Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘גלגוליו של מעיל’

בקיצור נמרץ: דוקטור אַיְכּוֹאֵב, אגדה מחורזת של קורניי צ'וקובסקי הנהדר, על רופא חיות פלאי שמוזעק לאפריקה לרפא גורים חולים.

הספר תורגם לראשונה ב1943 על ידי נתן אלתרמן (שקרא לספר "לימפופו" ולרופא – אוֹיְזֶמַר) עם איורים של שמעון צבר.

ב1958 תורגם בשנית, בחירות גמורה (ואופיינית, לטוב ולרע) על ידי רפאל ספורטה, שקרא לַדוקטור, דוליט, בעקבות דוליטל הרופא, וגם איזָה המאיירת יצרה גלגול ילדותי של דוליטל כפי שצויר על ידי יו לופטינג עצמו. (צ'וקובסקי אגב, התכחש לזיקה והתעקש על מקור אחר).

ובימים אלה, הוא נולד מחדש כדוקטור אַיְכּוֹאֵב בתרגומה של אלה סוד עם איורים של בתיה קולטון (והקדמה של עורכת ההוצאה איסנה גולדין ואחרית דבר של דוקטור זויה קופלמן).

דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי, כריכת הספר, איירה בתיה קולטון

.

יש לי הערה אחת על התרגום ושלוש על האיורים.

ונתחיל בבשורות הרעות, כלומר במה שנגרע:

נטלתי ספר ילדים שקבלתי ממחברו, והתחלתי לקרוא בו. אך במהרה הסטתי אותו ממני והלאה מרוב הרוגז שנתרגזתי עליו," כתב אריך קסטנר בהקדמה ל"כיתה המעופפת" (תרגום אלישבע קפלן).

ואף אני נתרגזתי כשהתחלתי לקרוא בדוקטור אַיְכּוֹאֵב. בהקדמה לספר משווה העורכת את הדוקטור למרי פופינס:

…האביזר היחיד שאַיְכּוֹאֵב נושא עמו לקצה השני של העולם אינו אלא תיק יד המזכיר מאד את מזוודתה הפלאית של מרי פופינס ונמצאת בו התרופה שתרפא את כל התחלואים ותרצה את כל המאווים – תמרים (במקור: שוקולד; במקרה של פופינס מדובר בסוכר).*

שלא תבינו לא נכון; אני בעד תמרים, הם גם טעימים וגם בריאים. אבל תמרים אינם תחליף לשוקולד, לא מבחינה פואטית/ רגשית/ מיתולוגית שהן הבחינות הקובעות לענייננו. כמו שלחם אינו סתם מזון וצמה אינה סתם תסרוקת, שוקולד אינו סתם ממתק אלא קטגוריה בפני עצמה.

קחו למשל את "צ'רלי והשוקולדה" של רואלד דאל. על רגל אחת למי שלא זוכר: שוקולד הוא משאת נפשו של צ'רלי, ילד חסר כל. חייו משתנים כשהוא מגריל כרטיס זהב וזוכה לביקור חלומות במפעל שוקולד מסתורי ואף יורש אותו בסוף הסיפור.

ועכשיו נסו להחליף את "צ'רלי והשוקולד" ב"צ'רלי והתמרים" ותראו איך כל האמינות, כל הגוזמה הפראית והתנופה המיתית קורסות.

או קחו את הסוהרסנים של הארי פוטר למשל. סוהרסן (במקור dementor) הוא יצור אופל שניזון משמחת חיים אנושית. בכל פעם שהוא נמצא בסביבה האוויר מתקרר והאור מחשיך. יש לו חור במקום פה שבאמצעותו הוא מוצץ נשמות, עניין גרוע ממוות. וג'יי קיי רולינג, בהבלחת גאוניות, קבעה ששוקולד הוא תרופת החירום והעזרה הראשונה אחרי מפגש עם סוהרסן.

רק נסו לתת למישהו תמרים אחרי שנתקל בסוהרסן…

ודוגמא שלישית (כי שלוש זה מספר מאגי) – בהצגת הילדים הנלבבת ים קטן מחפשים הגיבורים הקטנים אוצר בתוך ספינה טרופה. כשהזהב אמנם נמצא פורצת אחת השחקניות אל הקהל כשהיא מנופפת במטבע וצועקת בהתרגשות, "זה לא זהב, זה שוקולד!" וכולם צוחקים. ההורים שמחים כי הבהלה לשוקולד היא יותר נסלחת מן הבהלה לזהב, אבל אפילו הם מזדהים לרגע, והילדים על אחת כמה וכמה.

תמרים זה מתוק ובריא אבל זה לא שוקולד, וגם לא כמעט. אי אפשר להחליף אמת רגשית באג'נדה חינוכית. הניתוח מצליח אבל החולה מת. לבי לבי על הגורים המסכנים ועל הקוראים הקטנים שלא זכו להתוודע לרופא המופלא שמרפא בשוקולד. ואפילו יותר מן ההחלפה חורה לי ההונאה המובלעת, הניסיון להפנט את הילדים שאין הבדל.

להחליף שוקולד בתמרים זאת קמצנות חינוכית וחסך בחמלה ובפלא. וצ'וקובסקי היה נדיב גדול.

ההשוואה למרי פופינס אגב, במקומה, אף שהיא אינה משתמשת בסוכר כפי שנטען בהקדמה*. בסרט כמו בספר היא מוזגת לכל אחד את הטעם האהוב עליו ביותר מאותו בקבוקון תרופה.

מרי פופינס מוזגת לכל אחד את הטעם האהוב עליו. (כפית הסוכר שבלבלה את גולדין קיימת רק רק בשיר).

.

ייתכן שיש לתרגום גם נקודות זכות, פשוט לא הגעתי אליהן. החלפת השוקולד (שעליה התבשרתי בהקדמה) כמוה כשערה במרק שאחריה כבר לא יכולתי לשמוח בו.

אז התרכזתי באיורים של בתיה קולטון. היו לי שלוש הערות, על אקספרסיוניזם, חמלה ופמיניזם. קולטון הקדימה אותי וכתבה על האיורים וקצת נגסה לי בהערות לא בכוונה, ובכל זאת אגיד אותן, מהצד שלי…

1.     אקספרסיוניזם

זה הספר הראשון שבתיה קולטון מציירת בצבעי עיפרון וזה מהפך גדול, מקור לחום, מניכור מסוים לרגש עז עד כדי אקספרסיוניזם, שמאוזן אמנם על ידי קומיות וחמלה. והשילוש הזה מתלבש כמו כפפה על הטקסט של צ'וקובסקי שגולש מפאתוס לנונסנס בחן מסחרר מבלי לשמוט את החמלה.

למטה, לפני ואחרי: שתי קבלות פנים מאת בתיה קולטון. הדמיון בין הסצנות מבליט את ההבדל.

מימין מתוך "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס, משמאל מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב" של קורניי צ'וקובסקי. לחצו להגדלה

ועוד יותר מקרוב:

מימין מתוך "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס (פרט), משמאל מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב" של קורניי צ'וקובסקי (פרט), איירה בתיה קולטון, לחצו להגדלה.

.

ובאשר לאקספרסיוניזם שפרח בגרמניה ברבע הראשון של המאה העשרים (1905-192), הוא התאפיין בביטוי מתפרץ של רגשות כמו כאב, ייאוש וחרדה, והתבטא בצבעים עזים, קומפוזיציות דחוסות ולא יציבות, ומשיכות מכחול סוערות.

במקרה של דוקטור אַיְכּוֹאֵב אגב, יש ברגש העולה על גדותיו גם פוטנציאל קומי, כמו בכל הפרזה.

.

מימין, ההיפופוטמים החולים משוועים לבואו של הדוקטור. איור, בתיה קולטון, מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב". משמאל, אדוורד מונק, הזעקה (1893), ציור הדגל של האקספרסיוניזם. לחצו להגדלה

הדוקטור ועוזרתו הנאמנה רוכבים על שפת ים גועש בדרכם לאפריקה. איור, בתיה קולטון, מתוך "דוקטור אַיְכּוֹאֵב". לחצו להגדלה

והאיור הנהדר הזה מתכתב גם עם הדפסי העץ היפניים, שהשפיעו מאד על ואן גוך (אבי האקספריוניזם, אם תשאלו אותי).

מערבולות של קצושיקה הוקוסאי (1849-1760)

.

  1. הזדהות וחמלה

לא לחינם הוא נקרא דוקטור אַיְכּוֹאֵב, זעקה של פציינט (לעומת, דוקטור מה-כואב? או אפילו דוקטור יהיהבסדר). וגם האיורים בדרכם המצחיקה והנוגעת ללב מממשים את הזדהותו של הדוקטור עם חוליו. למשל?

איור בתיה קולטון, מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

שימו לב איך הדוקטור מחקה בלי משים את תנוחת התרנגול. איך פיו האדום נפער כמו מקורו של התרנגול, והמטפחת האדומה שלו מציצה מתחת לפיו כמו הדלדול האדום מתחת למקורו של התרנגול.

ואותו דבר כשהוא מטפל בכלבלב (בתמונה שלמטה). כל גופו משתנה על פי גוף הפציינט. נעלו מציצה מאחור כמו קצה הזנבנב, פיו הופך לעיגול מוארך כמו פיו של האומלל, וגולת הכותרת – פאות לחייו  – שבימים כתיקנם נראות כמו אוזני קוקר ספניאל, וכבר מקרבות אותו לעולם החי – כמו נפרמות ומתרחבות מתוך הזדהות עם נהרי הדמעות ששופך הכלבלב.

(וגם המטפחת של האחות החייתית מתחרזת עם הדמעות, ובאיור התרנגול זרועותיה הן האדוות של מקורו).

.

איור בתיה קולטון, מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

ודוגמא שלישית ואחרונה (כי שלוש זה מספר מאגי):

.

איור בתיה קולטון (פרט), מתוך דוקטור אַיְכּוֹאֵב מאת קורניי צ'וקובסקי

.

הפעם מבליט האיור את החיבור בין כרסו של הרופא לרגליו המקופלות תחתיו במין רביצה. פאות לחייו מזדהות עם קשר הפרפר על ראשה של הפרה, ופסי מכנסיו מהדהדים את קפלי עורה ואת קפלי המטפחת העוטפת את פרצופה (יש עוד, אבל די בזה).

[ובלי קשר, מרנינה את לבי במיוחד גבתו המרחפת. כמו הירח של "אהרון והעיפרון הסגול" שנמצא בתוך חלונו של אהרון, כך גם הגבה של אַיְכּוֹאֵב נמצאת תמיד מעל זגוגית המשקפיים, זו נקודת הייחוס שלה…]

*

  1. פמיניזם, או מה שנוסף

כשקראתי את הטקסט חשבתי על טובי לב אחרים בהיסטוריה ובספרות שלא היו יכולים להגיע למה שהגיעו ללא דמות שהיא עזר כנגדם, כמו דון קישוט וסנשו פנשו, שרלוק הולמס וד"ר ווטסון, וכמובן יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה. בטקסט של צ'וקובסקי ה"דוקטור" פועל לבדו, אבל אני החלטתי להכניס עוזרת נאמנה שמלווה אותו לאורך כל הדרך. הרבה שואלים אותי איזו חיה היא. קשה לי לומר איזו, אך ללא ספק היא מאוד דומה לי.

בתיה קולטון, הפנקס, חוסכת לי קצת ממה שהתכוונתי לכתוב, ואני ממשיכה מכאן.

מכל המאיירים שעולים בדעתי, בתיה קולטון היא "בעלת התוספות" (זה חוקי להגיד את זה בצורת נקבה?) העקבית ביותר. רק כדי לסבר את האוזן נזכיר שבגלגוליו של מעיל למשל היא הגניבה עוד שני ילדים למשפחת החייט.

מי שדוגל בחפיפה מוחלטת בין איור לסיפור, מחשיב כל מחלוקת לפגיעה בכבודו של הטקסט וחושש לבלבל את הקורא הצעיר. ואני שייכת לקוטב ההפוך. בשבילי החריגות האלה הן מים חיים. ראשית, כל איור הוא פרשנות, ומנסיוני, כששני אנשים שונים רואים משהו באותה צורה בדיוק, זה בדרך כלל סימן שאחד מהם עיקם את עצמו כדי להתאים. ואני לא אוהבת שאנשים מעקמים את עצמם, אני מעדיפה להקשיב לשיחה חיה וחופשית בין האיורים לסיפור. סתירות אינן שגיאות אלא מגרשי משחקים. החיכוך שהן יוצרות מעורר מחשבות, מתנה גדולה בפני עצמה, ועצם הריבוי נותן מקום ולגיטימציה לנקודת מבט של הקורא. (וזה רק על קצה המזלג, וביתר פירוט בהזנב והלב – או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים? ואפילו יותר בהאם איור זאת אמנות? ומעניין שגם אז זה התחיל מבתיה קולטון).

*

"ללא ספק היא מאד דומה לי", אמרה קולטון על הסייעת החייתית של דוקטור אַיְכּוֹאֵב. קולטון הגניבה את עצמה בתחפושת לתוך העולם שבראה. או, בהמשך להקדמה של איסנה גולדין, קפצה לתוך התמונה כמו מרי פופינס. וחשבתי גם על תדאוש קנטור, הבמאי הפולני שפלש לבמה של שחקניו והתערב במעשיהם באופן גלוי. אלא שקולטון נקייה מן הצורך הנואש והמצחיק והארס-פואטי של קנטור בשליטה, היא באה מאהבה.

.

מרי פופינס רוכבת בעולם שבתוך התמונה

תדאוש קנטור (מאחורי החלון) פולש לבמה ומפקח על שחקני בזמן ההצגה.

*

יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה

.

אל הזוגות הבדיוניים שנתנו לקולטון השראה השתרבבו גם יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינקה מן המציאות. ובמציאות כמו במציאות, הגבר הוא בדרך כלל הדמות הראשית והאישה נוטה להישכח.

גרשום שלום ואשתו השנייה פניה פרויד (אין לי מושג אם פניה היתה עזר כנגדו, זה "תצלום אילוסטרציה" כמו שקוראים להם. מירי שחם שלחה לי אותו פעם וכתבה, "אילו לפחות הביטה לכיוון החלון").

.

לצד כל דוקטור נערץ (וקורצ'אק הוא לגמרי נערץ ויקר ללבי) יש בדרך כלל עוזרת מסורה שלא זוכה בקרדיט, אף שהיא תמיד שם, בחום ובקור, על גב זאב או נשר, נאמנה ומצחיקה, תומכת ומנחמת, מכינה תה, מושיטה תרופות, מנגבת אפים דולפים, מנופפת לשלום…

איירה בתיה קולטון, מתוך דוקטור איכואב (פרט)

.

הפער שיוצרת קולטון בין הטקסט (הזיכרון ההיסטורי שממנו נשמטה העוזרת על פי פרשנותה) לבין המציאות החומרית האיורית, הוא אירוני ומעורר מחשבה. ועם זאת, אין בו שמץ מרירות, יובשנות של אג'נדה או של חומרה של נזיפה. זה קורה בזכות הניגוד הקומי (בין הדוקטור העגלגל כמו סנשו פנשו והסייעת הארוכה והרזה כמו דון קישוט), בזכות ההרמוניה, הקונטרפונקט, וגם בגלל שהיא באה מאהבה.

בתיה קולטון מתופפת לחיות (פרט)

*

ונ. ב. עדכון של הרגע האחרון וחצי נחמה: בתיה קולטון כתבה לי בעקבות הפוסט. מתברר שגם היא הצטערה על הסרת השוקולד (ואפילו הוסיפה נימוק משלה, שאגוזים ותמרים זמינים בטבע, החיות לא זקוקות לדוקטור בשבילם). אבל היא גם פעלה בחשאי לתיקון העוול, וטמנה שוקולד בכיסו של הרופא ובתיקו:

000

עוד באותם עניינים

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על איור אחד של בתיה קולטון ושיר אחד של ביאליק

על שירים לעמליה (עוד מאיירת וסופרת שלא תיאמו עדויות)

דודתי שמחה, עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל

האם איור זו אמנות?

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

אמנות פלסטית ב"רשומון" של קורסאווה ובעצם גם הפוסט שבו קורסאווה קופץ לתוך תמונה

*

ובלי קשר אבל חשוב.

וזאת התוכנית:

11:00 |  שמוליקיפוד | הצגת ילדים (גילאים 3-8)
12:00 |  רחוביוקי | רוקנרול ברחוב
14:00 |  שתיים | הצגה לכל המשפחה
15:00 |  רחוביוקי + מופע רחוב ״חצות הגיע הוא לא הופיע״
16:00 |  סיסטם עלי בהופעה חיה
16:30 |  איתמר ציגלר וגדי רונן מהחצר האחורית בהופעה חיה
17:00 |  הראש יוצא אחרון | פרפורמנס למבוגרים בשישה חלקים
17:45 |  בנות בצריח | מופע רחוב
18:30 |  גנרלים | מופע לייצנות מחאתי
**19:00 | עצרת התמיכה בתאטרון יפו | עשרות אמנים על במה אחת **
21:00 |  דאם | להקת ההיפהופ הכי בועטת במזרח התיכון
21:30 |  זיו יחזקאל ולהקת קאראר | מוזיקה ערבית קלאסית מכל הזמנים
22:00 | הקרנת הסרט ״מעבר להרים ולגבעות״

Read Full Post »

לגמרי במקרה יצאו לאחרונה שני ספרים נהדרים על מעילים קרועים. תכננתי פוסט משותף בשם, "שני מעילים קרועים" אבל תוך כדי כתיבה הבנתי שהם שונים מדי. מוטב שיביטו זה בזה רק מזווית העין.

וראשית המעיל הקרוע של קדיה מולודובסקי בתרגומו הנלבב של נתן אלתרמן (מי שזוכר בעל פה מוזמן לדלג על המילים).

גלגוליו של מעיל / קדיה מולודובסקי

מיידיש, נתן אלתרמן

החיט עוסק בחיִט
וילדים לו מלוא הבית
חיל רב, ברוך השם,
ותינוק בחיק האם.

כאן המעשה נפתח –
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מעורף.

הוי תפרו מעיל של חורף
בעל סדק צר מעורף,
לבחור גדליהו גוץ
שיהיה לו חם בחוץ.

רץ גדליהו בו שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

אך גדל גדליהו קוטן,
והמעיל לוחץ במותן.

קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
קצת גדל גדליהו קוטן,
והמעיל לוחץ במותן!

מה עושים? חסל! אין עזר!
רץ במעיל שמריהו לייזר.

רץ בו לייזרקה שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – והמעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

פעם הוא הרים ידיים –
נתפקעו השרווליים!

קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
לייזרקה הרים ידיים
והקץ לשרוולים!

מה עושים? נו, מילא, מילא,
שבמעיל תרוץ כבר ביילה.

ביילה רצה בו  שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

פעם ביילה מתכופפת…
הבטנה, הוי, מתעופפת!
קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
ביילה רגע מתכופפת –
הבטנה כבר מתעופפת?

ופוסקת החבריה:
שבמעיל תרוץ כבר חיה!

חיה רצה בו  שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

ופתאום, אימה ופחד,
חיה באה מתיפחת,
בדמעות על הריסים –
היא איבדה את הכיסים!

רועמים כולם כרעם:
חיה, תתביישי הפעם!
מה זה? איך זה כך עושים?
איך זה מאבדים כיסים?

את המעיל בדרך-ארץ
אז לבש יחיאל פרץ.

פרץ, פרץ, זהו לץ!
מטפס מעץ על עץ,
מחלל בחלילים
לכלבים וחתולים,

ומרגיז את הבריות
ומקבל מכות טריות,
מילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח.

נו, ובכן בדרך ארץ
את המעיל לבש לו פרץ.

ובאותו היום בשתיים
הוא תלש את השוליים
ובשעה חמש בערך
חור גדול נקב בברך.

וברגע האחרון
הביאו בלי צווארון
וסידר בו חור מול חור,
מפנים ומאחור!

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מן מעיל-אדרת!

האזיני, ארץ ארץ,
מה עשה בו זה השרץ!

פעם פרץ, – לא טפש, –
בא ערום, ומעיל לא יש…

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
פרץ! תיש! סיח! כרכשתא!
אי המעיל אשר לבשת?

אז ענה להם הנער
לשון חדה כתער:

צד ימין אני מסרתי
לחתול אשר זכרתי,
חלק שמאל אני שלחתי
לחתול אשר שכחתי.

והיתר – חור מול חור –
תקבלו לפי התור.

איור, בתיה קולטון, מתוך

כריכת הספר. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

.

  1. המגילה

על הכריכה, תמונה קבוצתית מאחורי סרט מדידה מגולגל שנפרש למגילה עם שם הספר.

הסרט הוא התמצית הפיוטית של הסיפור. יש בו גם חייטות וגם מדידה, כלומר גדילה, וגם גלגול במובן מטמורפוזה, מסרט מדידה למגילה.

גם הטקסט בדף השער שומר על הפיתול המגילתי:

01

ובאיור הפותח, שוב תמונה קבוצתית, הפעם על גליל אריג שנפרם. עוד סוג של מימוש המטפורה, זה "סיפור בדים" שנגולל פה, אומרת המאיירת, פשוטו כמשמעו, וגם במובן בידיון.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. העז

זוכרים את הסיפור על היהודי העני שמתלונן לפני הרב על הצפיפות הבלתי נסבלת בביתו? הרב מייעץ לו להכניס לשם גם את העז, וכשהוא חוזר ומתלונן שהעצה לא עזרה, הוא מתבקש להוציא את העז וחווה רווחה ושמחה.

גם קולטון כמו הרב, מוסיפה עז למשפחה המצטופפת בלאו הכי, אבל בשונה מן הסיפור היהודי היא לא מעלה בדעתה להוציא אותה. קולטון, לפחות בספר זה, היא מאיירת-במאית. ולָעֵז בזקָנה הצחור ועיניה הבולטות, בקצה אפה הוורדרד וחיוכה הספק-תם-ספק-אירוני, יש תפקיד משלה בסלפסטיק המלודרמטי של האיורים.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. קולטון הופכת את השיר לתיאטרון.

בתמונת הכריכה (הראשונה בפוסט) החייט ספק מראה את המעיל, ספק מניף אותו בגאווה של מטאדור מול כל החבורה, ובייחוד מול העז, התחליף הביתי הקומי לשור מן הזירה. והיא אמנם תיהפך לשור זועם אחרי שהמעיל ישוסע.

השור הזועם. איור, בתיה קולטון, מתוך

השור הזועם. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

אבל מה בעצם העלה את העז באוב של קולטון? אולי הגדי בתחילת השיר. "כאן המעשה נפתח –/ לא בגדי לבן וצח", כתבה קדיה (כלומר אלתרמן, אבל לא ניכנס לזה עכשיו; למי שרוצה, כאן יש טעימות משלושה תרגומים). קדיה חשבה מן הסתם על הגדי משירי הערש היהודיים; רגע קודם הוזכר "תינוק בעריסה" והיא ממהרת להבטיח לקוראים, שלא שיר ערש בידה, להפך!

אצל קולטון אין חשש לשיר ערש. העז היא בת לוויתו של האב. הוא משוחח איתה בזמן שהוא גוזר. "לא בגדי לבן וצח," כלומר, לא סיפור מעולמך, הוא אומר לה, אלא מעולמי שלי.

החייט והעז. איור, בתיה קולטון, מתוך

החייט והעז. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

חלק גדול מן ההנאה נגרם על ידי על ידי הפרשנות הקונקרטית עד אבסורד של בתיה לטקסט (כמו "המחשה", רק בחֶזקה). כשקדיה שמה בפי האב את הזעקה, "האזיני ארץ ארץ" בתיה מציירת אותו שרוע על גחונו ומדבר ישר לארץ.

כבר אמרתי שזה ספר מאד מצחיק?

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

ואפשר להכביר דוגמאות: אם המעיל לוחץ במותן סימן שגדליהו-קוטן הוא זללן (מה שנקרא בידיש פרעסער). כששמריהו-לייזר מרים ידיים ו"נתפקעו השרווליים," הוא לא סתם מרים אותן, זה חלק ממשחק ההנדס אפ. וכן הלאה.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. בהמשך לפתגם היידי, כשאלוהים רוצה, אפילו מטאטא יורה.

*

  1. עיירה יהודית

די להציץ בהקדשה, "לאמא מלכה ואבא קלמן מבתיה", כדי להבין כמה קולטון מחוברת לעיירה. (פעם מנתה באוזני את שמות הילדות החביבים עליה: אנדה, פניה וקדיה). העיירה נוכחת בצבעוניות המעט קודרת של האיורים ובפרטים הזרועים בתוכם: אם זה המטאטא-רובה מן הפתגם היידי שהונצח בשירו של איציק מאנגר, "ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה", או בעלי חיים כמו עז ואווזים (שהחזירו אותי לילדה אילת). או החביות עם הילדים שהחזירו אותי לשיר אחר של קדיה, "מעשה בחבית", על חבית שמשמשת מקלט ומחבוא לכל ילדי החצר.

איור, תרצה טנאי.

איור, תרצה טנאי. "רוצה אילת עם האווזים לנדוד,/ עד שהיום יחשיך מאד מאד" (ומי יודע אם ה"תלתלים כאש" לא זלגו מן הילדה אילת אל יחיאל פרץ).

משמאל, איור, בתיה קולטון, מתוך

משמאל, איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. מימין, איור לעליבבא וארבעים השודדים 1913

ובו בזמן קושרת שורת החביות גם בין הילדים לשודדים מסיפור עליבבא. מי יודע מה יעוללו ל"זהב הפרוויים" של המעיל. בצד העיירה היהודית, מוצפנים בדי-אן-איי של האיורים ריבוא ספרי ילדים. טביעות אצבעותיהם של תעלולני העבר, מטיל אולנשפיל ועד מקס ומוריץ, נמצאות בכל מקום.

למעלה, וילהלם בוש, מקס ומוריץ 1865(פרט). למטה, בתיה קולטון, גלגוליו של מעיל (פרט)

למעלה, וילהלם בוש, מקס ומוריץ 1865(פרט). למטה, בתיה קולטון, גלגוליו של מעיל (פרט)

והנה עוד קונקרטיזציה מלבבת עד כדי מימוש המטפורה. "הבטנה, הוי, מתעופפת!" פשוטו כמשמעו. (גם פה חלפו בשמי-ראשי אווזים אחרים, ממקס ומוריץ ועד לברון מינכהאוזן).

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. ריאליזם ומשחק

בחישוב זריז עברו חמש עשרה שנה מרגע שהמעיל נמסר לגדליהו ועד שנפל לידיו של יחיאל-פרץ. אם בתיה היתה דבקה במציאות, הילדים היו גדלים ללא הכר, בגדיהם היו מתחלפים באופן מבלבל (או אפילו עוברים מילד לילד וגונבים את ההצגה מן המעיל). מזל ש"גלגוליו של מעיל" נהנה מאזרחות כפולה; אף שנולד בעולם המציאותי של העיירה, הוא שייך למסורת העתיקה של שירי המשחק מסוג חד גדיא, ורבים משירי אמא אווזה. מדובר במין "שיר צביר" בתשליל: אם שיר צביר קלסי צובר משהו בכל בית, וכאן נגרע משהו מן המעיל עד שנשארים רק חורים.

כדי לשמור על חדוות המשחק קולטון לא משנה את הילדים. כמו דמויות שמצוירות על קלפים הם רק נערכים כל פעם באופן חדש.

כולם? לא. התינוק דווקא גדל. לא בחמש עשרה שנה אולי, ועדיין; התינוק מספק את מרכיב הגדילה, והקורא הוא שאמור להחיל אותו על שאר הדמויות. זה תחביר איורי שבור, חשוף, פתוח לקורא, ומכיוון שמולדובסקי השתייכה לזרם המודרניסטי בשירת היידיש (בצד משוררים נפלאים כמו יעקב גלאטשטיין, משה-לייב הלפרן ואפילו איציק מאנגר שרקד על שתי החתונות) היא היתה מתענגת מן הסתם, על הבחירה האיורית.

מבחר שלבי גדילה. איור, בתיה קולטון, מתוך

התינוק דווקא גדל. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. יחיאל-פרץ
כרית הסיכות של הילד במערכה הראשונה (שפוזל אל אביו באופן חשוד), יורה כמו האקדח של צ'כוב במערכה של יחיאל פרץ. איור, בתיה קולטון, מתוך

כרית הסיכות של הילד במערכה הראשונה (שפוזל אל אביו באופן חשוד), יורה כמו האקדח של צ'כוב במערכה של יחיאל פרץ. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

וזה מוביל אותנו ליחיאל-פרץ שכשמו כן הוא, פורץ גדרות וגבולות, כולל מסגרות הקומיקס שנעלמות ברגע שהוא מקבל את הבמה.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. (המעיל עצמו נראה מזועזע ממה שקורה לו)

.

פרץ של קולטון מזיק למעיל עוד לפני שהוא עובר אליו באופן רשמי. הוא אחראי לפקיעת השרוולים ולאובדן הכיסים, אבל רק כשהמעיל מגיע לידיו מתחילה החגיגה האמיתית; אצל קולטון הוא לא סתם תולש את השוליים, הם משמשים כשמלה ונתלשים תוך כדי ריקוד, ומתגלגלים עד מהרה בצעיף של כלב. והוא לא סתם נוקב חור בברך, הוא גוזר ממנה רטייה של פירט. הבגד עצמו נראה מזועזע ממה שקורה לו, אלא שפרץ הוא לא סתם ונדליסט חסר מורא, אלא גם ממשיכו של אביו החייט. לא בכדי הוא מחזיר את המעיל לאימום כדי לגזור אותו מחדש. אלא שהבגד העכשווי, שלא לומר העתידני, שהוא מעצב, כולו חורים וקרעים. לא רק שהוא לא מנסה להסוות את הקרע והחסך, הוא בוחר להחצין אותם ולשחק בהם. כמו אמני המודרניזם הוא קורא תגר על נורמות וצורות שהתיישנו; כמו הדאדאיסטים הוא מכתיר את העז ומערער על הסדר הקיים, הוא מזדהה עם השבר של הקוביזם והקולאז', וחי את האלימות והתנועה המתמדת של הפוטוריזם. פרץ הוא ילד-מודרניסט שמשקף מציאות חשופה, סימולטנית וקקפונית, אבל מלאה שמחת חיים, בזכות האהבה של קדיה מולודובסקי.

עיצוב ויקטור ורולף (מתוך הפוסט הזה==)

עיצוב ויקטור ורולף (מתוך הפוסט הזה)

בדרך כלל לוקח זמן עד שיצירה כלשהי הופכת לקלסיקה.

אני מהמרת על האיורים של בתיה קולטון ל"גלגוליו של מעיל".

*

עוד קדיה מולודובסקי: על הילדה אילת, וגם – בדיוק כפי שזכרתי 

עוד בתיה קולטון: על המסע אל האי אולי ויש גם ההמשך. וגם קולטון וביאליק והילדות שלי

עוד מספריית נח (המעולה) על מר גוזמאי וירמי פינקוס

עוד גזירות ושברים

יוקו אונו ויחיאל פרץ?

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

האם אפשר לפרום זכרונות?

*

והיישר מספריית גן לוינסקי:

חברות/ים ושותפות/ים יקרות שלום,

בסוף השבוע האחרון של חודש דצמבר תיערך תערוכת המכירה השישית למען ספריית גן לוינסקי. התערוכה תימשך יומיים בלבד ותתקיים השנה ב- 30-31.12 במתחם סוקה (מכון שפילמן לשעבר, קרית המלאכה). 

בתערוכה יימכרו עבודות של למעלה ממאה חמישים אמנים, במחיר אחיד של 1500 ₪ לעבודה.

אנו מקוות שגם השנה תזכה תערוכת המכירה להיענות מרבית ותאפשר לנו שנה נוספת של פעילות.

בין האמנים המציגים: ציבי גבע, דגנית ברסט, גלעד רטמן, גבי קליזמר, עילית אזולאי, דוד עדיקא, יאיר ברק, בועז אהרונוביץ, לארי אברמסון, זויה צ'רקסקי, אוהד מטלון, דנה יואלי, נטליה זורבובה, טליה קינן, שחר יהלום, מתן בן טולילה, מארק יאשאייב, שחר גולן סריג, טליה רז, נורית ירדן, יונתן גולדמן, ליהי תורג'מן, יונתן אולמן, אביטל כנעני, שירה גלזרמן, Know Hope, הילה בן ארי, אורלי סבר, זוהר גוטסמן, חיימי פניכל, יעל בלבן, מיכל בראור, חניתה אילן ועוד רבים וטובים.

ההכנסות הכספיות מארבעת התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ולמגוון הפעילויות שמתרחשות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות, קולקטיב תפירה לנשים ועוד. ספריית גן לוינסקי הוקמה מתוך אמונה שחינוך ותרבות מהוות זכויות אדם בסיסיות שיש ביכולתן להוות גשר בין קהילות ואמצעי לקידום שינוי חברתי ארוך טווח.

אשמח אם תוכלו להפיץ את ההזמנה למכרים/ות וחברים/ות.

לאיבנט בפייסבוק בו יתפרסמו בקרוב דימויים של העבודות-

https://www.facebook.com/events/1379007762143753/

מקווה לראותכן/ם בתערוכה,

דפנה ליכטמן

Read Full Post »