Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גילת אמוץ’

הפרק ה-20 בסידרה של 27 מאמרים על אמנות הגוף של אהרון קליינפלד
ועל הקשר שלה לעבודות הגוף של ויטו אקונצ'י.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). 

הריון הוא נושא לא צפוי בספר המלווה את תודעתו של נער צעיר, ובכל זאת הוא חוזר ומופיע בספר הדקדוק: בעוּבּרים שאהרון רואה שוב ושוב בחזיונותיו – "העובר האנושי מחדר-הטבע של בית-הספר … פקח לרגע לנגדו את עפעפי הראשן הגדולים המדובקים שלו, ופיו הרחב מגחך לקראתו" (52), או "עוברים מתים נאנחים מתוך מותם. חבלי טבור חוורים, ממוסמסים, מתנועעים רפות, מבקשים דבר מה להיצמד אליו, לינוק" (296). בדימויים אגביים, כמו למשל "מביט בשמיים הנמוכים, האפורים, שהריונם כמעט נגע באדמה" (157), וגם באופן ישיר: אהרון חוקר את יוכי עד איזה גיל אפשר להוליד (154), הוא תוהה מה גורם לעובר לקבל את צורתו: האם אמו של דודו ליפשיץ [הלבקן] לא נזהרה כשהיתה בהריון והסתכלה על יצור כמוהו (36), ואם סופי אטיאס השכנה ההרה תסתכל תשעה חודשים רק על פרץ אטיאס, אולי "יצא לה ילד קירח עם שפם דק" (89).

גם העצירות של אהרון מתוארת כהריון: "מבליט מעט את בטנו, את ההריון הקטן שנהיה לו שם" (182), ופוסע "בזהירות, ברגליים פשוקות מעט, כל תנועה מכאיבה לו כעת" (199, בניסוח דומה תתואר אמו ההרה ה"הולכת משונה, ברגליים פשוקות מעט, בכבדות" 306). אהרון משווה את עצמו לילד מהספר 'שלוש מאות מקרים מדהימים' "שגם סבל כמוהו מכאבי בטן איומים, כמעט מת מזה, וכשניתחו אותו מצאו הרופאים בתוכו את העובר הלא-מפותח של התאום שלו" (214). ובמקום אחר: "מי יודע אם הוא לא הולך ללדת שם משהו, אולי זה הגורל של מחלה כמו שלו, ללדת בגיל ארבע עשרה יצור כמוהו…" (171).

הקישור בין עצירות להריון ניזון גם מסיפור הגרידה של סבתו; הטינופת בבטנו מזכירה את "הטינופת של הקאזאנובות שלה" כפי שאמא קראה לעובּר (82). והדימוי מתפתח ומגיע לשיא בסצנת ההמלטה/חירבון המתרחשת במטבח, כשאהרון"מחרבן ומעביר את המעזיניק שוב על החתך שבאצבעו האמצעית … כאילו המליט את עצמו קטן ואהוב ועירום ומצחין; כאילו פרק מעליו מועקה איומה, סוד אפל וקשה … כמו דם של אחר … ובעצם – הכל של אחר. אהרון קל כל כך, מרחף וירחף, דבר לא מכביד על הנשמה שלו האינסופית" (218). מעזיניק ביידיש – בן-זקונים. הסכין-המעזיניק מייצג את אהרון, שמעביר אותו על אצבעו בכוונה, במין חיתוך עצמי-סמלי של חבל הטבור.

הארון כרחם

לאורך כל הספר אהרון מחפש את זהותו הייחודית, את מה "שהוא רק שלי ושלא קבלתי מאף אחד ושלא אתן לאף אחד אפילו אם ארצה ושלא יוכל לחיות באף אחד חוץ ממני, וכשאדע אני נשבע לשמור עליו בכל הכוח, כי את הדברים האחרים יקחו ממני" (248). (הרהור שגולש לנוסח משפטי כמעט, או לגירסה פרטית משובשת של שבועת הצופה: "הנני מבטיח הבטחה שלמה, לעשות כל מה שביכולתי, לשרת את עמי ואת מדינתי, לעזור לזולת בכל עת, ולקיים את חוקת הצופה").

לאט לאט מסתמן הפתרון המושלם למצוקתו, המעלל הגדול האולטימטיבי שינצח את הביולוגיה ואת הזמן: הוא צריך להרות וללדת את עצמו מחדש. כך יזכה בזהות עצמאית טהורה, נקייה מן התעלולים המעיקים של התורשה, כמו אותן אוזניים מחודדות שגדעון ירש מאמו ויוריש בלית ברירה גם לילדיו. ואיך עושים זאת? כשרחל אמנו רוצה להרות, היא נותנת את שפחתה ליעקוב כדי שתתעבר ותלד על ברכיה. המאגיה שלה היא מטונימית, כלומר מבוססת על סמיכות. היא מתקרבת ככל האפשר ללידת ילד לבעלה בתקווה שהלידה תדבק בה. המאגיה של אהרון היא מטאפורית. הוא מביים ומתרגל את הסיטואציה הנכספת באמצעים העומדים לרשותו: במבט לאחור מתגלים ה"הודינים" כשורת הדמיות של הריון ולידה. זוהי המשמעות הסמלית של המופע: להרות את עצמך – כלומר להכניס את עצמך לתוך רחם / ארון / מקרר / מזוודה, וליילד את עצמך – כלומר לפרוץ מתוכם.

הארי הודיני

כבר בתחילת הספר, כשאהרון מדמיין איך יגיח מן המזוודה "חי, צועק בכל הכוח, חופשי" (54), יש בתמונה משהו מן הלידה, וכשהוא מתכנן את ההודיני שיעשה בבית החולים הקשר נהיה מפורש: "לך תסביר לו [לשלום שהרבאני חברו לכיתה] מה זה להגיח פתאום, לעמוד באור הראשון, אהוב ורצוי כתינוק, שומע כמו לראשונה את השם שניתן לך" (147-146). באותו חיזיון הוא מתעקש שסבתו תקרא בשמו, כאילו רצה להיוולד ממנה הפעם, במקום מאִמו. זהו שלב הביניים שבו הוא עדיין אינו בשל להוליד את עצמו, אבל כבר מחפש לו אמא אחרת, שונה ככל האפשר מזו שקיבל; קודם היתה זו עדנה השכנה הערטילאית, שהצטיירה לרגע כבת זוג חילופית לאביו, ואהרון פינטז שתגלף אותו עד שיושלם (134), ועכשיו הוא מחפש את חסותה של סבתו הבוהמית והילדותית.

הקונפליקט מוחצן ומומחז בסצנת העוף בבר-מצווה:"תאכל קצת מהפּוּפּיקלֶעך, אמרה לו אמא, הם טובים, לא לא, אמרה יוכי בחביבות, תאכל כנף, אבל הקורקבנים שלי יצאו היום כמו חמאה, שיכנעה אותו אמא במאור פנים, גם הכנפיים נהדרות, רכנה אליו יוכי … תראה איך הם נמסים בפה הפּוּפּיקלֶעך, דחקה בו אמא, הודפת בכתפה את יוכי, אתה מוכרח לנסות את הכנפיים, לחשה לו יוכי לתוך אוזנו בקול בהול כקושרת" (121).

קורקבנים (חבל טבור) לעומת כנפיים ("עוּף גוזל") זו הדילמה של אהרון בראשי פרקים (כלומר מתומצתת לשני איברים). באותה שעה בבר-מצווה הוא דוחה את שניהם. הוא עדיין לא מוכן לשלב האחרון והסופי שבו ינסה לעַבֵּר ולהוליד את עצמו לגמרי לבד מתוך מקרר-ילד: "מקרר קטן כזה. גור מקררים" (255), מקרר נטוש כמוהו, ולא פחות חשוב – ריק, שלא כמו המקרר של אמו המלא בשר ועופות וביצים ובקבוקי חלב ונקניקים וירקות ופירות ותרופות ובדיקות צואה (12).

פופיקלעך או כנפיים – גירסת איציק מאנגר

על הדרך עץ עומד (תרגם בנימין טנא)
על הדרך עץ עומד, / הוא עומד שחוח. / ציפורי העץ כולן / נתפזרו ברוח. 
למזרח, למערב, / ויתרן הדרימו. / והעץ הופקר בדד / לסופות יהימו.
אז לאמא סחתי כך: / "תני, אמי, אל פחד, / ובן רגע אהפך / לציפור פורחת.
ואשב לי על העץ / ומזמור אנעימה. / לו בחורף נחמה / הוא יהי, הוי אמא".
אמרה האם: "אל נא, בני", / ודמעות הזילה. / "פן בני, על זה העץ / לי תקפא חלילה".
"על עינייך היפות / צר, הוי אמא", סחתי. / ואזי מניה וביה / לציפור הפכתי.
תֵּבְך אמי: "הוי איציק בני, / קח בשם שמיים, / לפחות קח נא סודר, / כי תצטנן בינתיים.
ערדליך קח איתך, / כי עז החורף יהי. / הפרווה רכוס היטב, / אוי לי בכי ונהי!
ואל תשכח האפודה, / לבש אותה, פוחח. / אם בין שוכני עפר אינך / רוצה להתארח".
בדי עמל אפרוש כנפי, / כי רב, כי רב הלבוש הוא, / שבו עטוף עטפה אמי / בן כנף חלוש הוא.
ובעיני אמי אציץ, / נפשי בי משתוחחת. / מנעה ממני אהבתה / להיות ציפור פורחת.

בשבוע הבא – כשהמילה תהפוך לגוף

ובלי שום קשר – תיאטרון מחול
מחרתיים, יום ה' 11.6 בשעה 20:30 יעלה בתיאטרון תמונע "שניים במכה אחת"
, ערב של שתי עבודות – הכל של הלל קוגן (שלא ראיתי) ווריאציה על "מקום בטוח" של גילת אמוץ.
את החלק של גילת אמוץ ראיתי בבכורה לפני זמן קצר. הוא עוסק בַּלופּים הרגשיים של בני האדם ובחפצים שבהם הם נאחזים כדי לא ליפול וכדי ליצור דיאלוג. הכוריאוגרפיה המקורית סיזיפית ואקספרסיוניסטית. מומלץ.

מתוך וריאציה על "מקום בטוח", של גילת אמוץ

Read Full Post »