Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גרייסלנד’

באוגוסט 1997 מלאו 20 שנה למותו של אלביס פרסלי. כיוון שממילא גרנו באמריקה החלטנו לנסוע לממפיס-גרייסלנד.  בעיקר בגלל תופעת החקיינים שתמיד ריתקה אותי. מכרינו האמריקאים עיקמו את אפם ושאלו בזהירות אם אנחנו מעריצים של אלביס. כשהגענו לשם הבנו למה: מלבדנו ומלבד צוותי טלוויזיה היו שם רק מעריצים, והם היו שונים לגמרי מהאמריקאים שהכרנו. 

אלביס הלך לעולמו ב16 לאוגוסט. לכבוד יום השנה ה32 שיחול ביום ראשון, אני מעלה כאן את רשימותי מאותה נסיעה וכמה מהתמונות.

ערב ראשון בממפיס. אנחנו מגיעים למלון ומיד יוצאים. יש לנו כרטיסים למסיבת ריקודים במרכז החקלאי בוולנט אבניו 777. אנחנו מוצאים את הרחוב בקלות ונוסעים לאורכו, חולפים על פני בתים קולוניאליים עם הרבה עמודים לבנים, שמתחלפים בהדרגה בבתים הרבה יותר צפופים ומתקלפים. המון שחורים יושבים על המרפסות כמו בתל אביב של ילדותי. עד מהרה גם המראה הזה מתחלף באזור תעשייה סתמי. לפני שאנחנו מגיעים ל777 שם הרחוב משתנה. אנחנו ממשיכים עוד קצת בתקווה שהוא יחזור. אבל הוא לא. ליד סטודיו סאן מתגודדים עשרות חלכאים בלגים לבושים בחולצות צהובות זוהרות. אלביס הקליט כאן, או משהו. מתברר שהמרכז החקלאי נמצא בקצה האחר של וולנט.
אנחנו חוזרים על עקבותינו. יוצאים מהעיר. אין יותר בתים. כמעט חושך. הגשם מתגבר. המרכז החקלאי נמצא בשומקום. זה מבנה ענקי שמיועד לתערוכות חקלאיות. הגג מורכב מלוחות זכוכית, כמו חממה. אנשים חסרי כרטיסים טיפסו אליו והם מתבוננים בנו עכשיו מלמעלה, מתוך החשיכה. הגשם ניתך בפראות עליהם ועל הזגוגיות. אנחנו מקבלים שי עם הכרטיסים: משקפי שמש זולים בסגנון אלביס.
המבוא כמעט חסום על ידי צלמים שמתקהלים סביב בחורה צעירה בעלת שיער גולש. ממפתח גופייתה מציץ ראשו המקועקע של אלביס. הצלמים שואלים אם אפשר לראות את כולו. היא חושפת שד ומצחקקת – קצת במבוכה, קצת בקוצר רוח וקצת בסלחנות ובידידותיות, מחכה שהמצלמות יגמרו להבהיק.
יש כאן בוודאי כמה אלפי אנשים, אבל אין תחושה של צפיפות. הלבוש מאד אקלקטי, נע בין נעלי נשף משנות החמישים עד נעלי זהב צבועות ביד, מגפי ויניל לבנים, נעלי ספורט ורגליים יחפות. השולחנות מקושטים בצבעי הדגל האמריקאי. האווירה מאד נינוחה. לא כועסים שמסתירים, לא דוחפים. מי שרוצה רוקד. חבורה של יפנים אוחזים ידיים ומתנועעים סביב השולחן שלהם. הם מפסיקים כדי למחוא כפיים למוסיקאים שעולים בזה אחר זה על במה קטנה, מעין אי במרכז האולם. כל הזמרים חקיינים של אלביס. גם הנשים.

זוג אמריקאי קשיש יושב לימיננו: שניהם רזים מאד, מכובסים ולא מגוהצים, כלומר מגוהצים אבל מקומטים כאילו היו יותר מדי זמן במזוודה. האישה צולעת. רגל אחת שלה פונה חזק פנימה. מקל ההליכה שלה מקושט בסרטים לבנים וּורודים ושושני פלסטיק. הצליעה פחות מורגשת כשהם רוקדים, היא מתפרשׁת כמו צעד ריקוד. הם מתעלמים מבנם המבוגר שמתנהג קצת כמו תלמיד שובב. אולי הוא קצת מפגר. יש משהו היצ'קוקי בשלישייה הזאת. עוד יושבים לשולחננו כמה רווקים רוסיים וזוג בגיל העמידה: הוא קצת שמנמן אבל מטופח, שופע חיוניות וחושניות, והיא בשמלת קְלוש – קמים לרקוד. הם טובים. הוא מסובב אותה ומכרכר סביבה בנעליו השחורות והמחודדות. היא נעניית לכל תנועה. די דומה לזיון הריקוד שלהם. במרחק מה מהם רוקד זוג זקנים באלגנטיות מושלמת צ'יק-טו-צ'יק. זה נראה כמו טנגו על אף המוסיקה האלביסית. אולי זה הביחד שלהם, התיאום המושלם והכמעט גרוטסקי. הם מאד רציניים. אני נתקלת במבטו כמה פעמים ומחייכת. הוא לא מחזיר חיוך. כשנהיה צפוף על הרחבה הם עוברים לרקוד בצד. הם לא מעוניינים בקהל, ולא-לא-מעוניינים. הם קשובים רק אחד לשני ולעוד משהו שאני לא יודעת.

אנשים בכלל לא מרבים לחייך. יש הרבה זרים מכל העולם, אנשים קשי יום מאיזו רפובליקה נידחת עם בלונדיניות מחומצנות. מעמד פועלים כמו באנגליה, אמריקאים מסוג שלא הכרתי: בלי ציפוי. החגיגיות לא מסתירה את העצב. רבים לבושים בבגדים סקסיים מדי: שמלות צמודות, חשופות וקצרצרות, מגפיים גבוהים. אחרים לבושים בבגדים של פיקניק משפחתי: מכנסים קצרים וטריקו עם הדפס של אלביס. כל מיני ראשים של אלביס. מתחת לקומת האדם יש "קומת" אלביס שלמה על מאות חזים ובטנים. הראשים הקצת יותר גדולים מן הרגיל נראים ענקיים בגלל הגובה; ויש גם חולצות/וסטים/שמלות/חליפות שעליהם מרחפים אלביסים קטנטנים, איקרוסים עם גיטרות נוצצות. גשם של אלביסים נושר ולא מגיע לרחבה. ויש כאלה שמכוסים בכמויות עצומות של סיכות אלביס גדולות וקטנות זוהרות ומנצנצות, מרחוק הם נראים כמו חתיכות קזינו רוקדות.
הקהל מלא אלביסים, מכל הגילים והמינים. אלביס לבן ואלביס שחור. יש אפילו גמד אלביס. הראש הגדול שלו עם פאות הלחיים מציץ מעל לשולחן. אלביסים חסרי שיניים עם פיאות נוכריות. אלביס ילד מצועצע מטפס על אחד השולחנות. עושה פוזות לצלמים מכל העולם. נעליו מעלות גלים במפה. 

נ' מצא מיד את האלביס הכי מטופח והכי מצוחצח להצטלם איתו

על שולחן סמוך חולֶשֶׁת זקנה קטנה מחומצנת וחסרת שיניים. מטפחת ורודה זוהרת קשורה לשערה. היא לובשת חולצת כפתורים לבנה. כשהיא קמה לרקוד נגלית חצאית קְלוש בצבע ורוד עז עם אפליקציה של כלבלב קשור בחוט כסף מנצנץ. חגורת החצאית מגיעה עד חזהּ. על ברכה הימנית כרוכה תחבושת אלסטית כחולה. לרגליה נעלי ספורט. המאהב שלה קם איתה. הוא צעיר ממנה בהרבה (אם היא כבת שבעים, הוא בשנות השלושים המוקדמות), לא גבוה, אבל מוצק ושרירי. שרוולי הטי-שירט שלו מגולגלים נוסח ברנדו הצעיר. שפמו שחור. יש לו הבעה אחת, רצינית. בלוריתו השחורה המבריקה והנוקשה מסורקת לאחור חוץ מקווצה אחת שמשתרבבת על מצחו. בובולינה (כך אנחנו קוראים לה מיד) מתקינה אותה מדי פעם. מסביב לשולחן יושבים בני משפחתה של בובולינה, דמויות כנועות ומטושטשות. היא נצמדת אל הג'יגולו שלה, מפשילה את החצאית, מסתחררת ומקפצת בכוח של צעירה, של ילדה אפילו. ריקוד אחרי ריקוד. היא לא מתעייפת.
אלביסית צעירה מאוסטרליה עולה עכשיו לבמה. היא שרה משירי אלביס מלווה בלהקת נשים. לפניהן היה אלביס שוויצרי ואלביס צרפתי, אלביס יפני ואלביס הילד שעשה את כל השטיקים. כמו גדול.
כמעט בכל אחד כאן יש משהו מאלביס – בגד, או תנועה, משהו בקול, או באינטונציה, ולפעמים רק תיאטרליות מסוימת, או פאות לחיים, אבל זה לא באמת משנה. האנשים פה שולטים בכל פרט. הם כמו תיבת תהודה לאיתות הקלוש ביותר. רובם זוכרים אותו אישית, לפי הגיל הממוצע.

למחרת בבוקר במלון, רצף של אי הבנות. אני מורעבת. מגשים עמוסים בטוסטים וכדי מים חולפים על פנינו בדרך לצוות הטלוויזיה שיושב בשולחן הסמוך; אנשים ונשים רזים עם מצלמות ומכשירי הקלטה. חדר האוכל ספון עץ כהה עם כל מיני מפלסים מיותרים, חלונות גדולים שאי אפשר לפתוח, אולי כפולים. החוץ נראה רחוק. באחד ממפלסי הביניים עגלת נירוסטה עם דייסות, בשרים וביצים מטוגנות. אני לא אוכלת את כל זה. מחכה ללחם או משהו. המלצרית אומרת שהכל יגיע. אבל לאט לאט אני מבינה שזו הבטחה כללית שאין לה שחר. משהו כמו יהיה בסדר, בלי שום כוונה קונקרטית. אני רעבה חסרת אונים כמו בחלום. א' מתרגז. נ' מנסה לעודד. מתישהו אני פורצת בבכי. המלצרית נבהלת, מנסה לברר מה הבעיה. אני אומרת לה "אל תדאגי, את עובדת נורא קשה". מרגע שהגענו היא מתרוצצת עם מגשים כבדים, מבשלת מה שצריך, מפנה כלים, גובה כסף. מלצרית נוספת, צעירה יותר, שחורה, משתרכת לה בין השולחנות משועממת, חולמנית. המלצרית המבוגרת מתעקשת, מבררת, מביאה לי את מבוקשי. אבל א' כבר כועס, קם מהשולחן. משאיר אותי עם הטוסטים העשויים מדי. בסוף מתברר המפתח לאי-הבנה. יש שני סוגי ארוחות. אם היינו מזמינים את הארוחה האישית היו שואלים אותנו מה אנחנו רוצים.

 

התור בכניסה לגרייסלנד הולך ומתארך. החומות עשויות מאבנים לא גאומטריות, צהבהבות-ורדרדות כמעט ירושלמיות, וכמו קרעי מגילות (פַּלִימְפסֶסט) הן מכוסות בשכבות על שכבות של מילות אהבה שכתבו המעריצים. עוד מעט ייפתח השער למי שרוצה לעבור על פני הקבר. מועדון המעריצים הראשון של אלביס עורך טקס קצר. המארגנים לבושים בפשטות, עומדים בשורה על הבמה הקטנה. כל אחד ניגש למקרופון ומקריא מתוך דף כמו בבית ספר. מדי פעם מושמע שיר של אלביס. הרמקולים מצפצפים. לאף אחד לא איכפת. בסוף כולם שרים "אני לא יכול שלא להתאהב בך", שרים ובוכים.

אלביס שמן אחד שעומד לפנינו בתור, מוחה את עיניו בצעיפו האדום. אלביס שני מסתיר את דמעותיו במשקפיים כהים. שלישי שר וגועה בבכי. קודם גירשו את האלביס העלוב שניסה לחבור אליהם, לשיר איתם ולעשות פוזות לצלמים. הוא זריז. נמצא בכל מקום. את משקפי השמש הוא מחזיק ביד מקופלים. גם ביום. אני חושדת שהוא לא רואה כלום דרכם. כמה שעות מאוחר יותר כשנחזור לאוטו נראה אותו צועד במהירות, שקוע במחשבות, הסרבל האלביסי שפשט תלוי על זרועו עטוף בניילון.

שתיים לפנות בוקר. התור לקבר עוד ארוך מאד, מתפתל בקפלים ארוכים כמו מעיים מסודרים. האנשים מאד סבלניים. הנהלת האירוע מאד חמה ואישית. המעריצים בוטחים בה. כלום לא בוער. אנחנו מתבוננים באנשים. מישהי לבושה בבגדי אלמנות מוגזמים. ולא רחוק ממנה ליצנית ססגונית, מממשת את הצד הילדותי של אלביס. (הבית עצמו נראה קצת כמו פנטסיה של ילד שזכה בפיס. צבעים עזים והמון טלוויזיות בכל מקום). אחדים נושאים מתנות קטנות. וכמעט כולם נושאים נרות, לבנים או מקושטים.

שתי בחורות לידינו פותחות כסאות חוף. פורשות מגבות אלביס, שולחנות לילה קטנים, צידנית. אני שואלת אותן מה הן מכינות, "מקום לשבת!" הן עונות פה אחד. איש מוצק ואדום-לחיים סוחב עם צלב ענקי שכתוב עליו "ישו אוהב אתכם". הוא מתראיין לתחנת טלוויזיה, נשען אל הצלב הגדול. (נושאי צלב כאלה מסתובבים בכל מקום שבו מתכנסים אנשים. לפעמים מותקן גלגל קטן בתחתית הצלב, שלא יצטרכו להתאמץ). אלביס הילד גם הוא נמצא כאן עם אמו, מטושטש מעייפות, הוזה, מתחייך אלי ברפיון כשאני מצלמת. אמו שואלת מה כתוב על החולצה שלי. "יש מקום לשלום," אני מתרגמת. היא שואלת מאיפה אני. היא קצת מאוכזבת אני חושבת, שלא כתוב שם משהו על אלביס. לא רחוק נרדם ילד אחר, בפישוט זרועות באמצע הכביש, כמו על מיטה רכה. אנחנו הולכים ומתקרבים אל נושאי אש התמיד הניצבים משני עברי השער. הלפידים שלהם ארוכים וזקופים כמו כידונים. אחד מהם בתלבושת אלביס. האחר בבגדי יומיום. המעריצים מדליקים את הנרות שלהם באש התמיד. שביל של נקודות אור נע קדימה באיטיות אל תוך האחוזה, מתפתל לרגלי העצים המוארים באדום, צהוב, כחול וירוק. והרחק יותר, בחשיכה, רועים כמה סוסים. צלליותיהם מוסיפות שלווה וקסם לתמונה.

עוד זכרונות מאמריקה  (כולם איכשהו בעניין תרבות גבוהה ונמוכה)  

ידיים על גוף קשה 

אלביס פרסלי לנצח

אבא של סופרמן מכוכב קריפטון

אה, אה, אה, אה!

מלחמה ושלום (טולסטוי) בחמש דקות

תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס    

ובשולי הדברים: זהו גם הפוסט המאה שלי. דווקא אלביס. כך יצא. הגעתי לכאן לפני קצת יותר משנה, ואם הייתי יודעת איך זה לא הייתי מתמהמהת כל כך. הבמה, המיידיות, ובעיקר השיחה – כי זה מה שאני הכי אוהבת, לחשוב עם אנשים. הייתי צריכה לפתוח סלון ספרותי, אלא שצד המארחת מאד לא מפותח אצלי. וכמו שאמר לי ידיד יקר – בלוג זה אידאלי בשבילך. בלי להגיש, בלי לרחוץ כלים. ואני מוסיפה – בלי סלקציות, בלי לתאם, בלי אילוצים של זמן ומרחק. מי שרוצה מגיע. כי האינטרנט הזה הוא כמו מגפי ת"ק פרסאות ומכונת זמן בבת אחת.  

וזה גם הזמן שלכם להעיר הערות ולבקש בקשות. אין לדעת לאן זה יוביל. אבל לפני ואחרי הכל – תודה ענקית לכולכם – לירדן, אורי ואילן רבי-המארחים, ולכל האורחים הגלויים והמוסווים, הסמויים למחצה (אלה שכותבים לי מיילים אישיים) והסמויים לגמרי, למזדמנים ולמנויים, לאלמונים ולאלה שהפכו לחברים יקרים. אתם משמחים אותי מאד. תודה.  

Read Full Post »