Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גסטון פבו’

תמיד בסוף הקיץ מתחשק לי פתאום לתרגם את מרי דה מורגן. אולי זה יום הולדתי הקרב. אז קבלו עוד אחת מהמעשיות הנפלאות והאפלות שלה. כלומר רק חלק ממנה. החלטתי כמו שהרזד, לפרוש בשיא המתח; אולי מישהו יוציא סוף סוף מבחר כדי לגלות את ההמשך…

זיגפריד והנדה, מאת מרי דה מורגן

תרגמה: מרית בן ישראל

על סף יער רחב ידיים שכן פעם כפר קטן שתושביו היו מאושרים, כי כולם היו טובים, חרוצים וישרים. זה היה הכפר הקטן הנעים בעולם. שום קדחת או מחלה מעולם לא פקדו אותו. אנשים מתו רק מזקנה וכל הילדים היו גבוהי קומה וחזקים. בני הכפר מעולם לא רבו זה עם זה, הם חיו בשלום כמו הפרחים ביער. ותמיד אמרו עליהם שכל עוד יישארו ישרים ועמלנים ולא יריבו ולא יהפכו לחמדנים וקמצנים שום צרה לא תיפול על ראשם, אבל אסון גדול יקרה ברגע שישכחו להתנהג כראוי. ילדי הכפר היו מאושרים כמו הוריהם, והמאושר מכולם אולי, היה זיגפריד, בנו הקטן של הסנדלר. אמנם לא היו לו אחים או אחיות אך מעולם לא היה בודד, כי תמיד שיחק עם הנדה בתו הקטנה של הטוחן, עלמונת יפהפייה כיד הדמיון הטובה עליכם, שגילה בדיוק כגילו. אביו של זיגפריד, רלף, היה הסנדלר היחיד בכפר ולפיכך תפר נעליים ומגפיים לכל אנשיו. פעם בשנה היה כל אחד מהם מגיע אליו ואומר, "רלף, אני רוצה זוג נעליים חדשות, לא פחות טובות מהקודמות." כך שידיו של רלף היו מלאות עבודה, ועדיין השקיע זמן רב בכל נעל, והיה מתבייש לו אמרו לו שהן התבלו לפני זמנן או לא התאימו בדיוק.

אביו של זיגפריד קיווה להעביר את הידע שלו לבנו כדי שיוכל להחליף אותו בבוא הזמן ולהפוך לסנדלר הכפר; זיגפריד עצמו התכוון לשאת את הנדה כשיגדל. וכבר עכשיו, כשהיו התושבים רואים את הילדים מהלכים יד ביד אל בית הספר ובחזרה, הם היו צוחקים ואומרים: "הנה בא זיגפריד עם אשתו הקטנה."

היער הסמוך היה מלא ציפורים וחיות, ומכיוון שבני הכפר מעולם לא יצאו לציד ומעולם לא פגעו בבעלי החיים בכל דרך אחרת, הם נהיו כמעט מבוייתים. הציפורים היו מתעופפות מן הענפים אל כתפיהם של עוברי אורח, או מרפרפות סביב ראשיהם כשהן שרות. הסנאים ישבו ללא נוע והניחו לאנשים ללטף אותם, ואפילו הארנבים הביישניים התקרבו והתחככו בעדינות ברגלי הילדים, חסרי פחד כאילו היו חתלתולים. למעשה היו חיות היער שלוות ומאושרות בדיוק כמו הנשים והגברים של הכפר.

מתוך מדריך הציד של גסטון פבו, המאה הארבע עשרה.

מתוך מדריך הציד של גסטון פבו, המאה הארבע עשרה.

יום אחד הופיע בדרך לכפר זקן קטן ומוזר; פניו כעורים, עיניו קטנות ומגבעת מחודדת לראשו. על שכמו נשא הזקן צרור כבד של רוכלים. אחרי שנכנס לכפר עצר והתחיל להתיר את צרורו כשכל הילדים צופים בו בסקרנות. כל מי שעבר עצר והביט כי רק לעיתים רחוקות פקדו זרים את הכפר. האיש הזקן לקח כמה מוטות ולוח שגם אותו סחב על גבו, והרכיב מהם דוכן בשולי הדרך. ואז פתח את צרורו והוציא ממנו מגפיים ונעליים, ערך אותם על הדוכן והתיישב על שרפרף מאחור.

כל ילדי הכפר נקהלו סביבו ולטשו עיניים בדוכן; מעולם לא ראו כמות כזאת של מגפיים ונעליים בבת אחת. היו שם נעליים גדולות וקטנות, כחולות, ירוקות, אדומות, צהובות, סגולות – בכל צבע וצבע – כמה מן הנעליים היו מעוטרות בשושנים ובלולאות, ואחרות היו פשוטות למראה. לכל זוג הוצמד מחיר, והו! כמה זולות הן היו! הנעליים והמגפיים של רלף עלו פי שלוש.

לא חלף זמן רב והזקן התחיל לשיר:

בואו, קנו! בואו, קנו!
נעליים לכולם!
מי ראשון? נו,
מי ראשון?

נעליים אדומות ונעליים כחולות,
נעליים שחורות ונעליים לבנות,
נעליים עבות ונעליים דקות,
נעליים כבדות ונעליים עדינות.

אבל התושבים המשיכו ללכת ורק הצטחקו כשהפנו את ראשם אל הדוכן, ואמרו, "אנחנו לא רוצים אותו פה, יש לנו את רלף שמכין לנו נעליים ומגפיים והוא מספיק טוב בשבילנו." שום לקוח לא ניגש אל הזקן באותו יום, וכשירד הלילה הוא ארז את סחורתו בשקט, פירק את הדוכן והלך לדרכו. אבל למחרת בבוקר הוא שוב היה שם, מרכיב את הדוכן שלו ומכסה אותו בנעליים ובמגפיים. וכך יום יום, במשך שבועות רבים, הוא ישב בשולי הדרך בדיוק באותו מקום ופיזם אותם חרוזים ואיש לא התקרב לקנות את מרכולתו, והילדים כל כך התרגלו לנוכחותו שכבר לא התעכבו ובהו.

אבל יום אחד התקרבה לדוכן נערה בשם ליזבת, בתו של האופה, והביטה בזוג נעליים אדומות עם אבזמים נחמדים, והאיש הזקן התבונן בה ולא הוציא הגה מפיו. לבסוף פנתה ליזבת ללכת אבל מיששה את הכסף בכיסה תוך כדי הליכה והציצה אל הנעליים שנשארו מאחור, והזקן נד בראשו וצחקק לעצמו בזמן שצפה בה. ובבוקר שלמחרת חזרה, והפעם לקחה את הנעליים לידיה ובחנה אותן מקרוב; היא סובבה והפכה אותם קצת ואז החזירה אותן למקומן והסתלקה כמו בפעם הקודמת; אבל בערב חזרה ושבה ולקחה את הנעליים והפעם לא הניחה אותן בחזרה אלא הוציאה את כספה ושילמה את מחירן ורצה לדרכה כשהיא מחביאה את הנעליים מתחת לסינרה; היא קצת חששה שילעגו לה על קניית נעליו של הזקן. ליזבת מיהרה אל חברתה הטובה ביותר, נערה בשם אליס. "תראי איזה נעליים אדומות יפות," אמרה, "עכשיו קניתי אותן, מהזקן עם הדוכן, הן עלו רק חמש אגורות כסף ותראי כמה הן יפות!" אליס הביטה בנעליים ואמרה, "הן באמת מאד יפות. לא נראה לי שהן יחזיקו מעמד לאורך זמן, אבל הן כה זולות שזה לא באמת משנה. את חושבת שיש לו אולי עוד זוג כזה, שגם אני אוכל לקנות?"

בית חרושת לנעליים, וייטנאם, מתוך האתר הזה

בית חרושת לנעליים, וייטנאם, התמונה נלקחה מתוך הסדרה המרתקת הזאת. מבחינה כלכלית-חברתית זיגפריד והנדה כל כך עכשווי וחנויות ספרים עצמאיות, ומכולות לעומת רשתות, וגלובליזציה שקשה להאמין שנכתב על ידי גברת ויקטוריאנית

.

עד מהרה חזרו ליזבת ואליס לדוכן, ואליס קנתה לעצמה נעליים בדיוק כמו של ליזבת; ואז יצאו שתיהן והראו את נעליהן לכל נערות הכפר, וכל אחת מהן אמרה שגם היא רוצה זוג כזה בדיוק, עד שלא נותרה אף נערה אחת שלא נעלה את נעליו של הזקן. ואז הגיע תורן של הנשים. אם הן כל כך זולות, אמרו, גם הן יכולות לקנות לעצמן זוג, זה לא שהתחייבו לקנות אך ורק אצל רלף. לא עבר זמן רב וכל הנשים קנו מן האיש הזקן, מגפיים לעצמן ונעליים לילדיהם, והן שכנעו גם את הבעלים שלהן לקנות אצלו. בהתחלה סירבו הגברים ואמרו שרלף תפר את מגפיהם כל חייו וזה לא יהיה הוגן להפנות לו עורף, אבל הנשים לא הרפו והאנשים התפתו בזה אחר זה, עד שלבסוף לא נותר איש מלבד רלף ובנו זיגפריד הקטן, שלא נעל את נעליו או את מגפיו של הזקן. בהתחלה צחק רלף ואמר שהם יחזרו בריצה לחנותו הקטנה, ברגע שיגלו מה שווים מגפיו של הזקן, שהרי בלתי אפשרי למכור סחורה טובה במחיר כזה. והמגפיים אמנם התבלו במהירות אבל האנשים חזרו לדוכן של הזקן והמשיכו לקנות ממנו, אף שידעו שהנעליים יתבלו במהירות.

פניו של רלף נפלו והוא התחיל לומר לכולם שאם לא ישתנו ויחזרו לקנות את נעליו ומגפיו כמו פעם, הוא יצטרך לעזוב את הכפר כדי למצוא לו קונים, הרי לא יוכל להמשיך ולהתקיים בלי למכור.

ועד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא באותו זמן, ואף שהאביב כבר היה בעיצומו, הגיע ליל כפור מר ושחור, ובבוקר התברר ששידפון השמיד את החיטה הירוקה הצעירה. זו היתה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה בכפר והאנשים נבהלו מאד, כי איך יאפו את לחמם אם לא תהיה להם חיטה?

ואחר כך תקף כימשון נורא את הפירות הצעירים עד שנפלו מהעצים. וזה הבהיל את האנשים אפילו יותר, כי מה יאכלו אם לא יהיו להם גם לחם וגם פירות.

ואז נהיה חם מאד, חם ללא נשוא, כל העשב התייבש, לפרות לא היה מה לאכול והן הפסיקו לתת חלב, וגם המעיינות והנחלים התחילו להתייבש והאנשים חששו שיישארו בלי מים. הגשמים התמהמהו, ואם לא די בזה פרצה קדחת בכפר, רבים נפלו למשכב. ועדיין, איש לא קישר בין האסונות האלה לסנדלר הזקן שישב לו בצד הדרך, מכר את נעליו ופיזם את חרוזיו. עד שיום אחד נזכר סוף סוף מישהו במימרה הישנה, שבני הכפר יזכו לברכה כל עוד יהיו חרוצים והוגנים ולא אכזריים וחמדנים.

"אבל לא ייתכן שההתנהגות שלנו גרמה לאסונות האלה," הם אמרו, "הרי לא התאכזרנו לאיש, לא רימינו ולא חמדנו."

רק הנדה הקטנה נענעה בראשה ואמרה, "אתם מאד אכזריים, אתם מניחים לרלף המסכן לרעוב בזמן שכולכם קונים את נעליים ומגפיים מן הזקן החדש. רלף עבד בשבילכם במסירות כל חייו ועכשיו אתם נוטשים אותו וקונים אצל הזקן, רק בגלל שהוא חדש, ואף על פי שכולכם יודעים שהמגפיים שלו לא חצי טובים מאלה של רלף."

"את לא יודעת על מה את מדברת, הנדה," התעצבן אביה הטוחן. "זכותנו המלאה לקנות כל דבר במחיר הזול ביותר שנמצא. שתקי, ילדה!" וגם כל האחרים כעסו על דבריה של הנדה, אבל היא לא שינתה את דעתה והיתה בוכה בכל פעם שראתה את רלף או את אישתו או את זיגפריד.

ובינתיים התפשטה הקדחת וגם רלף נדבק. הוא חלה מאד והיה מרותק למיטתו. ועכשיו לא יכול היה לתפור מגפיים גם לו רצה מישהו לקנותם. הוא ואישתו התרוששו כל כך שנאלצו למכור את כל הרהיטים שלהם כדי לקנות לחם לאכול. ואחרי הרהיטים הגיע תורם של הבגדים המיותרים ואפילו של הנעליים שעל רגליהם. כך שזיגפריד הקטן ואמו הסתובבו יחפים. ובינתיים החמיר הרעב בכפר ואנשים יצאו ליער ללכוד ולהרוג חיות למאכל. ואז קרה האסון הגדול ביותר. ילדה קטנה בשם פרידה, בתו של איכר, נעלמה כלא היתה. חיפשו אותה בכל מקום בכפר וביער אבל היא לא נמצאה וכולם היו בטוחים שנחטפה. אבל ביום שלמחרת אבדה עוד ילדה, לשווא חיפשו את שתיהן. ולמחרת נעלמה ילדה נוספת, ועוד ילדה, ועוד. סך הכול נעלמו חמש ילדות קטנות. וביום הששי נעלמה גם הנדה. וכל אנשי הכפר הצטיידו בחרבות ומקלות ויצאו כאיש אחד וצעדו מילין רבים מסביב לכפר, וסרקו כל פינה ביער אבל לא מצאו זכר לילדות. אביה של הנדה לא ויתר והמשיך לשוטט ולחפש אחריה יום ולילה וזיגפריד הקטן התרוצץ עד שכפות רגליו נפצעו והתכסו בשלפוחיות והעייפות הכריעה אותו, לא היה לו כוח לעשות אפילו צעד אחד נוסף.

איש מאלה שהכירו את הכפר הקטן בימיו הקודמים לא היה מזהה אותו עכשיו. התושבים כבר לא נראו בריאים, שמחים ואדומי לחיים אלא מותשים, עצובים וחוורים. עיני הנשים האדימו מן הדמעות ששפכו על הילדות האבודות. הבתים הלכו והתפרקו ודומה שלאיש אין חשק או כוח לבנותם מחדש.

ערפל חם וסמיך רבץ על הכפר והקדחת התפשטה, בכל יום חלו אנשים נוספים.

בערב השני אחרי היעלמותה של הנדה נכנס זיגפריד ליער כדי לבכות באין רואה. גם היער השתנה. הציפורים כבר לא שרו במתיקות בין הענפים כמו פעם. עלי העצים יבשו ונשרו לפני זמנם, והחיות נמלטו מקול צעדיו, פן ייתפסו וייהרגו.

בזמן שזיגפריד הלך נתקלה רגלו במשהו. זאת היתה מלכודת ובה ארנב קטן ומסכן, כפתו האחת נתפסה.

"ארנב מסכן," אמר זיגפריד, "אולי נהגת לקפץ סביבי וסביב הנדה בזמן שטיילנו פה. אני אשחרר אותך עכשיו ובפעם הבאה תיזהר ולא תיתפס." ואז פתח את המלכודת והארנב זינק מתוכה, אבל במקום לברוח כמו שזיגפריד ציפה הוא ישב ללא נוע והביט לתוך פרצופו.

זיגפריד והנדה, מרי דה מורגן, אייר, ויליאם דה מורגן

זיגפריד והנדה, מרי דה מורגן, אייר, ויליאם דה מורגן

"אתמול בלילה ראיתי את הנדה," אמר לבסוף בקול שורקני.

זיגפריד לטש את עיניו אבל השמחה על החדשות מהנדה, גברה על הפליאה מדיבורו של הארנב.

"ראית את הנדה?" קרא, "הו, איפה? האם היא חיה? אמור לי."

"היא בתוך מחילה מתחת לאדמה," אמר הארנב. "היא וכל הילדות האחרות יושבות שם בשורה, ואינן יכולות לזוז או לדבר בגלל הנעליים המכושפות שהכין להן הזקן ושלופתות את אבריהן כאילו נעשו משיש. הזקן המתין להן בקצה הכפר, וכשהגיעו בזו אחר זו, נתן לכל אחת זוג נעליים צהובות נחמדות, וברגע שהילדה נעלה אותן הן ברחו איתה והיא לא יכלה לעצור, לא משנה מה ניסתה; הנעליים לקחו אותה אל לב היער, ואז נבקעה האדמה והן המשיכו ורצו לתוך מחילה תת קרעקעית והאדמה שבה ונסגרה; ושם יושבת לה גם הנדה המסכנה עם חמש הילדות האחרות, כולן הגיעו לשם באותה דרך; ולעולם לא יזוזו עד שמישהו יסיר את הנעליים מרגליהן. והאיש הזקן מחכה עכשיו ללילה כדי לגנוב עוד ילדה אחרונה, ואז כשיהיו לו שבע נערות קטנות, הוא יוביל אותן משם וירצח אותן. כי בדמותו האמיתית הוא שד אכזרי ומרושע, שרק התחפש לסנדלר כדי לגנוב את הילדות. בני מינו חיים רק שלוש-מאות שנה, ואז הם מתחילים להתכווץ, הם הולכים ופוחתים בהדרגה עד שהם נעלמים באוויר, אלא אם כן הם מצליחים לגנוב שבע ילדות שמעצמותיהן הם מכינים שיקוי נורא שמאריך את חייהם בעוד מאה שנה. אני לא יכול לומר לך כמה נערות קטנות הרג הזקן שבקרוב ימלאו לו אלפיים שנה; אבל עכשיו הגיע זמנו להרוג שבע ילדות נוספות, ואם לא יצליח לעשות זאת הוא ינבול ויצטמק עד שייעלם כליל."

זיגפריד מחא כפיים. "זה יהיה נפלא!" קרא, "אלך לשם מיד ואסיר את נעליהן, וכשהזקן יחזור הוא יגלה שהן הסתלקו ולא יספיק להשיג ילדות אחרות בזמן, ולכן יתכווץ וייעלם."

הארנב נענע בראשו. "אתה מתקדם מהר מדי," אמר. "אי אפשר לחלוץ את הנעליים מרגלי הילדות כל עוד נותר בכפר ולו אדם אחד שנועל את הנעליים או את המגפיים של הזקן. ולפיכך עליך להשיג קודם את הנעליים של כל אנשי הכפר, לערום אותן ביחד ולשרוף את כולן."

"אבל איך אוכל לעשות זאת?" שאל זיגפריד. "האנשים לעולם לא יסכימו שאשרוף את מגפיהם ואם אספר להם את כל מה שסיפרת לי הם לא יאמינו."

***

כל התרגומים והפוסטים על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו – על המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה

צרחות של דגים – על נסיכה צעצוע

הפרק הראשון של "עץ השיער" (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? על עץ השיער

הכבשים של ננינה סיפור מאת מרי דה מורגן

אובדן התמימות, על "הכבשים של ננינה" מאת מרי דה מורגן

שתי נערות על גשר – הפרק הראשון של "זרעי האהבה" (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

*

עוד נעליים בעיר האושר

הנעל האדומה מאת סופי קאל

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

מה עושות הנסיכות בלילות? על הנעליים השחוקות ממחולות

*

Read Full Post »

כפי שחלקכם יודעים, "רשימות" – האתר המארח את עיר-האושר – משנה מצב צבירה ולכן עברתי לכאן.
הפניות לרשימות חדשות ימשיכו להתפרסם כרגיל בדף הבית של "רשימות", אבל כל מי שנהג להגיע אלי ישירות – מוזמן להחליף את הכתובת ההיא בכתובת הנוכחית לפני שהמקום ההוא ייעלם.

הייתי שם קצת פחות משנתיים. 146 פוסטים, קצת יותר מ1000 צפיות לפוסט בממוצע. הלהיט הגדול – ללא ספק, מה אומרים האיורים? העץ הנדיב, 5581 צפיות. הכי פחות פופולרי כתוב בגוף 18 – לאן הולכים הזכרונות כשהמוח נחרב? רק 389 כניסות. למה דווקא הוא? אין לי הסבר. כתוב בגוף 15 – מורשתו הרעה של דוקטור מנגלה, זינק בעקבות יום השואה האחרון, הדיח את מיצגניות וגיבורים מרשימת חמשת הנצפים ביותר והשאיר מאחור גם את געגועים לגופה של העברית, אויסטר, ואהבה ותיעוב ליוזף בויס. וזה באמת סימן שהגיע הזמן שלי לעבור, אין לי חשק לראות את דוקטור מנגלה נוסק ברשימות הצד שלי.

המעבר לכאן היה מתיש. הרשימות נשברו בדרך, הסרטונים נמחקו, הבוקסות הפכו ארוכות ודקות כאילו אכלו מהצד הלא נכון של הפטרייה, חלק מהפונטים התנפחו והתחילו לטפס זה על זה, תמונות נחתכו ועשרות פוסטים נדחקו משום מה אל מתחת לרשימות הצד. לפעמים היה די בריפרש כדי לחלץ אותם, אבל בדרך כלל הם רק נמתחו וחזרו בצליפה למחבואם. פסיכדלי לחלוטין.
כבר יותר משבוע שאני פולה שגיאות כמו אחת מגיבורות האגדות שעליהן אני כותבת, רק בלי הציפורים שבאות לעזור. מסתבר שגם אם מוחקים את הפוסט, הדף הריק זוכר את השיבושים ומשחזר אותם. זאת אומרת – לא תמיד. ואיכשהו ציפיתי לעקביות, ולא למיסטיקה או לפסיכולוגיה, אין לי מושג מה המודל. הייתי ממשיכה לתקן ולתקן עד היום לולא הגחתי במקרה למחשב אחר וגיליתי שהכל במקום. כלומר טעיתי בסרט, זה לא היה אַל המחשב המשוגע מ"אודיסאה בחלל", אלא "אנדרגראונד" של קוסטריצה, שבו האנשים ממשיכים להסתתר כי הם חושבים שהמלחמה לא הסתיימה.

אני עדיין ממצמצת. הכל נראה לי משונה ולא ממשי. העיצוב מוחצן ומיופייף לעומת הצניעות כבדת הראש של רשימות. ואז אני חושבת על דיאן ארבוס (הצלמת הנפלאה) שעבדה שנים בצילום אופנה ושנאה את זה, "כי הבגדים עוד לא קיבלו את צורת הגוף של האנשים". גם הזרות הזאת תחלוף מן הסתם כשאחזור לכתוב ולהתכתב והוורדפרס החדש והנוקשה ישתפשף במרפקים.

תודה גדולה למיטל שרון מ"הסיפור האמיתי והמזעזע" שליוותה את נפתולי בנדיבות, בענייניות ובשמץ פליאה, לתומר פרסיקו חונכי הנאמן ומאיר הפנים, לשועי הנכון כתמיד להושיט כל עזרה (וגם לעידן לנדו ששמע את קריאת המצוקה שלי!). וכמובן לשלושת מייסדי רשימות – ירדן לוינסקי פסיכיאטר, אורי ברוכין ואילן גליני. המקום הזה שינה את חיי, תודה.


ובאשר לציידים


בעיצומו של הבלגן היה קול קטן שנזף בי על הפוסט שאיתו ניסיתי לעבור בפעם הקודמת והכושלת; "שירי ערש ליום השואה", מה יותר סופני מזה. מה יותר מזמין צרות או לפחות מחזיק להן את הדלת. אז הפעם אני זהירה יותר עם המאגיה.

1.

זהו דף מספרון על ציורי מערות של האינדיאנים בצפון אמריקה. משהו בגופן של החיות – ארבע הזעירות השועטות בשורה מימין למעלה, וגם האמצעית למטה והשתיים שמעליה – נראה לי מלאכותי, צופן איזה סוד. כשהסתכלתי שוב הבנתי שהגוף צוייר בדמות קשת. קרני החיה שלמטה הן מעין חץ (כפול) שנעוץ בראשה.

במודע או שלא – התמונה חושפת את תשוקתו של הצייר-צייד ללכוד את החיה, הוא מצייר אותה כבר בתוך (הכיס) הקשת שלו. אבל אפשר גם לצעוד צעד נוסף לאחור, ולומר שאולי האיילה עצמה שימשה השראה ליצירת החץ והקשת. שהרי מי שרצה בה, עקב אחריה ופינטז עליה, התפעל מהגמישות והמהירות של גופה, מהקרניים הקשוחות והחדות; ייתכן שכל אלה ניחשו לו בחלום או בהקיץ את כלי הנשק שיוכל לנצחה. לא רק משום שהוא יעיל מן הבחינה הטכנית, אלא משום שנוצר בצלמה. מאחר והקשת כבר לכדה את גופה והחץ כבר נעוץ בראשה, היא לא תוכל להימלט.

*

תוספת מאוחרת מאוקטובר 2011: את התמונה הבאה מצאתי במגזין הקישורים הסמויים מהעין של עמי סלנט. זה ציור קיר מאחת המערות הפריהיסטוריות בעמק דורדון בצרפת. כאן המאגיה מאחדת את הצייד עם נשקו, כפי שאפשר לראות בדמות שבמרכז התמונה – הצייד הוא לגמרי איש-חץ בתוך הקשת של זרועותיו.

2.

ובחזרה לציור הראשון – נזכרתי במיצב הסאונד של הדס עפרת מ2005: רשת של 550 רמקולים זעירים, ציפורים ניצודות וצדות, כלומר פולטות ציוצים מהפסקול של "הציפורים" של היצ'קוק.

ולסיום –  מיניאטורה מסֵפר הציד שכתב הרוזן והצייד גסטון פֶבּוּ בין השנים 1387-1389. בין הסוגים השונים של המכמורות יש גם מגן-דוד, לכבוד יום העצמאות. (אפשר לקרוא את זה בכל מיני דרכים. בשבילי זו סתם טריוויה מימי הביניים, אני לא לוקחת אחריות. ובדיעבד יש לי ספקות גם לגבי המאגיה הזאת, אבל אני לא חוזרת לאחור.)

 

וכדאי גם להציץ בחדשות ספריית גן לוינסקי

Read Full Post »