הפסטיבל הבינלאומי ה-17 לתיאטרון בובות ייערך בירושלים בין ה11 ל-15 באוגוסט 2008, ויכלול הצגות פנים וחוץ לילדים ולמבוגרים.
כמה המלצות על הצגות הילדים הישראליות שאני מכירה. (לא את כולן אני מכירה). עוד אינפורמציה על הצגות הפסטיבל ובכלל באתר הקרון.
למען הגילוי הנאות – אני מקורבת לתיאטרון הקרון ביותר מדרך אחת, ואני משמשת כאוצרת של פרוייקט עבודות שכונה המתקיים בפסטיבל.
ירון מילגרום, מתוך "ציק", פרוייקט עבודות שכונה
המומלצות:
איפה גברת גבאי? תערובת מיוחדת במינה של זיכרון ופנטסיה, חום אנושי, קסם ושמחה. הצגה שקשה לעמוד בפניה (על אף שהיא מתרחשת ברחובות ימין משה, שכונה שאינה חביבה עלי במיוחד. למי שאוהב את השכונה -על אחת כמה וכמה). לכל המשפחה (לא מתאים לילדים בעגלות). עוד על ההצגה בהמשך הרשימה.
ציפור הגשם – הגיבור האמיתי של ההצגה הזאת הוא העיצוב האמנותי היפהפה המלא הפתעות. מומלץ למי שמתרגש מעיצוב (אנחנו מעטים ומורעבים!). מגיל 5 (עוד על ההצגה בהמשך הרשימה)
נקודת אור – גירסא פיוטית, עתירת המצאות, לסיפור חייו של לואי ברייל, העיוור שהמציא את כתב ברייל. הצגה ישראלית מיוחדת ומצליחה, שנכנסה אפילו ל"סל תרבות" הצרפתי… מגיל 6 (עוד על ההצגה בהמשך הרשימה)
האוסף הכי הכי – (הלינק לרשימה שלי על המופע). ההצגה שזכתה בפרס הרעיון ובפרס חביבת הקהל בפסטיבל חיפה הקודם, עושה את הבלתי ייאמן: על אף שמדובר בהצגה אמנותית המושפעת משירת ההייקו היפנית ומן השירה הפוטוריסטית האיטלקית, היא מצליחה באיזה קסם לביית את האילנות הגבוהים הללו, להפוך אותם לנגישים ומחוייכים… מגיל 4
מעבר לים – קלסיקה עברית בלבוש עכשווי. שירי ביאליק מחפצים ממוחזרים. ברוח פסלי החפצים של פיקאסו. מגיל 4
כידוע לאחדים מכם, כתבתי עם רוני מוסנזון נלקן ספר על תיאטרון בובות אמנותי שאמור לצאת בשנה הקרובה (אחרי שבתיה קולטון הנפלאה תשלים את מאות האיורים המלווים אותו.) זהו ספר בסיסי הכולל עשרות דוגמאות וניתוחי הצגות שממחישים כל פן של תיאטרון הבובות האמנותי. אני מביאה כאן טעימה, כמה קטעים העוסקים בשלוש מן ההצגות המומלצות. האיורים של בתיה קולטון.
על איפה גברת גבאי? יצירתו של ג'ק שווילי
מתוך הפרק על מסַפּרי הסיפורים של תיאטרון הבובות
ההצגה איפה גברת גבאי? מספרת על ילדותו של ג'ק. היא לא מתרחשת באולם תיאטרון, אלא ב"תפאורה האמיתית" של ילדותו, בשכונת ימין משה בירושלים. הקהל מתאסף בגן הפירמידות שבקצה השכונה הוותיקה, אל מול חומות העיר העתיקה, ואז מגיעים תַּני (אבי כהן) ותוּלי (ג'ק שווילי) – ספק ליצנים, ספק מספרים-זמרים נודדים, ספק הגיבורים האמיתיים של הסיפור, ומובילים אותו לטיול בשכונה.
תַּני הוא מעין תזמורת של איש אחד, עם גיטרה, מפוחית, קָזוּ (מין צפצפה מדברת), ומשרוקית טרומבון. תּוּלי אוחז בחתול ג'ינג'י, שהוא בעצם מזוודה עם זנב ואף ואוזניים של חתול. (למה לא?) מסתבר שזהו החתול של גברת גבאי, המלכה המסתורית של השכונה. שמה בלבד מעורר צמרמורת בלבו של תַּני, אבל הוא יתגבר על הפחד כדי לעזור לתוּלי למצוא את גברת גבאי ולהחזיר לה את החתול. זה לא כל כך פשוט: גברת גבאי היא תעלומה גמורה. איש אינו יודע מי היא בדיוק ואיפה היא נמצאת.
"גברת גבאי," מסביר ג'ק, "היתה אשה גבוהה, לבושה שחורים שכל ילדי השכונה פחדו ממנה. היתה לה הילה של אגדות, פחדים, סיפורים. היא היתה שוטת השכונה, מטורפת שהקסימה אותי בילדות. הייתי עוקב אחריה והיא היתה נעלמת ופתאום מופיעה ומסתכלת עלי. מסתכלת! בעיניים! היה לה את כל הריח והטעם והגעגועים והכנסיות, וריצ'רד לב הארי, והממלוקים וגיא בן הינום, המיתולוגיה של הדיבוק, של השדים."
וכך הוא מתאר אותה בהצגה: "היא כמו החתול שלה, צצה ונעלמת. אומרים שיש לה ארבע זרועות ושמלה ארוכה. היא כל כך גבוהה שראשה בשמים. היא מחליפה את עונות השנה, את מצב הרוח בשכונה…"
אז איפה גברת גבאי?מהר מאד הופך הטיול למשחק בלשי בשיתוף הקהל. כולם פוקחים עיניים ואוזניים ותרים אחרי רמזים. יד נעלמה עוזרת להם במשימתם: מישהו הטמין פתק מגולגל באוזנו של החתול הג'ינג'י. תּוּלי מוצא את הרמז בזמן שהוא מחפש בה פשפשים. עץ הזית שגזעו מלא "פִּיוֹת" "לוחש" להם מה הם צריכים לעשות: למצוא את שבעת השערים של השכונה ואת שבעת המינים, או אז יפגשו בגברת. וזוהי כבר משימה, מטלה, כמו שמקבל גיבור באגדה. הילדים מתגייסים לעזרה. הם תרים אחרי השערים והפירות. המשחק הבלשי מוסיף מתח ומחדד את הקשב ואת החושים, ותוך כדי כך מתגלים במלואם קסמי השכונה והסיפור.
אז מה יש לנו כאן? טיול? משחק בלשי? או אולי שיעור קטן בהסטוריה? הקהל לומד על ההסטוריה של ירושלים ועל חיי היומיום בשכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות: הטיפוסים, המשחקים, השירים, הבישולים. הזכרונות מבוססים על עובדות כמובן, אבל אפילו בעובדות הפשוטות ביותר יש קצת גוזמה מיתולוגית:
"סבתא רות היתה אישה קטנה
והיה לה מטבח קטן עם שולחן ארוך,
ועל השולחן היה מונח מְכָל עם נפט,
ומעליו היו שתי פתיליות שסופגות את הנפט ואפשר להדליק אותן ולכוון את האש בדיוק למידה שצריך,
ומעליהן עמד בכבוד סיר קציצות הדגים,
ומעליו עמד סיר קציצות הבשר,
ומעליו – סיר הממולאים,
ומעל סיר הממולאים, סיר מרק הקניידלך,
ומעל מרק הקניידלך, בראש המגדל, עמד בכבוד סיר האורז הגדול שיספיק לכל המשפחה, עטוף במגבת פרחונית כמו המטפחת שסבתא קשרה לראשה." (ואז היא היתה שמה כל טוב בצלחת ושולחת את יענקל'ה – כך היא היתה קוראת לו, לג'ק – להניח את הצלחת על סף ביתה של גברת גבאי…)
לפעמים המיתולוגיה ממש משתלטת על העובדה. כשתַּני חושש להכנס לבוסתן של מר לוי כי "אומרים שיש לו שם שבעים ושבעה כלבים", תּוּלי ממהר להרגיע אותו: "אלה שבעים ושבעה כלבים כנעניים! קטנטנים, בקושי מייללים, אין להם שיניים, הם בקושי נובחים…" הקהל צוחק, אבל גם קצת מאמין, כי תולי מאמין, והוא כל כך משכנע. אם רק נקשיב היטב ודאי נשמע את הכלבים הקטנטנים… כי ככה זה בהצגה: עבר מתערבב בהווה, דימיון מחלחל למציאות. תּוּלי ותַני יוצרים אווירה שבה הכל יכול לקרות. (ואתם לא תאמינו מה קרה פעם בחורף, כשירד מבול על השכונה…) ואל תשכחו את הנסיבות; אנחנו נמצאים בטיול מודרך. האותנטיות של "התפאורה" מקרינה על הסיפורים: הנה, כאן בדיוק זה קרה, כך, כמו שתּוּלי מספר… השכונה ההסטורית, החיצונית, הופכת במהלך המסע לשכונה דימיונית, השכונה הפנימית של ג'ק, שבתוכה אנחנו מטיילים.
אז איפה גברת גבאי? (זהירות ספוילר!! על החלק הזה באמת כדאי לדלג אם לא ראיתם את ההצגה)
בסוף המסע (אחרי שבעה שערים ושבעה מינים) זוכים תַּני ותוּלי והחתול הג'ינג'י והקהל לפגוש את גברת גבאי. היא מחכה להם בקצה המסלול. מי היא, אם כן, אותה גבירה ענקית שראשה בשמיים, יש לה ארבע זרועות ושמלה ארוכה, והיא אחראית על מצב הרוח בשכונה? פתרון התעלומה מהדק את החיבור בין הסיפור האישי לשכונה. הוא מצחיק ונוגע ללב, וכמו כל פתרון טוב הוא גם מפתיע וגם מובן מאליו.
רוצים עוד רמז, אחרון?
הפתרון מחבר בין ג'ק שווילי, המספר הנודד, לאביר נודד אחר, שדעתו השתבשה עליו מרוב קריאה בסיפורים. טחנות הרוח נראו לו כמו ענקים מפחידים שמנופפים בזרועותיהם…
נו, כבר ניחשתם?
נכון, גברת גבאי היא…
תחנת הרוח של ימין משה
על שתי הצגות נייר – ציפור הגשם ונקודת אור
מתוך הפרק המוקדש לחומר בתיאטרון הבובות האמנותי – מה שוקל יותר, קילו נוצות או קילו ברזל?
גליה לוי-גרד יוצרת ההצגה, עיבדה סיפור עם משבט הפִּגְמֵאִים על ציפור יפהפיה המביאה את הגשם בשירתה. בני האדם סוגדים לציפור ואחר-כך הם שוכחים מקיומה. הם פונים עורף לטבע ובונים לעצמם עיר. רק ילד אחד עדיין מתגעגע לציפור. בזמן שהוא מחפש אותה הוא מוצא ספר ישן, ובספר כתוב, שאם ילד אחד יאמין לסיפור על הציפור, ויביא לה מִנחה, וישיר את שירה, וירקוד לה ריקוד – היא תשוב ותמטיר גשמי ברכה. הילד נעזר בילדים מהקהל. הם שרים ביחד את השיר, והעץ האחרון שנותר על הבמה מתעורר לחיים והופך לציפור המרחפת מעל לקהל.
ציפור הגשם
העיצוב היפהפה של ההצגה מבוסס על קיפולי האוריגמי. בעזרתם ממחישה גליה את המטאמורפוזה הגדולה של הסיפור – הטבע שהופך לעיר. הנוף הפיסולי שהיא יוצרת בעזרת קיפולי האוריגמי, קם לחיים ומשתנה לעיני הצופים: צמחים מקופלים הופכים לחיות שנמלטות מן הבמה, בתים קטנים צומחים לגובה והופכים לרבי-קומות. לרגעים נדמה שגליה היא קוסמת שיכולה להפוך כל דבר לכל דבר; בהצגה יש חבל כביסה למשל, שתלויים עליו בגדי נייר קטנים. כשגליה רוצה להראות שהזמן חלף והילדים גדלו, היא מסירה חולצה קטנה מן החבל ופותחת כמה קיפולים, והחולצה הקטנה גדֵלה בבת אחת (ואחר-כך היא מקפלת את החולצה יפה-יפה ומניחה אותה בסל).
ההצגה נפתחת בספר שממנו קוראת גליה את הסיפור ומסתיימת בספר שמלמד את הילד איך להחזיר את הציפור. וזאת עוד הצדקה לבחירה בנייר; זהו החומר שממנו עשויים ספרים, בעזרתו אנו משמרים את התרבות, את הזיכרון ואת המיתוסים.
ציפור הגשם מתמקדת במטאמורפוזות שמאפשרים הקיפולים. גליה הכינה בעצמה את כל הנייר של ההצגה, והיא משתמשת בו באופן חושני ופיסולי, מלא נפח וצבעונית. אפילו הספר שלה הוא ספר "פּוֹפ-אַפּ" שכזה, עתיר הפתעות ועולמות קטנטנים. אבל אפשר להשתמש בנייר בצורה שונה לחלוטין, כפי שמוכיחה פטריסיה אודונובן בנקודת אור.
נקודת אור מגוללת את סיפורו האמיתי של לואי ברייל שהתעוור בילדותו, והמציא ברבות הימים את "כתב ברייל" המבוסס על חורים שמנקבים בנייר. כדי לקרוא אותו אין צורך בעיניים. אפשר למשש את החורים, לקרוא בעזרת האצבעות.
הנייר של נקודת אור הוא ברובו נייר כתיבה פשוט ודו-מימדי. אבל פטריסיה עושה בו שימוש עשיר ופיוטי.
חשוב אולי, להזכיר, שהיא נעזרת פה ושם גם בחומרים נוספים: הבמה שעליה היא יושבת מכוסה בחול שבו היא נועצת את דמויות הנייר בקלות ובמהירות. (אבל שימו לב שגם החול הוא חומר צנוע בעל גוון אחיד שלא מתחרה בנייר ולא "גונב לו את ההצגה".) מלבד החול משתתפים בהצגה גם כמה חפצים מעולם הנייר והכתיבה: בקצה ארגז החול ניצב לו כן ציור שעליו מונחים הגליונות המשמשים כתפאורה. אחד מהם, בריסטול שחור, משמש כ"לוח" בסצנת הכיתה. פטריסיה מקשקשת עליו תרגילים בגיר. ילדי הכיתה הם עפרונות. וכך נוצר לו בקלות הבלגן הגדול של ההפסקה: ניירות ועפרונות מתעופפים לכל העברים, מתהפכים, נתקעים בחול… ושוב נשמע הצלצול. הילדים-העפרונות חוזרים לכיתה וכותבים. כולם חוץ מלואי הקטן, העיוור. הקהל מזהה אותו מיד. כל ילדי הכיתה הם עפרונות רגילים עם גוף צהוב וחוד של עופרת. העיפרון שמייצג את לואי הוא לבן, וגם החוד שלו לבן. העיפרון שונה מן העפרונות האחרים, וגם לואי שונה מן הילדים האחרים. הוא לא מסוגל לכתוב כמו כולם. הרי אי אפשר "לקרוא" לבן על לבן.
רבות מן הדמויות בנקודת אור הן פשוטות ושטוחות. כמה הבעה יכולה להיות לעיפרון, או למגזרת נייר? ההפעלה המדויקת של פטריסיה מעבירה משהו מן האפיון והרגש של הדמות. את השאר משלימה השפה החזותית המיוחדת של ההצגה, השואבת בין השאר, משפת הקולנוע, ומתרגמת אותה לבמה.
איך שואבים משפת הקולנוע? ניקח לדוגמא את גודלן של הדמויות: בתיאטרון יש להן גודל קבוע. בקולנוע הן גדֵלות או קטֵנות על-פי הקירבה למצלמה. דמות רחוקה תהיה קטנה מאד, אבל היא יכולה גם להתקרב עד שעין אחת ענקית תמלא את כל המסך. פטריסיה לוקחת את המוסכמה הקולנועית הזאת ומשתמשת בה לצרכיה; בתחילת ההצגה מזהיר האב את לואי הקטן מן המכשירים המסוכנים בבית המלאכה שלו. הסצנה מתרחשת בתוך בית מנייר. אנחנו רואים אותה בצלליות. קודם אנחנו רואים את הצללית השלמה (הקטנה יחסית) של האבא המזהיר, ואחר כך מופיע צל של יד ענקית (היד האמיתית של פטריסיה) שמאיימת על הילד באצבעה. גם הכלים החדים הם ענקיים, גדולים פי כמה מהילד הקטן, מה שממחיש ומבליט את הסכנה הנשקפת מהם.
אור כחומר
נקודת אור, כך נקראת ההצגה, ולא במקרה; ראייה מתקשרת לאור ועוורון לחשיכה. הדימויים האלה כל כך משומשים שאנחנו כמעט לא שמים לב אליהם. אבל פטריסיה עוברת ממילים למעשים. היא משתמשת באור כחומר שמעצים את הסיפור ואת ההצגה.
היא לא מסתפקת בתיאטרון הצלליות (והאור) שבו נפתחת ההצגה. בתמונה שבה לואי מתעוור, למשל, היא מציבה על הבמה פרצוף גדול, גזור מנייר. שני נרות דולקים מאחורי העיניים. השלהבות הן כאילו האישונים. ופתאום היא מכבה אותן בנשיפה. חושך יורד על הבמה, לואי הקטן איבד את "מאור" עיניו…
בהמשך ההצגה לואי גדֵל ומנסה להמציא כתב מיוחד, שגם עוורים יוכלו לקרוא. הוא מחפש ומחפש את השיטה, ולילה אחד הוא זוכה ב"הארה". הכתב שחיפש "מתגלה" לו בחלום. פטריסיה יוצרת את ה"הארה" על הבמה, פשוטה כמשמעה. היא מראה לנו את התמונות שלואי רואה בחלומו: סוסים דוהרים, צורות ואותיות שכולם מורכבים
מנקודות זוהרות (חורים בדף אפֵל שפטריסיה מאירה מאחור). בעזרת אלומת אור משוטטת יוצרת פטריסיה מעין שמיים ליליים עם מערכות כוכבים קסומות שמתחלפות זו בזו, עד שנותרים רק החורים של אותיות כתב ברייל.
כדי להשיג את כל זה אין צורך בציוד מתוחכם; די בכמה נרות ובשלוש מנורות שולחן רגילות שפטריסיה מצאה בביתה. התאורה הזאת היא לא רק זולה וזמינה, היא תומכת בנושא ההצגה: נקודת אור היא הצגה על כתב ומנורות שולחן אכן מתקשרות לקריאה וכתיבה.
ויש כאן גם לקח נוסף, כללי יותר: רבות מהצגות הבובות הן הצגות קטנות. אין צורך בפנסים רבי עוצמה כדי להאיר אותן. בעזרת נורות ביתיות, פנסי כיס, צמידים זורחים וצעצועי האור המופלאים הנמכרים בכל יריד – אפשר ליצור תאורה נהדרת, פשוטה ויצירתית.
עיר-האושר 