Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ג'ף קונס’

לפני שנים רבות ראיתי סרט תיעודי על ג'ף קונס. בסרט שצולם בראשית שנות התשעים, מופיעה גם צ'יצ'ולנה (אילונה סטלר), כוכבת פורנו שכיהנה בין השאר בפרלמנט האיטלקי, ושהיתה אהובתו ואולי אשתו באותה תקופה, וכבר היה לה שם מסוים בארץ, בזכות שערוריית הופעות עם נחש שהגיעה עד לכנסת, ובזכות מלחמת המפרץ שבה הציעה לסאדאם חוסיין לשכב איתו תמורת שלום.

שניהם שעשעו והקסימו (לא המילה המדויקת, משהו בין דגדגו לרתקו) אותי, כל אחד בדרכו. צ'יצ'ולינה ביופייה הטהור והמופקר, המוחק את הגבול בין נערת פרחים מהסיקסטיז עם שיער גולש ואהבה חופשית לכוכבת פורנו מוחצנת. וקונס ביהירות שבה הוא מכתיר את עצמו לאמן החשוב בתקופתו (בצד פיקאסו ומרסל דושאן וגם מצהיר שהגיע למעמד הזה כי הוא זה שרצה בו יותר מכל, ומציע לנו לבחון את עצמנו ולגלות שגם לשאפתנים בינינו יש תנאים וסייגים), במודל החדש החצוף של האמן הקפיטליסט שהמציא (הרחק מן האידאל המיוסר של ואן גוך), ובטשטוש גבולות משלו, בין אמנות גבוהה לנמוכה, בין להג כבד-ראש לאירוניה (כשהוא משווה למשל את השהות בפסל הכלכלב לשהות בקתדרלה). כיוון שהוא לא דובר איטלקית או הונגרית, וצ'יצ'ולינה לא ממש הבינה אז אנגלית, הם בעיקר המו זה לזה. וכשתיארו איך טיילו יום אחד וראו המוני במבים, התמוסס הגבול בין המציאות לסרט דיסני ישן.

ג'ף קונס פסל (קתדרלת) הכלבלב הפורח בבילבאו (לא זה שהיה בסרט, אחד ההעתקים)

באותה תקופה התגלגל לידי מאמר של קלמנס אמלונקסן, על שוטי חצר, וממנו למדתי שהם לא היו רק פריקים לראווה ולשעשוע אלא אנשים מבריקים שנמשכו להשפעה הפוליטית ולחירות שהקנתה מצנפת השוטים. רק בחסותה ניתן היה להתחצף ולחלוק על דעתם של שליטים מבלי להענש. באותם ימים עתירי כללים וגינונים נדרשו השוטים לצעוד לשמאלם של שליטים, וכדי להדגים את לשונם המשוחררת, מספר אמלונקסן על נסיך שנזף בשוטה שלו שצעד לימִינו. והשוטה אמנם קיפץ אל שמאלו אבל העיר, "לי דווקא לא איכפת ששוטה צועד לימיני".

ז'אן פוקה, פורטרט של גונלה, ליצן החצר של פררה, סביבות 1445

השפעתם של השוטים נחלשה בראשית המאה השמונה-עשרה, בד בבד עם התחזקות מעמד הפילגשים. ואמלונקסן (שעדיין נוטר טינה לפילגשים ולנשים בכלל), אמנם קושר בין הדברים. "תקופת הרוקוקו," הוא כותב, "העלתה על נס את החובה הנעימה של העונג, והאובייקט היקר מכל של העונג היתה האישה." הוא טוען שהפילגשים נקמו בשוטים שלעגו להן כשהיו חסרות מגן וניצלו את עוצמתן האירוטית כדי להגלותם מן החצר. אבל גם בלי קשר לעלבונות ישנים, השתנו הזמנים; השוטים שהיו משב רוח רענן של חירות וחתרנות בחצרות הנוקשות של הבארוק, נהיו מיותרים ואפילו צורמים בתוך השפע, העונג והפנטזיה של הרוקוקו. הבקורתיות והעוקצנות הפכו אותם למשביתי שמחה.

ז'אן אונורה פרגונאר, הנדנדה, 1776 (הכי רוקוקו שיש)

אני זוכרת שהסרט התיעודי והמאמר התחברו לי בראש. רציתי לכתוב על הפיוס המפתיע בין הליצן לפילגש, בגילומם של קונס וצ'יצ'ולינה, ומה זה אומר עלינו ועל האמנות שלנו. ובמחשבה נוספת התחלתי לתהות, מי הליצן פה ומי הפילגש. קונס אמנם נתפס אז במידה רבה כליצן של עולם האמנות, אבל בסרט הוא מציג את עצמו כאיש הרוקוקו ומתמוגג מן החן והשפע המענג. בשלב מסוים הוא נזכר איך עבד בתחילת דרכו, במכירת מנויים למוזיאון. הוא היה מסתובב עם פפיונים ענקיים (ליצניים) ושאר אביזרים מעוררי חיוך או פנטזיה. אבל כשהוא מספר על זה בקולו המלטף והפתייני, קשה להתעלם מן התשוקה הגורפת שלו לעֲנֵג. וגם להפך, צ'יצ'ולינה, חברת הפרלמנט הרדיקלית (ועוד) היא שוברת טאבו ליצנית בזכות עצמה. ומהר מאד הרגשתי שאני רודפת אחרי זנבי והנחתי לזה, שיתקרר. (ואולי דווקא טשטוש הגבולות בין הפילגש לליצן/ית הוא מסימני הזמן? אני עדיין חושבת על זה). ובינתיים בקרתי בתערוכה של קונס במוזיאון תל אביב, ועל כך בפעם הבאה.

*

ובלי שום קשר. אני שקועה עכשיו עד מעל לראשי בתום זיידמן פרויד אהובתי (שרק באפס קצה של נפלאותה רחבת הידיים נגעתי פה. חכו, חכו, שהפרויקט יקרום עור וגידים.) רגע לפני הקורונה הספקתי להרצות ביחד עם הפסיכואנליטיקאית חגית אהרוני, על אחד הספרים הראשונים שאיירה, "David the Dreamer" מאת ראלף ברגנגרן. זה ספר כה יפה שכשראיתי אותו לראשונה באינטרנט נתקפתי קוצר נשימה מרוב חמדנות, ובמוסיקת המקרה התברר שיקיר שגב, מעריץ אחר של תום, הוציא אותו לאחרונה בעברית, במהדורה יפהפייה, הדורה ומוקפדת, שעצבה נעמה טוביאס במחווה למהדורה המקורית עם כריכת הבד הירוקה והטבעות הזהב.

דוד בעל החלומות, צילומים: איה וינד | סריקות: אלכסקאן

דוד בעל החלומות, צילומים: איה וינד | סריקות: אלכסקאן לחצו להגדלה

דוד בעל החלומות, צילומים: איה וינד | סריקות: אלכסקאן

"דוד בעל החלומות" כך הוא נקרא בתרגומו של איל לוין (אני אישית מעדיפה את תרגומה של עטרה אופק, אבל הסיפורים, כלומר החלומות, נהדרים), אחרית דבר מאת יקיר שגב, 80 עמודים, הוצאת גלריה חנינא, תל אביב 2020.

מחיר הספר הוא 100 ₪ בלבד. כרגע ניתן לרכוש אותו רק במייל ליקיר:  Davidthedreamer2020@gmail.com

Read Full Post »

אני מחכה שהאנתולוגיה (המחכימה והכיפית) לכתיבה מושגית תגיע לחנויות, כדי לדבר על שירי ההוראות של יוקו אונו. ובינתיים, עוד איור אחד נפלא.

איירה גבריאלה ברוך

.

זה האיור הראשון של גבריאלה ברוך שלכד את עיני. מיד חשבתי על היפה והחיה. ובעצם לא, לא מיד, זאת היתה רק המחשבה השנייה. את הראשונה חסרת האחריות, הגליתי לסוף הפוסט. וזהו אמנם כפי שהתברר, איור להצגת היפה והחיה.

כמה יפה שגבריאלה ברוך לא ציירה שום מפלצת זוועתית. גם משום, שכמו שכתב ברונו בטלהיים (שצריך להיזהר ממנו אבל מדי פעם הוא בכל זאת צודק) "למרות שְׁמה, אין באגדת 'היפהפייה והמפלצת' שום דבר כה מפלצתי … עדינות ומסירות אוהבת [שוררת] בין שלושת גיבוריו, היפיפייה, אביה והמפלצת." וגם משום שדוב זו חיה גדולה וחזקה, ויש די בהלה בצמידות שכופה הבמה הקטנה, הדומה לשרפרף של קרקס.

התמונה מפה

כשהייתי קטנה התפללתי כל לילה שצוענים יחטפו אותי לקרקס. אז יכול להיות שאני לא אובייקטיבית כשגבריאלה ברוך חוטפת אותי לקרקס, אף שזה לא בדיוק שרפרף של קרקס אלא תוף.

הַגִּידָה־נָּא לִי, בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל, מבקשת דלילה משמשון. ועוצמתו של האיור טמונה במתח בין החיבוק האינטימי והדומם, לתיפוף המוחצן והמהדהד האצור בבימת התוף. היפה והחיה הלוא צמודים לב אל לב, והתוף מייצג לפיכך גם את הלמות הלב, של הפחד ושל האהבה ושל ההתרגשות האירוטית.

כמעט ערכתי פה תהלוכת "יפות וחיות" כדי להראות את הניגוד בין היפהפייה למפלצת בכל האיורים שמצאתי. כדי לא להסיח את הדעת נסתפק בדוגמא אחת, מפרח הארגמן, הגרסה הרוסית (מלאת החן!) שיצאה לאחרונה בעברית.

אייר סרגיי גבריאלוב, מתוך "פרח הארגמן" מאת סרגיי טימופייביץ' אקסקוב. לחצו להגדלה

גם ברוך מכירה בניגוד בין היפה לחיה, ובו בזמן היא מציירת גם את הדמיון והשייכות: כיוון שפני היפה מוסתרות, הניגוד בין האנושי והחייתי מוחלף בלי משים בקירבה בין פרווה לשיער. עיני החיה שמציצות משני עברי ראשה של היפה מוסיפות לה אוזניים חייתיות, כמו לדוב שמעליה.

איירה גבריאלה ברוך (פרט)

החצאית הארוכה מסתירה את כפות רגליה של היפה אבל גם את כפות רגליה של החיה, כך ששניהם חסרי רגליים. (ראו בתמונה למעלה. המיניות מועתקת איכשהו לתוף עצמו, לחלקי המתכת שמותחים את העור.) וכך נדחסים להם הסיפור וההצגה (ע"ע במה וקרקס) לדימוי אחד יפהפה.

מתוך גורילה מאת אנתוני בראון, בחירה איורית קרובה

וכאן מסתיים שטח השיפוט של האחריות והראיות. ההמשך מעבר לגדר.

***

לתת -מודע אין אלוהים, ועוד לפני היפה והחיה, הדבר הראשון שעלה בדעתי למראה האיור, היה "דוב ושוטר" של ג'ף קונס (1988), פסל שגובהו מעל שני מטרים.

ג'ף קונס "דוב ושוטר" (1988)

באחד הראיונות התוודתה ברוך שהיא הכי אוהבת לאייר פרוות, לצייר כל שערה ושערה. ציור של פרוות דוב יכול לקחת לה שלושה ימים. הפרווה של קונס לעומת זאת, מזכירה יותר את "גבו של ואן גוך" של מונה חאטום.

מונה חאטום, "גבו של ואן גוך" (1995)

שוטר זו סמכות, וכמה שהדוב מגמד ומגחיך אותה, עדיין קשה להשוות בינו לבין הנערה הבודדה בטירת המפלצת. קונס הראוותן, החומרני, עם הקריצה המולדת לפרווסיה, רחוק ככל האפשר מן החרישיות והגעגוע הרומנטי של ברוך. אבל המטפלת שלי בדמיון מודרך היתה אומרת שמה שעולה ראשון זה הנכון. אז או שהיא טעתה, או שפתחתי בטעות את אחד ממרתפי האיור. אני באמת לא יודעת.

*

עוד בסדרת איור אחד נפלא

איור אחד נפלא, נינו ביניאשוילי

איור אחד נפלא, לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

איור אחד נפלא, רוני פחימה מאיירת שהם סמיט

איור אחד נפלא, דוד פולונסקי מאייר מרים ילן שטקליס

איור אחד נפלא, אורה איתן מאיירת יצחק דמיאל

איור אחד נפלא, נועה שניר מאיירת עגנון ועוד אחד

איור אחד נפלא, אנונימי

איור אחד נפלא, בתיה קולטון מאיירת ביאליק 

איור אחד נפלא, נטלי וקסמן שנקר מאיירת שהם סמיט

שני איורים נפלאים – לירון כהן מאיירת הדר נדלר

שני איורים נפלאים, איזבל ארסנו ולואיז בורז'ואה 

Read Full Post »

עשיתי סדר ב"מועדפים", ופתאום צץ לו הסרט הנפלא והמטריד הזה כמו זיכרון מודחק. נדמה לי שראיתי אותו  לראשונה אצל רוני גלבפיש. לא מצאתי את הפוסט. ייתכן שהבטחתי לכתוב עליו. ובכל מקרה, הגיע הזמן (אבל קודם לחצו על פליי.)

*

1. שתי הערות להתמצאות:

א. הטראומה המכוננת של הסרט מגיחה לקראת סוף הדקה הראשונה ( 0:49-0:56). הגבר שאורב בפינה מצטרף לילדה הקופצת בחבל מאחור. הוא קופץ איתה בין החדרים הריקים וגוזז את צמותיה. כלומר את תומתה. הדימוי עדין ומורחק אבל ברור.

והספקנים וכל האחרים מוזמנים לעבור ל1:48. כאן, בדיוק באמצע הסרט, מבליחה הזוועה בדמות מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות; אחד מלטף את גופו בצמה דקיקה (בין רגליו יש ערימה כהה של צמות), אחר מצמיד צמותיים לאוזניו, שלישי בוהה בצמה שהוא מחזיק מול עיניו, ורביעי המרוחק מכולם, נח כרגע, בצד שתי הצמות המונחות על שולי האמבטיה שלו. צמות נוספות מתגוללות על הרצפה. הסצנה כולה היא מעין וריאציה "נקייה" על חדר הרעיות הנרצחות של כחול זקן.
זה הדימוי היחיד בסרט שמופיע רק פעם אחת. ומיד מודחק.

ב. אחרי מספר צפיות מתברר סופית שכל הסרט מתרחש בחדרי הקרוסלה הקטנה שהילדה מסחררת, בית בובות מסתובב של דמיונות וזכרונות טורדניים. ים, שפת ים, מטבח, קליניקה… התפאורות מתחלפות בקרוסלת-תודעה אבל הכל מתרחש בחדריה דמויי הפלחים. הכל, כלומר: גם הילדה שמסובבת את הקרוסלה נמצאת בתוכה.
[ולאותם ספקנים שזקוקים לראיות: ברוב הדימויים אפשר לראות את הארכיטקטורה המעגלית של חדר מוביל לחדר. באחרים אפשר לזהות את רצפת "הפרקט" המפוספּסת, המסגירה בסופו של דבר גם את הסצנות החורגות לכאורה: ב 2:57 אפשר לראות שהפיקניק על שפת הים הוא בעצם על שפת ים הפרקט, וב 2:08 אפשר לראות את קווי הפרקט משתרעים באופק המטבח. הרצפה המשובצת כמסתבר, היא בסך הכל חלק מהתפאורה.]

אליס בארץ הפלאות, סלבדור דאלי. נזכרתי באליס שלו, לא רק בגלל הקפיצה בחבל, אלא גם בגלל הגודל המשתנה של אליס ושל הדמויות בסרט. ב1:47 בערך, למשל, מבליחה היד הענקית של הילדה שמסובבת את הקרוסלה, שבה מקפצת בת דמותה הקטנטנה.

2. הפסקול:

בעיקר חריקות עולות ויורדות. זו התשתית המוסיקלית של הסרט. החריקות קצת מתכתיות וקולניות לקרוסלת הצעצוע של הילדה. הן נשמעות כמו חריקות הקרוסלות והנדנדות בגני המשחקים של ילדותי. אלה מן הסתם צלילים ששרדו מן הגן האמיתי שבו התרחשה התקיפה.
בנוסף לחריקות יש לחשושים ומלמולים, תו חדגוני קצת נוגה ובודד, כמה רעשים מכניים נוספים וכמה צלילים של חפצים: כדור מקפץ. רחש של קילוף. קול השיער הנגזז במספריים. הקול הזה המוגבר נשמע קרוב-קרוב לאוזן.

*

3. מי הגיבור?

לכאורה התשובה מובנת מאליה: הילדה היא הגיבורה. היא מסובבת את הקרוסלה. זו הטראומה שלה, התודעה שלה.
האומנם? הסרט נפתח ומסתיים בגבר (האב?). הוא משובט לקבוצה שלמה ומופיע שוב ושוב במהלכו, הרבה יותר מכל הדמויות ביחד כולל הקשרים נטולי זיקה מובהקת לילדה. מעבר לסצנות המשפחה וההתעללות, הוא מופיע בשורה של דימויים מיוסרים-טיפוליים, של גברים שאוטמים את אוזניהם וזועקים ללא קול, או יושבים במעגל כסאות של טיפול קבוצתי, כשכל אחד מהם בתורו, עולה על כסא וקופץ ראש לקרשי הרצפה. ואם הדימוי הזה אינו אובדני דיו – ראשו של הקופץ תמיד פוגע בנורה שמתנדנדת כמו לולאה בקצה חבל תליה. ולבסוף (וגם בהתחלה) הוא אמנם טובע בים.
בסדרה אחרת של דימויים הגבר ממוזער, מושפל ומעונה: הוא מוטל בין אצבעותיה של אישה גדולה (אישתו? אמו?) שמסירה חלקים ממנו בקולפן ירקות, או משוכפל להמון גברים זעירים שמטפסים בסולם מן הביוב או מגיחים מסדקי המטבח (כמו הנמלים שמתרוצצות על העוגה) ונאבקים על פיסת חברם הנושרת לרצפה.
והוא מופיע גם בהקשר פרנסתי, כסוכן מכירות אנונימי בחליפה ומזוודת ג'יימס בונד, אחד מסרט נע של כפילים העומדים-בתוֹר-צועדים-בטוּר לעבודה, נדרשים להתפשט (כמו בכניסה למחנה השמדה) ולדלג על פחמים אל שני ענקים נעלמים (רק רגליהם נראות), שמציידים כל אחד במסכה חסרת פנים ובשואב אבק. בהמשך הגברים ייאבקו על שואבי האבק, כמו שנאבקו קודם על "קליפת" חברם.

אז מי כאן הגיבור, בסופו של דבר: הגבר או הילדה? וזאת לא התהייה היחידה:
האם ההשפלות הן פנטזיות נקם של הילדה, או שהן טראומות עבר של הגבר, עוד קורבן שהפך למתעלל במעגל הכאב? (כשעברתי טיפול בדמיון מודרך, נדהמתי מכמות זכרונות הילדות של הורי האצורים בתוכי. הם חלחלו איכשהו מעצמם, במסלול עוקף מודע).
האם מדובר בגבר מסויים שמשוכפל מטעמים מטפוריים, או שזה משהו חברתי, מצטבר, חבורה של מתעללים כמו החבורה של פינה באוש שעליה כתבתי כאן.
קשה להכריע וגם מיותר. התת מודע לא מחוייב לעקביות. כל התשובות יכולות להתקיים בו זמנית, ברבדים שונים.

ובכל מקרה – העמימויות האלה מקררות את הסרט, הן מטעות ומפצלות ומנכרות את הצופה. וזו רק ההתחלה.

*

4. עוגות ושואבי אבק

פופ ארט. זו התשתית להבנת הסרט. גם בגלל השכפול – לא רק של דוממים כמו אמבטיות וחדרים, אלא גם של גברים וצמות; כלומר של בני אדם ואברי גוף (הצמות המשוכפלות כאביזרי סקס). וגם התודעה כחפץ. כחפצים. ולא במובן המאגי והרומנטי אלא האנונימי והתעשייתי (למטה, מבחר עוגות של קלאס אולדנבורג, הלירי בין אמני הפופ).

קלאס אולדנבורג

קלאס אולדנבורג

קלאס אולדנבורג, עוגת רצפה

קלאס אולדנבורג

קלאס אולדנבורג

קלאס אולדנבורג, כריכים פתוחים

המטבח של הסרט לגמרי קליני, לא חם ולא אישי. העוגה היא לא עוגה אמיתית, אלא דימוי של עוגה, כמו עוגות הקרם של אולדנבורג. הנמלים המסכנות יכולות להתרוצץ עליה עד מחר. לא ייצא להן כלום. זה לא דימוי חם של רקב ודקדנס (כמו התינוק הנטרף על ידי נמלים בסוף "מאה שנים של בדידות"). העוגה היא לגמרי סינטטית, בלתי חדירה כמו הארנב של ג'ף קונס שמחזיר את תמונת הסביבה. ושימו לב כמה קונס עצמו דומה לגיבור הסרט.

ג'ף קונס והארנב (שימו לב כמה הוא דומה לגיבור הסרט)

אם אולדנבורג מייצג את העוגה ואת הצד הלירי של הסרט (והסרת החיץ בין העולם החיצוני לפנימי זוהי תמצית הליריות), קונס מייצג את שואבי האבק; שואב האבק הוא חפץ יסוד של פופ ארט. הוא מופיע כבר בקולאז' המכונן של המילטון Just what is it that makes today's home so different and so appealing אבל קונס העלה אותו בדרגה כשהציג סדרה שלמה של שואבי אבק חדשים כמו בַּסרט שלנו.

ג'ף קונס, שואבי אבק

לשואב האבק של הסרט יש נופך פאלי – ככה זה כשהגברים מקבלים אותו בעירום, בסרט על ניצול מיני – ובו בזמן הוא גם סמל של "קדמה" טכנולוגית ותיעוש היומיום, של תשוקה לחדָש-נצחי, מלחמה בזמן ובאותותיו, כלומר בזיכרון.

*

5. ליריקה ותחליפי רגש

הדיאלוג של הסרט עם הפופ ארט הולך אפילו יותר רחוק. בספרה "מקוביזם למדונה" מתארת טניה רינהרט את הטיפול שמעניק אנדי וורהול לנושא טעון כמו מוות:

וורהול הוא מתעד כפייתי של חפצים ואירועים הקשורים במוות ובאסונות: כסא חשמלי, תאונות מכוניות, רעידות אדמה, אלימות, פצצת אטום.
… הוא בוחר תצלומים מהדיווח בתקשורת על אסון שנסתיים במוות … ומטפל בהם בטכניקה הרגילה שלו: הדפס משי של צילום מוגדל, לעיתים על בד שצבוע כבר, ולעיתים עם מריחת צבע אחרי ההדפסה. כמו בשאר עבודותיו, חידושו של וורהול היה בשכפול – שימוש חוזר באותה מטריצה, כלומר חזרה על אותו הדימוי.
צילומי המקור הם בדרך כלל קשים וטעונים. כמו למשל במקרה של תאונת אמבולנס (ראו תמונה למטה) שבה האמבולנס עצמו נמחץ בתאונת דרכים. דווקא הסמל של שימור החיים וההצלה הופך כאן לנַשָׂאו של המוות. אך וורהול מטפל בכל התמונות באותו ריחוק טכני של האמן המתעד. ניתן ללמוד על כך גם משמות העבודות … למשל, "אסון ירוק 10 פעמים" (הדימוי מודפס 10 פעמים על בד ירוק) …"כסא חשמלי גדול" (הדפס על בד גדול יחסית ברוחב 185 ס"מ, בצבעי אדום זוהר), "כסא חשמלי קטן" (אותו הדפס על בד שחור קטן יותר).
הקולט המתעד את האירוע הוא מדיום נטול 'אני' ורגש. עולמו הרגשי הוא סך כל הדימויים שהוא קולט.

אנדי וורהול, אסון אמבולנס, 1961

העיקרון הזה, של ויתור על רגש לטובת דימויים, הוא סוד הניכור של הסרט. כך, בהתאמות קלות פועלת התודעה הפרטית של הילדה: הדימויים הליריים הטעונים נקרשים כמעט בלי משים לרדי-מיידס, תחליפי רגש. זה בולט למשל באמצע הסרט (התחלת הדקה השנייה, אחרי סצנת האמבטיה), כשהילדה פונה לאחור. בהתחלה נדמה שהיא מסתכלת על משהו, אבל קצת אחר כך (2:09) התנועה מצוירת מזווית אחרת, ומתברר שהיא לא מסתכלת על כלום. רק התנועה נותרה, טיק מנותק מרגש והקשר. ובסוף הסרט כבר נעלמה גם הנוכחות האנושית. נשארו רק כמה חפצים של פיקניק על רקע של נוף מצויר.

ולסיום (למעלה), פתיחת "טובעים במספרים" של פיטר גרינוואי. הילדה הקופצת בחבל של גרינוואי היא מעין תיקון  לילדה של הסרט ולילדה חסרת הפנים של דאלי, שמצויירת מהגב ומשדרת פגיעות וחוסר מודעות. הילדה של גרינוואי היא חזיתית ודעתנית, היא מכירה את כל הכוכבים וסופרת אותם. היא ילדה ארצית ושמיימית. גם שמלת האינפנטה שלה (היא לבושה ומסורקת לגמרי כמו האינפנטה מרגריטה של ולסקז), זרועה כוכבים.

***

עוד על צמות:

כמו שלחם אינו רק מזון (צמה אינה רק שיער)

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

*

עד שפתחתי בלוג לא ידעתי כמה אני מחוברת לפופ ארט. עוד על פופ ארט:

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

לב פראי וראש מוזר, מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'

אמבט החלב (1) – אנדי וורהול, אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס

הרצפה הבלתי מטואטאת

*

קשור מאד: עקרת בית נואשת

*

*****************************************************************

ובלי שום קשר מבצע יום במתנה נמשך!

****************************************************************

*

עדכון: מצאתי את הבלוג של מוניקה גאלאב יוצרת הסרט!

*

ועוד תוספת, בהמשך להערה של דודו פלמה בתגובות –
הפיקניק של גאלאב לעומת "ארוחת בוקר על הדשא" של מאנה:



Read Full Post »