Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ג'יימס ת'רבר’

ארבע הערות על "אילנה" של פניה ברגשטיין, מתוך הקובץ חרוזים אדומים. וקודם תקציר:

"מכל העצים בחצר אוהבת אילנה את השקדייה. מכל הבתים והבניינים – את צריף גן הילדים עם הגג האדום והמטפס הירוק. ומכל האנשים שבעולם – את אבא שלה." כך נפתח הסיפור. אבל אבא של אילנה נסע להילחם (במלחמת העולם השנייה, כפי שניתן להבין בין השורות). הוא נעדר זמן רב ואילנה מתגעגעת. ואם לא די בזה מתרגשת עליה צרה חדשה: "הבחורים" מחליטים לבנות גן חדש במקום הצריף הישן והרעוע. כל הילדים מתלהבים, רק אילנה עצובה, אבל איש לא מקשיב לה. הגן הישן ננטש. הצעצועים הישנים נשארים מאחור, כולל הליצן שאבא של אילנה שלח לכבוד יום הולדתה. הצריף עצוב. מחר יבוא הסוחר להרוס אותו. השקדייה והמטפס מבוהלים, אילנה הנואשת פונה לליצן, והוא מציע לה להסתיר את הצריף. איך מסתירים חפץ כה גדול? ובכן: מבקשים מפרחי השקדייה את הלובן ומכינים קירות לבנים. מן האודם של פרחי המטפס מכינים גג חדש ויפה. מהשבילים מבקשים אבנים וחול ומקימים עמודים יפים ומרפסות גדולות מכל הכיוונים. מהמים השקופים של הבריכה הקטנה מקבלים שמשות לחלונות הבהירים. כוכבי המרום שולחים אור להמון מנורות ופנסים. הליצן צובע את הרהיטים ואילנה מתקנת את הצעצועים ומקשטת את הקירות בציורים יפים. המטפס מכסה את עמודי המרפסות וכבר אי אפשר לזהות את הצריף הישן; שני בתים יפים לבנים חדשים עומדים זה בצד זה, ובתווך שקדייה. כשהחברים מתעוררים הם כל כך המומים שהם מצלצלים בפעמון כמו בשעת שריפה. הם ממששים את המבנה הפלאי ומנסים לנחש ממה הוא עשוי, ואז מופיע הסוחר. הוא מחפש את הצריף שלו ולא מוצא. הוא אפילו מזעיק את המשטרה. לבסוף הוא מתבלבל ומסתלק. חבורת הקושרים פוצחת בריקוד. ואז למרבה השמחה, חוזר גם אבא של אילנה מן המלחמה.

*

כל כך אהבתי את הסיפור בילדותי. ועכשיו ההערות:

1. מלחמת הליריקה ברציונליות הנחרצת

"גם לחיה מתה יש יותר כוחות אינטואיטיביים מאשר לכמה בני האדם עם הרציונליות הנחרצת שלהם," אמר פעם יוזף בויס. כל שכן לצמחים ולצעצועים.

אילנה בודדה. אבא שלה נסע. אף אחד לא מקשיב לה, לא המבוגרים (הגננת, הבחורים, הסוחר, ובכלל) הלהוטים לבנות את הגן החדש ולהיפטר מהישן, ולא הילדים. אין לה עם מי לדבר, אז היא עושה מה שעשו גיבורי אגדות מאז ומעולם, היא מדברת אל העצים ואל האבנים ואל הצעצועים.

רק לאחרונה קראתי בספרון הגולגולת של מנגלה על דיבוב חפצים בימי הביניים ולפניהם. ביוון העתיקה היה כמסתבר בית משפט נפרד שעסק בתביעות נגד "סוכנים לא ידועים וחפצים דוממים". אנשים מיוחדים תרגמו את "שפת הדברים" לשפת בני אדם, ו"נתנו קול לדברים שהטבע לא נתן להם קול" (רטוריקן בשם קווינטיליאן המצוטט בספר).

לילדים יש כשרון טבעי לזה. אילנה מדובבת את הליצן ומגייסת שמיים וארץ לעזרתה. היא מדברת עם הכוכבים ועם מי הבריכה, עם המטפס, השקדייה והחול אשר בַּשביל וכולם נחלצים לעזרתה. אחרי שהסוחר מתייאש היא רוקדת עם הליצן, "ופרחי המטפס האדומים קפצו-רקדו גם הם, וחלונות הצריף הזהירו משמחה, והשקדייה מחאה בענפיה כמו בכפיים מרוב נחת". יש בזה משהו מיסטי, כמו בהרים ש"רקדו כאילים, גבעות כבני צאן." לא רק שאילנה כבר לא בודדה, העולם נענה לה והופך לתיבת תהודה.

*

2. צל ההיסטוריה

הסיפור מסופר מנקודת המבט של אילנה. למלחמה של אבא אין שם. ואף מילה על השואה. אבל היא רובצת ומתגנבת בעקיפי עקיפין, דרך ההאנשה של הצריף הישן ודרך הצורך "להסתירו" מפני הכּוֹרֵת. דרך האבל על מה שצפוי לו, שבו מהדהד (בעדינות ועל קצות האצבעות) האבל האחר הגדול על העולם הישן שנחרב. כך מתואר הגן העצוב: "נשארו כמה צעצועים שבורים ובובות קרועות, והכסאות עזובים וריקים והשולחנות מבויישים" (נזכרתי בשיר-קינה של אברהם סוצקבר על הבובות שבוכות, כי "אף אחת, אף אחת אין לה אמא"), שלא לדבר על הצריף "הקטן, השחור והכפוף" העומד מול "הבית הגבוה והלבן". הצריף שחור וכפוף כמו הפחמי של חנה'לה, שגם עליו כבר כתבתי כתמצית היהודי הגלותי המגיח מן היערות. ואם כבר מדברים על זה, אילנה זקוקה להרבה אור. והכוכבים של פניה לא פחות נדיבים מהירח של חנה'לה "וכוכבי המרום נתנו להם מאורם, ויהיו פנסים רבים ומנורות יפות על התקרה מבפנים ועל הקירות מבחוץ, ויהי הכל מואר אור בהיר ונוצץ," כותבת פניה ברגשטיין, והשוו לסיום שמלת השבת: "הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים "…

יוסל ברגנר

יוסל ברגנר

*

3. הערת ביניים (מהסוג המאגי-פסיכולוגי)

בראשית היו אבא וגן וליצן ושקדייה. זו היתה שלמוּת (ואל תשאלו מה עם אמא, אין אמא בסיפור, רק גננת). ואז אבא נסע ועכשיו גם בובת הליצן והגן כולו נמצאים בסכנה. טבעי שאילנה מתנגדת לשינויים. לפי כללי המאגיה הבסיסים – שלא צריך להיות מכשף כדי להבין אותם ואפילו לא פסיכולוג, מספיק להיות ילד – אסור שהגן ייהרס. כדי להבטיח את שובו של אבא צריך לשמר את העולם כפי שהיה. הדאגה לגן היא בעצם הדאגה לאבא, שיהיה לו לאן לחזור.

והתנועה הזאת, בין חוסר אונים גמור לעוצמה אינסופית – כמו של הילדה אילת, רק אחרת.

*

4. ליצן קטן נחמד

ליצנים מבינים מה שאנשי "הרציונליות הנחרצת" לעולם לא יבינו. בסיפור הנפלא של ג'יימס ת'רבר הליצן הוא היחיד שיכול לתת לנסיכה את הירח, כי הוא היחיד שמקשיב לה.

הליצן של אילנה הוא מתנה מהאב ושלוחה שלו, שלוחה משמחת, כי זה ייעודו של ליצן (וגם של אב), להעלות חיוך על פני ילדה עצובה.

אלא שבניגוד לגיבורה של ת'רבר, אילנה אינה נסיכה. היא חיה בעולם שבו אין רכוש פרטי (הליצן אמנם ניתן לגן לכבוד יום הולדתה, אבל הוא של כולם) שבו אין מחשבות פרטיות, ואלה שיש גורמות רק כאב ובדידות. ובעולם הזה הכֹּה שיתופי ויצרני ומגויס (ותאמינו לי, הייתי שם), פניה ברגשטיין, תבוא עליה הברכה, נותנת לגיבורה שלה ליצן! היא מעניקה לה שוטה חצר משלה. בלי לעבור על הכללים; פניה היא ילדה טובה. היא לא עושה דווקא. היא ממתינה בסבלנות שהליצן יתבלה ושאר הילדים ימאסו בו, ואז כמעט בחשאי, היא מוסרת אותו לאילנה עם כל התנופה הפיוטית-חתרנית-תודעתית, עם מגע הקסם שהופך צריף מט לנפול לארמון רב תפארת עם עמודים וגזוסטראות.

וכמה זה הזכיר לי את הליצן מסנדל הזכוכית המופלא של אלינור פרז'ן בתרגומה המופתי של דליה רביקוביץ'. הנה ציטוט קטן מהסוף, שבו הפיה, בדמות סבתא קטנה ומצחיקה מנופפת בקב שלה ומבקשת מן הליצן ("ליצן, ליצן שוטה וחכם") להראות לנסיך את ארץ אין-שם.

הליצן תפס את הקב, וזה הפך בכפו לשרביט של כסף נוצץ שכוכב נעוץ לו בקצהו. הוא החל להסתובב כסביבון בחדר, כמו ילד שהניחו לו לשחק כאוות נפשו, והיה ממלמל ומכה בשרביטו את הרצפה והכתלים, ואחר כך התרומם אל התקרה כמו כדור פורח והיכה בה בשרביטו. כל דבר שנגע בו השרביט שינה מיד את טבעו: הזקנה צימחה כנפיים כמו ציפור, המברך על היין העווה העוויות כמוקיון, הרכב החל לרקוד כמו בדחן, המחצצר הפך לקוסם מארצות קדם שהיה מלחש לחשים והשבעות. הכרוז הפך לזמר ספרדי, מסלסל בגרונו וכובש את לבות הנשים. הגברות הפכו לפרפרים, האדונים לשפיריות והארמון כולו הפך לכוכב שביט שהסתובב שלוש פעמים סביב לשמש.

ובחזרה לפניה ברגשטיין – לכאורה ואולי לא לכאורה, היא איבר חי ופעיל ונאמן של החברה, היא עושה את כל מה שאמרו לי לעשות, ומרצונה. אבל יש בה גם צד אחר, שקשור אולי למחלת הלב שלה. מין צל שמזכיר קצת את אמו של עמוס עוז (שגם לה קראו אגב, פניה). "אמי, מצִדה," (הוא כותב ב"סיפור על אהבה וחושך") "חיתה על פי הקנון הרומנטי האחר, זה התפריט המופנם, המלנכולי, הערירי-מינורי, המתובל בייסוריהם של בודדים שבורי לב ועתירי נפש." ואת המגע הזה של הצל והעצב והפיוט אני לעולם לא אשכח לה. הוא היה כמו מים חיים.

ILANA

בתמונה למעלה צריף ישן עם שקדיה, מתוך פוסט על צריפים ישנים בבלוג קווים ונקודות. בהמשך הפוסט יש סריקה מלאה של הסיפור למי שרוצה לקרוא. (ולא, בסוף לא שמתי שום איורים כי הם לא מצאו חן בעיני. לא האיורים לסיפור של ת'רבר ולא התמונה של תדי בלון, הליצן שעוזר ללילבס ילדת הקרקס, ולא האיור של צילה בינדר לפניה ברגשטיין. כבר כשהייתי ילדה חשבתי שהיא לא ציירה את הליצן הנכון.)

לתשומת לבם של העורכים והמאיירים – הסיפור הזה הוא פשוט חגיגה למאיירים.

*

עוד באותו עניין

רשימת הליצנים

בדיוק כפי שזכרתי

*

עוד על פניה ברגשטיין

סיפור על אדמה וחושך

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב?

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? – פוסט המשך על ויהי ערב של פניה ברגשטיין 

*

וכיוון שזה ערב פסח – מבט אחר על ההגדה

*

Read Full Post »