Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גרון’

אחת מתופעות הלוואי המוזרות של המלחמה היא הטקסטים העבריים שהיא מעלה בתוכי – זה התחיל מסיפור שמשון והמשיך בשלוש מתנות של י. ל. פרץ, ובימים האחרונים מתנגנים בראשי הפסוקים האחרונים של שירת דבורה.

אולי כדאי להקדים ולומר ששירת דבורה שחוברה בעקבות הנצחון הגדול על הכנענים, היא בעיני אחד הטקסטים המופלאים בתנ"ך ובשירה בכלל – לא רק בגלל המוסיקליות אלא בזכות המורכבות הרגשית. בהשוואה לשירת הים למשל שכתובה בטון אחיד אופורי וגרנדיוזי, הטון של דבורה מתחלף כל הזמן. היא הופכת למעין "מדיום" של קולות רבים שהיא לא מנסה למזג או להשתיק.

יום אחד עוד אכתוב את המאמר הגדול שלי על שירת דבורה, אבל עכשיו כאמור אני רוצה לדבר על הפסוקים האחרונים. ממש אחרונים. אחרי התיאור הקצבי, המלא פאתוס לעגני שבו מוצג סיסרא (כלומר מצביא האוייב) בעת ובעונה אחת כגבר נאנס וכתינוק שמורדם לנצח על יד אם רצחנית: תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים, יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי; מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ׃ מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה; בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה׃ יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה, וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים; וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ, וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ׃ בֵּין רַגְלֶיהָ, כָּרַע נָפַל שָׁכָב; בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל, בַּאֲשֶׁר כָּרַע, שָׁם נָפַל שָׁדוּד׃

ואז, בתום ההשפלה, מופיע הקטע הבא:

בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב; מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא, מַדּוּעַ אֶחֱרוּ, פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו׃  חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה; אַף־הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ׃ הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל, רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר, שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה; צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל׃

אמו של סיסרא אינה מופיעה כאן כדמות פוליטית, אלא כאם רגילה, חרדה, שלבה מנבא לה רעות. והיא מנסה להתכחש לדאגותיה ולשכנע את עצמה שהכל בסדר, הכל נפלא. היא חוזרת על מילים ססגוניות כמו רקמה ושלל במין נסיון להפנט את המציאות או את עצמה, אבל האמת מבצבצת מן הגמגום. דקלום הנצחון הקטן הופך לקינה על מה שכבר לא יהיה. כי ככה זה, המרחק בין אַלְלַי להללויה (כפי שהראה אלתרמן ב"שמחת עניים") הוא קטן מאד. המונולוג הקטן אפילו לא מסתיים. הוא פשוט נקטע כשהדמעות חונקות את הגרון. בשורות האלה אין לעג או שמחה לאיד. האירוניה המסוימת של רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר (אחרי שזה עתה שמענו איך יעל מָחֲקָה רֹאשׁוֹ) נצבעת בעצב, חמלה והזדהות שעוברים דרך הגוף, דרך שלושת האברים המוזכרים בקטע:
הראש – שהוא כאמור ראשו המת של סיסרא (ואולי גם הרקה של מָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ מהדהדת בַּרִקְמָה החוזרת).
הרחם – שמוכפל ומשולש לרַחַם רַחֲמָתַיִם. ורחם רחמתיים הוא כמסתבר כינוי מליצי לנערות או לשבויות חרב, כך שהביטוי מנכיח בבת אחת את רחמיהן של האמהות השכולות ושל הנערות הנאנסות במלחמה.
והצואר – של צַוְּארֵי שָׁלָל, שנוכח לכל אורך המשפט רק בצורה מפורקת; המרחק בין ההברות פשוט הולך ומצטמצם עד שהן מתחברות זו לזו והצואר שנחנק בדמעות מופיע בגלוי:
שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה; צֶבַע רִ[כאן זה כבר לגמרי צואר]קְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל.

וזה לא רק הצואר שנחנק; מתוך השְׁלַל והשָׁלָל הגודשים את הפסוק מבצבצים השלילה והשוֹלל של המלחמה כולה. וכך – למעט משפט פורמלי חותם (כֵּן יֹאבְדוּ כָל־אוֹיְבֶיךָ יְהוָה, וְאֹהֲבָיו, כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ), שאף הוא נצבע בעצב של מה שקדם לו – מסתיימת לה שירת הנצחון.

וכיוון שהדברים נכתבים בזמן שהם נכתבים, אני רק רוצה להוסיף שכלל לא ברור לי מי כאן סיסרא ומי כאן דבורה ומי ברק. למי יש תשע מאות רכב ברזל, ומי לוחץ את מי בחוזקה (ראו שופטים פרק ד'). וגם מה שנראה כך או אחרת עוד יכול להתהפך. הוודאויות היחידות הן העצב והגרון הנחנק.

Read Full Post »