אני לא מבינה באקטואליה, אני מבינה בדימויים.
יש דימוי שרודף אותי כבר למעלה משבועיים.
"אחי, פֶּצַע בלבי," כך אומרים גיבורי אלף לילה ולילה בתרגומו הנפלא של יואל יוסף ריבלין, אביו של נשיא המדינה.
החלטתי לפרק אותו פה, לחשוב אותו עד הסוף. אולי זה יעזור.
זהירות, פוסט עצוב שקשור בחבל קצר למציאות.
זה הזמן לפרוש כדי לא לקלקל את השבת.
*
זה הגרפיטי שצויר על בית משפחת דוואבשה בדומא. יד חמושה בחנוכיה מציתה לול של תינוק.
הצילום מפה
זה לא פוסט על המעשה אלא על התמונה, כי תמונות הן ראי.
נתחיל בפרטים שהטרידו אותי. המצית למשל, לבוש כמדומה בחולצה תכלכלה ובז'קט, לבוש שמתאים לפוליטיקאי מעונב יותר מלרוצח באישון לילה.
וגם החנוכיה משונה. זו לא חנוכיה רגילה של תשעה קנים וגם לא מנורה של שבעה קנים כמו בבית המקדש או על סמל המדינה, אף שהיא מעוצבת בצלמה; זו חנוכיה של חמישה קנים, אחד לכל אצבע ביד האוחזת בה.
תבליט המנורה על שער טיטוס
רגלה של החנוכיה מוארכת. החנוכיה היא בו בזמן המטֶה וההמשך המאגי של הזרוע. המצית הוא גיבור-על שסמלו מתנוסס על שרוולו.
ובו בזמן זה גם סרט זרוע, סוג של טלאי צהוב כמו בצילום הארכיטיפי מגטו ורשה.
מימין פרט (מסובב), משמאל מוכרת סרטים בגטו ורשה 19 בספטמבר 1941 צילם Heinz Joest על הצילום הארכיטיפי הזה כתבתי פה
קצה השרוול הוא גם קופסא כחולה של קרן קיימת.
הלול של התינוק הוא גם הכלוב של הטייס הירדני שהוצת בידי דעאש.
התינוק מחותל בדגל פלסטין באופן שמזכיר במעומעם את מפת הארץ. זו פלסטין שמתייפחת בתוך הכלוב הבוער.
מעל לכלוב תלויה מרצדת (מובייל) של גולגלות. יש איזו סימטריה משונה בתמונה, זיקה בין המנורה המוזהבת ההפוכה למרצדת השחורה עם ארבעת הקנים. המרצדת היא ספק עכביש מוות המשתלשל אל התינוק, ספק כפה של טורף עם טפרים עקומים, ספק מנורה שחורה עם גולגלות במקום להבות אבל הכל עדין עדין ומרומז. כמעט מהתל.
האש הוצתה זה עתה אבל המרצדת הוכנה ונתלתה מראש כדי לחסום את הבריחה, במין היפוך של האהבה שבה תולים צעצועים מעל תינוקות.
עד כאן ההקדמה. הבעיה היא שלא הצלחתי להחליט אם יד ערבית או יהודית יצרה את הדימוי. ברור שערבית, זה לא קשקוש שאפשר לוונדל ולברוח. ועדיין. זה הייצוג של הרוצח שמטריד אותי.
מימין קריקטורה אנטישמית מדר שטירמר. הכיעור, הסכין השבור המגועל בדם כל כך שונים מן היד הנקייה עם החנוכייה.
זה לא רוצח ילדים מהקריקטורות של דר שטירמר, יהודי שעיר ומכוער עם סכין מגואל בדם. זה רוצח עם יד נקייה לבוש למשעי וחמוש בחנוכיה מוזהבת עם כל ההדהודים "החיוביים" שהזכרתי: מחג החנוכה ("מסרתָ גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך … ואחר כן באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קודשך וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו בהלל והודאה…" מתוך תפילת "על הנסים") ועד לקופסאות הכחולות של גאולת הארץ, עם נגיעה קורבנית של שואה ורהב של גיבורי-על (מאט סלמן אחד מתסריטאי סיינפלד ומשפחת סימפסון אפילו התחפש לאחד כזה, רק שזה כבר לא מצחיק).
קשה לי להסביר את זה, אבל כשהדימוי העצמי של הרוצח מסתנכרן עם הדימוי שלו בעיני הקורבן, המציאות סוגרת עלי. אין רווח שבו אפשר לדמיין ולחשוב אחרת ולנשום. יש משהו מפוכח בדימוי הזה, מין צלילות סהרורית כמו במכונות של רוב גולדברג שבהן דבר מוביל לדבר. וזה לא עוזר שמסלול האש וקני המנורה יוצרים ביחד מעין מפתח עקום. זה רק מקנה לו איכות פנימית של משהו שמופיע בחלום.
*
עיר-האושר 