה על ידי הפוליטיקאים והעיתונאים הגרמנים:

"שאיפות התפשטות טריטוריאליות, שוביניזם, לאומנות ותוקפנות תוארו במילים 'מכובסות' כצורך בביטחון, כאהבת המולדת (ארץ האבות), כזכות טבעית, כצדק וכו'. השפה הפכה צבועה, מתחסדת, שיקרית. הוגו באלנגעל ממנה והחליט להרוס אותה. אבל איך יכול אדם בוגר, קורא, כותב ומדבר, להרוס שפה?" – שואל עתי ציטרון בקולה של המילה.

בשירת הג'יבריש המצחיקה-מסתורית שהמציא באל, במילים המשוחררות ממשמעות שדקלם בכובד ראש:

gadji beri bimba glandridi laula lonni cadori – וכן הלאה.
וגם רועי אסף בדרכו, מפרק את הטקסים והמחולות למין ג'יבריש ציוני.

את "הנער" הזה שעומד ללא נוע ולפתע פתאום קורס לו בעומק הבמה, אני זוכרת ממגש הכסף:

דֹּם הַשְׁנַיִם יִגְּשׁוּ/ וְעָמְדוּ לִבְלִי-נוֹעַ./ וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים.// אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע וָקֶסֶם,/ וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם שׁוֹקְטִים,/ יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף/ שֶׁעָלָיו לָך נִתְּנָה מְדִינַת הַיְהוּדִים.// כָּךְ יֹאמְרוּ וְנָפְלוּ לְרַגְלָה עוֹטְפֵי צֵל,/ וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל…"

הנער הזה הוא המת החי שנשאר איתנו. "הוּא הוֹלֵךְ בַּשָּׂדוֹת. הוּא יַגִּיעַ עַד כָּאן / הוּא נוֹשֵׂא בְּלִבּוֹ כַּדּוּר עוֹפֶרֶת" כתב אלתרמן בשיר אחר. זה נשמע קצת מקברי כשאני כותבת, אבל זה היה הרבה לפני עידן הזומבים, המתים עוד לא ידעו שהם מתים, הם המשיכו לרוץ על אדי התום והתעמולה וחוסר המודעות והביחד, הרבה אחרי שהם עברו את הצוק.

בעבודת הוידאו הסטטית (בתמונה למטה) של ארז ישראלי הם חלק מפירמידה אנושית, מגן דוד מ"אתלטים" ו"גופות". אם תשלימו את המגן דוד בדמיונכם תבינו שהאתלטים גם עומדים על גופות (והמשולש התחתון בכלל "קבור" באדמה), זה נותן להם יציבות.

.

ארז ישראלי, מגן דוד. עבודת וידאו סטאטית

ארז ישראלי, מגן דוד. עבודת וידאו סטאטית. אתלטים וגופות. מטבע הדברים וכוח הכבידה המגן דוד קטום. השפיץ התחתון כמו קבור באדמה

.

המגן דוד של ישראלי כמו הגבעה, נוצר בדיעבד, במבט לאחור. ובכך מסתיים הדמיון. ארז ישראלי חזיתי ומצלצל. רועי אסף הרבה יותר אגבי ומלא חיים.

ובחזרה לגבעה: המארש מתחלף בצלילי גבעת התחמושת פס הקול של מלחמת ששת הימים. התפכחות מוגנבת רק אחר כך, דרך I started a joke קינת הפופ הנוסטלגית של הבי ג'יז:

I started a joke, which started the whole world crying
But I didn't see that the joke was on me, oh no

Til I finally died, which started the whole world living
Oh, if I'd only seen that the joke was on me

המת החי והלוחם מתחלף במֵת מונפש בעל כורחו, שגם הוא בתורו הופך לסתם גופה, משקולת שמפריעה לבריחה. הגבעה היא כרוניקה של התפכחות והתפרקות. תמונת הסיום מזכירה את תמונת הפתיחה. בשתיהן יש דמות שמתבוננת בשתיים האחרות כמו ב"לפני ואחרי" עגום: בתמונת הפתיחה יש סולידריות ותקווה ואופק שאליו נושאים עיניים. בתמונת הסיום יש דמות שנמלטת מגופה ודמות שעומדת בגבה לקהל, מתבוננת אחורה לָעבר, לצלילי תרועת אשכבה.

איפה טמון הקסם של הגבעה? אולי בתחושה שרועי אסף מבטא – לא פחות ולא יותר ממה שהוא מרגיש. זה קשור גם ליכולת שלו להתבונן בלי להתנכר (שלא כמו הרשע מההגדה של פסח ששואל "מה העבודה הזאת לכם?" לכם ולא לו), וגם לחיוניות וחן. אני כבר לא זוכרת אם זה היה פשנל או אמרגן מיתולוגי אחר שניסה לזקק פעם את הנוסחה המנצחת: אם בהתחלה צוחקים ובסוף בוכים, זה שלאגר (להיט).

.

מתוך "הגבעה" מאת רועי אסף

מתוך "הגבעה" מאת רועי אסף, צילם גדי דגון

*

הגבעה, מאת רועי אסף: רקדנים שותפים ליצירה – יגאל פורמן, שלומי ביטון, רועי אסף (כולם מצוינים, מ. ב.), פסקול ותלבושות – רועי אסף, עריכה מוסיקלית ומוסיקה מקורית – שלומי ביטון, ניהול חזרות – מלני ברסון, תודה מיוחדת לרונית זיו

***

עוד על המילון הציוני

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהוכחש, אז מה?)

סיפור על אדמה וחושך

פוליאנה ואני (והחלום הציוני)

*

עוד על תיאטרון מחול

פינה באוש – הסוד

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות, על אוהבים אש של יסמין גודר

על דגי זהב של ענבל פינטו ואבשלום פולק

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

וכן הלאה

*

ועוד שלוש הודעות:

היום בין אחת לשתיים בלילה, אני מתארחת בגל"צ ב"ציפורי לילה מתפייטות" עם דורי מנור ושרהלה בן אשר. והנה גם הלינק – התוכנית מתחילה בחצות, אני מצטרפת רק בשעה השנייה.

"הַשָּׁעוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁל סִינְדֶרֶלָה עָבְרוּ שָׂם לְמַטָּה בַּמִּטְבָּח. / הָיְתָה לָהּ חֵרוּת הַדַּעַת / אִם נֹאמַר אֶת זֶה כָּךְ" (דליה רביקוביץ, סינדרלה במטבח). נפליג ב"ציפורי לילה מתפייטות" הרחק הרחק מכאן – אל עולם של לכלוכיות ושל נסיכים, של זאבים רעים ושל פיות טובות. נשוח על האחים גרים ועל שארל פרוֹ, וגם על שלל אגדות ספרותיות – הנס כריסטיאן אנדרסן, אוסקר ויילד, את"א הופמן… בשעה השנייה נהרהר על משמעותן של האגדות בחיינו בסיועה של האמנית והסופרת מרית בן ישראל (סיפורים יכולים להציל). גלצ, יום ב', 12-2 ואח"כ ברשת.

*

בשבוע שעבר חזרתי לפסטיבל ריקודי חדר אחרי שנים רבות. זה היה בשעתו הארדקור כתב תנועה ומאז התרחב והתגוון ועדיין נותר מחובר בחבל טבור ארוך. את הכנס המרתק כבר החמצתם למרבה הצער, אבל השאר יירקד גם בירושלים. אם הייתי צריכה לבחור ערב אחד הייתי בוחרת כנראה ביום רביעי, בזכות עמוס חץ שהיום בגיל 79 הוא רוקד נפלא מתמיד, ובזכות "מחווה לטובע" המחווה של שלי פלמון (גילוי נאות, היתה פעם תלמידה שלי אבל זה לא משנה) ל"גלגול" של קפקא.

ריקודי-חדר-איפלייר

ואת המופע הבא לא ראיתי, אבל אני הולכת לראות:

NAV

Read Full Post »

שירה טיפוגרפית של גיום אפולינר – 1880-1918, עוד אחת מהדמויות ששייטו בין תנועות האוונגרד של תחילת המאה (הוא זה שטבע בין השאר את המונח סוריאליזם).

זוהי הרשומה השלישית בעקבות לאָנָא בְּלוּמֶה, שיר האהבה הדאדאיסטי של קורט שוויטרס. והפעם – על מילים וגוף, שתי רשויות נבדלות לכאורה: מילים הן רוח וסימנים מופשטים, גוף הוא בשר ותשוקה. אבל שוויטרס מזיז את הגדֵרות המדומות.

תנועות האוונגרד של תחילת המאה שיחקו בצורתן ובצליליהן של המילים, במקום לגשת ישר למשמעות

אֶפשר אותָךְ גם מאחור

אָנָא בְּלוּמֶה! אנא, א-נ-א אני מטפטף את שמך

שמך נוטף כחֵלֶב בקר רך.

היודעת את אנא, כבר יודעת?

אותך אפשר לקרוא גם מאחור, ואת, את הנהדרת

מכולן, מאחור את ממש כמו מלפנים: "א-נ-א".

חֵלֶב בקר מטפטף מלטף לי את הגב.

אָנָא בְּלוּמֶה, חיה נוטפת שכמותך, אני אוהב לָךְ!

הקטע האחרון של לאָנָא בְּלוּמֶה, תרגם שמעון זנדבנק

"אותך אפשר לקרוא גם מאחור", "מאחור את ממש כמו מלפנים" מתייחס לשמה הסימטרי הפלינדרומי של אנא: א-נ-א (במקור anna)  אבל לא רק. לקרוא לזה אירוטי זה קצת מעודן ופיוטי, ופורנוגרפי קצת ישיר וחד-משמעי, זה משהו שלישי מאד חומרי וגוּפָני. כשקורט קורא לאנא "חיה נוטפת שכמותך", זה מחזיר אותנו לשְׁמה המטפטף, ה"נוטף כחלב בקר רך"; כלומר אנא היא לא סתם חיה אלא בהמה מטפטפת, ובו-בזמן היא רק שֵׁם, מילה בספר, שנקראת אמנם במלוא הפלסטיות והלהט. "זה שייך (אגב) ללהט הקר" הוא מעיד קצת קודם לכן.

ובגרסא מוקדמת יותר של השיר, בתרגומו הנלבב של אלמוני (בתגובות לפוסט הקודם):

אננא בְּלוּמֶה, אננא, אלף-נון-נון-אלף, אני לועס

את שמך. כאשר אני אותך לועס, גואים

27 חושי. שמך נוטף כמו שומן בקר רך. את יודעת את זה

אננא, את יודעת את זה?

אפשר אותך גם מאחור.

לקרוא, ואת, את הנפלאה מכולם,

את מאחור בדיוק כמו מלפנים: אלף-נון-נון-אלף.

את שלך אותך לך, אני לך, את לי-אנחנו?

זה שייך (אגב) לתוך קופסת להט הגחלים.

שומן בקר זולג מלטף מעל

גבי. אננא בלומה, את חיה מטפטפת, אני

אוהב את התום שלך, אני אוהב לך!

הגרסא הזאת אף יותר מפורשת וחייתית: "…אני לועס / את שמך. כאשר אני אותך לועס, גואים / 27 חושי."
וגם בניואנסים יש יותר תשוקה, כמו למשל חלוקת השורות:  "אפשר אותך גם מאחור. / לקרוא, ואת, את הנפלאה מכולן,". ה"לקרוא" צץ כמו נ. ב. של סיפור פואנטה בשורה הבאה, אחרי הנקודה. ובהרף עין לפני שהוא צץ, "אפשר אותך גם מאחור" זה לגמרי תנוחה.

רועי רוזן, ז'וסטין פרנק, מתוך הפורטפוליו המוכתם

הן עושות כל מה שתרצה

אז למה זה כל כך מדבר אלי, החיבור בין מילים לגוף? – ובעצם זה אפילו לא חיבור, זו טכניקה קולאז'ית שבה שמים את השם ואת החיה זה לצד זה ומניחים להם להתערבב אצל הקורא – כי הגוף הוא המקום של הנפש ושל הרוח. כי תמיד אהבתי אותיות ומילים ותפסתי אותן כיקום מקביל סמוי למחצה. אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי כאן הוא געגועים לגופה של העברית ואני עדיין מתגעגעת. וזו גם אחת הזיקות שלי לאהרון קליינפלד, גיבור "ספר הדקדוק הפנימי":

"יש מילים," [חושב אהרון] "שאם יודעים לומר אותן באופן מיוחד, לא כמו מי שמשתמש בהן סתם, מבחוץ, אלא כמי שקורא להן בשמן, מיד הן מסובבות לקראתך את פניהן, את צדן הוורוד, מתקמרות לקראתך, והן שלך, שלך, הן עושות כל מה שתרצה" (216).
האירוטיקה נהיית יותר מפורטת ומפורשת ככל שהקטע נמשך; המילים נמסות על לשונו של אהרון, הן "מתערטלות לאט מכל עטיפותיהן הגשמיות, הפומביות, עד שפתאום כוויה קלה נותרת, זכר רמץ אדמדם, ונוגה חם מתפשט, נפוג לאיטו בחלל הפה, הנה נגע זה על שפתיך, וסר עוונך, וחטאתך תכופר" (217).
זהו סוג חדש של אורגזמה, שנולד מן האנטומיה המשובשת של אהרון, אביונה פיסית ורוחנית המתרחשת בחלל הפה, ממגע עם מילים, ואשר מתלכדת בעוצמה עם חזון ישעיהו שאהרון למד להפטרה: "ויאמר אוי לי כי נדמיתי, כי איש טמא שפתיים אנוכי ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב, כי את המלך ה' צבאות ראו עיני: ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה, במלקחיים לקח מעל המזבח: ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עוונך וחטאתך תכופר" (ישעיהו ו').

מתוך כשהמילה תהפוך לגוף

עודד עזר, טיפוגרף שמבין שאותיות הן לא דומם ו/או מופשט

והערה טיפוגרפית לסיום

מעניין לציין בהקשר הזה את הגוּפניות  של ה"גופן", התרגום העברי ל"פונט". ובכל מקרה, לו הייתי צריכה לבחור פונט עברי לאָנָא בְּלוּמֶה, זה היה ללא ספק פרנקריהליה, המחווה של הטיפוגרף עודד עזר לפרנק-ריהל.

פרנק-ריהל נוצר על ידי רפאל פרנק ב-1908 – שמונה שנים לפני הולדת הדאדא. בפרנקריהליה הוא נמתח אל רוח השטות החתרנית של שוויטרס (פרנקריהליה, השם עצמו כבר מטפטף נקביות ושמץ פסיכדליה).

פרנקריהליה

והנה קטע ממה שכתב יהודה חופשי, מעצב וחוקר טיפוגרפיה, על פרנקריהליה:

בחירתו של עזר באה ממקום אופייני לו – "בוא ניקח את המיתוס המקודש ביותר ונעבוד עימו כחומר גלם יקר ולו לשם עצם הניסוי". וכך היה. הפרוייקט בתחילתו הוגדר כבלתי שימושי. הרצון המוביל היה להגביר את מאפייני היוגנדשטיל שבאות המקורית … כלומר, לנסח מחדש זרם זה שרווח בגרמניה בתחילת של המאה ה-20. … [בהמשך] נוספו ל"פרנקריהליה" אלמנטים פיסוליים קונסטרוקטיביים בעלי אופי תיאטרלי והאנשה מלאת הומור וחיים.
… במונחים המושאלים מתחום הכוריאוגרפיה, ניתן לומר שבלהקה יש כמה פרימות–בלרינות: האות ש', ץ', ל', הן דוגמאות מרשימות לתוספות ושינויים המנציחות את היצירתיות הרבה בעיצובן. … האות ס', למשל, סובבה ב-180 מעלות ויושבת למעשה על הגג של עצמה. גם באות צ' שונו ההיררכיות בין האלכסונים שבה, ואילו האות פ' איבדה לחלוטין את הבסיס שלה (את הטקסט המלא אפשר לקרוא כאן ).

איך אמר קורט על אנא: "את חובשת את כובעך על רגלייך ופוסעת על / ידייך, על ידייך את פוסעת."

*

עוד באותו עניין:

לרשומה הראשונה על אנא בלומה (שבה אפשר גם לשמוע את שוויטרס מקריא אותו בקישור ששלח אחד המגיבים)
כחול הוא צבע שערך הצהוב

לרשומה השניה על אנא בלומה (גם בה אפשר לשמוע הקלטה אחרת של שוויטרס ששלח מגיב אחר וגם לקרוא את תרגומו לגרסא מוקדמת של השיר) הו אהובת עשרים ושבעת חושַי

*

געגועים לגופה של העברית

כשהמילה תהפוך לגוף

*

חיוכי האתמול והמחר – על המונה-ליזות של מרסל דושאן, עוד לץ אוונגרד של גוף ומילים (וגם על המונה-ליזות של לאונרדו ושל בויס)

*

יופיה של הסימטריה

האש הגוף והבית בסיפור שמשון

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

*******

מבזק חדשות אחרונות מספריית גן לוינסקי מחר, שבת ה4.9 בשעה 18:00 שעת סיפור עם שהם סמית. כולכם מוזמנים!

תוספת מאוחרת בעקבות תגובת בית שמאי של מירי – פרט מתוך דיוקן של רוברט וילסון שצילמה אנני ליבוביץ (מאחור הוא ממש כמו מלפנים).

Read Full Post »

"לאָנָא בְּלוּמֶה", שיר האהבה הדאדאיסטי של קורט שוויטרס, הוא מעין מפתח גנבים בשבילי. שיר שפותח כמה מהדלתות האמנותיות השוות ביותר, שאליהן אני מגיעה שוב ושוב במין ספירלה.

זהו הפוסט השני שאני כותבת על מה שנמצא מעבר לדלתות האלה. הראשון היה כחול הוא צבע שערך הצהוב, ושם, בתגובות, אפשר גם לשמוע את שוויטרס עצמו מקריא את השיר (ותודה לאלמוני ששלח וליוטיוב).

*

לנוחות הקוראים אני שבה ומשכפלת את המפתח:

לאָנָא בְּלוּמֶהקורט שוויטרס

הו אהובת עשרים ושבעת חושי, אני אוהב לָךְ!

– אותָךְ שלָךְ לָךְ,  אני לָךְ, את לי. – אנחנו מי?

זה שייך (אגב) לא לכאן.

איפה את נמצֵאת, נקבה לאין-ספור? את נמצאת – הנמצאת את? –

אומרים שאת נמצאת – שיאמרו, הם בכלל לא

יודעים איך מגדל-הכנסייה עומד.

את חובשת את כובעך על רגלייך ופוסעת על

ידייך, על ידייך את פוסעת.

הלו שמלתך האדומה, המנוסרת קפלים-קפלים לבנים. אדומה

אני אוהב את אָנָא בְּלוּמֶה, אדומה אני אוהב לָךְ! – אותָךְ שלָךְ לָךְ

אני לָךְ, את לי.

אנחנו מי?

זה שייך (אגב) ללהט הקר.

בלומה אדומה, אָנָא בְּלוּמֶה אדומה, איך אומרים?

חידון נושא-פרסים: 1. לאָנָא בְּלוּמֶה יש ציפור.

2. אָנָא בְּלוּמֶה אדומה.

3. מה צבע הציפור?

כחול הוא צבע שערך הצהוב.

אדומה היא המיית ציפורך הירוקה.

הו ילדה פשוטה שכמותך בשמלה של יומיום, הו חיה

ירוקה חמודה שכמותך, אני אוהב לָךְ! – אותָךְ שלָךְ לָךְ,  אני לָךְ, את

לי, –

אנחנו מי?

זה שייך (אגב) לארגז הגחלים.

אָנָא בְּלוּמֶה! אנא, א-נ-א אני מטפטף את שמך

שמך נוטף כחֵלֶב בקר רך.

היודעת את אנא, כבר יודעת?

אותך אפשר לקרוא גם מאחור, ואת, את הנהדרת

מכולן, מאחור את ממש כמו מלפנים: "א-נ-א".

חֵלֶב בקר מטפטף מלטף לי את הגב.

אָנָא בְּלוּמֶה, חיה נוטפת שכמותך, אני אוהב לָךְ!

1. פיסיקה ושירה

הו אהובת עשרים ושבעת חושי, אני אוהב לָךְ!

– אותָךְ שלָךְ לָךְ,  אני לָךְ, את לי. – אנחנו מי?

זה שייך (אגב) לא לכאן.

אהבת עשרים ושבעת החושים, או אהבַת "לָך, אותָך, שלָך, לָך" – זהו גיבוב לצורך פירוק ופירוק לשם גיבוב (גיבוב במובן הראשוני, של בנייה, כשעורמים דבר על דבר). זהו משחק שבו צריך לבטא רגש שעולה על גדותיו ולחמוק בו-בזמן מהפאתוס והרגשנות. למשחק הזה קוראים אמנות / ספרות / שירה, ובדרך כלל הוא מתרחש מאחורי הקלעים, הקורא כמו מנוי התיאטרון, מקבל מין רביכה בצורת אשלייה. וכאן אצל שוויטרס המנגנון גלוי. תמיד אהבתי מכונות שקופות. יום אחד עוד אלמד קורס על "הפיסיקה של האמנות". ובינתיים, ב"לאנא בלומה" אפשר לראות את המנוף, את האגב הקטן בסוגריים שמאפשר להניף הו ענקי (כלומר טעון רגשית) בלי מאמץ.

"הו אהובת עשרים ושבעת חושי" זו פתיחה לגמרי פסיכדלית. התמונה מתוך "צוללת צהובה", ברירת מחדל מן המבחר הדל באינטרנט.

2. אין דבר יותר שלם מלב שבור, או הנערה עם עיני הקלידוסקופ

ז'ורז' בראק - הקוביזם "שובר" את האובייקט ומציג אותו מכמה זוויות בו זמנית

א.  הקוביסטים "שברו" את האובייקטים שציירו והניחו את השברים זה בצד זה. כלומר, הראו אותם מכמה זוויות בו זמנית. גם שוויטרס שובר את הרגש ומראה אותו מכמה זוויות בו זמנית. אלא שהקוביזם תמיד נטה לאיזו חומרה ויובש אנליטי. ושוויטרס מוסיף לו רוח שטות צבעונית פסיכדלית כמו בצוללת צהובה.

ב.  במהלך מסעותיו הגיע גוליבר לבלאני-ברבי (כן, ברבי, כמו הבובה), ארץ שבה האמינו החכמים שהדיבור מסוכן לבריאות: כל הגה שמוציאים מהפה אוכל חלק קטן מהריאה, ולפיכך החליטו להמיר את המילים בחפצים. סוויפט כתב תיאורים מצחיקים של פגישות בין חכמים שכל אחד סוחב על גבו את אוצר המילים שלו, פשוטו כמשמעו. איך הם פורקים את השקים מעל גבם כדי לפתוח בשיחה ואיך הם עוזרים זה לזה להעמיס את השק בסופה. בילדותי הרביתי להרהר באופציה הזאת של שפת החפצים, אבל כשניסיתי ליישם אותה ביני לביני נתקלתי בבעיית שמות העצם המופשטים. גוליבר לא התייחס לזה בכלל: איך אומרים "געגועים", או "אושר" למשל, בחֲפָצית?
ובכן, אושר היה קל, כי קצת לפני כן קבלתי במתנה קלידוסקופ שבקצה המנהרה העגולה שלו נפרשו שוב ושוב כוכבים שבורים, מניפות מנופצות וצדפים כפולים ומכופלים. זה היה הדבר הכי דומה לאושר שיכולתי לתאר לעצמי, וגם לעושר אם חושבים על זה. פתאום ראיתי את הקשר בין המילים.

למעלה ולמטה: דיוויד הוקני – ניאו קוביזם (עם קבין של פופ ארט)

3. ספר הדקדוק הפנימי

אני אוהב לָך! – אותָך שלָך לָך

אהבה שאינה מסתפקת במילת יחס אחת, מחזירה אותי כמובן ל"ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן, לדקדוק כאידאל וכדרך חיים. בראיון עם יעקב בסר מדבר גרוסמן על הניגוד בין לשרוד ללִחיות:

יש בכל מיני משפחות פולניות מין חוסר כישרון לאושר. בכלל חוסר כישרון לחיים האלה. כישרון נהדר לשרידה בכל מחיר, וחוסר כישרון לחיות."

דווקא הדקדוק היבש והנוקשה לכאורה על נטיותיו האינסופיות, הוא שמגלם בשביל אהרון קליינפלד (וגרוסמן, וגם בשביל שוויטרס ובשביל מחברת שורות אלה) את החירות ואת האושר, את היכולת להכיל דבר והיפוכו, לחיות את מגוון האפשרויות.

***

על הדקדוק כאידאל וכדרך חיים בספר הדקדוק הפנימי  – פעמיים חופשי ונידח

לפרק הקודם בעקבות אנא בלומה – כחול הוא צבע שערך הצהוב

לפרק הבא בעקבות אנא בלומה מאחור את ממש כמו מלפנים

פוסט חביב עלי במיוחד על ספרות ואמנות – חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

Read Full Post »

כבר כמה חודשים שאני רוצה לכתוב על "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, אותו קראתי באיחור לא אופנתי. קראתי גם חלק ממה שכתבו עליו. לא הכל, די כדי להבין שהדיון (כמו הדיון בכל יצירה העוסקת בשואה, לפחות כאן בארץ) נשאב לסוגיות האוטומטיות של – כן מייצג / לא מייצג, כן מוסרי / לא מוסרי, וכמובן שאלת המסר, האמירה. גם ליטל עצמו בראיון שלא מתחשק לי לקשר אליו שב והוכיח שספרים חכמים ממחבריהם.

וכך או אחרת – הגישה הזאת מסתירה חלקים מהותיים מהספר המרשים הזה. אפקט "האש הקרה, הצורבת אך לא ממיסה", על פי הגדרתו היפה של המתרגם ניר רצ'קובסקי, מזמין ומעודד השתהות, ואם מצרפים לכך את אופיו הקרנבלי של הספר (במובן שבכטין הקנה למלה), מתקבל בית גידול למחשבות מכל הסוגים – כבדות וממלכתיות כמו שוליות וביזאריות, מה שלא הופך אותן בהכרח לפחות מעניינות; זה סוג של גזענות להדיר אותן, וזה גם לא משתלם, כי הצועניות האלו מכירות מעברים שמי-יודע-לאן הם מובילים.

זה לא מאמר סדור אלא כמה מחשבות על הספר ובעקבותיו, קצת פחות קרות-צורבות מהמקור, כי אני כבר יד שנייה.

"מבקר צרפתי שיקף את דעתם של רבים כשטען שגיבור הרומן הוא 'בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין', בשל השילוב המתקיים בו בין קצין אס-אס, הומוסקסואל, גבר שחושק באחותו ומפנטז על רצח אמו." עיתון הארץ 

גיבור בלתי מתקבל על הדעת? כלומר חורג מדרישתו של אריסטו: "יש להעדיף דברים בלתי אפשריים מסתברים על פני דברים אפשריים בלתי מתקבלים על הדעת" (פואטיקה, פרק כד').

ונדמה לי שבמודע או שלא – כמה מן המבקרים שפטו את הספר על פי אריסטו, אולי בגלל שמו "נוטות החסד" כשם הטרגדיה של אייסכילוס . אלא שג'ונתן ליטל מקשקש על הפואטיקה של אריסטו כמו ילד ונדליסט – מהגיבור שאינו מתקבל על הדעת ועד לזיכוך, הקתרזיס המיוחל הנעדר מ"נוטות החסד" וכל מה שבאמצע פחות או יותר. באחת ההערות היפות שקראתי על הספר, פאר פרידמן מתייחס לסוף המחורפן והמלאכותי:

"אני מבין כי בעיניים אריסטוטליות הופך הדאוס אקס מכינה הזה את "נוטות החסד" לטרגדיה לא טובה, או לפחות לכזו עם סוף לא מרשים. זו בעצמה אמירה מרשימה מאוד, גם כחותמת אחרונה על הרומאן כולו ועל התמות שלו, וגם על גורלו של אואה."

בהמשך למה שנאמר עד כה, מסתמנות כבר שתי אפשרויות לקריאת הספר – דרך אריסטו במהופך, או דרך בכטין, ולא רק בגלל הקרנבל (לולא קראתי רק ספר אחד של בכטין הייתי מתפתה).

*

הגיבור הוא אכן בלתי מתקבל על הדעת, אבל האם התקופה מתקבלת על הדעת? במין דרך משונה הגיבור הוא מחווה ושיקוף של התקופה. ולא רק הגיבור, גם הסיפור עצמו מוטלא מחלקים שאינם מתיישבים לכאורה זה עם זה; ההיסטוריון יהודה באואר הסתייג מן ההטלאה, במין תביעה משונה לטוהר הגזע בספרות:

"ומתעוררת השאלה: איזה ספר כתב ליטל – רומן בלשי על דמות אפלה ורצחנית, או רומן היסטורי על תקופה ובעיותיה? ליטל יושב על הגדר ומנסה לשלב בין החלופות, והדבר לא עולה יפה."

למעשה יש הרבה יותר סוגות ב"נוטות החסד". אפילו החלקים ההיסטוריים נעים בין עשרות-אם-לא-מאות עמודים של כרוניקה בירוקרטית יבשושית, לרומן היסטורי לבני הנעורים (פירוט בהמשך). ויש גם פרקי מדע בדיוני, מובלעות של בלשנות, רומן ריאליסטי מעולה, רומן פורנוגרפי וכן הלאה, ומעל לכל – המבנה המוסיקלי המופשט: פרקי הספר הקרויים בשמות מוסיקליים ובקשת המחבר מן המתרגמים להותיר את כל המינוחים הגרמניים הצבאיים והמנהלתיים בשפת המקור, "גם במחיר פגיעה מסוימת בשטף הקריאה", ועוד יותר מן הבקשה – הנימוק:

אני מאמין [כתב ג'ונתן ליטל] שגם עבור הקוראים שאינם מכירים אותם ואינם רוצים לפענח את משמעותם, הם בכל זאת מפקדים כאלמנטים מוזיקליים יקרי ערך שמעניקים לטקסט את איכותו האובססיבית, הכמעט מתכתית.

*

האקלקטיות, הכוונים הסותרים והטונים המתחלפים הסודקים את הספר אינם נובעים מחוסר שליטה אלא מהחלטה, מה שמביא אותי לתלונתו של אריק גלסנר:

"חוסר היכולת של הרומן להכריע מהי התפיסה הדומניננטית, או היעדר אמירה מפורשת שאין להכריע בין התפיסות, היעדר ניסיון להציע סינתזה של התפיסות, מחלישים מאד מהסמכות של הרומן" (ההדגשה שלי).

ואכן אין הכרעה, סינתזה וכן הלאה, אלא שאצלי זה נזקף לזכות הרומן. וזו לא רק החשדנות המולדת שלי בסמכות וההעדפה לספרים שמעוררים מחשבות על אלה שמציעים אותן. זה קשור ישירות ל"אמירה": כל אותם סדקים בסמכות שמתוכם, כמו מתוך סדקים במדרכה, צומחות מחשבות לא קרואות – הם לטעמי הביטוח היעיל ביותר נגד פאשיזם. הרבה יותר מעקרונות מוסריים קשוחים שכובשים תחתם כל מיני דברים שעלולים להתפרץ ולהתהפך (וראו למשל אידאליסטים שעברו משמאל לימין).

בתמונה למעלה: התערובת של פורנוגרפיה, אלימות, דקדנס, שחיתות ושואה בחלקים רבים של הספר, העלתה בדעתי את פזוליני שבחר למקם את העיבוד שלו לספרו של המרקיז דה סאד "120 הימים של סדום" ברפובליקה של סאלו, ממשלת בובות פאשיסטית שהקימו הנאצים ב-1943 בצפון איטליה. "סאלו, או 120 הימים של סדום" הוא הסרט הנורא והסופני ביותר שראיתי, מלא יופי ומשולל כל תקוה ואשליה, שאחריו לא נותר לפזוליני אלא להרצח בצורה מחרידה.

*

ועם זאת, נדמה לי שאני מבינה את חוסר הנחת של גלסנר. יש משהו מבלבל בכתיבה של ג'ונתן ליטל. מין ההכלאה משונה בין ילדותיות לבגרות; מצד אחד, תועפות של יידע תחקיר וכתיבה ספרותית, ומנגד, משהו גולמי ולא בוגר. כמו בגיל ההתבגרות, כשהגבר והילד רבים על אותו גוף – הראליזם והמלאכותיות – שלא לומר הפיברוק, כובד הראש והפרובוקציה, רבים על אותו ספר. הוא כאילו נכתב בידי ילד פלא (נו, "יונתן הקטן", קשה להתאפק) שעל אף הבלחות של עומק ובגרות אין לו מבט-על ויכולת אינטגרציה.

לילדותיות הזאת אפשר ליחס גם את צד "פורסט גאמפ" של הספר, את המפגשים עם אייכמן, מנגלה, וכן הלאה, המתאימים מאד לרומן היסטורי לבני הנעורים (אם כי הסצנה שבה הגיבור נושך את אפו של היטלר כבר חורגת אל מחוזות הקומיקס והגרוטסקה). כשלוקחים בחשבון את הילדותיות הזאת – ייתכן שההומוסקסואליות של הגיבור נבחרה כדי לעצבן את הנאצים.

וייתכן גם שהבחירה בגיבור בלתי מתקבל על הדעת היא סוג של חישוק, מעין ביטוח עצמי נגד הזדהות.

על הצורה המשונה של הספר אפשר להגן גם בעזרת הדברים היפים שאמרה אידה פינק בראיון:

אני רואה הבדל בין כתיבה של סופרים שעברו את השנים ההן, לבין כתיבה של דור שני או שלישי, הפוסט מודרניסטי כפי שאומרים. כאן יש הבדלים גדולים. יש להם אפשרויות גדולות ודרך אחרת לגמרי. הם לא יכולים לכתוב כמונו, אין להם זיכרון. הם יודעים את זה מן ההורים, מן הספרות, אך אין להם זיכרון משל עצמם. מצד אחד הם יותר מוגבלים ומצד שני הם יותר חופשיים מפני שאין להם את כל המעצורים שיש לניצולים. הם לא כל כך נאמנים לאירועים והם לא יכולים לכתוב בצורה ריאליסטית. לא שאני חושבת שזה הדבר היחיד שחשוב, אבל במקרה הזה יש לזה חשיבות עצומה. מצד שני הם כבר יכולים כבר לעשות ניסויים ספרותיים פורמליים שאני לא חושבת שהסופרים שעברו את השואה מסוגלים לעשות. בני הדור הראשון כמוני, אנחנו אסירים של הזיכרון ושל הזמן. בני הדור השני והשלישי הם כבר חופשיים.

מתוך סרטו של פזוליני "סאלו – או 120 הימים של סדום"

*

אז מה, חוסר בגרות או נסיינות אמנותית? זו לא הפעם הראשונה שבה הכי מפגר והכי מתקדם מתחרים על אותה משבצת. כתבתי על זה כאן למשל, בעניין "האסתטיקה האוקסימרונית של האופנה, שבה המכוער הוא היפה הבא, והמיושן ביותר הוא גם החדיש." אבל כיוון שהכל מתקשר לי עכשיו לויטו אקונצ'י*, נזכרתי באחת מעבודותיו הראשונות כארכיטקט:

בית ספר באריזונה ביקש ממנו לתכנן סככה שבה ימתינו תלמידים להסעות אחרי הלימודים. אקונצ'י הציע להם את חורבות בית הספר (כלומר – נניח שפצצה פגעה בו), קירות "מתמוטטים" שיכוסו בגרפיטי של התלמידים. למותר לציין שהוא לא קיבל את העבודה. אבל אולי אפשר לראות דרכה עד כמה קרובות נקודת המבט הילדותית והחתרנית. על העבודה הזאת כתבתי בסופו של דבר פוסט נפרד.

*

ועוד באותו עניין; האוונגרד נטה מאז ומתמיד ל"חוסר מכובדות", שלא לומר "אנטי מכובדות", ראו הפוטוריזם והדאדא למשל – וידועה הערתו (הקסומה והמעוררת) של יונג על הדאדא: "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני." כשתוהים על ההתנגדות העזה שבה נתקל האבנגרד מצד האליטה התרבותית – ואני תוהה על זה לפחות פעמיים בשבוע, איך הם לא ראו ולא הבינו – נדמה לי שזה נעוץ בדיוק כאן, בחוסר המכובדות האינפנטילי, בהשתטות המשחררת. כי מכובדות וטעם טוב הם סד וצנזורה רבת עוצמה על המחשבה ועל היצירתיות ובתמורה הם מספקים התקבלות. לא ש"נוטות החסד" לא התקבל; הוא גם התקבל וגם קצת נדחה באותה סערת רגשות. ואלה חדשות טובות מבחינתי; הפוסט מודרניזם באדישותו הקוּלית לאבחנות מעמדיות (לא מזמן הייתי עדה לשיחה שבה הסביר בני הגדול לאחיו הקטן שתמצית ה"קוליות" היא האדישות) הפוסט מודרניזם הצליח סוף סוף לכרסם במעמדה של המכובדות, לנענע אותו קצת.

*

וכמובן – למזלם הגדול של "נוטות החסד" ושל ג'ונתן ליטל הספר יצא לראשונה בצרפת, המדינה היחידה שבה פורנוגרפיה ותרבות גבוהה אינן דוחות זו את זו כמו שמן ומים, ושבה יש מכובדות אלטרנטיבית, שחורה, של מקוללים. מהמרקיז דה סאד ועד ז'ורז' בטאיי  וז'אן ז'נה, פושע מועד שזכה לחנינה בעקבות קמפיין של אנשי רוח ובזכות טקסטים שערורייתיים שנאסרו לעומת זאת, לפרסום בארצות הברית.

ובהמשך לכך כדאי לציין שהחלק היחיד שבו הספר הקר הזה, "נוטות החסד", הצליח לעורר אצלי רגש, היה דווקא באפיזודה הארוכה שבה שוהה אואה לבד בבית אחותו ושוקע בטקסים ובהזיות פורנוגרפיות. בלי שום קשר למה שקורה לפני ואחרי – אי אפשר לקרוא את הפרק הזה בלי להתכווץ מעוצמת הבדידות והכאב.

מתוך סרטו של פזוליני "סאלו – או 120 הימים של סדום"

*

אני יודעת שהארכתי, ובכל זאת עוד משהו על רציונליות ומחשבה. הבחירה במספר נאצי היא כביכול בחירה במחשבה על פני הרגש. לכאורה יותר קל "לחשוב" דרך התליין, או לפחות דרך התליין המסוים הזה, שהוא אמנם נאצי מחויב, אבל גם איכשהו מנותק רגשית, אובייקטיבי ורציונאלי. כך זה מתחיל לפחות, בהתחייבות לאמת בלי יפיוף וסנטימנטים: "אני לא אוהב התייפייפויות. אני רוצה להיות מדויק ככל שאני יכול. על אף כל מידותי הרעות, והן היו מרובות, נשארתי אחד מאלה שסבורים שהדברים ההכרחיים היחידים בחיי האדם הם אוויר, אוכל, שתייה, הפרשות וחיפוש אחר האמת. כל השאר נתון לבחירה." ובהכרזות כמו: "אין לי על מה להצטדק."

אבל במהלך הספר מתכרסמת עד מתרסקת אמינותו של המספר כמו גם הרציונליות והמודעות שלו. בתוך המבנה המזוגזג והטלוא הולך ומסתמן לו קו ברור: מן השכלתני (אם גם קר לב ודוחה) והמודע והמחויב לאמת – אל ההזוי והמחורפן והרצחני והמפוברק (הדאוס אקס מכינה של פאר פרידמן ועוד ועוד). והסוף משליך לאחור אל ההתחלה, אל הקטעים האמינים כביכול וחסרי הפניות, ומעמיד גם אותם בסימן שאלה.

ובסופו של דבר זה כן ספר שחושב על השואה, רק לא דרך המספר, אלא מתחתיו ומאחורי גבו, דרך הסדקים והסתירות והקצוות הפרומים והסטריליות המלוכלכת והקור.

*

נוטות החסד הנזכרות בכותרת ובמשפט האחרון (למה "נוטות החסד השיגוני"? צריך להיות "האריניות, כלומר אלות הנקם, השיגוני", הרי כשהפכו לנוטות חסד הן הפסיקו לרדוף) הן עוד קצה חוט שליטל מניח בספר בלי לפתח יותר מדי. נוטות החסד הוא גם שמה של הטרגדיה של אייסכילוס, החלק השלישי באורסטיאה. ונזכרתי ב"מסע השחקנים" הסרט האפי והפיוטי של אנגלופולוס העוסק בהיסטוריה היוונית בשנים 1939-1952 כולל נאצים ופשיסטים, ונדבר עם האורסטיאה, עד כמה שאני זוכרת ממרחק עשרות שנים, בצורה קצת יותר משכנעת ו"עשויה". נקודת המוצא יותר טבעית אמנם, כי זו יוון, לגיבור קוראים אורסטס והוא כבר נמצא על הבמה כחלק מקבוצת שחקנים נודדים. אז לסיום משהו מהסרט הנפלא הזה ולו כדי להתרחק מעט מפזוליני ומליטל.

בסצנה הראשונה המחתרת (שוב, אני מקווה שאני לא מסלפת ממרחק השנים) מתנקשת במשתף פעולה בעזרת אחת השחקניות שנשלחת לפתותו. כשהיא חוזרת בסוף היא עוברת דרך הנוף המצויר המשמש תפאורה למחזה רועים שהקבוצה מציגה. אחת הכבשים מצוירת על שני חלקי המסך ובכל פעם שמישהו עובר דרך המסך ראשה של הכבשה נערף.*

בסצנה השניה יש "קרב" שירים וריקודים בראש השנה של 1946 בין המלוכנים לקומוניסטים. אחרי שהסצנה נקטעת יש קטע מופלא שבו הגברים המלוכנים רוקדים זה עם זה צ'יק טו צ'יק למוסיקה של איזה טנגו סנטימנטלי. זה רגע חושפני במיוחד מבחינת הקשר בין סנטימנטליות לפאשיזם. *

עוד רשומות על השואה

ארבעה סוגים של זיכרון

שירי ערש ליום השואה

דיוקן עצמי עם פרפר

ועוד

*ספרי "כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי" ייצא בקרוב מאד בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

* הלינקים של מסע השחקנים הם ליוטיוב הם עד שאצליח להשתיל את הסרטונים.

Read Full Post »

כתוב בגוף היא סדרה של עשרים וששה מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים יתפרסמו אחת לשבוע, כל יום שלישי ב-20:00 בדיוק (בשביל הטקס). זהו פרק מבוא.

עדכון: סדרת "כתוב בגוף" הפכה לספר:
כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי


"כי געגועים יוצאים ובאים בין התודעה לחיים. החיים אף הם כמהים לתודעה. שני עולמות שהיחסים ביניהם אירוטיים ללא הבהרה של הקוטביות המינית … כאלה הם החיים והתודעה. לכן אין איחוד ביניהם, רק אשליה קצרה ומשכרת של איחוד והבנה, מתח נצחי ללא פתרון."

תומאס מאן במכתב לקרל מריה ובר, יולי 1920

ספרות ומיצג; את הספרות אין צורך להציג. המיצג (performance art) לעומת זאת, הוא לא רק אמנות נידחת, אלא סוּגה סובלנית וחמקמקה שמתנערת מכללים והגדרות. ובכל זאת אפשר לומר שהמיצג נוצר תמיד בשולי אמנויות אחרות (ציור ופיסול, תיאטרון, קולנוע, מחול, מוסיקה וכולי), הוא נולד מתוך דחף לשבור גבולות ולא פעם בּישׂר את שבירתם.

כדי לבצע מיצג אין צורך בכסף, בתואר אקדמי, ביֵדע מוקדם או בחלל מסוים. אין שום מגבלות על התוכן, המֶשׁך או הצורה. כמעט הכל מותר – והתוצאה נעה בהתאם –בין פעולות משונות ומביכות לבין היצירות החתרניות הנועזות והמשוחררות ביותר.

מתי בעצם נוצר המיצג הראשון?

גם על השאלה הזאת אין תשובה מוסכמת. האם טקסים שבטיים הם בעצם מיצגים? והאירועים הרנסנסיים?
ב-“La Festa del Paradiso” למשל, מופע שעיצב ליאונרדו דה וינצ'י ב-1490, התחפשו המשתתפים לפלנטות ודקלמו חרוזים על שובו של תור הזהב, לצלילי כדורי בדולח מלאים במים אשר זהרו לאור הלפידים בכל צבעי הקשת.
ואם בדיקלום הפלנטות יש עוד טעם לוואי של מַסֶכֶת – מה דעתכם על זה: ואסארי, הסטוריון האמנות הרנסאנסי, מספר שלאונרדו נהג לרוקן ולנקות את מעיה של בהמה מסורסת עד שאפשר היה להחזיקם בכף היד, ואז היה מחבר למעיים זוג מפוחי חרס ומנפח ומנפח עד שמילאו את החדר ודחקו את הנוכחים אל הקירות. הפעולה הזאת היא כבר מיצג לכל דבר.

כותבים אחרים מדלגים על התחנות הללו, ומצביעים על האירועים הרב תחומיים של הפוטוריסטים והדאדאיסטים בראשית המאה העשרים כעל ראשיתו של רצף מיצגי שנמשך עד היום. אבל אני רוצה להמשיך ולצמצם את הבחירה, להולדתו מחדש של המיצג בסוף שנות הששים מתוך האמנות המושגית; האמנים של "דור הפרחים" אשר מאסו במסחור עבודתם החליפו את "פס הייצור של חפצי האמנות" באמנות חיה המבוססת על רעיונות ופעולות. המיצג הוגדר מחדש כפעולה ממשית (בניגוד ל"כאילו", למימזיס של התיאטרון) אשר נגזרת מרעיון ומבוצעת על ידי אמן פעם אחת או קצת יותר, וזוכה לתיעוד. וכך, בצורתה המתועדת, היא תופסת את מקומה בתודעה הקולקטיבית של עולם האמנות.

*

תיעוד ומשחק (משחק במובן game)

אמנות המיצג הקיצונית וסהרורית לכשעצמה, התגלתה במינון מוגבל, כתבלין קסם לחידוש טעמו של המיינסטרים התרבותי, ואף יותר מזה, כמרכיב מהפכני שמפרה ומרחיב את גבולותיו. יום אחד עוד אכתוב על השפעת המיצג על הקולנוע, התיאטרון והמחול, אבל כיוון שסדרה זו עוסקת בספרות אני רוצה להתעכב מעט על המקרה של פול אוסטר ואמנית המושג והמיצג – סופי קאל.

מריה טרנר גיבורת ספרו של אוסטר לוויתן נוצרה בצלמה של קאל, ואוסטר אף מודה לה בפתח ספרו "על הרשות לערבב עובדות בבדיון".
אין כל חידוש בדמות מציאותית המשמשת דגם לדמות בדיונית, אבל הקשר בין אוסטר לקאל אינו מתמצה בפרטים הביוגרפיים ששאל; כשמריה טרנר מתארת את התפעלותו של בן סאקס (גיבור לוויתן) מאמנותה, היא דוברת כמדומה מגרונו של אוסטר, ומתארת את משיכתו שלו לעולם המושג והמיצג:

מה שמצא חן בעיניו במיוחד היה הצירוף של תיעוד ומשחק, האובייטיפיקציה של מצבים פנימיים. הוא הבין שכל העבודות שלי הן סיפורים, ושלמרות שהם אמיתיים, הם גם ממוצאים. או שלמרות שהם מומצאים, הם גם אמיתיים (שם, 132).

"משחק" – לא על שום השעשוע אלא בגלל "כללי המשחק", כללים שרירותיים המוחלים על היומיום וגורמים להזָרתו; במשך השנים הצליחה קאל לסבך, אם לא למחוק לחלוטין, את האבחנה בין עובדה ביוגרפית ליצירת אמנות בחייה. אוסטר הוא הרבה פחות קיצוני ממנה אבל גם לו יש דרך משלו, אלגנטית ולעיתים מבריקה, לנווט בין בין עובדות לבדיון, לתעד ולשחק, במקביל ובגלוי.

*

פנקס הכתובות

ב-1983 מצאה קאל פנקס טלפונים ברחוב. היא צילמה את תכולתו ושלחה אותו בעילום שם לכתובת הבעלים. זמן מה לאחר מכן פנה אליה עיתון צרפתי והזמין ממנה סדרת כתבות, וקאל החליטה לבסס אותן על הפנקס, כלומר להתקשר לאנשים הרשומים בו לפי הסדר ולראיין אותם על בעל הפנקס, ליצור דיוקן עקיף שלו דרך מכריו. החקירה ארכה עשרים ושמונה ימים שכל אחד מהם הניב מאמר.

אוסטר כמספר מחונן, זיהה את הפוטנציאל הסיפורי הטמון בפרוייקט הפנקס וקיבל את רשותה של קאל לעשות בו שימוש ספרותי; מריה טרנר בת דמותה של קאל, מוצאת אף היא פנקס כתובות ברחוב. וכך מתואר האירוע בלוויתן:

 זמן רב לפני שאיש מאיתנו הכיר אותה היא יצאה בוקר אחד לקנות סרטי צילום למצלמתה, ראתה פנקס כתובות קטן מתגולל על הארץ והרימה אותו. זה היה האירוע שהתחיל את הסיפור האומלל כולו. מריה פתחה את הפנקס ומה שהתעופף ויצא ממנו היה השטן: מגיפה של אלימות, מהומה ומוות (70).

כמו סופי קאל בשעתו מחליטה גם מריה לראיין את האנשים הרשומים בפנקס. כיוון שהיא חוששת מסירוב טלפוני היא מחליטה ללכת לכתובת הראשונה, ושם היא פוגשת את… טוב, לא זה המקום לספר את כל הסיפור. די לומר שהַפּגישה פותחת את הדלת העלילתית.

ארוחה כתומה

הדיאטה הכרומאטית של קאל בעקבות מריה. יום שני הכתום. תפריט: מחית גזר, שרימפס מבושלים, מלון. פול אוסטר, כפי שהיא מציינת, אמנם שכח להזכיר משקאות, אבל היא הרשתה לעצמה להשלים את החסר במיץ תפוזים.

*

המהלך הבא

אבל בזאת לא תם הדיאלוג בין אוסטר לקאל, כלומר בין החיים לאמנות ולספרות. קאל, כמיצגנית מחוננת, זיהתה את הפוטנציאל האמנותי בפרשה, והחליטה להמשיך את "הטלפון השבור" בינה לבין אוסטר לאחר פרסום הספר:

 בעמודים 60 עד 67 של ספרו," היא כותבת בפתח ספרה Double Game, "השתמש [אוסטר] בכמה אפיזודות מחיי כדי ליצור דמות בדיונית בשם מריה, שעוזבת אותי בהמשך כדי לחיות את סיפורה. מרותקת על ידי הכפילות הזאת, החלטתי להפוך את הרומן של פול אוסטר למשחק, וליצור את הערבוב המסויים שלי בין מציאות ובדיון.

במהלך הראשון במשחק חזרה קאל אל הספר; רוב המיצגים של מריה היו מבוססים על פעולותיה שלה, אבל אוסטר המציא למריה גם כמה מיצגים משלו, וקאל ניגשה קודם כל למימושם: היא חיה ימים שלמים לפי אות מסוימת באל"ף בי"ת, ובישלה את "הדיֶאטה הכרומטית" של מריה, שאכלה בכל יום ארוחה בצבע אחר.

אבל קאל לא הסתפקה במיצגים של מריה. כדי להמשיך במשחק היא פנתה לאוסטר ובקשה ממנו להחליף מקומות: קודם הפך אותה לנושא של ספרו, ועכשיו תורו לכתוב לה דמות בדיונית שאת חייה תנסה לחיות. היא הקציבה לו שנה מחייה שבה תנהג בדיוק לפי מה שיכתוב. אוסטר שחשש מן האחריות (ובצדק, קאל היא המודל לתשוקת ההסתכנות של מריה, ואמריקה הלא היא ארץ התביעות המשפטיות), העדיף משחק הרבה יותר צנוע והטיל עליה "על פי בקשתה", משימות אישיות לשיפור החיים בניו יורק. הוא איתגר אותה בהפוכה וכתב לה תפקיד אמריקאי מלא חביבות וחיוביות, מרוחק ככל האפשר ממזגה הצרפתי ה"מקולל", והיא אמנם מילאה את חלקה במידה שווה של דקדקנות ושאט נפש.

יום לפי האות B בעקבות מריה Big-Time Blonde Bimbo, Beauty and the Bestiary, Boar, Bull, Bug, Badger, Bray, Bellow, Bleat, Bark, Beastly Birdbrain, BB.

היא בחרה תא הטלפון בפינת גרינוויץ' והריסון, ניקתה אותו ביסודיות וקישטה בפרחים, בגלויות ובכרזה מאירת עיניים "שיהיה לכם יום נחמד", המשפט האמריקאי השנוא עליה ביותר לפי עדותה, אחרי "תהנו!" ("שערו בנפשכם, להטות כך הנאה בלשון ציווי!" היא מצטמררת). היא ציידה את התא בחטיפים, משקה, סיגריות, מאפרה, מסרק וראי, ממחטות נייר, מגזינים, כסאות וטפסי תלונות ומשאלות. בצער מסוים ויתרה על מכשיר ציתות והסתפקה בהקלטה לא חוקית של שיחות. לא היה איכפת לה שזה אסור. להפך. כמו לייזה דוליטל משונה היא פינטזה איך היא נתפסת והשופט נותן לה לבחור בין מאסר ובין פיזור חיוכים ומחאות וכריכים והיא בוחרת במאסר ללא היסוס. ביום ראשון היא לקחה לעצמה חופש ושכרה מישהו שיחייך ויחמיא במקומה.

תיעוד הפרוייקט כולל תגובות של עוברי אורח. רובם חושבים שזו פינת הנצחה (מישהו מת כאן). אחדים מנבאים ונדליזם אבל ההפך הגמור קורה. אנשים מוסיפים פרחים וחטיפים משלהם. בסוף העצוב והנפלא זו דווקא חברת הטלפונים שתולשת ומשליכה הכל לפח. קאל מאושרת. זה האות שלו חיכתה. היא תולה בתא הטלפון הודעה שנפתחה במילים: "אנחנו מצטערים מאד להודיעכם שלא נוכל להמשיך ולשרת אתכם כפי שנהגנו בעבר…"

עוד על המיצגנית חסרת הגבולות שערבבה את חייה בבדיונו של הסופר שערבב את חייה בבדיונו, כולל סופה העגום של פרשת הפנקס המקורית, ב-Double Game, ספר שכתבה קאל בהשתתפות אוסטר, ואשר נפתח בצילום של עמודים 60-67 מתוך לוויתן, מתוקנים בקפידה בעֵטה האדום של קאל. פה ושם היא לא התאפקה ושירבטה הערות נוזפניות כמו "יותר מדי דמיון" או "מוגזם לגמרי". את השורות הדרמטיות הפותחות את פרשת הפנקס, היא פשוט מַחקה.

*

בשבוע הבא: כתוב בגוף 2 – אהרון קליינפלד והמיצג

סיפורים נוספים של סופי קאל באתר: בפנטזיות שלי אני גבר (הדלי),  חלומה של נערה (הקינוח),  שני סיפורים על מוות (טלסטר, הסדין), בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות של סופי קאל (שמלת הכלולות, החתונה החלומית) הנעל האדומה
ובמידה מסוימת גם – מה למדתי מפצפונת של אנטון? (או סופי קאל של הילדוֹת)

Read Full Post »