Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘גרון עמוק’

רקע: "גרון עמוק" הוא סרט פורנו שכתב וביים ג'ררד דמיאנו ב-1972 בכיכובה של לינדה לאבלייס. גיבורת הסרט היא אישה שהדגדגן שלה מצוי בגרונה (הברקה בעלת מעוף אינפנטילי מסוים). זהו סרט הפורנו הראשון שזכה להצלחה מסחרית והפך בהמשך גם לקאלט.

הפעם הראשונה:
כשהסרט יצא הוא הוקרן במשך שבועות ארוכים בקולנוע "מרכז" בתחנה המרכזית בתל אביב. הייתי אז נערה ונסעתי באוטובוס דרך קבע, לבקר את סבי וסבתי שגרו בתל אביב. אני זוכרת היטב את השם שהתנוסס על הקולנוע באותיות ענקיות – "גרון עמוק". רק "נשים עושות דינג דונג" המאוחר יותר, דגדג את הסוגסטיביות שלו. זה הפגיש אותי עם העוצמה של מילים במרחב הציבורי. "לו [סיפורי] נכתב בדיו על פני האופק, שהמבט מרחיק אליו נדוד, היה לֶקח למבקשים ללמוד," חוזרים ואומרים המספרים ב"אלף לילה ולילה".
הזיכרון הזה הוא גם באופן מוזר, הנימוק העיקרי שלי בעד תליית שירה ברחובות (בשדרות, על תחנות אוטובוס וגם על משאיות זבל).

הפעם השנייה:
לפני כשתים עשרה שנים גרתי בפורטלנד אורגון. זו אחת הערים היותר נחמדות בארצות הברית, ויש בה כמה וכמה בתי קולנוע קטנים שמקרינים סרטי קאלט ופרינג'. אחד מהם הקרין את "גרון עמוק" בהצגת חצות. באותה תקופה כבר קראתי את שני הספרים האוטוביוגרפיים שכתבה לינדה לאבלייס כוכבת הסרט: את Ordeal על חייה בתעשיית המין, ואת המשכו Out of Bondage, כך שהסרט היה החוליה החסרה בין הסוגסטיביות של הזיכרון לקריאה התיעודית.
כשהגענו לקולנוע לקראת חצות נתקלנו בחומה זועמת של מפגינים פמיניסטיים, בעיקר נשים שניסו למנוע מאיתנו בגופן את הכניסה לסרט. הן צעקו וחילקו פליירים בהם נכתב שלינדה לאבלייס הוכתה כשסירבה להשתתף בסרט, שאפשר לראות את החבּורות בכמה מהסצנות, ושמי שצופה בסרט, צופה בה כשהיא נאנסת. זה עבד. אהוב לבי נסוג מיד. אני היססתי קצת. גם משום שלא הרגשתי שהצפייה שלי תבזה את לאבלייס, וגם בגלל הרתיעה שלי מדמגוגיה; הפליירים הציגו, לפי מיטב שיפוטי, גירסה קצת מתוחה של העובדות; "גרון עמוק" שייך לחלק הפחות מחריד בזכרונותיה של לאבלייס. אפילו המכות שאכן חטפה מבעלה הסרסור, נבעו מקנאה במעמד המיוחד שלה על הסט. ההשתתפות בסרט היתה חוויה מעצימה (יחסית, יחסית) שעזרה לה בסופו של דבר, לחלץ את עצמה ממנו ומתעשיית המין.
גם לאבלייס עצמה אגב, שינתה את גירסתה ככל שנהייתה פעילה יותר במאבק נגד פורנוגרפיה. עד כמה שאני זוכרת ממרחק השנים – יש הבדל בין הטון של Ordeal ו-Out of Bondage: הראשון הוא סיפור אוטוביוגרפי  שיש לו אמנם גם הקשר ומוסר השכל, והשני – מסמך עם אג'נדה (ביעור הפורנו) ויותר משמץ תעמולה.
בסופו של דבר לא ראיתי את הסרט. לא בא לי לראות פורנו בחצות בחברת קבוצה של גברים עמידים להפגנה. היום בטח הייתי הולכת דווקא בגלל זה, כדי לצפות באנשים האלה צופים בסרט וגם בעצמי וכן הלאה.

לינדה לאבלייס, מתוך גרון עמוק

הפעם השלישית:
כשחזרתי ארצה לימדתי קורס על תרבות גבוהה ותרבות נמוכה בבית הספר לתיאטרון חזותי. זה היה קורס עיוני והפקתי, שבמסגרתו יצרו התלמידים עבודות בהשראת / בדיאלוג עם ז'אנרים "נחותים". הראל קרטס בחר בפורנו. הוא הביא לכיתה תבנית עוגות גדולה מרובעת מלאה בקצפת וחילק לנו כפיות שנתכבד. על הקצפת הלבנה כמסך קולנוע הוקרן באותו זמן קטע מ"גרון עמוק". מהר מאד התברר שהקצפת היא רק הציפוי. מתחתיה היתה שכבה עבה של ג'לי אדום שנפער כמו פצעים על עורם של השחקנים. ככל שהזלילה התקדמה זה דמה יותר לטֶבח.

הפעם הרביעית:
בערך באותה תקופה השתמשה גם תלמידה אחרת, טלי קרן, בקטע מ"גרון עמוק". היא ציפתה פח זבל ענקי בסבוני נקה 7 (מה שגרם לו להיראות כמו באר) והקרינה עליו בלופ ובלי קול קטע מהסרט. הפח היה מלא במים חמים וקרן נכנסה לתוכו והתרחצה כשהיא נעזרת בסבונים שעל הדפנות. שוב ושוב היא שפשפה את הסבונים ובעל כורחה גם את הסרט שהוקרן עליהם. זה נראה כאילו היא מנסה לקרצף את הסרט מהפחזבל/באר/אמבט ובו בזמן מוסיפה את שתי ידיה לסבך האברים המשתפשפים של השחקנים. היא עצמה הוארה בפנס צהבהב רמברנדטי. במקום הפס קול המושתק של הסרט התנגנה לה מוסיקה קלאסית עצובה מאין כמותה.

והפעם החמישית והאחרונה (שקדמה בעצם לשתיים שמעל):
בשלב ההתלבטויות הביא הראל קרטס את הסרט לכיתה. זה היה שיעור לילי שהתחיל אחרי שמונה. בדרך כלל נותרנו לבד בבית הספר. הטלוויזיה והווידאו היו מונחים על עגלה. התיישבנו מולה בשורה והראל לחץ על פליי. בדקות הראשונות של הסרט רואים את לינדה לאבלייס הולכת ברחוב, לא פחות ולא יותר; אישה רגילה (אם מתעלמים מהידע המוקדם) צועדת ברחוב. שתיים מהתלמידות נלחצו. אני אפילו לא יכולה להגיד שלא בצדק; היה משהו מבשר רע בסרט או בבית הספר החשוך. בדיוק חזרתי אז מחופשת לידה ואחת מהן אחזה בזרועי ואמרה: "אמא של נח… אמא של נח…" במין הפצרה. כשהן לא יכלו לשאת את זה יותר (עדיין בשלב הרחוב), קם מישהו וסובב את עגלת הטלוויזיה בלי לעצור את הסרט. המשכנו לשבת מול הטלוויזיה ההפוכה. רק תלמיד אחד – פיודור מַקרוב שהיה ונותר ליצן אמיתי – לא הושפע מן המועקה. הוא עקף את עגלת הטלוויזיה ותיאר לנו בלי מילים – בעזרת הבעות פנים ותנועות ידיים איטלקיות – מה הולך שם. זה היה מין רגע של קסם, מופרך ומושלם: האווירה הרפאית של בית הספר הנטוש. האחוריים השחורים והבולטים של הטלוויזיה שכולנו בוהים בם בדממה. ופיודור, טבול כולו באור הכחלחל והמהבהב מציץ ומדווח בהגזמות ליצניות על מה שאנחנו מחמיצים.  

עוד בסביבה

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה

הפוסט השני של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג (חלק ראשון)

הפוסט השני של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג (חלק שני)

*

בסרטון למטה – פיודור מַקרוב (במשקפיים) סתם כדי שתוכלו לדמיין

עוד רשומות בנושא תרבות גבוהה-תרבות נמוכה:

ידיים על גוף קשה

אלביס פרסלי לנצח

הילדים שרצו לקרוא

מלחמה ושלום בחמש דקות

אבא של סופרמן מכוכב קריפטון

לב פראי וראש מוזר, מציאות ופנטסיה בלב פראי לדוויד לינץ'

 

ובלי שום קשר אבל חשוב: אני מזכירה לכולכם את יום הקיטלוג בספריית גן לוינסקי

תגובות לא ענייניות יימחקו

Read Full Post »