Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘גל ויינשטיין’

רשימה ראשונה מתוך שתיים (או יותר).

המפית המשובצת

לפעמים אני מתפלאת כמה פניה ברגשטיין נוגעת ללבי. הגיבורים שלה אינם חתרניים כמו גילגי או אוונגרדיים כמו פצפונת, אין לה את העוצמה הלירית של קדיה מולודובסקי או של אנדרסן. פניה היא ילדה טובה ואישה טובה, רתומה-עד-כדי-תעמולה למפעל הציוני. היא לא מנסה להפוך ולפרוץ. היא נושאת בעול ומחנכת – מחסום כפול עד כדי בלתי עביר בשבילי. אז מה יש בסיפורים שלה שגובר על כל ההסתייגויות? האם זו היושרה והצניעות שנוגסות בתעמולה? או שמא אגדות העם והבלדות שמאכלסות כמו רוחות רפאים שקופות את סיפורי הקיבוץ והתקומה? או שמא…

 
בסיפור "המפית המשובצת" (מתוך הקובץ "חרוזים אדומים") רוקם עוזי מפית משובצת בשלל צבעים ושולח אותה לדודו האהוב יעקב "ולכל החיילים היהודים, וליתר החיילים הטובים שנלחמים נגד היטלר." מדובר ב"מפית-פלא": מניחים אצבע על אחת המשבצות ומיד צצים עליה מאכלים אהובים מאותו צבע: המשבצת הירוקה מספקת חסה וזיתים ומלפפונים וענבים ותפוחים ואגסים, והצהובה –תפוחי זהב ואשכוליות וחביתות ועוגות, וכן הלאה. בפינת המפית רוקם עוזי את שמו. ואם הדוד ישים את אצבעו על השם, הוא חושב, גם הוא, עוזי "יופיע פתאום ויראה את המלחמה!" (ספוילר: הוא לא רק רואה, הוא גם מנצח אותה בעזרת המפית שרקם).

"המפית המשובצת" של סופי קאל (פרט) מתוך השבוע הכרומאטי שבו אכלה כל יום ארוחה בצבע אחר. היום הירוק, הכתום והלבן, וקצה היום הסגול והאדום.

"המפית המשובצת" היא מחווה גלויה לכל אותם חפצי פלא אגדתיים, ממפיות שהאכילו רעבים ועד אַלות שקפצו לפי פקודה וחבטו ברשעים. אבל יש משהו עדין ועמוק במגע של פניה במעשיות. היא מתחברת כמדומה, אל המקור, אל המחסור והמצוקה שהולידו את הקסם, וממנו היא מצמיחה גירסה חדשה ואישית של החפץ.
אז במה נשתנתה המפית של פניה ממפית ערכי-את-עצמך סטנדרטית של האחים גרים?

ראשית, בניגוד למפיות הארכיטיפיות ההן, המפית המשובצת היא ריאליסטית, יש לה צד אחורי.

לרוב עבודות האמנות והאומנות אין "אחורי קלעים". הציור והפסל מציגים רק את התוצאה הסופית, בזמן שהריקמה משמרת את הדרך, את העמל ואת ה"מחיר". עוזי מאד אוהב את הריקמה שלו אבל הוא לא מרוצה מהחוטים המסוכסכים והקשרים בצד האחורי של המפית. כל מי שרקם (גם כילד וגם כמבוגר) מכיר את התהייה הזאת על הכיעור שנוצר בד בבד עם היופי ושמחובר אליו כמו צל. תהייה קטנה ומציקה כמו אבן בנעל שהיא קצה-קצהָ של תהייה גדולה וקיומית. והנה, דווקא הצד המכוער והשנוא הוא שעוזר לו לעוזי לנצח את האויב: כשהוא מניח את אצבעו על האדום המקושקש נופלת אש על הטנקים המפחידים. כשהוא שם את אצבעו על אחורי הצהוב פורצת סופת חול מסמאת, הלובן המסוכסך מזַמן עננים שמבלבלים את מטוסי האויב, ובעזרת התכלת המקושקשת הוא מציף את המדבר באגם כחול שמכסה על ההרס והמתים. מבחינה זו הסיפור קרוב דווקא לאגדות כמו זאת שבה האל מוכיח לדוד המלך שגם ליצורים בלתי נחוצים לכאורה, כמו צרעה או עכביש, יש תכלית. עוזי מוצא או ממציא הצדקה ילדותית-אגדתית לקיומו של הכיעור.

שנית, זו מפית משובצת, כלומר מופשטת, אמנותית: יש כללים נוקשים לשימוש בה, אבל גם אלמנט של משחק ובחירה. המפית של עוזי היא מעין לוח משחק. במובנים אחרים היא מקדימה ומבשרת את הארוחות הצבעוניות (בתמונה למעלה) של סופי קאל, וכפילתה הדמיונית מריה טרנר.  

ושלישית – וכאן אנחנו מתרחקים עוד יותר מעולם המעשייה – המפית המשובצת מבטאת גם קונפליקט פנימי.
מצד אחד, הבחירה במשבצות היא לגמרי אינדיבידואלית:

כל הילדים אמרו שהדוגמה אינה יפה. יותר יפה לרקום עצים, בתים או אוטומובילים. הילדות אמרו שיותר יפה לרקום פרחים, פרפרים וציפורים. אבל עוזי לא הצטער שרקמתו לא מצאה חן בעיני הילדים, והמשיך לרקום. כי בעיניו היא היתה יפה… (מתוך "המפית המשובצת" מאת פניה ברגשטיין)

זאת ועוד: עוזי מתחיל לרקום את המפית מיוזמתו, בלי קשר למבצע "שי לחייל לכבוד החג", זוהי מפית אוטוביוגרפית שטעונה בפיסות מחייו: האדום למשל, מייצג את העגבניה, ואת שמש הבוקר, ואת הסרט של דליה, ואת הדגל של אחד במאי, ואת החולצה האדומה היפה של אמא, וכן הלאה.
אלא שאז אנחנו מגיעים לשתי המשבצות האחרונות, הלבנה והתכולה, ואחרי שברגשטיין מונה את האסוציאציות של עוזי (הלבן הוא בין השאר כמו דף המחברת לפני הציור, והתכלת הוא כעיני אחותו התינוקת) היא מסכמת: "ושתי המשבצות זו על יד זו דמו לדגל קטן ויפה שמניפים בימי החג."

ולבסוף: כשמתרחקים עוד צעד ומשקיפים על המפית כולה היא הופכת במין דיזולב קולנועי לנוף המשובץ של עמק יזרעאל, שבו (בקיבוץ גבת) גם חיה הסופרת. הזיקה בין המפית לעמק אינה מוצהרת בסיפור, אבל בין אם זה מובן מאליו, ובין אם לא מודע – המפית המשובצת היא מפית הטלאים של אדמת המולדת, מפית השדות ו"מרבדי הגנים" של העמק, והיא לא רק מזינה את כוחותינו, היא גם מנצחת את החיילים הרעים של היטלר.
אבל זוהי גם למרבה הפלא המפית של האמנות והאינדיבידואליות שמזינה את החיילים הטובים ושגוברת על האויב.

עמק יזרעאל

חלומה של פניה
בהטמעה הזאת של הפרטי והלאומי, או יותר נכון, בגיוס של האינדיבידואלי לטובת הלאומי, נמצא הקונפליקט הכבוש של פניה. "המפית המשובצת", יותר מכל סיפור אחר, מבטא את פנטסיית הפיוס וההשלמה בין האישי ללאומי, כי כפי שמתברר בשורות האחרונות של הסיפור – לניצחון לא היה קשר לעוזי או למפית. זה היה בסך הכל חלום

כשקוראים את סיפורי "חרוזים אדומים" מתברר שוב ושוב שמשאלת הלב העמוקה של פניה-עוזי היא לא רק לנצח את האויב. הנאצים הם רק פני השטח, התירוץ העלילתי. החלום הכמוס הוא ליישב את הסתירה בין הנפש הפרטית האינדיבידואלית לדרישות ולצרכים הלאומיים. ואין צריך לומר שזה לעולם לא יקרה. הסיפורים מתעלמים מהסתירה, או יותר נכון – הם מכריעים לטובת הלאום. הקונפליקט יורד למחתרת ומחירו הוא העצב הגדול שמרחף גם על הסיפורים האופטימיים ומחשיך לגמרי את האחרים. אבל על כך ברשומה הבאה. 

 

 

גל ויינשטיין, עמק יזרעאל 2002

 

 

 עוד על פניה ברגשטיין

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב מאת פניה ברגשטיין  

מה ראה הירח – פוסט המשך על ויהי ערב  


על דת הציונות 

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)

פוליאנה ואני   

Read Full Post »