Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גרניקה’

הפרק הלפני אחרון בסדרה של 29 מאמרים על הזיקה בין אמנות הגוף של אהרון קליינפלד לדקדוק הפנימי של ויטו אקונצ'י.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס)

אני ממשיכה לרגע בהשוואה שהתחלתי בשבוע שעבר, בין האנשים הנוהגים לפצוע את עצמם באופן קבוע לבין אהרון; זהו, על פי דברה מרטינסון, הפרופיל האופייני של הסובל מן ההפרעה:
אישה, מן המעמד הבינוני עד גבוה, אינטיליגנטית, משכילה, שפוצעת את עצמה החל משנות העשרה, עם רקע של התעללות פיזית או מינית, הורה אלכוהוליסט, ובדרך כלל גם היסטוריה של הפרעות אכילה.

כמה ממרכיבי הפרופיל תואמים את אהרון כפשוטם: המעמד הבינוני, האינטיליגנציה, ההשכלה, גיל העשרה, ההיסטוריה הייחודית של הפרעות האכילה (מאכילה לפי א-ב ועד "אבות המזון הפרטיים" של אהרון, שלא לדבר על האידיאליזציה של המקרר הריק).
ולעומתם, המרכיבים החורגים: לאהרון אין הורה אלכוהוליסט (אם כי הינדה היא וריאציה משכנעת למדי של הגורם ההורי בהפרעה). הוא לא עבר התעללות פיזית או מינית. והוא אינו אישה.

 
הגורם הנשי 

באחת התגובות לפרק אבות המזון הפרטיים בסידרה, כתבה מירי שחם:

אהרן הוא ילדה. הוא לא אוהב את יעלי, הוא רוצה להיות יעלי. ההתקף הבולימי שלו, עיסוק היתר בענייני גוף מוביל אותו למהלך שמתנגד לגוף, והמחבוא, הסליק שכינית 'מקלט אטומי' – הוא המחבוא של אנה פרנק. הזהות המינית של אהרון מבולבלת לגמרי.
זה וודו, או איך שלא קוראים לכישוף הזה, שבו המכשף מנסה לסגל לעצמו תכונות של מישהו אחר, לבלוע את האחר לתוכו. זו האם החורגת של שלגיה, שרוצה לאכול את הכבד והלב של שלגיה. אהרון מסגל לעצמו את תכונותיה של יעלי בעקיפין, דרך המזון.
"אפרסקים, הרהר בכובד ראש, לפחות שני אפרסקים ביום בשביל הלחיים שלה. ואולי גם גלידה שוקולד ואגוזים, חום וירוק, לשמור לו את העיניים שלה". 


הסיבה העיקרית על פי מרטינסון, לרוב הנשי המכריע בין הפוצעים את עצמם, "היא שגברים נוטים להפנות את האגרסיה/פגיעוּת/כאב החוצה, כלפי אובייקטים או אנשים אחרים. נשים לעומת זאת, נוטות להפנות את הכעס אל עצמן."

גם אהרון נוטה לכוון את הכעס אל עצמו, וזהו רק ביטוי אחד של "נשיותו", של אותו צד פסיבי הממתין לנסיך (גדעון) הגואל, צד היפהפייה הנרדמת המִתְגַלֶמִינג בתוך הקללה. (לפי גרסה מוקדמת של האגדה, הנסיך לא העיר את היפהפייה בנשיקה, אלא אנס אותה, והיא הרתה וילדה לו תאומים מתוך שינה.)
וזהו גם אותו צד נשי מפותח המרותק למסתרי ההריון כפי שהראיתי בפרק המצאת ההריון, ומזדהה עם כאבי הלידה.

דימויי ההריון והלידה בספר הדקדוק הפנימי כרוכים בכאב ובאלימות: אם זה אבא שמכה בקיר כדי "להרוס אל המקום שבו החורף הזה נולד … לנפץ, להוציא מתוכו את גוזליו החמימים…" (183), או החלל המנותץ בדירתה ההרוסה של עדנה, המושווה ל"הריון הנובט לפתע בתוך האבן" (204), או אהרון עצמו שמעביר את הסכין שוב ושוב על אצבעו בזמן שהוא "ממליט" את עצמו (218).

בפרק המצאת ההריון דיברתי על ה"הודינים" של אהרון כתרגול מאגי של הפריצה מן הרחם. אבל לפני שיוכל להגיח מן הרחם, כלומר להיוולד, הוא צריך להרות את עצמו.

הולדה עצמית או רבייה אל-זוויגית, היא תהליך ביולוגי שבו יוצר המוליד העתק של עצמו מבלי שיהיה מעורב בתהליך חומר גנטי של יצור אחר.
אחת הצורות של רבייה אל-זוויגית היא "פליגה", כלומר התחלקות, הנקראת מיטוזה (ראו בהמשך). זוהי גם הדרך שבה מתחדשים ומתרבים תאי הגוף. יש להניח שאהרון בעל הידע האנציקלופדי והאובססיה לביולוגיה, מודע לכל זה.

מיטוזה – (פליגה) מלשון "מיטוס", "חוט" ביוונית.
חוט היא מילת מפתח ב"תיאולוגיה" של אהרון; למשל הקטע שבו אהרון יחלל בחליל של זהב ו"יוליך אחריו בנגינה את הילדים, כתר נסיך יושם על ראשו, והוא יספר סיפורים, יפתור חלומות, ישבור רעבונות, לתוך גולות שקופות ילכוד את ההילה הנאצלת מן הדברים שבעולם … ולכל הילה כזו אהרון יקרא בשם, שם סודי, ואת השמות ישחיל על חוט זהב דקיק, הוא עצמו יהיה החוט, ויזקק מן הדברים את נשמתם, ובין שפתיו יצפין אותה…" (219).

וכאן אנחנו מגיעים לסיבה האחרונה והייחודית להתעללות של אהרון בעצמו. הפיצול והאיכזור מבטאים שני היבטים של הריון ולידה: ההתפצלויות הן אימון בפליגה, תירגול מאגי של מיטוזה/רבייה אל-זוויגית, והכאב הוא זימון של כאב הלידה, של ה"בעצב תלדי בנים" (בראשית ג' 16).

בשיחה עם יעקוב בסר, תיאר גרוסמן את ספר הדקדוק הפנימי כרומן על "הִוולדות הנפש". צורת ההִתפעל שבחר (לעומת הוּלֶדֶת הנפש), מדגישה את המעגליות של אהרון, שמעַבֵּר ומוליד את נפשו.

ההרס והאלימות הכרוכים בהריון ובלידה מחזירים אותנו ל"מעונים ורצוצי הגוף" של הגרניקה ולאישה הנוהרת נושאת הלפיד המתגלה בעקבותיהם; ואולי זו לא החירות שבוקעת מתוך הסבל אלא הנשמה שנולדת מ"ביקוע הגרעין" של הגוף. לקראת סוף הספר, בשיא מצוקתו, אהרון אמנם נזכר בתמונה הגדולה שהיתה תלויה בחדר-השינה של עדנה: "כל הגופים השבורים, המעוותים, ומתוכם, בכל כוחה בוקעת נשמה גדולה ומסתורית." (300).

גרניקה, פיקאסו, פרט

בשבוע הבא – הפרק האחרון לפני האחרית דבר בין שני ארונות

Read Full Post »

הפרק השלושה עשר מתוך עשרים ושבעה מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס).

 
הגרניקה הפנימית

בדפי הפתיחה של הספר משוטטים אהרון גדעון וצחי בדירתה של עדנה השכנה. זה עתה חדרו לשם והם מחפשים ראיות להשערתו של אהרון, שאין לה לעדנה צל. הם חוצים את חדר האורחים המקושט בפסלונים ובמזכרות מכל העולם ונכנסים לחדר השינה. צחי וגדעון מסמיקים למראה גרב נשי המוטל על כסא עגלגל, אבל אהרון "לא ראה דבר מכל אלה ולא נגע בכלום, כי הוכרע מיד כליל תחת תמונה ענקית, שהתמשכה כסיפור מעשה מסובך לרוחב חצי קיר … ועמד ובהה בסוס הנעקד לאחור במרכז התמונה. הוא הרגיש איך שלא מרצונו גם שפתיו שלו נפשלות מעל שיניו במאמץ הנשימה הנעתקת; זה סתם, זה אמנות מודרנית; אבל עיניו כמעט יצאו מחוריהן עם עיני הסוס הנחנק, וכמו שטובע אולי מבין שהים כולו לנשפך לתוכו, הבין את התמונה הגדולה … מבטו התרחב לאט, במאמץ, ועתה ראה גם את האיש השוכב מת למרגלות הסוס, ידו אוחזת בחרב ופיו פעור בזעקה; ראה את דמות הפר שעיניו אינן נמצאות במקום הנכון, ובכל זאת, הן היו נכונות יותר מן העיניים של הטבע; אחר כך ראה את המעונים, את רצוצי הגוף, ולבסוף מצא גם את האישה, הוא הרגיש שהיא תהיה שם עוד לפני שראה אותה, נוהרת, נושאת לפיד. לרגע אחד עוד ניסה לגונן על עצמו, מפני מה, מסתם ציור, סתם אמנות, יַעְני, הוא צעד בכבדות לאחור, יצא מן החדר בפסיעות קפואות … ומצא את עצמו שוב מול התמונה וחזר ושקע לתוכה, שום דבר פה לא כמו שציור צריך להיות … אבל דמעות נקוו בעיניו, איטיות, שגמלו, אולי בשק דמעות נפרד ומוצנע …  אם אבא היה רואה אותך עכשיו … הוא היה עושה לך את הנחירה ההיא … אהרון עוד יהיה לנו א-מן! טיליגנאט!" 

הגורם לסערת הנפש הזאת הוא העתק של ה"גרניקה", התמונה שהפכה לסמלה של מלחמת האזרחים בספרד. ב-1937 נחלצו הנאצים לעזרתם של הלאומנים הספרדים והפציצו את העיר הבאסקית גרניקה. כאלף ושש מאות בני אדם נהרגו ואלפים נפצעו. פיקאסו צייר את תמונת השמן הענקית (349 × 776  ס"מ) בשחור-לבן בהשראת תצלומים מהעיתון: האישה העולה בלהבות, האם ותינוקה המת שאַפּוֹ כמו נשמט והתהפך אל מצחו, הסוס הפצוע, החייל המת, האישה הנסה על נפשה אוחזת ברגלה הקטועה… בקומפוזיציה המשולשת של הציור מהדהדים השברים הזוויתיים, להבות האש המשולשות והזעקות החדות של בני האדם ובעלי החיים, המיוצגות על ידי הפיות הפעורים שמתוכם מזדקרות לשונות חדות כסכינים. הגווים מעווותים ומפורקים. כמעט כל הדמויות מצוירות בפרופיל משובש שכולל שתי עיניים ושני נחיריים בצורת דמעות. נוּרה דמויית עין ענקית שופכת מְכִיתות אור על התמונה; בין אם מקורן של העיניים במלאך המוות המתואר כמלאך שכולו עיניים, ובין אם הן מתפלצות מהזוועה או חוקקות אותה בזיכרון, אי אפשר שלא להסכים עם אהרון "שהתמונה בעצם מלאה עיניים" (12). והעיניים מביטות גם בו בעצמו ורואות אותו כמות שהוא, מעבר לכל ההַמצאות והתחבולות. הוא נשקף מן התמונה כמתוך מראת קסמים, או כשם סִפרו של חיים גורי – "אני מלחמת אזרחים".

למעלה: מלאך המוות עם כנפיים מלאות עיניים של נוצות טווס (או שאולי זה בכלל לוציפר עם נוצות טווס של גאווה?). רישום של (פדריקו גרסיה) לורקה

למטה: גרניקה, מאת פיקאסו

המפגש עם התמונה (המצוטט בהשמטות רבות) נפרש על פני שלושה עמודים; הרבה לפני שאהרון מודע ל"אסונו", לפני שעיניה של אמו ניבטות אליו מבתי השחי שלה, לפני שהוא מרחף לו מעדנות כשכנף מבושלת של עוף מזדקרת מתוך פיו (ראו "נקודת הג'י של המנעול"), הוא כבר מזדהה עם האנטומיה המשובשת של התמונה שהיא יותר "נכונה" מהאנטומיה "של הטבע", ואף מזיל דמעות קוביסטיות "שגמלו אולי בשק דמעות נפרד ומוצנע".     
 

תיאטרון האכזריות

הגרניקה אינה "סתם ציור, סתם אמנות, יעְני" בשביל אהרון, אלא תיאטרון חזותי וטוטאלי המוחק את הגבולות בין הקהל לבמה: "אנו מבטלים את הבמה ואת האולם," כתב ארטו, "וממירים אותם במעין מקום יחיד, ללא חציצה וללא הפרדה מכל סוג שהוא, מקום שיהפוך את התיאטרון עצמו לעלילה."
אחרי שגדעון וצחי מסתלקים מן הדירה אהרון אמנם חוזר לתמונה ומתמסר לה איבר-איבר במין ריקוד קוביסטי מפורק:
"עומד לפניה פשוט ידיים, בעיניים פקוחות, בעיניים עצומות, עם הפנים, עם הגב, מוסר את עצמו וכשהרגיש שזה כבר עד לעיניים מגיע, היה נסוג בתנועות מיוחדות, כאילו הוא רוקד ויוצא לרגע מבימה גדולה ומוארת, הולך קצת בחדרים האחרים, תועה שם, אובד, ברדלס, מרגל, נתקל בעצמו במראה, מתגרד, כל הגוף עוקץ לו מהתמונה…"
וגם התמונה נענית ומצטרפת אליו: "פתאום היתה לו הרגשה שהיא ירדה לה מן הקיר ובאה אחריו" (12).

ארטו הצעיר

ארטו המבוגר - פנים מרתקים בכל הגילים

אנטונן ארטו ( 1896-1948) – משורר, סופר, שחקן, במאי, מחזאי ותיאורטיקן של התיאטרון, הוגה "תיאטרון האכזריות". התחיל את דרכו בתנועה הסוריאליסטית. ב-1927 פרש ממנה והקדיש את עצמו לתיאטרון. ב- 1937 אושפז בכפייה ובילה תשע שנים במוסדות פסיכיאטריים בצרפת.

"תיאטרון האכזריות", כך קרא ארטו ל"אותה חירות מאגית של החיזיון, שאי אפשר להכירה אלא כאשר היא טבועה בחותם האימה והאכזריות", אשר מפיחה בקהל "את המגנטיזם הלוהט של המראות ופועלת עליו לבסוף כמעין תראפיה של הנפש, שלא תימחה עוד מן הזיכרון."
ביוון העתיקה קראו לזה קתרזיס. זה היה תפקידה של הטרגדיה, להביא לזיכוך דרך החמלה והחרדה. וזה מה שקורה לאהרון במפגש עם הגרניקה.
ואולי נחשפת כאן סיבה נוספת להתעללות של אהרון בגופו:
אולי הוא שובר ומעוות אותו כדי לשחזר את החוויה, כדי לזכות שוב בקתרזיס, הפעם בשירות עצמי. (או בלשונו של אקונצ'י – אהרון כמפיק של קתרזיס / אהרון כצרכן של קתרזיס.)

שתהיי לי הסכין

ומי היא אותה אישה נוהרת, נושאת לפיד, המתגלה לאהרון בציור אחרי "המעונים ורצוצי הגוף", זו שהוא חש בנוכחותה עוד לפני שהוא רואה אותה, שבוקעת מבין הצורות המקוטעות והקמטים דמויי החתכים המרשתים את כפות הידיים (ראו למשל בפינה השמאלית התחתונה של התמונה).
הפרשנות המקובלת רואה בה את החֵירוּת מפסל החירות; "כמו ריאה גדולה הששה אל המרחב" (204) כך יתאר אהרון בעתיד את ניתוץ הקירות בדירתה של עדנה. האם זה מה שהתמונה מנחשת לו, שהחירות נמצאת בחיתוך, בשבר, בקטיעה?
לחיתוך יש פנים יפות בספר: של עונג – "כמעט נבקע לכל אורכו אל רכות שפתיה במצחו" (219), או "נבצע לשניים מרוב תענוג" (215), וגם של ריפוי: לרופא שהציל את סבתא לילי בעזרת חיתוך קטן היה אפילו קול "מבוקע". פעולת הניקוז הזעירה שביצע "הסירה את חופת הערפל מעל מוחה, ובתוך שבוע התאוששה…" (205) כלומר די בחיתוך קטן כדי לפזר את הערפל.
"… רוצה שאוכל לומר לעצמי "איתה אני זבתי אמת", כן זה מה שאני רוצה, שתהיי לי הסכין, וגם אני לך, מבטיח, סכין חדה, אבל בחמלה," כותב אחד הגיבורים בספרו של גרוסמן שתהיי לי הסכין (שם, 14). מקורה של המשאלה הזו תלוי על קיר חדר השינה של עדנה: הגרניקה ה"זבה אמת", ולכן על אף ההזדהות של אהרון עם הסוס הנחנק, התמונה אינה מחניקה אותו כמו "תמונת" המזרח התיכון (ראו "הקרומים העדינים של החברות").

האומנם התקיימה הבטחת הגרניקה לחירות ולאור?
ברגע האחרון של הספר, אחרי שאהרון המדוכא והמעורער חותך את עצמו באופן סופי מיעלי ומגדעון ומהמשפחה, הוא מוחץ את אישוניו בחוזקה ורואה "כיצד ניתזים בתוכם גיצים, מתרחבים לאט לכתם אור גדול". הוא עובר את מלאכוני האור של גיל תשע, ולא מרפה אלא מגביר את הלחץ בציפיה למשהו חדש, "ובאמת החלו העיניים שלו להתמלא משהו מבפנים, איזה מהות גדולה, זוהרת, התבהרה ועלתה, כמו התפוצצות רחוקה מתונה מאד ומאירת-פנים, כבטרם בקיעתה של שמש … ועל אף הכאב, ועל אף הדמעות שהחלו מערפלות את המראה וזולגות לאורך זרועותיו, לא חדל, וחשב איך זה אף פעם, בכל הניסויים שלו, לא ניסה לקבל מהגוף שלו רגע כמו זה, מתנה" (322).

בשבוע הבא – מוצָא הפנטזיה  

Read Full Post »