Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ג'יימס ג'ויס’

הקדמה

בפרסומים הרשמיים של פסטיבל ישראל הוצג כריסטוף מרטהאלר כ"ילד הרע של התיאטרון השוויצרי" ו"קינג סייז" הוגדר כ"מופע פרוע", אף שקסמו האינסופי נטוע דווקא בשמרנותו המתעתעת. מן התפאורה הריאליסטית ועד מגוון התלבושות – ארבעת הזמרים-שחקנים שמבצעים תערובת של שירי עם, מוזיקה קלאסית, פופ ומחזות זמר במבחר שפות, נמנעים מכל קיצור דרך ל"פרוע". גם כשהם מתפשטים מול הקהל הם מגיעים רק עד בגדיהם התחתונים.

איך אני אגיד את זה? זוכרים את הסיפור של ר' נחמן על בן המלך שהשתגע וחשב שהוא הינדיק (תרנגול הודו)? הוא פשט את בגדיו וכרסם עצמות ופירורים מתחת לשולחן ואיש לא הצליח לרפא אותו עד שחכם אחד התפשט וחבר אליו מתחת לשולחן, וטען שגם הוא הינדיק. ואחרי איזה זמן סידר שישליכו להם בגדים, והסביר לבן המלך שאפשר להיות הינדיק גם עם בגדים, וקצת אחר כך השליכו להם גם ארוחות כי אפשר להיות הינדיק ולאכול ארוחות שלמות, ובשלב האחרון הם כבר ישבו אל השולחן, כי אפשר להיות הינדיק גם ליד השולחן.

ר' נחמן טוען שהשילוב הזה של אמפתיה וטיפול התנהגותי עבד. בן המלך נרפא. אבל יכול להיות שהוא פשוט הבין כמו מרטהאלר שלא חייבים לאונן מתחת לבמה או להזמין את הקהל לגזור את בגדייך מגופך כדי לפרוץ גבולות. ואפילו יותר מזה: בימים אלה כשעכבות מתנדפות בהילוך מהיר והחלקים האפלים של הריאליטי והאינטרנט גובלים בסנאף, קשה למצוא נקודת משען להתפרעות ישירה. יש אמנם חריגים, חלקם עוצרי נשימה, אבל האוטומט של "פרוע" הוא לא פחות בנלי מאוטומטים אחרים ואולי עדיף לחזור קצת אחורה כדי לקחת תנופה.

וכך או אחרת, מרטהאלר ניזון מן המתח שבין הליכה בתלם לבין פריעתו האגבית והשיטתית. והתוצאה היא מופע מלא הפתעות כמו מסיבת יומולדת, פשוט לכאורה ומורכב למעשה, מבדר להפליא ובו בזמן מנוכר ומלנכולי (שני מרכיבים שבדרך כלל דוחים זה את זה כמו שמן ומים) וממש מדגדג ומגרד מרוב שכבות ומחשבות. זה הכניס את מרטהאלר ישירות לרשימה הקצרה של במאים שכל מה שהם עושים מעניין אותי. הפוסט (האמ;לקי) הזה הוא ראשי פרקים לספר שיכולתי לכתוב. ונתחיל מהתחלה.

*

וכך נפתח קינג סייז לעניות זכרוני (ראיתי רק פעם אחת): על הבמה חדר מלון בורגני: שטיח מקיר לקיר, טפטים פרחוניים, שולחן טואלט, מסדרון עם חדר אמבטיה, המון שטח איכסון. מיטה זוגית. מישהו ישן בה כמדומה. לפני החדר, בצד הבמה ניצב פסנתר.

כשהאורות מתעמעמים נשמעת בת קול:

"קהל נכבד, אנו שמחים לארח אתכם בתיאטרון שלנו. נא להדליק את מכשירי הטלפון הסלולריים שלכם. כמו כן, אנו מבקשים להסב את תשומת לבכם לכך, שרשרוש בעטיפות של סוכריות, קינוחי אף ושיעולים קולניים, מותרים בהחלט במהלך כל המופע."

ההודעה חוזרת בשלל שפות: גרמנית, צרפתית, אנגלית, איטלקית, שוודית (?), יפנית (?)… הקריינים רהוטים, חביבים וקצת פתייניים כדרכם של קריינים מקצועיים. אחרי שהנקודה הובהרה והצחוקים שוככים, מקיץ האיש שבמיטה ופוצח בשיר בוקר, שריד מעולם שאבד: "עורו, קומו, התרנגול קורא,/ השמש אצה בשבילה המוזהב!" (יוהאן יואכים וקסמן 1853-1787). ולמרבה הפליאה והעונג עונים לו קולות מבחוץ. הוא מסתגר לרגע בשירותים (כפי שמעיד קול המים היורדים), לובש את החליפה התלויה בארון בעודו מזמר ויוצא אל העולם; כלומר נבלע במסדרון ושב ומופיע בקדמת הבמה ומתיישב אל הפסנתר. אל החדר נכנסים עכשיו חדרן וחדרנית. הם מתייצבים משני עברי המיטה ומציעים אותה, ואז במין רוורס, הם מסירים את הכיסוי, נשכבים במיטה ופוצחים בשירי אהבה ותשוקה. אבל הם לא מתפשטים ולא נוגעים זה בזה (אולי בקצות האצבעות). בשלב מסוים חוצה את החדר אישה מבוגרת עם תיק דודתי. היא לגמרי גלויה ובו בזמן שקופה. היא תעשה את זה שוב ושוב במהלך המופע ואיש לא יבחין בה. (נדמה לי שאפילו כשתישכב בין שני "הנאהבים" הם לא יבחינו בה).

*

 

מתוך "קינג סייז" מאת כריסטוף מרטהאלר. פסטיבל ישראל 2018. לחצו להגדלה

והנה גם הטריילר:

*

ונדמה לי שכבר אפשר להתחיל לדבר על נדיבות, חירות ומרחב.

זה מתחיל מן הרגע הראשון, מן ההודעה שמזמינה את הקהל להרעיש. זה לא רק ההיפוך שמצחיק, אלא גם האמון הלא צפוי, הנדיבות הגורפת – לא רק כלפי הקהל הרעשני אלא גם כלפי הטקסט עצמו; הרי גם היוצרים וגם הקהל רואים בהודעות טכניות כאלה טקסט סוג ב', כזה שצריך להצניע, שלא יקלקל את המחזה, ואילו מרטהאלר מתרגם את ההודעה שלו ליותר שפות מכל שפות המופע ביחד (ויוצר זיקה בינה לבין חדר המלון הרב לאומי). הוא נותן לה נתח יקר של זמן ומזכה אותה בצחוקים, באהבת הקהל.

יש משהו משוחרר בעולם של קינג סייז, חופשי מנוקשויות ותיוגים. בשלב מסוים בהצגה אחרי נאמבר וירטואוזי השחקנים קדים לקהל ומיד הם ממשיכים וקדים גם לכיוונים אחרים, לארונות, למיטה, למסדרון. זה משהו פורמלי, כוריאוגרפי, נטיות של דקדוק בימתי שמעניקות כבוד מחויך לדוממים המדוכאים.

"הייתי שמחה לו הכול בתוכי היה מתהפך מלמטה למעלה", מכריזה ברגע מסוים הדודה השקופה, הצלע המתבוננת והפילוסופית בין ארבעת המבצעים. את שמחת ההיפוך הזאת מעניק מרטהאלר לקהל בנדיבות רבה.

זאת ועוד: חדר המלון הסטנדרטי, האינטימי והמנוכר בו בזמן, מגדל תת מודע במהלך המופע (כמו בצירופי הלשון על שלדים בארון ונטיות מיניות סודיות, רק הרבה יותר אישי ומפורט). הפתחים הרשמיים והבלתי רשמיים מחוברים זה לזה במערכת מחילות שאי אפשר לדעת מי או מה יגיח מתוכה.

ב"דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'יימס ג'ויס יש קטע שבו סטפן הצעיר אוטם את אוזניו בחדר האוכל, אוטם ומרפה, ומדמה את ההמולה המושתקת לרכבת שנעלמת בתוך מנהרה ושבה ומגיחה ממנה. ב"קינג סייז" מגלה הדודה שהארון מלא זמרים והיא פותחת וסוגרת את דלתו באותה חקרנות פילוסופית וילדית.

והמיטה נמצאת במרכז המרחב כתחנת מעבר בין חלום להקיץ, בין געגוע לשיכחה:

"… האפלה צונחת אל המעמקים ברוב עוצמה. לבי, השתחרר מכל מה שפוגע בך, מכל מה שמעציב אותך…"  (לא את כל השירים זיהיתי. למיטיבי לכת מוסיקליים – זאת הרשימה המלאה)

"בשכבי, כאב ראשי וכאבו אבריי. ואילו עכשיו, עליז ושמח, אני מגיש את פניי לשמים."

"לישון, לישון, רק לישון! לא להתעורר, ולא לחלום! המכאובים האלה שמייסרים אותי נעלמים ללא זכר! העושר של החיים יהדהד בי במנוחתי ואני אתחפר עמוק יותר, אעצום את עיניי חזק יותר!"

המיטה היא גם משכן תשוקות הקינג סייז שלעולם לא יתממשו כי המציאות תמיד מפגרת אחרי הגעגועים וחותם הדברים שאבדו נותר כמו אור כוכבים הרבה אחרי שכבו.

"פקחי עינייך, התעוררי, פתחי את אזנך, פתחי את דלתך, זו אהבה שמצלצלת, ואני השליח שלה … פתחי את זרועותייך כדי לחבק אותי, פתחי את שדייך כדי להניחני בקרבך … פתחי את שתי ברכייך הרועדות, פתחי את ירכייך, פתחי כל מה שרק אפשר לפתוח … כמו שיטפון שאין לו סוף, אפלוש לתהומותייך." (סוזי סולידור, 1934)

*

"היו שלום, מִרְעי הרים שטופי שמש!/ הרועה מוכרח ללכת. הגיע סוף הקיץ.

שיר הרועים הפך לשיר פרידה, קינה על נעורים שחלפו ועל טבע שאבד. ובכלל – "קינג סייז" הוא בין השאר צ'כוב של הדור הבא. השירים מצטרפים למחזה שבור, עתיר בדידויות והחמצות, משוחרר כמעט לגמרי מחובת העלילה ושופע חמלה והומור. הדמויות ניזונות מן הפער בין מילים למנגינה ובין טקסט לטקסט וכן הלאה, שלא לדבר על שכבות הזמן: הרביו נפתח לכאורה בבוקר כשיוצאים מן המיטה ומסתיים בהשכבה. אבל החילופים הרבים של התלבושות והרגשות כמו מעבים את הזמן לימים רבים שמונחים זה על זה.

וכל אותם רגעים של כלום שמרטהאלר מתבונן בהם בנדיבות; לא מותח אותם חלילה, רק משתהה מעט, שגם אנחנו נבחין איך הם מחליפים צבעים וסופחים עומק וסמיכות. אם זאת הדודה (השקופה) שמטפסת ומתמתחת כדי להגיע לחלק העליון של הארון. היא נאחזת בידית אבל הדלת לא נפתחת. מרטהאלר לא מגלה מה חיפשה וזה גם לא משנה; משהו ממה שאנחנו כל כך מתאמצים להשיג תמיד יישאר נעול בפנינו.

האירוע-לא-אירוע הזה מזוקק למין רגע סיזיפי אקזיסטנציאליסטי (בהתחלה חשבתי על שיר הייקו שכתב סימור גלאס גיבורו של ג'. ד. סלינג'ר, על הילדה שישבה מאחוריו במטוס וסובבה אליו את ראש בובתה, אבל מרטהאלר הוא עוד יותר דל סוכר).

האקזיסטנציאליזם הוליד בין השאר את תיאטרון האבסורד שגם מקומו לא נפקד מ"קינג סייז". הרגע שבו מתיישבת הדודה בקצה המיטה ואוכלת ספגטי מן התיק שלה בעזרת כף נעליים הוא אבסורד טהור. ואם לא די בכך היא מקנחת בעלי חסה שחלקים מהם היא קורעת ומשליכה לשטיח. והגיבורה ההדורה שרק ראשה מציץ כמו ראשו של צב מתחת למיטה, מלקטת אותם בפיה ושרה ומכרסמת בו בזמן. זה רגע נונסנסי (עם אבק מהגלגול של קפקא) ובו בזמן אמיתי כל כך, כי אנשים הם כל כך משונים וחיים בסימביוזות ובתלויות ובסטיות קטנות ואגביות.

גם לשחקן יש "רגע-ארון-גבוה" משלו. הוא דווקא מצליח לפתוח את דלתו, אבל כמו אליס בארץ הפלאות הוא לא מגיע למשקה שהוא חומד. ואז מופיעה אישה תמירה מן החלומות בנעליים גבוהות עקב ומושיטה לו את המשקה. מרטהאלר משתהה עוד רגע עד שהפאנצ' מתפוגג, עד שהילדיוּת של לא-להגיע-לארון-הממתקים מתלכדת עם איזו פנטזיה מינית עמומה, וזה לא רק מצחיק אלא גם נוגע ללב.

קינג סייז, מאת כריסטוף מרטהאלר, פסטיבל ישראל 2018

יכולתי לכתוב עוד ועוד (למשל על הארס פואטיקה – איך ברמת הסיפור, הגבר הישן הוא האדון והחדרנים הפולשים למיטתו הם המשרתים. אבל כשהם פוצחים בשיר מתהפכים המעמדות, כי ברמת התיאטרון הם הסולנים ממרכז הבמה והאדון נדחק הצדה לתפקיד המלווה). יכולתי להמשיך ולצטט מן הטקסטים הנהדרים, הפתטיים, הנונסנסיים, הפילוסופיים של קינג סייז (שתורגמו כולם על ידי פיודור מקרוב, הליצן הפוליגלוט מן הפוסט המכונן על גרון עמוק) אבל אסתפק בשיר המסיים, שיר עם מסתורי צובט לב על שני ילדיו של המלך שאהבו זה את זו אהבה עזה…

…אבל הם לא יכלו להיפגש,
כי המים היו כה עמוקים.
״אהובי, אתה יכול לשחות עד אליי?
בוא, תגיע אליי בשחייה!
אדליק שני נרות, והם יאירו לך!״
הייתה שם נזירה מחופשת שהעמידה פני ישנה.
היא כיבתה את הנרות,
והילד שקע למצולות.
היא אימצה אותו בזרועותיה
ונשקה על פיו החיוור.
״הו פה קטן, אילו יכולת לדבר,
לבי היה נרפא.״

*

ועיקר שכחתי – נפתחה ההרשמה לחממת האמנים הרב תחומית של תיאטרון הקרון, המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בקביעות (ובאהבה).

Read Full Post »

שני סלים, מימין - דרורה דומיני, חול וחול, 2008-2013, משמאל - תמר נסים, המטחנה, 2013

שני סלים: מימין, דרורה דומיני, חול וחול, 2008-2013, משמאל, תמר נסים, המטחנה 2013 (לחצו להגדלה)

.

בשבוע שעבר כתבתי על המיצג הכמוס של דרורה דומיני. סל הפלסטיק הוורוד מככב גם במיצג הגלוי של תמר ניסים "המטחנה".

.

.

ובקיצור: נסים לבושה במדי שירות לבנים יושבת על הרצפה. מאחוריה ניצב מעין גוש-קיר חימר והיא צובטת ממנו נתח, מניחה אותו בסל פלסטיק שהיא מחזיקה בין רגליה ולוחצת אותו אל דופן הסל כך ש"תולעי" חימר מבצבצות מחוריו. אחרי שהנתח "נטחן" היא תולשת את הנתח הבא, וכך הלאה. התכלית סתומה ומופרכת אבל הפעולה עצמה מספקת באופן מוזר (וגם משכנעת, זה החזיר אותי אל מטחנת הברזל היצוק של סבתי, המוברגת אל שולחן המטבח המכוסה בשעוונית).

"המטחנה" בוצע בפתיחת "סל צריחה 2013" תערוכה שציינה שנתיים למחאה החברתית של קיץ 2011, הֶקשר שמציף את הקושי הפיסי ואת השחיקה הגדולה בעבודה. התלישה והטחינה המפרכות והתנוחה המאד לא ארגונומית החזירו אותי למאבק הקופאיות על הזכות לשבת בזמן העבודה, אבל באופן אחר והרבה יותר כואב, גם לז'אן דילמן (Jeanne Dielman 1975), הסרט המרעיש והכמעט אילם של שנטל אקרמן, על עקרת בית בלגית שמשלימה את הכנסתה כזונה.

.

מתוך ז'אן דילמן, סרטה של שנטל אקרמן. לצילומי הפנים יש קסם מנוכר של בתי בובות.

מתוך ז'אן דילמן, סרטה של שנטל אקרמן. לצילומי הפנים יש קסם מנוכר של בתי בובות.

.

ז'אן דילמן הוא סרט מאופק ונקי ומסודר באופן כפייתי כמעט. במשך 201 דקות ארוכות פורטת אקרמן את הניכור לחפצים ופעולות יומיומיות. בשלב שבו מכינה הגיבורה שניצלים ומניחה את הקמח, הביצה והפירורים בסדר משובש, הסצנה הופכת למעיקה ואפלה באופן שקשה להסביר למי שלא חווה את הסרט. ולפיכך לא בחרתי בה אלא ברצף אחר, מייצג:

.

.

קצת לא הוגן מצדי לערב את שנטל אקרמן, כי על יד "ז'אן דילמן" "המטחנה" היא מיצג קליל וכמעט פופי. הסל של תמר נסים הוא מעין קצרנות של חברת הצריכה: סל מצרכים שהוא גם אסלה, שאיך שממלאים אותו הוא כבר מתרוקן.

.

סינדי שרמן, untitled film still # 10 – 1978 (כתבתי עד העבודה הזאת פה==). אצל שרמן זה אמנם לא סל בין הרגליים, אלא שקית קניות. הקשר למיניות הוא סבוך מכדי שאכנס אליו הפעם, אבל הוא נוכח בעוצמה רבה גם בז'אן דילמן.

משמאל, סינדי שרמן, untitled film still # 10 – 1978 (עוד על העבודה הזאת פה). אצל שרמן זה אמנם לא סל בין הרגליים, אלא שקית קניות. הקשר למיניות הוא סבוך מכדי שאכנס אליו הפעם, אבל הוא נוכח בעוצמה רבה גם בז'אן דילמן, ובתמונה שמתחת. (לחצו להגדלה)

לייזה לו, מטבח. זה מה שנמצא בעמקי התנור של המטבח העשוי מריבוא חרוזים שחוברו ביד העמלנית של האמנית. ישר מהאגדות.

לייזה לו, מטבח (פרט, בעניין הקשר העקום למיניות) – זה מה שמסתתר כמסתבר בעמקי התנור של המטבח שיצרה לייזה לו ממיליוני חרוזים שחוברו יחדיו בעמלנות מהאגדות.

.

לטחון חימר בסל קניות זאת לא סתם גוזמה ועיוות של מטלה לגיטימית, כמקובל בסיפורי אגדות (אם כי המטחנה של תמר נסים לגמרי מתאימה לפרופיל ששורטט במיצגניות וגיבורים). זה לא כמו לברר עדשים שהושלכו לאפר, לטוות עד זוב דם או לשאוב מים בחבית מחוררת. המטחנה היא שיגיון ושיגעון, והיא אמנם יוצאת מכלל שליטה כשנסים מתחילה לאלתר ולהשתמש גם ברגליה כדי לעמוד במשימה. הגבול בין הסל לאישה נהיה נזיל, הם חלק מאותה מכונה.

.

עטאללה עביר, אצלה זו לאו דווקא הרשת של הסל אלא אריג הכָּפִייה.

עטאללה עביר, אצלה זו לאו דווקא הרשת של הסל אלא אריג הכָּפִייה.

.

יש ביטוי כזה בעברית, לטחון מים, שפירושו לפעול על ריק, בלי שום תוצאות. לטחון חימר בסל קניות זה דומה אבל יותר ספציפי. כי לא סתם מה שנטחן פה הוא חומר פיסולי. זאת היצירתיות שמתבזבזת בעמל היומיום.

אני לא יודעת אם נסים השלימה אי פעם את המיצג הזה, כלומר, טחנה את כל גוש-קיר החימר (ואולי גם שבה ולשה אותו לגוש-קיר והתחילה מהתחלה וכמו שכתוב באגדות – אם עוד לא מתה, הרי היא טוחנת ולשה עד עצם היום הזה). אני משערת שלא, וקצת מצטערת. כי מיצג הוא לא בעסקֵי הכאילו, אלא בעסקי המציאות רבה מדי כפי שקרא להם הדס עפרת. וחלק מן התחושה הקלילה והפופית (יחסית, הכל יחסי) של "המטחנה" נובעת מן הוויתור על ההתמודדות.

ובמילים אחרות: השלמת העבודה היתה משנה את המרחב ואת הרגש.

מבחינת המרחב – ככל שהגוש-קיר המסודר והמוגדר יתכווץ, כך תגדל ותתפשט ערימת החימר הכאוטית והמלכלכת. ומכיוון שהחימר עובר גם מן הרקע לפרונט – יתכן גם שיסתיר את המיצגנית. ובכל מקרה הנפח יגדל. כי הטחינה – כמו כל פירוק – מנפחת את החומר. בסדנא שהעברתי פעם, מישהי שאת שמה שכחתי לצערי (ואם את מגיעה לפה במקרה, תזדהי ומיד אוסיף אותו), התחרטה על ספר שחיברה והחליטה לפזר את מילותיו, פשוטו כמשמעו: כלומר לקרוע כל דף למילים בודדות. גם היא לא השלימה את המטלה במסגרת הסדנא, אבל מהר מאד התברר שמילים בתפזורת תופחות להררים, בעוד שאחיותיהן הפוסעות בשורות ישרות בדף-הקסרקטין מסתפקות במועט.

ולא רק הנפח גדל עם הזמן, גם הרגשות והתחושות משתנים. ואני לא מדברת רק על העייפות והייאוש המובנים מאליהם. למעשה אי אפשר בכלל לנחש את החוויה – של המבצעת או של הצופים – עד שלא מנסים. מי שראה את ז'אן דילמן עד הסוף המטלטל, יודע שהוא לא יכול היה להתקיים ללא מאתים הדקות הסיזיפיות שקדמו לו. אי אפשר לדעת מה עבר על סיזיפוס מטעימה של חמש דקות.

זמן המיצג הוא הווה מתמשך, הפרזנט קונטיניוס של אהרון קליינפלד מספר הדקדוק הפנימי (לא אפרט, הכול כתוב פה), אבל איכשהו, אולי בגלל הר החימר שדמיינתי, נזכרתי דווקא בדרשת הגיהנום מדיוקן האמן כאיש צעיר (הנפלא מאד) של ג'ויס. הדרשה המשתרעת על פני עמודים רבים עוסקת בין השאר בזמן הגיהנום, כלומר בנצחיותו, שהיא על פי המטיף "גולת הכותרת לכל העינויים". הנה כמה מהשורות שנצרבו (אבוי) בזכרוני:

…דמו בנפשכם הר של חול כזה, שגובהו מיליון מילין, והוא נישא מן הארץ אל שמי השמיים, שרוחבו מיליון מילין והוא מגיע עד ירכתי תבל, ומיליון מילין עוביו; ודמו בנפשכם כמות עצומה של חלקיקי חול זעירים אשר לא יימנו מרוב, מוכפלת במספר העלים אשר ביער, טיפות המים שבאוקינוס האדיר, הנוצות שעל הציפורים, הקשקשים שעל הדגים, השערות שעל החיות, האטומים שבמרחביו העצומים של האוויר; ודמו בנפשכם שמקץ כל מיליון שנים באה ציפור קטנה אל ההר הזה ונושאת במקורה גרגר זעיר מן החול הזה. כמה מיליונים על מיליונים של יובלות יעברו בטרם תישא ציפור זו אפילו אמה על אמה מהר זה. כמה עידני-עידנים על עידני-עידנים יעברו בטרם תישא את ההר כולו, ואולם גם בסוף פרק זמן כביר זה לא נוכל לומר שאפילו רגע קט אחד ויחיד מן הנצח כבר חלף.

מתוך דיוקן האמן כאיש צעיר, ג'יימס ג'ויס, תרגמו אברהם יבין ודניאל דורון

*

הסל של עליקמא הקטן, איירה מרים ברטוב (סבי מצד אבי היה קורא לסבתי החורגת החרוצה והעמלנית הכושי שלי (אבל לא ניכנס לזה עכשיו, באמת לא).

הסל של עליקמא הקטן, איירה מרים ברטוב (סבי מצד אבי היה קורא לסבתי החורגת החרוצה והעמלנית "הכושי שלי" (אבל לא ניכנס לזה עכשיו, באמת לא).

*

עוד באותם עניינים

עקרת בית נואשת – על הסמיוטיקה של המטבח של מרתה רוסלר

האישה הוויטרובית – על רבקה הורן

מיצגניות וגיבורים

על שלוש אחיות של עגנון

פינה באוש – אמת או כאילו

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' (ויש גם מוסר השכל)

הגוף העצוב של סינדי שרמן

*

Read Full Post »

הערה מקדימה: "בוא דיבוק!" היא סדרת אירועים בהפקת ובעריכת רועי פביאן ואלה נובק, שבה מוזמנים אמנים מתחומים שונים להתכתב זה עם זה בהשראת נושא נתון. הכללים מאד פשוטים: כל משתתף מקבל טקסט ומתבקש להגיב לו תוך 8 ימים. כל אחד רואה רק את הטקסט של זה שקדם לו. האירוע שבו השתתפתי נוצר בהשראת המסה הנפלאה של ביאליק כיסוי וגילוי בלשון (שפורסמה לפני 99 שנה).

"רשימת השמות" נכתבה לפני חודשים בתגובה ל"העולם עגול", מופע-קול שיצר ג'וזף שפרינצק על פי סיפור הילדים היחיד שכתבה גרטרוד שטיין, על ילדה בשם ורד (rose) השואלת את עצמה "האם היא היתה ורד אילו לא היו קוראים לה ורד".

*

רשימת השמות

1. "האם היא היתה ורד אילו לא היו קוראים לה ורד?" (מתוך העולם העגול, מאת גרטרוד שטיין)

תלוי באיזה יקום היא נולדה. אם היא נולדה באגדה של נורית זרחי למשל, אז לא.

אם היו קוראים לה נניח, קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם*, היא היתה מלכת פיות. שמה היה קובע גם את משקלה; ככה זה כששמך מתחיל ב"קל" ומסתיים ב"גרם". היא לא יכלה להיות טובת לב, כי קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם זה כמו קְרוּאֶלָה דֶה-וִיל, פושטת העורות מ"מאה כלבים ואחד" – קרואלה מלשון cruel עם טוויסט איטלקי, והדֶה-וִיל אינו סתם תואר אצולה אלא פיצול מְצוּרְפָת של devil. כלומר "אכזרה שטן". חנוך ברטוב, המתרגם הראשון של הספר, קרא לה עריצה מַדַיַאש – שׂיכּול של המילה אשמדַי עם טאץ' מדיארי-הונגרי (אם כי, כפי שמעיד ג'יימס ג'ויס, "השטן מדבר בדרך כלל בשפה משלו, שנקראת קַשְׁמְדָאִית, והוא ממציא אותה בעצמו בזמן הדיבור, אבל כשהוא כועס מאד הוא מסוגל לדבר יפה מאד צרפתית גרועה, אף על פי שמי ששמעו אותו אומרים שיש לו מבטא דבלינאי בולט."**).שֵׁם כמו קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם היה קובע גם את מנת המשכל שלה ואת התפריט, כפי שהיא עצמה מסבירה: "לפיות יש שכל כמו לפֵרות, לכן הן אוכלות גבעולי פטרוזיליה, לבבות פרחים וגרגרי סוכר." תזונה קסומה וציורית – מעין קומפוזיציה קטנה של קווי גבעולים ארוכים-ירוקים, לבבות חמודים ותפזורת מתוקה של גרגרים – עם קצת טעם לוואי; האם רק אני מרגישה שיש קרבה צלילית מסוכנת בין "פֵּרות" ל"פָּרוֹת"? יש חשש סתום שהפטרוזיליה כדרכה, תיתקע לַפֵיות בין השיניים, ובינינו – זה לא קצת קניבלי (נוסח אמא של שלגייה) לטרוף לבבות של פרחים?

ובמחשבה נוספת, גם לקָלֶרְדָה דֶה גְּרַם האנורקטי יש טעם לוואי. בחנויות המכולת של ילדותי היו מוכרים לַקֶרְדָה על פי משקל. ואני לא יכולה שלא לשמוע את ה"מאה גרם לַקֶרְדָה" כמין הד מעופש ל"קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם" המלכותי.

*

2. "כשוורד הייתה יותר גדולה שלחו אותה לבית ספר" (מתוך "העולם עגול" מאת גרטרוד שטיין)

כשהייתי קטנה שלחו אותי לבית ספר. כל בוקר היתה המחנכת פותחת את יומן הכיתה וקוראת את רשימת השמות. מאות ואלפי פעמים הקשבתי לטקסט הזה שאיבד כל קשר למציאות והפך לדקלום משונה, לחש-נחש שנחרט לו בתוך המוח. לאט לאט קבלו השמות ההפוכים – קודם שם משפחה ואז שם פרטי – נוכחות משל עצמם. אבל גם כשהפכו אותם בחזרה זה לא עזר.

לקראת הכתיבה ניסיתי לשחזר את השמות והם צפו מיד עם דמויות הילדים; הפרצוף הכמעט נטול שפתיים של "אברם קדוש" – שעות ניסיתי לפצח את הקשר בין הארשת המופמנת הקצת עצובה ומבוהלת שלו, לקדושה, או "שלמה מלכה", למה מלכה ולא מלך? השיבוש הדקדוקי שיגע אותי. הגיחוך הקצת רפוי שלו (כאילו הגומי שמהדק את שפתיו התעייף) מתקשר לי עד היום עם דראג קווינס. ו"מזל גנח" – הו, המזל הגונח שלה היה מין מבוא לשירה, ו"רונן דוד" הגבוה עם היציבה הנוזלית, שהיו לו (לדעת הילדה שהייתי) שני שמות פרטיים שאחד מהם שימש בלית ברירה כשם משפחה; והאילתור הזה התקשר איכשהו לריח של הסוודר הצהוב שלו. ו"דליה קמפו" ששם משפחתה היה במרחק אות משמפו, מה שדווקא התאים בגלל שערה הנהדר, העבות והחלק כמו סרגל נוצץ. ובכל זאת הוטרדתי מן הק' השוֹאתית (השואה היתה אז חלק מהכול), שקירבה את ה"קמפו" לקאפו וגם לקמפ-מחנה.

לשווא חיפשתי את הדמיון בינה לבין "דליה ויצמן", הן היו שונות בתכלית, כמו ש"יפה ביטון" היתה שונה מ"יפה אטיאס" (רק אחת מהן היתה יפה, לאחרת היתה ארשת פראית של חיה לכודה), כמו ש"ורדה סבאון" היתה שונה מ"ורדה אלוש", כמו ש"חנה אפשטיין" היתה שונה מ"חנה בלדינגר", כמו ש"יעקב זילברשמיט" היה שונה מ"יעקב אלגרסי", ו"מזל זנו" מ"מזל גנח" – חקרתי את הזיקות בין הכפיליות בחריצות של מפענח צפנים במלחמת העולם. שלא לדבר על רביעיית ה"תָּמִיוֹת": פרנצוס, הירשל, נאוי ואפרתי. האחרונה החליטה יום אחד שקוראים לה תמרה, ובכך חרגה מהסדרה וגם נשארה בה, מה שגרם לי כאב עמום כמו של נסיכה על עדשה. לתמי נאוי לעומת זאת, קראו גם "קוֹקוֹ בקלאווה", כינוי בן שני חלקים כמו שם ושם משפחה, וכך נבראה לה בדמיוני פרסונת צללים מוחצנת מטורללת ואקזוטית.

והיה גם "רודולף אפללו", שהיה לו כתם לידה קטן על האף. לו הכתם היה גולש עוד קצת הוא היה משווה לו מראה ליצני, ובינתיים הוא פשוט הצדיק את שמו המזמר – אף-לָ-לו. היה לו מזל לרודולף, הוא היה בן ראשון במשפחתו אחרי שורה של בנות. כמה מאחיותיו היפהפיות עם השמות המתנגנים למדו בכיתות שמעלינו. אחת מהן (אלגרה? קורדליה?) גילמה בובה שקמה לחיים בהצגה של החוג הדרמטי, וגם ברודולף עצמו היה משהו שלא מהעולם הזה; בגלריה של הזיכרון שלי הוא לבוש בחליפת קטיפה לילכית ומחייך את החיוך הקל שלו, הקצת מנומנם.

כיתה ג' עם המורה סימה נרקיס. הילדה היחידה שאת שמה איני זוכרת היא זו עם הקשת שצמודה למורה. היא היתה ככל הזכור לי עולה חדשה מצ'כיה שהצטרפה לכיתה לזמן קצר.

כיתה ג' עם המורה סימה נרקיס. הילדה היחידה שאת שמה איני זוכרת היא זו עם הקשת שצמודה למורה. היא היתה ככל הזכור לי עולה חדשה מצ'כיה שהצטרפה לכיתה לזמן קצר (ובמחשבה נוספת, אולי זאת בכלל ת"פ ביום משונה).

*

3. "בכל מקום היו / אנשים נשים נחשים יונים נמלים נמרים שפנים ינשופים חתולים ילדים" (מתוך העולם העגול, מאת גרטרוד שטיין)

לבני הבכור קוראים נמר. קראתי לו כך בגלל "גיזְלְהֶר הנמר" של אלזה לסקר שילר ובגלל נמר מכונף משטיח סיני, שצחוקו הצוהל הזכיר לי את צחוקו של אהובי. הופתעתי מהמהומה שזה חולל; תינוק לא יכול לקרוא לעצמו בשם, אז הוריו ממלאים את מקומו. אבל זה ממילא זמני, עד שיעמוד על דעתו. אם לא ימצא חן בעיניו, נקרא לו יוסי או מה שירצה, הסברתי. זה לא הרגיע את המתנגדים. מישהי טענה שצריך לאסור את זה (או אותנו?). ואז הגיע מכתב מיפן. ידידי הדס עפרת למד שם באותה תקופה גילוף מסיכות נוֹ ובובות בּוּנְרָקוּ. הוא ועמליה אישתו כתבו: "נמר שמשחק עם פרפר – מוטיב קבוע במחזות הקָבּוּקי. שניהם רכים, עדינים, שקטים ונועזים – כל אחד בדרך אחרת."

*

* קלרדה דה גרם היא דמות מתוך "טינקרטנק" של נורית זרחי. מבוסס על פוסט שכתבתי על הספר.

** מתוך "החתול והשטן" מאת ג'יימס ג'ויס, בתרגום (שפתיים יישק) של אברהם יבין, עם עובד 1981

*

"הליצן העצוב", נמר גולן (בן 5)

"הליצן הבוכה", נמר גולן (בן 5)

.

וכמה מילים לסיום:

"הליצן הבוכה", כך נקרא הציור שלמעלה.

הוא צויר על ידי בני נמר לפני שנים, אבל מתמצת איכשהו, לפחות בשבילי, את המציאות העכשווית.

הרשימה שלמעלה נכתבה בימים של שקט.

אני מדביקה אותה כמו חלון על קיר הממ"ד.

*

עוד באותם עניינים

על "הבוהמה הביתית" של אפרת מישורי

הז'ונגלר

מאחור את ממש כמו מלפנים

געגועים לגופה של העברית

כשהמילה תהפוך לגוף

אהרונינג, חולמינג, טהורינג, נעלמינג, האם שמתם לב שבעברית אין הווה?

הה"א הלאומית

*

Read Full Post »