Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גשטלט’

דוכן ספריית עופר, שבוע הספר 2015, צילמה שהרה בלאו

דוכן ספריית עופר, שבוע הספר 2015, צילמה שהרה בלאו

את התמונה שלמעלה צילמה שהרה בלאו בשבוע הספר האחרון בלי שום כוונה מיוחדת, כמחווה לילדותה ולחנה'לה הקטנה. אבל איך אפשר להסביר את מה שקורה שם בירכתי הדוכן? את האפלה המתחשרת, את ידו של הפחמי הנשלחת אל חנה'לה, את הזוהר שלא מהעולם הזה שמציף את שמלתה. מי שאמר שאין קסם בעולם, שיחשוב שוב. הנה התקריב:

דוכן ספריית עופר, שבוע הספר 2015, צילמה שהרה בלאו (פרט)

דוכן ספריית עופר, שבוע הספר 2015, צילמה שהרה בלאו (פרט) (וגם מה שצץ למטה מימין הדהים אותי. כולל ההתחרזות שלו עם היד, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. זה שייך לגרסת האונס המודחק)

רוח הרפאים של חנה'לה שוב צצה בעיר האושר, הפעם באמצעות שהרה בלאו (סופרת, מייסדת טקסי יום השואה האלטרנטיביים ומחזאית* טרייה). לבלאו יש זיכרון מכונן מגן הילדים, שוואנק חנה'לה אולטימטיבי שנגע ללבי ועורר בי מחשבות. וראשית הזיכרון עצמו:

רק בנות יש בגן הקטן הזה, בפאתי בני ברק.
מוטב ככה, אומרים כולם, הבנים הם כל כך פראיים וחסרי עידון, מוטב להן למלאכיות הקטנות לשהות רק זו בחברת זו.
כיום מעורר בי המשפט הזה פרצי צחוק גדולים.
*
שמלתי הלבנה צמודה לגופי, בעוד מישהי חסרת פנים, כורעת על ברכיה ומדביקה עליה כוכבי זהב נוצצים. "חנה'לה", היא קוראת לי, "חנה'לה קטנה".
אני רוצה לומר לה שקוראים לי שרה'לה, אבל לא מצליחה להוציא הגה מהפה.
*
לגננת מירה תפיסה סוציאליסטית, "כולן תהיינה חנה'לה!" היא מודיעה, "כולן! אצלי לא יהיו פרימדונות" היא ממשיכה לסנן לעוזרת הגננת שלה, משאירה בינה לבינה את הסיבה האמיתית לגישה השוויונית: חוסר יכולת לעמוד בפני אמהות דורסניות שינסו להריץ את בנותיהן המגמגמות לתפקיד הראשי, או שיפצחו מולה בהפגנות על רקע "איך נתת לנצחיה העדינה שלי את תפקיד עדנה הפרה".
למירה הגננת, אין סבלנות לזוטות כאלה, יש לה גן לא מתוקצב לנהל ומספיק דאגות על הראש, כך שכל בנות הגן תהינה חנה'לה.
גם אני.
לכל אחת מאיתנו ינתן משפט אחד מתוך הסיפור ויחד נציג אותו כולנו בשלמותו לעיני ההורים פעורי העיניים ותאבי-התחרות. הללויה!

*
כיום, איני מצליחה להיזכר באותו משפט בודד שהיה עלי לומר, אבל לפעמים, בעוד מחשבותי נתונות לדבר מה אחר, מבליחה לפתע קריאה מהדהדת מתוך האפלה "אבל חנה'לה! שמלת השבת, מה יהא עליה?" כך שיתכן שזה המשפט שנפל בחלקי.
שר ההיסטוריה לא יכול היה להיות משועשע יותר. (אני שוקלת להוריד את המשפט הזה, היום לא הייתי כותבת אותו.)
*
עשרים וחמש חנה'לות בנות ארבע, עומדות נרגשות על במה מאולתרת בגן מירה.
למען האמת, גם אם אשתדל מאוד לא אצליח לקרוא לאף אחת בשמה, בזכרוני התאחו כולן לכדי עיסת חנה'לה דביקה ולבנה אחת, כמו גם פניהן של שאר האמהות שהיטשטשו לעיסת פאות, כובעים ולחישות נרגזות.
את פניה של אמי איני זוכרת.
*
היכונו, היכונו, המסך עולה!
איה חנה'לה? איה הפחמי הזקן? מה זה ארע לעדנה הפרה? תיפח רוחה של הגננת שיפרה שלא הכינה את הילדות כמו שצריך! (כך יאמרו לאחר מכן האמהות הזועמות), כי החנה'לה הראשונה, התגמגמה, פרצה בבכי ונמלטה מהבמה, ומיד אחריה חנה'לה שניה ושלישית, ברחו כל החנה'לות מהבמה ונותרה שם רק התפאורה, ירח מקרטון, כוכבים מנייר זהוב, שק מטונף של פחמי ושרה'לה אחת קטנה.
*
הו הו, כמה שככוכבי זרח, שם בגן הדהוי בשכונה ההיא בפאתי בבני ברק! כולן תהיינה חנה'לה? קדחת! בגן מירה יש מקום רק לחנה'לה אחת. לי, שזכרתי בעל פה את כל המשפטים כולן, לי, שאל מול פניהן המכורכמות של כל האמהות, הצגתי, שרתי ורקדתי את כל התפקיד כולו. איזה ניצחון!

(מתוך "יתד"* מאת שהרה בלאו, 2014)

ולריו ברוטי

ולריו ברוטי

ועכשיו תורי. שש הערות על שמלת השבת של שהרה.

1. איב הרינגטון מגן הילדים

זה לא סתם זיכרון, זה מיתוס של ייעוד והבטחה. הרגע שבו המחליפה נתלשת מן ההמון ונמשחת לכוכבוּת, נצחונה של האחות הקטנה והלא נחשבת מהאגדות; מעטה מול רבות, חלשה מול חזקות. רק תחשבו על כל מי שהכריעה בדרך: גננת קשת יום שזממה למחוק את ייחודה, עשרים וארבע אמהות חורגות – במציאות הן היו סתם אמהות קנאיות של ילדות אחרות, אבל בתרגום לאגדית מדובר בחבורת אמהות חורגות, שכל אחת רוצה לקדם את בתה האמיתית על חשבון שהרה הקטנה ("היתומה", ש"לא זוכרת את פני אמהּ") – שלא לדבר על הבנות עצמן, שנפלו בזו אחר זו כמו הבקבוקים בשיר המשחק. רק שהרה לבדה נותרה.

*

2. תיאטרון

הדמיון החזותי שלי לא מסתפק במיתוס. הוא דורש פרטים; כיצד סודרו החנלות הקטנות: האם נערכו כמו מקהלה במרכז החדר (כשכל אחת זוכה בפירור סולו), או שמא המתינו בצד ונכנסו לפי התור, כמו בקופת חולים. ואיך הצליחו לגלם גם את עדנה הפרה, את הפחמי, את אמא של חנהלה, את כל הדמויות האחרות, מתי ואיפה הוחלפו התלבושות? אני לא שואלת אפילו. בזכרונות עתיקים כאלה הפרטים נמחקים, נשארת רק הליבה.

*

גשטלט. ברווז או ארנב? אישה צעירה או מכשפה זקנה?

גשטלט. ברווז או ארנבת? אישה צעירה או מכשפה זקנה? (בעניין הפיסקה הבאה)

3. פופ ארט בבני ברק

הדורסנות האידיאולוגית של הגננת נובעת מעייפות ואוזלת יד. כשהייתי ילדה נגעלתי ממבוגרים כאלה אבל הגננת מבני ברק מעוררת בי גם אהדה. גם היא כמו הילדות מנסה לשרוד בעולם עוין. ואולי אני קצת משוחדת, כי הפרשנות הבימתית שלה מזכירה לי את התמונות המתעתעות של הגשטלט שמראות בו בזמן ברווז וארנב, אישה צעירה ומכשפה זקנה, תלוי בעין המתבונן, כך גם החנלות מבני ברק הן דבר והיפוכו. הרבה דברים והיפוכם. למשל: הן גם פועלות סוציאליסטיות קטנות וגם הכי תקשורת המונים וחברת צריכה, אייקון משוכפל ומשועתק כמו מרילין מונרו של אנדי וורהול.

Marilyn Diptych 1962 Andy Warhol 1928-1987 Purchased 1980 http://www.tate.org.uk/art/work/T03093

אנדי וורהול, מרילין מונרו, 1962. עוד על פופ ארט בעיר האושר

*

4. מבוא למודרניזם

חדשנות ופיגור הם לא שני קצוות של קו ישר אלא נקודות על מעגל; ככל שהן מתרחקות זו מזו הן גם מתקרבות. השפה הבימתית של מירה הגננת היא כל כך ריאקציונית שהיא כבר רדיקלית, מודרניסטית בעל כורחה ובכמה אופנים שונים: ריבוי החנלות הוא לגמרי סוריאליסטי (אני די בטוחה שבסרט הראשון של "שני קונילמל" המקורי היתה סצנה חלומית שבה המוני קונילמלים צצים מאחורי עצים ומרקדים ושרים עם קונילמל המבולבל). ובאופן אחר מתכתב ריבוי החנלות עם התשוקה הפוטוריסטית להמחיש תנועה של גוף, על ידי שכפולו ופירוקו לחלקי תנועות. זוכרים את עירום יורד במדרגות של מרסל דושאן? כך גם גיבורת הסיפור משוכפלת ומפורקת, התנועה שלה אינה מלוכדת אלא מחולקת לעשרים וחמש חנלות שהן אחת.

מימין, מרסל דושאן, עירום יורד במדרגות, משמאל, אליוט אליסופון, מרסל דושאן יורד במדרגות.

מימין, מרסל דושאן, עירום יורד במדרגות, משמאל, אליוט אליסופון, מרסל דושאן יורד במדרגות.

וכבר ציטטתי פה פעם את הקטע שבו דויד גרוסמן מתאר את עדנה השכנה ב"ספר הדקדוק הפנימי":

היא היתה עדנה של חדר השינה ועדנה של חדר האורחים ועדנה של המטבח, ובכל אחד מהם היא היתה שונה, וכשחלפה בכל אחד מהם התחולל בה, עדיין, אחרי כל השנים הללו, שינוי זעיר, עברה אותה רוח אחרת, שבבים אחרים היו נוסקים אל המגנט…
והיתה עדנה של גיל עשרים ושש ועדנה בת שלושים, ועדנה של הרפתקת אהבה מרה אחת … והיתה עדנה של הלימודים באוניברסיטה … ועדנה שלאחר ניתוח הגידול הזעיר ברחם, וזו שבמשך שבוע תמים לעסה במו פיה פירורי בצק לגוזל העירום שנפל אל קינה וגווע בידה, ועדנה של התפעמויות והדכאונות, של הבדידויות והחרדה.

מירה הגננת מימשה את המטפורה של גרוסמן ופירקה את גיבורת הסיפור לעשרים וחמש חנלות: זאת שקבלה שמלה חדשה, וזאת שפגשה את עדנה הפרה, וזאת שריחמה על הפחמי, וכן הלאה והלאה.

ולריו ברוטי

ולריו ברוטי

*

5. ברכט בגן הילדים

את תפיסת התיאטרון של ברטולט ברכט כבר הסברתי לעומק באמצעות חייל הבדיל של אנדרסן. לא אחזור על זה כאן. לצורך העניין אזכיר רק שברכט סלד מתיאטרון שמעורר רק רגש. הוא דגל בתיאטרון פוליטי שמעורר מחשבה ופעולה. וכדי להשיג את זה הוא ניסה לחבל בהזדהות עם הדמויות באמצעות ניכור מכוון (הקרוי לפעמים על שמו, ניכור ברכטיאני). וזה בדיוק מה שקורה כשחנה'לה מפוצלת לעשרות שחקניות: זה לא מאפשר להיקשר לדמות ולהזדהות איתה. במובן זה התיאטרון של מירה הגננת הוא תיאטרון אֶפּי (כך קרא לו ברכט בניגוד לתיאטרון הדרמטי) במיטבו. הוא מעורר הרבה מחשבות, שאת חלקן אני כותבת כאן.

*

6. ומעבר למיתוס ולתיאטרון האפי – תיאטרון הוא אמנות חיה. חלק מקסמו כמוס באפשרות של אובדן שליטה. תקלות כאלה שבהן הכל משתבש ומשהו בלתי צפוי נחשף הן פלא.

*

* שהרה בלאו כתבה את המחזה האוטוביוגרפי ותכתוב והיא גם משחקת בו. "ותכתוב" עוסק בנסיונותיה לכתוב ספר על יעל וסיסרא. להצגה נלווה ספר בשם "יתד" שעוסק בנסיונותיה לעשות הצגה על ספר שהיא מנסה לכתוב על יעל וסיסרא (לגמרי אחד מי יודע ואמא אווזה). בספר מופיע בין השאר, זיכרון הילדות שלמעלה (בהצגה יש לו מעין תקבולת הפוכה בדמות סיפור נעורים על מקהלה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו…)

*
עוד באותם עניינים

חיילים מתעלפים (בעקבות צילומים נפלאים, תיאטרליים וכוריאוגרפיים של חיילים מתעלפים בטקסים)

כמה מילים על שירת דבורה (הטקסט הנפלא בתנ"ך לטעמי)

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה (שלושה זכרונות מכוננים מילדותי שלי)

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

ורוח הרפאים של חנה'לה כבר צצה פה בעבר:

אם לא אונס שהוכחש, אז מה?

ילדה, חוה, צלובה

ועוד

*

איור, שרית עברני, מתוך

איור, שרית עברני, מתוך "יער" מעשייה למבוגרים מאת מעין רוגל

ובשולי הדברים – מעין רוגל היקרה מגייסת מימון למעשייה שכתבה למבוגרים. היא מחפשת קוראים שישמחו לקרוא ולקדם אותה. זה הלינק.

*

Read Full Post »

"בכל אשר אלך אני מוצא את פּוּ," כתב א. א. מילן, בשמו של כריסטופר רובין. ככה אני עם מרינה אברמוביץ' (שמכאן ואילך תיקרא מרינה, הגענו לשלב של שמות פרטיים). והפעם שבע הערות על Imponderabilia  עבודה מ1977 שבה ניצבו היא ואוליי עירומים בפתח גלריה וכל מי שנכנס עבר ביניהם.

מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי, 1977

מרינה אברמוביץ' ואוליי, 1977

*

1. פורטרט עצמי

ראיתי תיעוד של העבודה לפני שנים. לכאורה משעמם; אנשים עוברים בפתח. המון אנשים, כמו ברכבת התחתית בשעת עומס. ובעצם מרתק ואפילו מותח.

אם יצירת אמנות היא ראי שכל אחד רואה בו את עצמו, Imponderabilia הופכת לפורטרט גלוי של הקהל: יש מי שעובר לאט לאט, מתעקש לא לצדד את גופו, משתהה על החיכוך ומקנח במבט ממושך במרינה, ויש מי שעובר במהירות, ללא הבעה, או בחיוך קטן של "איזה קטע", או בהתפתלות חתולית. מישהו עוצר באמצע ומביט למרינה בעיניים (הרוב פונים למרינה, לא ברור אם הם מחקים זה את זה, או שזה התינוק הפנימי שבוחר בחזה של האמא). מישהי נותנת לה נשיקה חטופה על הלחי, גבר מתעכב כדי ללחוש לה משהו (דברי זימה מן הסתם). מישהו עובר ונעמד לצפות. אני מתעצבנת שהוא מסתיר לי. זו בעצם לידה, הם נולדים מחדש מתוך האיש והאישה העירומים, בסדרה של פורטרטים עצמיים לא מודעים. יש למרינה את הכשרון הזה, לקלף אנשים.

הנה סרטון לטעימה (האיכות איומה אבל התחליפים עוד יותר גרועים).

*

2. פיתחו את השער

הרעיון שמאחורי העבודה על פי מרינה: האמנים הם השער לאמנות.

*

3. החפץ והקרבן

האמנים כשער זה מימוש המטפורה, זה ההפך מהאנשה, כלומר חיפצון על גבול הכישוף. הם לא חופשיים לפעול, מישהו הפך אותם לשער.

אלן ג'ונס, מתלה כובעים

אלן ג'ונס, מתלה כובעים

.

מן האדם-חפץ לקורבן הדרך קצרה. לפי האגדה הגיאורגית קרס מבצר סוראם שוב ושוב. מגדת עתידות אמרה שרק אם צעיר כחול עיניים ייקבר חיים בתוך הלבנים הוא יחזיק מעמד. סרגיי פראג'נוב עשה על זה סרט יפהפה.

מבצר סוראם

מבצר סוראם

מסכת מגש הכסף בבצוע ילדי

"אנחנו מגש הכסף" אומרים הנערה והנער (עוד נערה ונער) בשירו של אלתרמן. מן הקורבן לחיפצון ובחזרה. בתמונה: מסכת מגש הכסף בבצוע ילדי יגור בהדרכת רבקה שטורמן

*

4. הרקע והדמות

על פי פסיכולוגיית הגשטלט אנחנו מחליטים כל הזמן מה הדמות ומה הרקע, ולפי זה מפענחים את הדימוי. הדוגמא המפורסמת היא הגביע שהוא בעצם הרווח בין שני פרצופים בפרופיל.

גביע או שני פרצופים בפרופיל?

גביע או שני פרצופים בפרופיל?

.

מי הרקע ומי הדמות ב Imponderabilia מי הגיבור, השער או מי שעובר בו? זו שאלה אתית והררכית שהעבודה מציפה. מצד אחד המפתחות אצל האמנים, כלומר השליטה, ומצד שני הם בסך הכל השער, משתמשים בהם, הם חשופים, הם תקועים (ובזמן האחרון היו לי כמה מפגשים שהראו לי באיזה שפל מדכא ודרגת חיפצון נמצאים סופרים. אם הייתם יודעים הייתם בוכים).

*

5. קריאטידות

Imponderabilia גרמה לי לחשוב על הקריאטידות (שער או עמוד, זה לא באמת משנה). קאריאטידה היא עמוד אדריכלי מפוסל בצורת דמות אנושית. שש הקריאטדות הראשונות ניצבות עד היום במרפסת צדדית של מקדש ארכתאון באקרופוליס. על פי האדריכל הרומאי ויטרוביוס הן הוצבו שם בעקבות מלחמות אתונה בפרסים. העיר קאריה חברה לפרסים והאתונאים הרגו בנקמה את כל הגברים ושיעבדו את הנשים. כדי להנציח את ההשפלה הן פיסלו אותן כעמודים ועד היום הן נושאות את נטל הגג והבושה.

קריאטידות, אקרופוליס, אתונה

קריאטידות, אקרופוליס, אתונה

*

6. בחזרה לגן עדן

אבל בגלל שמרינה ואוליי הם זוג ועוד עירום, הם מגלמים בעל כורם גם את אדם וחווה. אמנם גורשו מגן עדן, אבל בגלגולם החדש כאמנים הם מאפשרים לחזור אליו. למטה בתמונה של מסצ'ו אפשר לראות את השער ממנו גורשו.

מזאצ'ו, המאה ה15, הגירוש מגן עדן

מזאצ'ו, המאה ה15, הגירוש מגן עדן (כשניקו את הציור ניקו גם את העלים שכיסו את חלציהם שהיו תוספת מאוחרת)

ואני לא מתכוונת לחזרה לגן עדן רק באופן כללי ורומנטי, אלא במובן הקונקרטי שעליו מדבר היינריך פון קלייסט ב"על תיאטרון המריונטות". המספר במסה הזאת (שמתחזָה לסיפור) מתפלא על העניין שמגלה ידידו הרקדן בתיאטרון הבובות העממי. הבובות לדעתו הן בידור להמונים שאין לו קשר לאמנות. הרקדן לעומת זאת, מעריץ את תנועותיהן החינניות של הבובות: איבריהן פועלים כמטוטלות. לכל תנועה יש מרכז כובד משלה. כל תזוזה מקרית יוצרת מעין ריקוד. הבובות אינן משועבדות לכוח הכובד. הן יכולות לרחף בלי מנוחה. הן לא מתייפייפות כמו רקדנים והן לא סובלות ממוּדעוּת עצמית שמקלקלת את החן הטבעי.

המספר מסכים עם הטענה האחרונה ותורם סיפור משלו: נער מלא חן שהכיר ניגב יום אחד את רגלו. הוא הציץ בראי והבחין שהוא דומה לפסל מפורסם של נער המוציא קוץ מרגלו. הנער ניסה לחזור על התנועה ולא הצליח לשחזר אותה. הוא ניסה שוב ושוב, עד שהתנועה הטבעית הפכה למעושה ומגוחכת.

המוּדעוּת העצמית על פי קלייסט, מפצלת וזורעת ספק וביקורת. היא "מגרשת את האדם מגן העדן" של התמימות, מן הפשטות המושלמת של החומר הדומם ושל בעלי החיים. רק האל הכל-יודע יכול להגיע לחן של הבובה. לכאורה מדובר בשני קצוות, הנחות ביותר והנעלה ביותר, ובעצם מדובר במעגל: ככל שאתה מתרחק מנקודה מסוימת אתה גם מתקרב אליה, עד לנקודת המפגש שבה מתאחד לו החומר הפשוט עם האל האינסופי. וזוהי גם תקוותו של האדם: למצוא את "הכניסה האחורית" לגן העדן, לחזור אל התום המוחלט, דרך הידע, לזכות בהרמוניה אלוהית בין מחשבה, רגש וגוף.

*

7. לפני ואחרי (מוסר השכל)

1977, 2010

Imponderabilia 1977, 2010

Imponderabilia בוצעה לראשונה ב1977 בגלריה לאמנות בבולוניה, ולאחרונה ב2010, במסגרת הרטרוספקטיבה שנערכה לאברמוביץ' במומה. בתמונה מימין מחליפים את מרינה ואוליי שני אמני מיצג צעירים. מרינה עוברת ביניהם (ובעצם היא לא בדיוק עוברת, נראה שהיא מתייצבת לצילום). מה ההבדל בין שתי הגרסאות, מלבד הליהוק?

זה כמו בפרסומות למכוני הרזיה, רק הפוך: ב1977 הפתח היה רזה, ומרינה אפילו צמצמה אותו, כשהותירה מרווח בינה לבין המשקוף (ראו בתמונות למעלה וגם בסרטון), מה שהגדיל את החיכוך בינה לבין העוברים ושבים וגם הטיח אותה (בקטנטן) שוב ושוב במשקוף. גם זה פורטרט עצמי בפני עצמו, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. הנושא הוא התרחבותו של הפתח. בשער האמנות של 2010 אפשר לעבור בנוחות בלי להתלבט או להתחכך. כי ככה זה כשמתמסדים. אסור להטריד את הקהל הבורגני של המוזיאון. חייבים למנוע חיפצון ומעשים מגונים ובכלל לשייף את הציפורניים. מן העבודה הפרובוקטיבית המצחיקה והעצובה והשורטת נותר רק המונומנט הריק, הפורטרט העצמי של הממסד.

*

ביום רביעי הקרוב 29/5/13  בשעה  20:30 תתקיים בבית מיכל ברחובות הקרנה של הסרט התיעודי "האמנית נוכחת", על הרטרוספקטיבה של מרינה במומה, וגם אני אהיה שם לשיחה על הסרט ובכלל.

*

עוד על מרינה אברמוביץ'

הפוסט הראשון של הכאב הגדול

מסחר הוגן – על המפגש איתה

למה המלכה תמיד מנצחת? על שתי עבודות קלות של מרינה אברמוביץ'

*

עוד באותו עניין

האיש שגנב את הציור החביב על היטלר

על העמוד של רבקה הורן

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

על סידבד של ויטו אקונצ'י

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

*

Read Full Post »

שבע הערות על ציורו הנפלא של ניקולא פּוּסַן "נוף עם פִּירָמוּס ותִיסְבִּי".

1. הסיפור, או כשרומיאו ויוליה פגש את טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף:

פִּירָמוּס היפהפה ותִיסְבּי היפהפייה התאהבו עד כלות, אלא שלא היה להם סיכוי להנשא. הוריהם היו אויבים ובין בתיהם התנשאה חומה. למרבה המזל היה בה סדק שאיפשר להם לשפוך את לבם, בלי לגעת אמנם. הם החליטו לברוח באישון לילה ולהיפגש במעיין ליד קבר נינוס, לרגלי עץ התות. תיסבי הגיעה ראשונה, ובזמן שהמתינה לפירמוס התקרבה למעיין לביאה מגואלת בדם טרפּהּ. הנערה המבוהלת נמלטה ושמטה את צעיפה. הלביאה הנרגזת שיסעה אותו בשיניה. ואז הגיע פירמוס ומצא את קרעי הצעיף המזוהם בדם. לבו נשבר מכאב ואשמה. הוא נפל על חרבו, ופרץ דמו הרותח צבע את התותים הלבנים של העץ והרווה את שורשיו. תיסבי שחזרה בינתיים, התפלאה על התותים שהחליפו את צבעם. ואז הבחינה בפירמוס הגוסס והספיקה לחבק אותו עוד פעם אחת לפני שעצם את עיניו לתמיד. היא בכתה והתפללה שלפחות בקבר יוכלו להתאחד והשביעה את העץ שינציח את סיפורם בצבע החדש של פירותיו. ואז נפלה גם היא על החרב החמה עדיין מדמו של אהובה. שתי המשאלות התגשמו.

זהו תקציר הסיפור: שילוב בין רומיאו ויוליה לרגע שבו יעקב אבינו מקבל את כתונת בנו הטבולה בדם "וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף", עם סוף שמתאים לבלדה יותר מאשר לאוסף המטמורפוזות שבו נכלל. לגמרי חריג בין סיפוריהם של אנשים שהפכו לצמחים, דוממים או בעלי חיים, ולפעמים להפך – דוממים שהפכו לבני אדם.
הנאהבים אינם מתגלגלים בעץ. העץ היה שם מראש. דמו של פירמוס רק שינה את צבע פירותיו, כמו שטיפות דמו של טרומפלדור הצמיחו פרגים.

*

2. "נוף עם פירמוס ותיסבי"

יש לא מעט גרסאות מצוירות של סיפור פירמוס ותיסבי, ונדמה שרוב הציירים (גברים מן הסתם) נתפסו לתשוקתו הלא ממומשת של פירמוס וגלשו למין סימבוליזם אירוטי שבו תיסבי המעורטלת או המעורטלת למחצה, נופלת על "חרבו" הזקופה של פירמוס השוכב.

פורנוגרפיה מתונה יחסית, רק לשם הדגמה

ניקולא פוסן בציורו הנפלא "נוף עם פירמוס ותיסבי" (1651), בוחר ברגע שלפני, שבו תיסבי חשה אל פירמוס הגוסס, הרגע שבו היא מתחילה לקלוט את אסונה. וראשית לתמונה (לחצו להגדלה!).

ניקולא פוסן, "נוף עם פירמוס ותיסבי" (1651) לחצו להגדלה!

.

בקדמת הבמה, במרכז, מצוירת תיסבי החשה אל אהובה המוטל ללא רוח חיים. אבל זהו רק חלק קטנטן מן התפאורה הפנורמית הזרועה בסטטיסטים. ברקע הלביאה תוקפת סוס לבן. רוכבו נפל. רוכב אחר מנסה לנעוץ בה את חניתו. עדר של פרות וכבשים ועוד כמה פרשים והולכי רגל נסים לכיוון ההפוך משל תיסבי, אל העיר. אחת הנמלטות מועדת למעין בור או ערוץ אפל. במרכז התמונה מקום המפגש: הקבר והעץ והמעיין שמימיו חלקים כראי. ולמעלה השמיים, חשוכים ומסנוורים ושסועים על ידי ברקים. הזמן מפוצל ודחוס: זה הרגע שבו תיסבי מגלה את גופתו של פירמוס, אבל גם הרגע שקדם לו בהרבה, שבו הלביאה הוכתמה בדם הטרף. שני הדברים מתרחשים בו זמנית כמו שקורה לפעמים בחלומות. וגם הכיוונים ההפוכים של הריצה, הכאוטיות הבהולה, האינטנסיבית והדוממת באופן מוזר.

*

3. מרחב נפשי

זה לא סתם הנוף שבו התרחשה הטרגדיה, אלא הנוף התודעתי שמתארת פסיכולוגיית הגשטלט (המאוחרת בהרבה כמובן, המושגים תמיד מפגרים אחרי החיים). פוסן מצייר מתוך תודעתה של תיסבי. זו לא פיסת טבע ברגע מסוים אלא מרחב נפשי של טרגדיה. תיסבי מפרשת את  הגירויים החושיים ומארגנת אותם מחדש על פי תחושותיה. לא רק באופן כללי ואווירתי, אלא בפרטי פרטים המבויימים כמעט עד הסוף. רק כמעט – הקצוות נותרים פרומים ופתוחים. לא מתוך רשלנות אלא מתוך נאמנות לעמימותו וחמקמקותו של התת מודע.

הנה כמה מהם, מהקל אל הכבד.

*

4. טֶבַח הסוס הלבן

הסוס הלבן מותקף, מתוך ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (1651)

.

במרכז התמונה משמאל, מיני סצנה דרמטית שבולטת גם בגלל השיבוש בזמן (היא קדמה כאמור, למתרחש במרכז התמונה). חמש דמויות סבוכות זו בזו: סוס לבן, ומאחוריו סוס שחור כמו צל. הלביאה שנועצת את שיניה בסוס הלבן. הרוכב שנפל. חברו שמנסה להרוג את הלביאה. אבל זה מאוחר מדי בשביל הסוס הלבן.

ה"ברד אנד פפט" (תיאטרון הלחם והבובה, תיאטרון בובות פוליטי-פיוטי שעוד אכתוב עליו יום אחד) יצרו פעם מופע בשם White Horse Butcher. וזה מה שכתב עליו פיטר שומאן, מייסד התיאטרון והיוצר המוביל:

הסוס הלבן הוא סמל החיים. הוא מייצג את את האור והשמש. את נעורי האדם, חיוניותו ופוריותו. הסוס הלבן הוא יפהפה, אפילו נשגב. לכן אפולו רתם אותם למרכבתו.

החד קרן המותקף משטיח הקיר שלמעלה (1495–1505) שימש השראה למופע של הברד אנד פפט (התמונה מכאן). אצל פיטר שומאן רוצחו של הסוס הלבן הוא הקפיטליזם החזירי. הלביאה של אובידיוס היא נציגת הגורל.

ואולי אני משוחדת בעניין סוסים לבנים, כי אהוב לבי היה רואה סוס לבן בילדותו, כל לילה לפני שנרדם.

*

5. העץ והמעיין

במרכז התמונה נמצא מקום המפגש של הנאהבים: המעיין והעץ הצומח על גדתו. העץ כפי שאנחנו יודעים, ייצבע לנצח בדמו של פירמוס וישקף את אהבתם הטרגית של הנאהבים. אצל פוסן פוגע ברק בעץ. ענף אחד (פירמוס) – נשבר ומתכופף למים. המים חלקים וזכים. הרוח שמכופפת את צמרות העצים לא מקמטת את פניהם. העץ משתקף בהם, אבל קצת במעוקם; הזווית מתאימה יותר לזרועו של הנער המוטל בתחתית התמונה.

מתוך ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (1651) פרט

.

פוסן מפרק את המרחב, כמו שקודם פירק את הזמן. הוא מצייר את העץ שמתחתיו התאבד פירמוס ושמתחתיו גילתה אותו תיסבי, בנפרד מן הגיבורים. ההשתקפות מסגירה וחושפת את הקריעה.

*

6. השמיים

סיפרתי כאן לא מעט על המורה שלי לרישום יוסף הירש:

בדרך כלל בתחילת השיעור הוא היה פורש איזו תיאוריה, עיקרון מארגן: למשל הדים. בתקופה מסוימת הכל התפענח דרכם. היינו הולכים ברחוב ומנסים להבין האם העננים הם הדים של הבתים והאם האנשים הם הדים של הפנסים וכן הלאה (ממכר לגמרי, נסו). בתקופת ההדים הוא חילק לנו דף מצולם מספר, שמשווה בין סיטואציה של תפילה, שבה הציבור חוזר על מילות החזן לבין הכפילות העקרה של נאומים שמחולקים מראש לקהל. לא מצאתי את הדף אבל אני זוכרת שהוא רשם מעליו בכתיבה תמה: "הכתם וההד שלו, הצעה לפירוש דתי".

הירש היה רואה מיד שהשמיים של ניקולא פוסן הם הד של הטרגדיה.
הברק הגדול היא תיסבי (בעצם גם הקטן, זו מעין אנימציה של תנועה, של התקרבות). בזוויות של הברק מהדהדות הזוויות של גופהּ. ושימו לב איך קדמת גופה של הנערה בוהקת כמו ברק.
באור המסנוור באופק, לרגלי הברק, מהדהד גופו של פירמוס. גזע העץ החוצה אותו מחקה-משכפל את תנוחת הראש המופרד מהגוף.

ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (1651), פרט מתוך השמיים (מוקטן לנוחות ההשוואה, בתוספת קווי מתאר להדגשת "תנוחת" האור שבה מהדהדת תנוחתו של פירמוס).

.

ובו בזמן הברק שחוצה את השמיים גם מחזיר אותנו לתחילת הסיפור, לסדק בקיר. הסדק בשמיים הוא הגדלה קוסמית של הסדק שדרכו תקשרו הנאהבים ותכננו את בריחתם.

*

7. ובשורה התחתונה – אוונגרד מן המאה השבע עשרה

ניקולא פוסן נועז ומפתיע (לתקופתו ובכלל) בשבירה של חוקי הזמן והמרחב, ובהסוואתה העדינה, כך שהיא לא חייבת לעבור דרך המודע כדי לפעול.

*

פוסט המשך – גלגוליו של קיר – אובידיוס, שייקספיר, ביאליק, חנוך לוין

עוד מדרשי תמונה

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

בקומה העליונה גרה התמימות (פרנסיסקו דה גויה)

גינה לאורפאוס (פול קליי)

*

עוד מטמורפוזות

מי שאיבד ילד (על סיפורה של פרספונה)

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה (על פיגמליון)

פתתה ונאנסה (על מדוזה)

סיפורה של טרווינה (המטמורפוזה המצמררת של מרי דה מורגן)

*

Read Full Post »