Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גנב המרחקים’

באחד מחלומותיו של דיוויד[1] חוסמת חומה את דרכו, ואז הוא רואה פתח מתקרב. הפתח עוצר לרגע כמו רכבת בתחנה, ואחרי שדיוויד עובר בו הוא ממשיך בנסיעה.

כל יצירה שאני כותבת עליה היא מין שער כזה, פלאי ושימושי כאחת, שעוצר מולי ומזמין אותי להרחיב את גבולותי.

והפעם "גנב המרחקים", ציור הקיר הענקי של חליל בלבין ומרב קמל [2]  (ולמי שצריכה התראה, כן, תכנים אלימים ומיניים). כמעט לא כתבתי עליו בגלל גודלו. צג המחשב קטן עליו, שלא לדבר על הטלפון (אויה!). וגם הצבעים הבהירים המימיים מקשים על הָרְאוּת. לעת עתה אני דוחה את ההתמודדות ומתחילה בכמה תקריבים. זה הדבר הראשון שתפס אותי בציור:

מרב קמל וחליל בלבין, "גנב המרחקים" (פרט) לחצו להגדלה
מרב קמל וחליל בלבין, "גנב המרחקים" (פרט)  
מרב קמל וחליל בלבין, "גנב המרחקים" (פרטים)  לחצו להגדלה

עיניים. "אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם," כתב נתן זך, בשיר שבו חרז יופי עם דופי. יש המון עיניים בציור, יותר משתיים לדמות. זה די נורא לפעמים (מניסיוני) לראות יותר מדי. אולי בגלל זה האצבעות פוקקות אותן כמו שהנער ההולנדי האמיץ פקק את הסכר. ואולי להפך, הן נעקרות כדי להיטיב לראות? (כמו שקרה לנביא תריזיאס, זה שהפך לאישה למשך שבע שנים אחרי שהפריע לנחשים מזדווגים, וכשחזר לעצמו עיניו נוקרו ודווקא אז הפך ל"רואה" ו"חוזה"). ויש גם עיניים ריקות כמו עיני מסכה, אצבעות זוחלות מתוכן כמו תולעים מתוך גולגולת. אולי הפרחים החמדנים גנבו את האישונים. וישנן גם העיניים האלסטיות, שנמתחות או נוזלות לצורת ראשנים או נמשכות למעלה ביחד עם השיער. ויש ביטויים שהתממשו בציור פשוטו כמשמעו, כמו "אצבע בעין" וגם זין בעין (בתקריב שלמטה הם מתמזגים). "פועלה השלישי של עבודת החלום," כותב פרויד, "הוא המעניין מכולם מבחינה פסיכולוגית. הוא מתבטא בהפיכת מחשבות לתמונות חזותיות."

מרב קמל וחליל בלבין, "גנב המרחקים" (פרט)
מרב קמל וחליל בלבין, "גנב המרחקים" (פרט)

וישנה גם הדמות הסגולה, הילדה שיושבת בפינה, וקמל ובלבין אולי מייחסים לה את כל הזכרונות והחזיונות, אבל לענייננו, היא שורטת את עיניה. ואולי חורטת את סיפורה בחודי מחטים בזוויות העין, על פי הנוסח המצמרר של אלף לילה ולילה, כדי שיהיה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר.

השער הפנימי של "סיפור העין" של ז'ורז' בטאיי, ממהדורת 1928 שעליה חתם בשם הבדוי, לורד אוש

וכל הסחרחורת החלומית הזאת של העיניים החזירה אותי לסיפור העין של ז'ורז' בטאיי, שהוא "לכאורה מסעם גדוש המעללים האירוטיים והאלימים של צמד מתבגרים … והוא גם מסע בעקבותיה של העין – מהעין ועד לתחת." כפי שנכתב בדף ההוצאה. וכן, זה קשור, אבל בחוט דק מאד. בטאיי לגמרי ניהיליסטי וסופני, ואצל קמל ובלבין זו איכות אחרת, יותר משוחררת, נזילה ופנטסטית, חלום בהקיץ עם נגיעה של משחק.

"גנב המרחקים" נוצר בטכניקה של חריטה בצבעי מים: טובלים את הנייר כולו בצבע וחורטים עליו בעודו רטוב, כך שהצבע נקווה בשריטות. צריך לפעול במהירות, הם מסבירים, לפני שהנייר יתייבש. אין מחיקות ותיקונים. זה ציור אינטואיטיבי, עוקף מחשבה, שדורש חימום והכנה תודעתית, לפעמים יום שלם של בהייה, ציור במחברות (פרקטיקה יומיומית שלהם מאז 2014) האזנה למוסיקה, ריקוד, או כל פעולה אחרת שמנקה את את הראש ומפנה דרך לציור. וזה גם סוד כוחו לטעמי. הדימויים לא שרירותיים, יש להם שורשים בנפש.

"סוריאליזם. שם עצם, זכר. אוטומטיזם נפשי טהור, שבאמצעותו מתכוונים להביע, בעל-פה או בכתב או בכל דרך אחרת – את המהלך הממשי של המחשבה … כשהיא נעדרת כל שליטה מכוונת מצד השכל, ומנוערת מכל דאגה אסתטית או מוסרית." (אנדרה ברטון, מתוך המניפסט הסוריאליסטי הראשון, 1924).

למטה, קטע מתוך "השדות המגנטיים" (1919) מאת אנדרה ברטון ופיליפ סופו. ספר שנכתב, על פי עדותם, במשיכה אחת, בלי שום מחיקות.

מתוך "מודרניזם בשלוש תנועות" מאת אמוץ גלעדי

ובהמשך לכך, "גנב המרחקים" הוא סוג של ציור "אוטומטי", אבל בניגוד לאוטומטיזם הטהור של ברטון, יש כאן לפחות כלל משחק אחד, מודע ומוכתב מראש: כל דף שנוסף לציור צריך להמשיך את המצויר בקודמים לו. והתוצאה? הציור מתפתח במין תגובות שרשרת, כמו סוג של "מכונת רוב גולדברג" אנושית.

מכונת רוב גולדברג הוא כינוי שניתן למערכת מסובכת המורכבת מחלקים רבים ולעיתים שונים מאוד באופיים, המבצעת תהליך ארוך, צעד אחר צעד בתגובת שרשרת, על מנת לבצע בסופו פעולה פשוטה. הן קרויות על שמו של הקריקטוריסט שהמציא אותן.

מכונת רוב גולדברג לגירוד הגב לחצו להגדלה (האותיות מסמנות את השלבים השונים, כדי שיהיה אפשר להתחקות אחריהם)

וזאת הסיבה אגב, שלא התחברתי לטקסטים הפרשניים הזרועים בציור, הם עצרו את התנופה ושיבשו את התנועה בתוכו, סוג של רכבת הרים בין גופים, נשיים וגבריים וכל מה שביניהם, מרובי או כרותי איברים, מחוררים, מוצקים או רופסים כבצק, מתהפכים, נמתחים, נקלעים, נטמעים, מתנגשים בחפצים עלומים, בפרחים, צמות, חבלים, חרא, שיער, נחשים, מחוברים זה לזה במרחב נמס מתפורר, בלי למעלה ולמטה, בלי כוח משיכה שמשווה בין גבהים ומשקלים, בלי פרספקטיבה שאפשר לסמוך עליה.

מתברר ש"גנב המרחקים" הוא אחת הדמויות המופיעות בציור. יש גם הסבר מפותל על איך ולמה הוא פועל, אבל לא היה לי צורך בו, ברור לי שגנב מרחקים טיפל בציור, בגלל זה הוא כל כך מתעתע, מרחיק ומקרב בו בזמן, כמו חלום. אין במה להאחז מלבד מלבני הנייר הסודקים את הציור.

ובמחשבה נוספת, קווי האורך והרוחב האלה יכולים לתפקד כמו קורדינטות של מפה או של לוח שחמט, צריך רק לסמן אותם במספרים ואותיות כדי שנוכל להתמצא. וזה שוב המתח שעומד בבסיס הציור בין הכאוטי והמשוחרר, למודע ולמסודר.

חליל בלבין ומרב קמל, "גנב המרחקים" (פרט) לחצו להגדלה

על מנת להמשיך, אנסה לתאר קטע מן הציור (בתמונה למעלה): יד בת שש אצבעות עם פטיש משתרבבת מחור בקיר. זוהי ידה השלישית של האישה היושבת על שרפרף ומאוננת. באחת מרגליה היא לופתת את שערו של איש-יצור ירקרק ששרוע על הרצפה (לא רק שערו נמשך למעלה, גם עיניו מתהפכות ונהיות מאונכות) ואף הוא בתורו אוחז בקצה שערה של אישה אחרת הפוכה, שממותניה ומעלה היא בכלל גבר (כמו בקלפים, לשניהם אין רגליים, או כמו בתנ"ך, הם היו לבשר אחד). השיער העבה והארוך כמו חבל, בוקע מאבר מינה של אישה אחרת שספק נוגסת באיש רופס כמו בצק, ספק מעצבת אותו לצרכיה בשיניה ובאצבעותיה. למעלה, לצד הפטיש (אם להשלים את המעגל), אישה שוכבת על רצפת החדר, ידה אחת בפיה והאחרת נאחזת ברגל השולחן, אולי בגלל שהרצפה נוזלת ומתפוררת. מעל האישה עומד צייר בתנועת ריקוד. צבע סגול נשפך אל הדף מאבר מינו. ידו האחת כמו חונקת את זרועו האחרת המנסה לצייר. במרכז המעגל יושבת הילדה הסגולה ששורטת את עיניה. על פי קמל ובלבין, הפטיש שמאיים ליפול עליה זו המציאות שמכה בה.

אבל לי יש ספקות משלי. אני שמה לב למשל, שצורת שערה של האישה היא בדיוק כצורת הפטיש, רק הפוך. ואני תוהה אם הגידם הנושף מאחוריה הוא זה שעיצב את תסרוקת הפטיש, ואפילו נטע באישה את הדחף לקחת את הפטיש ולהכות באבר מינו של הצייר ששותת דם סגול[3]; כי בניגוד למכונות רוב גולדברג הכבולות לחוקי הטבע, במכונת התודעה של קמל ובלבין הכל זורם לכל הכיוונים ותלוי בעין המתבונן.[4] ובחזרה לפַטיש-השיער: המנגנון הפואטי הזה שבו צורות זולגות בין חומרים, ודבר מתחלף בדבר אחר, מזכיר לי את "כתם, כתר, קטשופ, אהבה" של נורית זרחי:

מָה זֶה?
זֶה כֶּתֶם.
עַל הָרֹאשׁ?
מָה פִּתְאוֹם כֶּתֶם?
זֶה כֶּבֶשׂ.
מָה פִּתְאוֹם כֶּבֶשׂ?
זֶה לֹא כֶּבֶשׂ, זֶה כֶּתֶר.
זֶה הַכֶּתֶר שֶׁל הַמַּלְכָּה.
מָה פִּתְאוֹם? זֹאת בֶּאֱמֶת מַלְכָּה,
אֲבָל עַל הָרֹאשׁ יֵשׁ לָהּ קַקְטוּס.
מָה פִּתְאוֹם קַקְטוּס?
זֶה קַרְטִיב.
מָה פִּתְאוֹם? זֶה לֹא קַרְטִיב, זֶה כֶּתֶם, זֶה כֶּתֶם שֶׁל קֶטְשׁוֹפּ.
מִי שָׁפַךְ לַמַּלְכָּה קֶטְשׁוֹפּ עַל הָרֹאשׁ?

וזאת רק ההתחלה של השיר המופלא הזה. כאן הוא מופיע במלואו

ובחזרה ל"גנב המרחקים":

מה זה?
פרח.
מה פתאום פרח?
זאת יד.

מרב קמל וחליל בלבין, שני פרטים מתוך "גנב המרחקים"

או:

מה זה, רגל?
לא, זאת גרב.
מה פתאום גרב?
גרב של גבעול.
זה לא גבעול, זה חבל.
בין הרגליים?
מה פתאום חבל?

מרב קמל וחליל בלבין, שני פרטים מתוך "גנב המרחקים"

וכך הלאה; וזה כבר מסע דילוגים בציור, מסלול אלטרנטיבי שפורע את ההתנהלות הרציפה, ששומט את ההגיון ה"סיבתי", לטובת הגיון פלסטי-שירי. זה סוג של תיאטרון מחול בראשי פרקים, ואולי בעצם קרנבל, על פי מיטב הסימנים שנתן בו ההוגה הרוסי מיכאל בכטין; אמביוולנטיות, התנערות מן הרצינות ומאחדותה של הזהות לטובת עולם של צחוק וריבוי זהויות, פריעת הסדרים וההררכיות לטובת תפקודי הגוף והפרשותיו, טשטוש הגבולות בין חיים למוות ובין שחקנים לצופים (היתה לי פסקה שלמה על זה, שנמחקה מחשש אמל"ק).  

משמאל, ג'ורג'יה או'קיף (המעטתי הפעם ברפרנסים חיצוניים, בגלל האינסופיות שלהם, ובכל זאת) לחצו להגדלה

קמל ובלבין רואים בציור מעין רומן בהמשכים (וגם בכטין אגב, דן בזיקה בין הקרנבל לרומן), אבל "גנב המרחקים" קרוב יותר ללטעמי, למטמורפוזות של אובידיוס. יצירה חוצת גבולות שבה אלים מתגלגלים בבעלי חיים וכוחות טבע כדי להגשים את הפנטזיות המיניות שלהם, בלי לשעות לקורבנותיהם שהופכות לחיות, צמחים ואבנים. אבל בניגוד למטמורפוזות העתיקות, "גנב המרחקים" נוצר על ידי גבר ואישה ביחד. מעניין מאד לבחון את ההבדלים, אבל זה יישאר כבר למישהי אחרת. הארכתי דיי.

פבלו פיקאסו, איורים למטמורפוזות של אובידיוס (1931) לחצו להגדלה

[1] "David the Dreamer"  מאת Ralph Bergengren, בוסטון 1922, עשרה חלומות עם איוריה המופלאים של תום זיידמן פרויד

[2] מתוך "איש הנקנקיות וגנב המרחקים", של מרב קמל וחליל בלבין בנונפיניטו 2020 תערוכת בוגרי ארטפורט שהספקתי לראות רגע לפני הסגר.

[3] ויטו אקונצ'י סיפר פעם בראיון על חלום ילדות חוזר מגיל שש או שבע: הוא נמצא בחדר האמבטיה, עומד מול האסלה ומשתין. הוא משתין דם. הוא נרתע, מזועזע, מבוהל: בזמן שהוא נרתע השתן שלו משפריץ לכל עבר, על הקירות, על התקרה. הוא מביט סביבו ופתאום מחליט: הוא מכוון את הזין שלו בנחישות לכל אינטש בקיר ובתקרה, הוא כבר לא מפחד, הוא מאושר. הצבע של החדר משתנה, בזכותו.

[4] גם "איש הנקניקיות" מן החלק הפיסולי של התערוכה, ספק פולט שרשרת אינסופית של נקניקיות לתוך חור בבמה, ספק זולל אותן, ובעצם, באופן חלומי ומשובש, גם סוג של מחרבן אותן.

*

ובלי קשר

קול קורא לרזידנסי ביער מאכל (נשמע לגמרי קסום בימים משונים וסגורים אלה)

ואני שוב מזכירה את קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר. ספר השירה החדש של עמוס נוי. (כאן כתבתי על ספרו הקודם, החכם, המצחיק במובן מבכה, הפולח לב, האפל כמו תחריט של גויה עם נגוהות צבעונין, היודע שהילד הוא אבי המבוגר ולרגעים גם להפך). וכיוון שאין צדק בעולם וכסף לספרי שירה, זה ההדסטארט שלו.

Read Full Post »