Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘גן עדן’

יצא, שהנסיבות הקצת פלאיות שבהן שמעתי את הסיפור לראשונה, הדפו אותו מבועת האגדה אל שולי המציאות. וזו לא היתה הפעם היחידה שבה הסיפור פלש לחיי. אבל על כך בהמשך.

וראשית התקציר (גרסת האחים גרים): איש ואישה מצפים לילד זמן רב. מחלון ביתם האחורי נשקף גן נהדר מוקף חומה גבוהה. הגן שייך לקוסמת רבת עוצמה שכל העולם פוחד מפניה. יום אחד, בזמן שהאישה משקיפה אל הגן היא מבחינה בערוגת רפונזל נפלאה (רפונזל, או יותר נכון – רפונצל, כפי שמסביר המתרגם, הוא סוג של חסה בלשון רבים). האישה המסכנה נופלת למשכב מרוב תשוקה לרפונזל. בעלה הנואש גונב חופן למענה אבל האכילה רק מלבה את תאוותה של האישה. ובפעם הבאה שהבעל מטפס על החומה הוא נתפס בידי הקוסמת. אחרי בירור קצר היא מסכימה לספק לו רפונצל כאוות נפשו, תמורת התינוק שייוולד. התינוקת נמסרת לקוסמת שקוראת לה רפונזל ועד מהרה היא הופכת לילדה היפה ביותר תחת השמש. בגיל שתים עשרה היא נכלאת במגדל ללא דלת וללא מדרגות. כשהקוסמת רוצה לבקרה היא קוראת "רפונזל רפונזל, שלשלי שערך". ורפונזל כורכת את צמתה הארוכה העדינה כמו זהב טווי על אחד מוווי החלון ומשלשלת אותה לטיפוס. יום אחד עובר בן מלך בסביבה ושומע את רפונצל שרה. הוא מטפס על צמתה וכובש את לבה. הם מתכננים בריחה משותפת, אבל רפונצל מסגירה את התכנית בתמימותה: היא שואלת את הקוסמת איך זה שהיא כל כך יותר כבדה מהנסיך. הקוסמת הזועמת תופסת בצמתה ו"טריש טראש" גוזזת אותה ומגרשת את רפונזל למִדבר. בן המלך מטפס על הצמה הכרותה ומגיע לקוסמת. הוא קופץ מן המגדל בייאושו, אל שיח קוצים שמנקרים את עיניו. וכך, אומלל ועוור הוא נודד במשך שנים עד שהוא פוגש ברפונצל ובתאומים שילדה לו. דמעותיה מרפאות את עיניו וכולם חוזרים ביחד אל ממלכתו וחיים באושר ובשלווה.

שלוש הערות:

1.      התינוקת

מנחם כהנא, פדיון הבן, מאה שערים

התמונה הזאת של מנחם כהנא (עליו כתבתי בפוסט הקודם) מטקס פדיון הבן היא לגמרי רפונזל בעיני: התינוק היפהפה על הצלחת ("מגש הכסף") והידיים הרבות הנשלחות אל החלה-צמה שיכולות כל רגע כמדומה, לסטות ולהישלח אל התינוק. זו תמונה של איסור ותשוקה. היא מצמררת, גם בגלל הקשר למכת בכורות שמצוי בשורש המנהג, ובו בזמן נסוכה עליה גם מעין הבטחה ומתיקות אגדתית.

2.      גן עדן מושחת

גנה הנפלא של הקוסמת הוא גלגול של גן עדן. החסה-רפונצל ממלאת את תפקיד הפרי האסור.

לאנדרסן יש סיפור בשם "גן עדן" שבו בן מלך מוצא את דרכו לגן העדן האבוד, הנשלט בידי בת אלוהים יפהפייה. כדי להישאר שם עליו לעמוד בפיתוי במשך מאה שנים: כל ערב תקרא לו בת האלוהים לבוא אחריה ואסור לו בשום פנים להענות, או שתשוקתו תגדל עם כל צעד, עד שיגיע לעץ הדעת שבין ענפיו הריחניים היא ישנה, עירומה כולה, בת צחוק על שפתיה ודמעה בין עפעפיה. ואם לא יתאפק ויישק לה – יגורש לעולם הייסורים (כפי שאמנם קורה כבר בערב הראשון).

גם הקוסמת של "רפונזל" היא מעין בת אלוהים שכל העולם ירא מפניה. וכמו בעירומה של בת האלוהים ובפרי עץ הדעת התנ"כי, גם בירק המפתה והאסור של "רפונזל" יש משהו אירוטי. כל טעימה רק מגבירה את עוצמת התשוקה ומבטיחה את הנפילה.

אבל כאן זה מתחיל להתבלבל – לא לגמרי ברור אם הקוסמת היא מעין אלוהות פוריטנית שרוצה להפוך את הילדה לנזירה מתבודדת, או שהיא מעין גרסא נשית של יוזף פריצל הכולאת את הילדה במגדל ללא דלת כדי לספק את תאוותה, כפי שרומז הטקסט: כשבן המלך מבקש לשכב עם רפונזל מעיר המספר: "היא ראתה שהוא צעיר ויפה וחשבה: מוטב שאהיה לו מאשר לגברת גוֹתֶל הזקנה."

גם פרץ הזעם של הקוסמת לא נשמע אלוהי במיוחד: "אהה," היא לועגת לבן המלך, "באת לקחת את הגברת האהובה, אך הציפור היפה כבר אינה בקִנה ואינה שרה עוד, החתולה לקחה אותה ועכשיו היא גם תשרוט ותנקר את עיניך." יש משהו חושפני ומרושע בדימוי החתולה-הקוסמת שלכדה את רפונזל-הציפור רבת היופי.

מונה חאטום PULL – הצמה מחוברת לאמנית שמעבר לקיר. פניה מצולמים ומוקרנים במוניטור. המשיכה בצמה משנה את הבעת פניה (ותודה לכינרת מקס שהפנתה אותי לעבודה).

Frank Cadogan Cowper – רפונזל פרה רפאליטית כזונה בחלון.

3.      וואיט טרש

ככל שאני מתבוננת בסיפור מתקלף ציפוי הקסם של האגדה, וחושף כרוניקה של הזנחה והתעללות: הורים לא מתפקדים שמוכנים למכור את בתם עבור סם (כלומר בגלל התשוקה המטורפת לצמח שמספקת להם הזקנה), ילדה שנכנסת להריון או גרוע מזה – מקבלת לקוחות בביתה  ובתמונה למעלה Frank Cadogan Cowper הפרה-רפאליטי אמנם מצייר את רפונצל כזונה.

הסוף הטוב מעולם לא שכנע אותי; כל החלק האחרון – שבו הנסיך מוצא את רפונצל ודמעותיה מרפאות את עוורונו והם זוכים באושר ובשלווה, נשמע כמו פנטסיה של הנערה האומללה: זו שגורשה מביתה, שהופרדה מבן זוגה האומלל והפצוע (שאין זכר לנסיכותו), שהרתה מחוץ לנישואין והפכה לאם חד הורית עם שני תינוקות במדבר. הכל היפר ארצי וריאליסטי, וואיט טראשי כזה, מחניון קרוונים באריזונה.

*

ועל הפעם שבה שמעתי את הסיפור לראשונה? כאן.

ועל הצד הארכיקטוני-עיצובי, כלומר על המגדל כהד וכאגרטל לצמה – עוד אכתוב. ועד אז, מגדל צמה קטן מתוך הפוסט על הגבירה והחד קרן.

1

Read Full Post »

בבית אחד היה ילד קטן. ולילד זוג עיניים צוחקות. ולילד שתי רגליים משתעשעות, והכפיים – מוחאות, והאוזניים – קשובות, וקולו הומה כקול היונה: גוּר-גִי-גִי, גוּר-גִי-גִי, גוּרְ-רְ…
אך מי יטה אוזנו לקול הילד? מי יענה לגרגוריו וינעים שירים באוזניו מני בוקר ועד ערב?
כל היום אמא עסוקה ועובדת. כל היום אמא טרודה. וגם אבא עובד כל היום מן הבוקר ועד הערב. ואין להם פנאי לעמוד ולשחק עם ילדם הקטן.
אמרה אמא: מה אעשה לילדי ולא יהיה עצוב?
העמידה מול מטתו אגן זכוכית יפה, מלא מים ובו דג זהב אדמדם משתכשך. ובו דג זהב על סביביו מהלך. קשקשיו מזהירים, סנפיריו מאירים, וכולו מחמדים. משחק הדג הקטן, מסובב סיבובים ומרקד ריקודים, והילד הקטן מביט אליו וממולל ברגליו ומסבובב בידיו. זה בזה ייתגרה, זה בזה ייתחרה. וכך ישחקו להם כמו שני חברים.
אמר אבא: אעשה גם אני לבני הקטן ולא יהיה עצוב.
הביא כלוב קטן ובו ציפור יפה שוכנת, ציפור פעוטה, ציפור חביבה. נוצותיה נוצצות וקולה ערב – כנף רננים עליזה.
תלה אבא את הכלוב ליד החלון. זרעונים קטנים פיזר לציפור ומים נתן לפניה.
מלקטת הציפור זרעונים, לוגמת מן המים הזכים ומצפצפת: צְוִי-וִי-וִיץ! צִי-וִי-וִיץ!
והילד מזמר כנגדה: גוּר-גִי-גִי! גור-רְ-גי-גי!
שוב אומרת הציפור: צְוִי-וִי-רוֹן! צִי-רִי-צִיץ!
ושוב עונה הילד: גוּרְ-רְ-גִי-גִי! גוּר-רְ-רְ!…
וכך ביחד. כמו שתי ציפורים, כמו שני ילדים.
ועכשיו הגידו: עצוב לילד הקטן? משעמם לילד הקטן? לא! לא ולא!

כך נפתח הסיפור הראשון של פניה ברגשטיין ב"חרוזים אדומים": "מעשה בדג זהב ובציפור כנף". בהמשך הסיפור הילד גדל וחכם. הוא מכיר יותר ריקודים מהדג ויותר שירים מהציפור והם מבקשים ממנו לשחרר אותם כדי ללמוד משחקים ומחולות חדשים ויפים פי-כמה. הילד מסכים כמובן, בתנאי שהוריו ירשו.
"ומי ישיר שירים לאחיך הקטן?" שואלת האם.
"ומי ירקד ריקודים לפני אחיך הפעוט?" שואל האב.
"אני," אומר הילד הטוב ומקבל את אישורם. הוא נושא את אחיו אל הנחל, ואחרי שהוא משחרר את הדג והציפור:

ישב הילד על שפת הנחל ואחיו הקטן על ברכיו, וכל דגי הנחל יוצאים לפניהם במחולות, וכל ציפורי הכנף מתעופפות מעל ראשיהם ושרות שיריהן בתודה.

(סוף "מעשה בדג זהב ובציפור כנף" מתוך "חרוזים אדומים" של פניה ברגשטיין) 

 

צילה בינדר, איור ל"מעשה בדג זהב ובציפור כנף" מתוך "חרוזים אדומים", פניה ברגשטיין

סיפור שכולו תום וינקות, טבע וחלום בהקיץ.
וגם עצב, והכחשתו התקיפה והמתנגנת: "ועכשיו הגידו: עצוב לילד הקטן? משעמם לילד הקטן? לא! לא ולא!"
אבא ואמא הרחוקים והכמעט נעדרים שולחים דג וציפור לייצג אותם, והבדידות היא גם חירות: ההורים אינם יכולים לשלוט על הטבע, להכתיב לו ריקודים ומשחקים. השירים הם צלילים בלבד, רק יופי ומגע ללא תוכן מילולי. ובתמונת הסוף – לא רק הילדים, גם הדג והציפור חופשיים לגמרי לנפשם.

וכמו בכל אידיליה יש בתמונה גם געגוע וטעם לוואי של קינה. על מה? אולי על גן עדן האבוד של הילדות. משהו בין "חמש שנים על מיכאל/ עברו בריקודים/ בטל ישב מעבודה/ חופשי מלימודים// שלושה היו לו חברים/ נבחן שבמלונה/ חתול שחור רבי לקיק/ ובשובך יונה" (יצחק קצנלסון), לביאליק של ספיח:

על יריעה זו, שכֻּלָּהּ תכלת רקיע וִירַק דשא, רקומים עתה לפָנַי כל מראות עולמי של הימים הראשונים ההם, מראות פלאים מראות שאננים וקלים כערפלי טֹהַר, חֶצְיָם חידות וחציָם חלומות – וּבכל זֹאת אין בהירים וּברורים כמוהם ואין מציאות כמציאותם. הם הם מראות שתִיָּה לנפשי, צורות יסוד, שנִתְּנוּ לי משמים חִנם, נִדבת אלֹהים וחסדו, עקב רֹךְ שָנַי וקֹצר ידי ועֵקב אֵלֶם שׂפתַי וכליון לבבי. רך וקטן ועזוב לנפשי הייתי; לא ידעתי לשאול עוד וּקרוא דבר בשמו, ואיש אין על ידי לפתוח פי וּלהעיר רוחי. אין מחזיק בימיני ואין פוקד פִּנָּתי. כאפרוח יתום תעיתי בדד מסביב לקִנִּי, אבי ואמי עזבוני ועין לא חסה עלי.

"היפה בבנות וחצי המלכות/ לשוער שיפתח לי את גן הילדות" (שולמית קלוגאי). זה מסביר את דוק העצב אבל לא את הצינה שאני מרגישה בזמן שאני קוראת את הסיפור. גן העדן הוא מושלם מדי, ומבודד וסטטי באופן קצת מצמרר. וגם בנתק מההורים, ביחסים הרשמיים והקצת טקסיים, יש משהו לא סימבולי. תחושה של מוות אמיתי, גם אם מוכחש או לא נתפס.
הילד החביב שומר אחיו אמנם ממשיך להיות ילד טוב (בניגוד לילד העקשן של האחים גרים, שידו הקטנה הזדקרה מתוך הקבר, שוב ושוב, עד שהאם נאלצה להכותה במקל, רק אז היתה לו מנוחה),  אבל צייתנות אינה ראיה לחיים. הספרות מלאה בילדים מתים מדברים, מהילד ב"ככלות חמש שנים" של לורקה, ועד לילדים המתים ב"הילד חולם" של לוין.

אולי אני טועה ומגזימה. אולי מות התמימות הוא מספיק נורא. אני לא יודעת באיזו שנה נכתב הסיפור. וזה בוודאי לא טקסט ישיר כמו אלה שמזכיר שלמה אבן-שושן באחרית דבר על חיי המשוררת ("אין פַניה מעלימה מהילד את אימי-הימים: המלחמה, השואה, חורבן הגולה. היא שרה על סבא שהוא בגטו של פולין, אסור, על המקלט בעמקי אדמה, על מאות ילדים התועים ביערות בימי הרג ואבדן.") זה הרבה יותר עדין וחמקמק, אבל "בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים, כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים". שני האחים הנאהבים של פניה נמצאים בגן עדן שבו כלום לא יכול לפגוע בם יותר.

 

עוד על פניה ברגשטיין

סיפור על אדמה וחושך

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב?

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? – פוסט המשך על ויהי ערב של פניה ברגשטיין 

Read Full Post »