Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גיבורות ילדות’

[פוליאנה תולה מנסרות בדולח על חלונו של מר פנדלטון החולה]
חדר המיטות המפואר אך המשמים ההוא הפך לארץ האגדות. כולו היה מלא בכתמים מרצדים של אדום וירוק, סגול וכתום, זהוב וכחול. הקיר, הריצפה והרהיטים, אפילו המיטה עצמה, הוארו ברסיסים מבליחים צבעוניים.
"אוה, אוה, אוה, כמה יפה!" לחשה פוליאנה; אחר כך פרצה לפתע בצחוק. "אני פשוט חושבת שהשמש בכבודה ובעצמה מנסה לשחק במשחק, אתה לא חושב?" …
"אני חושב שהמנסרה הכי נהדרת מכולם זו את בעצמך, פוליאנה."

תזכורת עלילתית: פוליאנה, בתו של כומר חסר-כל מצפה לבובה שאמורה להגיע במשלוח צדקה. במקום הבובה מגיעים קביים קטנים. הילדה פורצת בבכי ואביה מנחם אותה בעזרת "משחק השמחה". יש רק כלל אחד במשחק: בכל מצב ולו הקשה ביותר (למשל קביים-במקום-בובה) צריך למצוא סיבה לשמוח. בגיל אחת עשרה פוליאנה מתייתמת מאביה ונשלחת לגור עם דודה פולי העשירה, המנוכרת והקפוצה. לאט לאט כובשת היתומה העליזה את לבם של כל תושבי העיירה. ודווקא אז, כשהכל מתחיל להסתדר פוליאנה נפצעת בתאונה. אנשי העיירה מתחילים לשחק ב"משחק השמחה" כדי להצהיל את רוחה, ותוך כדי כך הם עוזרים בלי משים לעצמם: העצב והמדנים נעלמים, יתום קטן מוצא בית, ודודה פולי שבורת הלב (כמסתבר) מתאחדת עם אהובה משכבר הימים.

"אז את רואה יקירתי, רק את עשית את זה. כל העיירה משחקת במשחק. וכל העיירה מאושרת יותר, וזה נפלא – והכל בזכות ילדה קטנה אחת שלימדה את האנשים משחק חדש – ואיך לשחק בו." (דודה פולי ליד מיטת חולייה של פוליאנה)

ילדים חושבים שהעולם כולו תלוי בהתנהגותם. בדרך כלל זה נגמר במפח נפש וברגשי אשם: לו רק הייתי ילד טוב, חושב ילד שהוריו התגרשו, הם לא היו נפרדים… "פוליאנה" מממש את הפנטסיה במלוא עוצמתה המגלומנית; מגע הקסם של הגיבורה הקטנה הופך כל ייאוש לשמחה, כל קור לאהבה. ולא מדובר רק במשפחתה הקרובה. פוליאנה מושיעה עיירה שלמה, על כל גלמודיהָ, מנודיהָ ונרגניהָ חשוכי המרפא.

"אבל אתה רגזן רק כלפי חוץ – בפנים אתה בכלל לא רגזן!" (פוליאנה למר פנדלטון)

וזו לא רק הפנטסיה של הילדים שמתממשת, אלא גם הפנטסיה של המבוגרים: לא משנה כמה אתה חמוץ ומיזנטרופי, עמוק בתוכך חבוי לו איש טוב וחם. העיניים התמימות של הילדה יבחינו בנסיך מבעד לקרפד ולבה הטהור ימיס את קליפתו המכוערת.

הרעיון הזה כבר מצא למעשה את ביטויו המושלם כמעט שלושים שנה קודם לכן, בספרה של פרנסס הודג'סון ברנט "לורד פונטלרוי הקטן". גיבור הספר, ילד מלא חן תמימות ואהבה, הופך את סבו העשיר השנוא והאנוכי לנדבן מלא אהבה.

אלא שיש גם כמה הבדלים מהותיים בין לורד פונטלרוי לפוליאנה; פונטלרוי הוא ילד מושלם בעל קסם מוּלד וטבעי. לא כן פוליאנה – לא מבחינת המראה החיצוני (ואל תניחו להיילי מילס לבלבל אתכם. הילדה שבספר אינה יפהפיה, היא "שמחה" שאין ראי בחדרה, כך לא תוכל לראות את הנמשים שלה) ולא מבחינת האופי. "אופיה" של פוליאנה הוא תוצאה של "טכניקה" נלמדת (הקרויה אמנם משחק כדי לחמם ולהמתיק את התרופה). זהו סוג בסיסי של חשיבה חיובית שכל אחד יכול לתרגל. מתחת לעטיפה הסיפורית "פוליאנה" הוא בעצם ספר הדרכה עצמית, וזה חלק ניכר מקסמו ומן הפיתוי הגלוי שלו. זה עבד גם עלי בתור ילדה ואפילו בתור נערה. ומי שרוצה לנצור ולשמר את הקסם הזה, טוב יעשה אם יחדל לקרוא עכשיו.

היילי מילס כפוליאנה

לורד פונטלרוי הוא פנטסיה. אבל ב"פוליאנה" יש קו מאד ארצי המיוצג על ידי ננסי המשרתת. לננסי יש כמה תפקידים בסיפור: בצד התפקיד המסורתי של המשרתים בקומדיה – לתקוע סיכות בבלון הנפוח של האדונים – היא גולשת פה ושם למעין מקהלה יוונית של איש אחד, המשקיפה מרחוק על המתרחש, אבל יותר מכל היא נציגת הקוראים: ננסי היא העוגן של הספר; שילוב של שכל ישר, חום ואמינות מוסרית. היא מבטאת את חרון אפם של הקוראים מול היחס המחפיר שלו זוכה פוליאנה, ומשמשת לה תחליף אם עד שדודה פולי תשיל את קליפתה. ננסי עריבה לאמיתותו של הסיפור. שתי רגליה נטועות עמוק במציאות. נוכחותה שוללת קריאה פנטסטית שלו.

קחו למשל, לשם השוואה, את בּוֹסֶה גיבור "מיו מיו" של אסטריד לינדרגן. בוסה כמו פוליאנה הוא יתום שהוריו המאמצים מתעמרים בו. ערב אחד, כשהוא יושב לבדו בחורשה, הוא מגלה שהוא בנו האהוב של מלך ארץ מרחקים. הוא עובר הרפתקה מפחידה ונהדרת, ובסופה, אחרי שהוא חוזר ומתאחד עם אביו המלך, הוא אומר שייתכן שדודתו המאמצת חושבת שהוא עדיין בחורשה, שהוא משחק בבקבוק ריק או באיזו פסולת אחרת ומסתכל בחלונות המוארים של משפחות שאוכלות ארוחת ערב… אבל היא טועה, כי הוא נמצא בארץ מרחקים בין צפצפות כסף מרשרשות, עם אביו המלך, וכן הלאה. ככל שבוסה מפליג בתיאורים של איפה הוא כן ואיפה הוא לא, ככל שהוא מבטיח ומשכנע, הולכת הפנטסיה ומתפוגגת, התפרים נחשפים, והלב (של המבוגר שקורא את הספר, וגם של הילד שמרגיש משהו, אי אפשר לא) הלב נקרע.

לא כן "פוליאנה". האופטימיות של הספר היא קצת עבה ורעשנית. אין בה כל שבריריות או איכות מתעתעת של פנטסיה.

"ובכן, בשם אלוהים! אני לא יכולה לראות שום דבר בקביים שיכול לשמח; מה זה משמח לקבל זוג קביים כשרצית בובה?"
פוליאנה מחאה כפיים.
"יש בהם משהו, יש משהו," קראה בגיל. "אבל גם אני לא יכולתי לגלות בהתחלה, ננסי." היא מיהרה להוסיף בכנות. "אבא היה צריך לומר לי."
"ובכן, אז עכשיו נניח שאת תספרי לי." ננסי כמעט זעמה.
"רגזנית אחת! כן, פשוט להיות שמחה מפני שאת לא – זקוקה להם!" צהלה פוליאנה בתרועת ניצחון.

יש קטע כזה ב"הקמצן" של מולייר שבו משכנעת הסרסורית את הקמצן שהכלה הענייה תזַכּה אותו בהכנסה של שנים עשר אלף ליברות בשנה. בכובד ראש היא מחשבת את כל המאכלים שהנערה לא תאכל ואת כל השמלות והתכשיטים שלא תרכוש.

השמחה על הקביים-במקום-בובה רק מפני שלא צריך אותם, מזכירה לי את ההיגיון האבסורדי של המעמד הזה. השמחה שהכומר מציע היא מכנית ותלושה ומופרכת כמו הסכום שאליו מגיעה הסרסורית. היא הופכת את גיבור השימחה לדמות בסרט מצויר שממשיכה ומדלגת בשמחה לאוויר שמעבר לצוק בלי להבחין בתהום הנפערת מתחתיה. הדילוג תלוי באשלייה. ברגע שאת מגלה את החסך את צונחת ישר לתוכו.

מרי פיקפורד כפוליאנה

יש רגע אחד שבו מכיר הספר כביכול, במגבלות השיטה. זה קורה בשלב מאוחר יחסית: פוליאנה המשותקת אינה מסוגלת לשמוח בפציעתה. היא אינה מסוגלת לשחק במשחק. הנתק הזמני הזה בין הרגש לתודעה אינו משמש להתבוננות, אירוניה או כל מורכבות אחרת, אלא מגויס כל כולו כדי לסחוט דמעות; סיפור השמחה-שאת-לא-זקוקה-לקביים הוא הסיפור המכונן של הספר. הוא מוזכר שוב ושוב, וכולנו – תושבי העיירה וקוראים – בקיאים בו. השמחה נולדה מאי-הצורך בקביים, ועכשיו שהגיבורה הקטנה זקוקה להם פתאום כולנו מאבדים את עשתונותינו. מסתבר שהקביים היו בעצם האקדח של צ'כוב, זה שמופיע במערכה הראשונה ויורה באחרונה.

[הפסוקים העליזים]
"ובכן, כך אבא היה קורא להם," היא צחקה. "התנ"ך בטח לא קרא להם כך, אבל אלה הפסוקים שמתחילים ב'שימחו בה' או 'גילו מאד' או 'הרנינו' וכל זה. אתה יודע – יש המון כאלה. פעם, כשאבא שלי הרגיש רע במיוחד, הוא ספר אותם. הוא הגיע לשמונה מאות."

ברשימה קודמת שפרסמתי בסדרה, ניסה מגיב יקר להשוות בין גילגי לפוליאנה. אבל מעבר לנמשים ולצמות גילגי אינה פוליאנה. גילגי היא ליצן, כמו הרפו מרקס. את המשחקים החתרניים שלה היא ממציאה כל זמן בעצמה.

לא כן פוליאנה. יש לה רק משחק אחד שאותו למדה מאביה, הכומר (בעל לב החב"דניק). קודם טענתי שזה לא משחק אלא שיטת הדרכה, אבל לאור המקור הדתי המפורש זה אפילו יותר קיצוני: פוליאנה אינה משחקת, היא מטיפה. פוליאנה אינה גילגי ולא הרפו מרקס, אלא ישו קטן ומנומש הגואל את אנשי העיירה. פוליאנה היא "השיה הקטנה" כפי שננסי המהימנה קוראת לה לאורך כל הספר: "שיה" כמו השה הקדוש, כמו "שה האלוהים הנושא את חטאת העולם". כלומר ישו כפי שתואר בפי יוחנן המטביל.

זאת ועוד: פציעתה של פוליאנה היא נקודת המפנה בעלילה. הכאב כמו מוסיף למשחק את המרכיב החסר של החסד והופך את פוליאנה למחוללת ניסים של ממש: היא מרפאת אלמנות מייאושן, מחזירה בתשובה אישה סוטה ("אישה צעירה מסוימת בעלת לחיים בצבע ורוד בלתי רגיל ושיער צהוב מוזר; אישה שנעלה נעלי עקב גבוהות וענדה תכשיטים זולים; אישה צעירה שהעלמה פולי הכירה היטב אותה ואת השם שיצא לה") ומאחדת אותה עם משפחתה. היא גורמת לזקן קמצן וגלמוד לאמץ ילד, מאחה את הלבבות השבורים של דודתה ושל דוקטור צ'ילטון, ואפילו מחזירה את כומר העיירה אל דרך הישר.

פוליאנה היא הילד הקטן שהפך את לבו של הענק האנוכי בסיפורו של אוסקר וויילד. לקראת מותו של הענק חוזר הילד ונגלה תחת עץ זהב עם פרות כסף ופרחים לבנים. הענק ממהר אליו ומבחין שכפות ידיו וכפות רגליו נקובות במסמרים. "אלה הם פצעי האהבה" מרגיע אותו הילד המופלא. "אתה הנחת לי פעם לשחק בגנך, היום אקח אותך אל גני שלי, גן העדן."

"אוה, אבל זה [המשחק] לא משונה – זה נחמד," טענה פוליאנה בהתלהבות. "ואנחנו שיחקנו כך תמיד מאז. וככל שזה יותר קשה, כך גדול יותר התענוג כשיוצאים מזה."

גם אבא שלי היה כומר כזה (הוא עדיין ישנו, ה"היה" מתייחס למקום שלו בילדותי) בעל לב של חב"דניק. הדת שלו היתה הציונות. היא היתה המקור המוחלט לשמחה ולגאולה. וכיוון שזר לא יבין זאת, אספר כאן את מה שסיפר לי יותר מפעם אחת: פעם, באיזו מלחמה, הוא הגיע לביקור אבלים במעברה. הבן נפל בקרב. בני המשפחה בכו. הנשים זעקו ויללו. המהומה היתה גדולה, ופתאום קמה הסבתא וקראה: "יהודים, מה אתם בוכים? תשמחו! הילד לא נרצח. הוא מת בקרב, בשביל המדינה!" ובמקום הזה היה אבי נאנח בהערצה, על הסבתא "שהראתה להם."

ועוד סיפור קטן. קטנטן (על האבסורד של המשחק): כשהייתי בגן ילדים היה לי שיער קצר ומקורזל. כשסירקו אותו הוא הזדקר לצדדים כמו בלורית השיבה המפורסמת של מנהיג מסוים. יום אחד הגעתי הביתה בוכיה: הילדים קראו לי בן גוריון. אבי אמר שזאת מחמאה, בן גוריון הוא איש דגול.

כשהייתי קטנה אהבתי את פוליאנה. קניתי את הספר לידידי כדי לחצוץ בינם לבין צערם. כשגדלתי גיליתי את התרמית. פוליאנה בגדה בי. במקום ההעצמה המובטחת היא נתנה לי טכניקה חלולה. פוליאנה ניצלה את תמימותי. היא חדרה לתוכי כגייס חמישי מטעם אבי. ועל כך קשה לי לסלוח. כי פוליאנה לא היתה סוכרייה סנטימנטלית נהדרת כמו הלורד הקטן. זה היה ספר חינוכי שמלמד אותך להשלים עם גורלך.

*

עוד גיבורות ילדות בעיר האושר:

 

עוד על ילדותי – לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

Read Full Post »

תקציר (למי ששכח)
ערב חג מולד. מוכרת גפרורים קטנה, רעבה ויחיפה, מחפשת מחסה מן הקור. היא מדליקה גפרור כדי להתחמם ומדמיינת תנור נחמד עד שהוא כבה, הגפרור השני הופך את קיר הבית לשקוף; אווז צלוי מקפץ מן השולחן, הסכין ומזלג עדיין נעוצים בגבו, אבל לפני שהוא מגיע לילדה – כבה הגפרור. לאורו של הגפרור השלישי היא רואה עץ חג מולד שאורותיו הופכים לכוכבים, ואורו של הגפרור הרביעי מזַמֵן את סבתה האהובה. היא מדליקה את כל הגפרורים כדי שהחיזיון לא ייעלם ועולה השמיימה בזרועות סבתה. כלומר מתה.

"מוכרת הגפרורים הקטנה" היה אחד הסיפורים האהובים עלי בילדותי.
כשגדלתי הוא הפך להצגה הראשונה שלי למבוגרים. זה היה קצת אחרי מותה של סבתי האהובה ציפורה נאמן. המופע שהתרחש סביב שולחן גדול מכוסה במפה צחורה, היה מעין טקס שערכתי לזכרה.
כמה מחשבות על הסיפור, על ההצגה ועל הילדוּת.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור על חפצים, על הניגוד בין החפצים שחסרים לגיבורה: נעליים, תנור, עוף צלוי, עץ של חג המולד, ובין הגפרורים שהיא מנסה למכור ללא הצלחה.
אלא שדווקא הגפרורים העלובים מתגלים כחפצי קסם המסוגלים למלא את משאלותיה ולהעביר אותה, בסופו של דבר, לעולם שכולו טוב.
גיבורת הסיפור אינה נזקקת לסופת ציקלון כמו דורותי של ארץ עוץ, או לארון מעילי הפרווה המוביל לנרנייה. די לה בצרור גפרורים. הצרור הדל הוא מעין "חפץ מעבר" (בספרי הארי פוטר – חפץ עלוב כמו נעל ישנה או פחית מעוכה שאיש אינו שם לב אליו ואשר נטען בקסם שיכול להעביר אנשים רבים ביחד ממקום למקום) שבאמצעותו היא עוברת מאפלה לאור גדול.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור על דמיון, על עוצמתו ועל מגבלותיו. "אני רומנטיקן מר מאד," כתב פעם נתן זך. אנדרסן העני והבודד נעזר בדימיון והתרסק שוב ושוב אל תוך המציאות. יש לא מעט מרירות באופן שבו הוא מתאר את ההתנגשויות האלה; בין אם זו האם החורגת ב"ברבורי הבר" – שממלאת את צלחותיהם של הנסיכים בחול ומורה להם לדמיין שאלו מגדנות, ובין אם זה הילד המרגיז מ"בגדי המלך החדשים", שגוזל מן המלך את נחמות הדמיון והאשלייה העצמית, וקובע – בשם המציאות – שהוא עירום.
המעשיות של אנדרסן הן כרוניקה של קיום חצוי – רגל פה (במציאות) ורגל שם (בדמיון). ב"מוכרת הגפרורים הקטנה" משחקים הדמיון והמציאות בהורדות ידיים ולא ברור מי גובר על מי: הדמיון שמפצה בנדיבותו על כל מחסורה של הילדה או המציאות שמצליחה לגזול ממנה גם את צרור הגפרורים ואת נשמת חייה.

בהצגה שלי היתה מוכרת הגפרורים מצוירת על קופסת גפרורים ענקית שבה אוחסנו הגפרורים והחזיונות, המציאות והדמיון.

קופסת הגפרורים הענקית שעליה צויירה הילדה. על הראש רואים את קצה המגדל שאני חובשת שבתוכו היו השמיים והסבתא.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור על מזג האוויר, על יופיו ועל אכזריותו הלא מכוונת. השלג הצחור והחגיגי צובע את עורה של הגיבורה בכחול וארגמן. בהצגה שלי השלג נתן לה גרביים כחולים. "בהתחלה הם נראו לבנים, אבל כשנגעו ברגליה הכחילו". אבל ככלל – הגשם והברד של ילדותי החליפו את החורף הצפוני של אנדרסן:
כשהתחלתי לעצב את ההצגה היה לי דימוי של ענן גשם כמסרקה. רציתי 'לסרק' את גופה של הילדה בגשם; הענן עצמו, חשבתי, יהיה חלקה המעוטר של המסרקה, ופסי הגשם המלוכסנים ייזדקרו ממנו כמו שיניים ארוכות ודקות. הדימוי נוצר בעקבות המסרק המורעל של שלגייה ומסרקות הברזל שבהם סירקו את הרומאים את בשרו של רבי עקיבא. זה עשה עלי רושם עז בילדותי, מכשיר היופי שהפך למכשיר עינויים.
ניסיתי לעצב מסרקות גשם מכל מיני חומרים וזה לא הסתדר. בסוף הן נכנסו לטקסט של ההצגה: "הגשם סירק אותה. הוא החזיק אותה בין ברכיו הרטובות, שלא תזוז יותר מדי." ובאשר לברד:

היא נוסעת ברחוב
על סקטים של כפור
ותופרים לה שמלה של חורף
עם כפתורים מברד טהור.

"והנה אירע פעם בימי נעוריו של אינגמר הגדול, שביום שבת באמצע הקיץ גמרו הוא וידידו אינגמר החזק מוקדם את עבודתם. הם לבשו את בגדי השבת שלהם, וירדו אל כפר האיפרכיה, לבלות את הערב בנעימים."
הכהן עצר בדיבורו וישב חרישי ומהרהר. "יכול אני לתאר לעצמי, כי גם הערב היה ערב נהדר, שקט לגמרי וצח, ערב כזה שבו השמיים והארץ נראים מחליפים את צבעיהם, כך שהשמיים כאילו נעשים ירוקים-בהירים, והארץ מתכסה בערפילים קלים, המשרים על כל דבר נוגה לבן או תכלכל.
"אבל כשירדו אינגמר הגדול ואינגמר החזק למטה וחפצו לעבור את גשר הנהר, דומה היה עליהם כאילו מישהו קורא להם שירימו את ראשיהם ויביטו למעלה. הם עשו כן, ויראו את השמיים ממעל פתוחים לפניהם. כיפת השמיים כולה היתה מוזחת הצידה כווילון והשניים עמדו אוחזים יד ביד והביטו פנימה לתוך תפארת השמיים."
מתוך "ירושלים" מאת סלמה לגרלף

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור נוצרי
ילדה קטנה ובודדה קופאת למוות בערב חג המולד. קשה לתאר ניגוד גדול יותר בינה לבין האנשים הספונים בבתיהם. ובכל זאת, כשהניגוד אמנם מודגש בסוף הסיפור, זה קורה דווקא בכיוון ההפוך: האנשים החולפים
על פני הגופה הקפואה – אלה שהתפטמו באווזים ליד אילנות החג המקושטים שלהם – אינם מתארים לעצמם "מה נפלאים הדברים שראתה, ולאיזה זוהר נכנסה עם סבתה, ביום הראשון של השנה."
ברגע בו קופאת הלילדה למוות/עולה השמיימה בזרועות סבתה, מתלכדים הסבל והיופי למקשה אחת.
היסורים, כמו בנצרות, הם המפתח למלכות שמיים.

את קופסת הגפרורים הענקית של ההצגה עשיתי מזכוכית. כלומר – הקופסא החיצונית היתה מזכוכית, ועליה צויירה מוכרת הגפרורים בצבעי ויטראז'. על הקופסא הפנימית הלבנה, שורטטה אותה דמות בדיוק, בעיפרון. כשקופסת הגפרורים היתה סגורה התלכדה דמות העיפרון עם דמות הויטראז'. אבל בכל פעם שפתחתי את הקופסא כדי להוציא מתוכה את הגפרור ואת החיזיון שעורר, הן ניתקו זו מזו. הדמות הפנימית המשורטטת בעפרון, התרוממה וכמו ריחפה מעל לדמות הצבעונית. עם כל גפרור, נפתחה הקופסא קצת יותר, ו"נשמתה" של מוכרת הגפרורים התרחקה מגופה עד שניתקה ונישאה למעלה בזרועות סבתא-מריה.

איור של בתיה קולטון (מתוך "חפץ לב") באמצע – הקופסה פתוחה מעט והנשמה מתרוממת מעל לילדה

באיקונוגרפיה הנוצרית מסמלים חלונות הויטראז' של הכנסייה את בתולי מריה: כשם שהאור חודר מבעד לזכוכית מבלי לשבור אותה, כך הרתה מריה מבלי לאבד את בתוליה.

ועם זאת – לחפצים הקטנים והקסומים של ההצגה לא היה קשר לנצרות, אלא למה שחברתי עינאל כינתה פעם פטישיזם של ילדוֹת; תשוקתן של הילדות לזוהר, לסמליות, לעולם קטן, היא גירסה צעצועית של קתוליות.

מוכרת הגפרורים הקטנה היא מעשייה לחג החנוכה
הפן הנוצרי של הסיפור לא נשא חן בעיניהם של כמה מן המתרגמים לעברית. הברוטלי מכולם הוא ה"עיבוד חדש ועריכה חינוכית" של הוצאת א. זליקוביץ, שבו הופך ערב חג המולד לערב חורף רגיל, האווז הצלוי הופך לפרוסת לחם לבנה מרוחה בחמאה, וגם הסוף משופץ: הילדה מתעוררת בביתה של אישה אמיתית "יפה וטובת לב כמו סבתא שלה". "האין זה חלום?" היא ממלמלת. לא ילדתי הנחמדה, עונה האישה שאף היא סבתא, ומספרת לה כיצד הצילה אותה ממוות כדי שתחיינה יחד "תמיד תמיד". הילדה שוקעת בשינה עמוקה כשבת צחוק של אושר על פניה.
ובלי קשר לדוגמא הגרוטסקית – דומה שאי אפשר לעקור את הנצרות מן הסיפור מבלי להרוג אותו. זה ברור כשמש, עד שקוראים את תרגומו של דוד פרישמן (ראשון מתרגמי אנדרסן לעברית והנפלא שבהם). "הנערה הקטנה עם עצי הגופרית", כך הוא קרא לסיפור, ובסוגריים קטנים הוסיף: לחג החנוכה.
פרישמן מצליח להמיר את חג המולד בחנוכה מבלי לפגוע בסיפור. הנס הזה מתאפשר מכמה סיבות: ראשית – ההסתייגות של פרישמן מהנצרות אינה אידיאולוגית אלא מעשית. הוא חושש שהזרוּת תפריע לקוראיו הקטנים והגדולים להתמסר לסיפור. הנצרות בשביל פרישמן היא "פרט טכני", העיקר הוא הליריות. אנדרסן שלו הוא מבוא לשירה, צֹרי הכרחי לנפשם השכלתנית, העקומה והמיובשת מפלפולים, של ילדי ישראל. ולפיכך הוא לא מסיר את הנצרות כמו שמסירים גידול. הוא פשוט מתרגם את חג המולד ליהודית: הוא מתבונן בחנוכיה מבעד לסיפור, ומגלה שהיא בעצם "עץ של אורות" שיכולים להפוך לכוכבים.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא טקס אשכבה
אין אקשן ב"מוכרת הגפרורים הקטנה". הסיפור קפוא כמעט כמו הגיבורה שלו. הוא מפשיר מעט בכל פעם שהיא מדליקה גפרור, ורק כשצרור של גפרורים בוער אכן קורה משהו: היא מתה.
הילדה עצמה היא לגמרי סטטית למעט התנועה הקטנה החוזרת של ההצתה וההִתרפות של המוות בסופו. גם החזיונות שהיא רואה הם למעשה תמונות חיות המופיעות בסדר מופתי: גפרור-חיזיון, גפרור-חיזיון יותר גדול, וכן הלאה עד לשיא. הסדר והסטטיות נותנים תחושה של טקס. זה לא סיפור, אלא טקס אשכבה שהילדה עורכת לעצמה.

מגדל השמיים ירד מראשי והפך לעריסה. בתמונה על המסכה – סבתא שלי.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא הסיפור עלי ועל סבתא שלי
סבתא שלי לא היתה חולה או משהו. לילה אחד היא קמה ונפלה. הפצע ברקתה לא דימם. הרופא אמר שמתה לפני שהגיעה לרצפה. קודם מתה ורק אחר כך נפלה. כמה ימים לפני מותה היא כיבסה את הווילונות וסידרה את הארון, "שאם אמות, לא יגידו שהייתי צ'פצ'ולה," היא אמרה. אולי ניחשה משהו וניסתה להכין אותי. אני זוכרת שצחקתי בגלל המילה המשונה הזאת, צ'פצ'ולה, שמובנה, כפי למדתי מאוחר יותר, בחורה מוזנחת. כמה ימים לאחר מכן היא קמה בלילה ונפלה.
סבתא שלי לא היתה אומרת רעות על אנשים. לכל היותר היתה מלגלגת עליהם ברוח טובה. במקרים חמורים במיוחד היא היתה אומרת בקוצר רוח "הוא לא היה צריך לעשות את זה". וזהו. "את לא היית צריכה לעשות את זה," אני אומרת לה לפעמים. ללכת ככה, מבלי להיפרד.
כשהודיעו לי על מותה היא כבר לא היתה בבית. נסעתי לבית ההלוויות להיפרד ממנה. איש שמנמן לבוש בז'קט שחור מרופט מחברה קדישא הוציא אותה מהמקרר ועקב אחרי בעצבנות. היא כבר היתה בתכריכים עד כמה שאני זוכרת, אבל פניה היו גלויים. היא חייכה במתיקות. נישקתי אותה על אף מחאותיו הנמרצות של הז'קט. היא היתה קרירה ורכה.

סבתא שלי היא הגיבורה הראשית של "אסור לשבת על צמות", וגם ב"בנות הדרקון" היא מופיעה בתפקיד אורח, בתור הסבתא הגדולה של צילה (ראו בוקסה). רק ב"טבע דומם" היא לא מופיעה. אולי משום כך זהו ספרי העצוב ביותר.

בילדותה היתה צילה כרוכה אחרי סבתהּ, וגם אחרי מותה של הזקנה הקשר לא נפסק. הן המשיכו להתראות בביתה של הסבתא. במציאות נהרס הבית ואחֵר נבנה במקומו, אבל הוא בעצם עבר לשמיים. כפי שצילה גילתה בשנתה. הוא היה לגמרי שלם וצבוע בתכלת מבפנים ומבחוץ. וסבתא של צילה הסתובבה בו ועשתה את כל הדברים שהיתה רגילה לעשות; היא בישלה וכיבסה, שיחקה עם עצמה בפַּסְיַאנְס, עמדה בחלון או השתרעה על הספסל המיועד לאורחים. צילה היתה בת חמש כשהסבתא נפטרה. ובמשך השנים היא התבגרה והפכה לנערה ולאשה, אבל הסבתא לא המשיכה להזדקן. הזמן לא כופף את קומתה ולא כיווץ את פקעת הכסף של שערה ולא צימק את חיוכה. רק דבר אחד בכל-זאת קרה: הסבתא המשיכה לגדול. היא נותרה בדיוק כפי שהיתה, רק המידה השתנתה. הפער בין השתיים נשמר. הסבתא עדיין יכלה לערסֵל את צילה בזרועותיה כאילו היתה פעוטה בת חמש. וגם הבית וכל מה שהיה בו – הספסל המיועד לאורחים, לוח הכביסה, קלפי הפסיאנס וכלי המטבח – גדלו איתה.
(מתוך "בנות הדרקון")

האם מוכרת הגפרורים היא גיבורת ילדות? אני לא בטוחה. היום קשה לי לקבל את הפסיביות שלה. אבל אם אני מנסה להבין מה נגע לי כל כך – זו העוצמה שבה הסיפור ביטא את חוסר האונים שלי כילדה. לא משום שקפאתי מקור מחוץ לבית ("באופן הזה לא ענש אותי אלוהים", כמו שאומר אינגמר בן אינגמר ב"ירושלים" של סלמה לגרלף), הנסיבות היו אחרות. אבל "מוכרת הגפרורים הקטנה" הוא פשוט הסיפור האכזרי והמרוכז מכולם על חוסר האונים הילדותי. כי העולם שייך למבוגרים: לילדים אין כסף, או כוח, או ידע, אין להם יכולת לפעול, ואם המבוגרים לא באים לעזרתם, נותר להם רק לדמיין.

בתור ילדה לא החשבתי את "מוכרת הגפרורים הקטנה" לסיפור עצוב. סבל וסכנות נכחו ברוב המעשיות, מה שקבע היה הסוף. ואני האמנתי לילדה וקצת התקנאתי בה, כי לעלות השמיימה בזרועות סבתי – היה אושר ועושר שאין כמותו.

*

נ. ב. קראתי עכשיו מה שכתבה אלזה לסקר בזיקנתה, כששוטטה ברחובות ירושלים כמשוגעת שילדים זורקים עליה אבנים:

אם אמות אי שם בשולי הדרך, אמא יקרה, את תבואי ותשאי אותי אל שמי התכלת. אני יודעת, כי נגעו ללבך הריחוף הבודד שלי ומשחק התקתוק של לבי…

 

עוד על ילדותי
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

על מציאות ודמיון
אה, אה, אה, אה!

עודגיבורות ילדות באתר זה: המוצא של הילדה אילת (עם השמשייה הכחלחלת), גילגי או פנטסיית היתמות, מה למדתי מפצפונת של אנטון (או סופי קאל של הילדות), פוליאנה ואני
גירסה מקוצרת מעט של הרשימה התפרסמה ב"הפנקס" (מגזין אינטרנטי חדש העוסק בניתוח ספרות ותרבות ילדים)

Read Full Post »

הילדה אילת, מאת קדיה מולודובסקי
מיידיש: נתן אלתרמן

בוורשה, בפרוור נידח,
ביצה, חצר ובית שח.

שם גרה הילדה אילת
ויש לה שמשיה כחלחלת.

האב נפח שחור מפיח,
האם ידיה לא תניח.

הגג רעוע וגוחן
ומתחתיו ציפור בקן.

לבית ארובת עשן.
מיטה בבית ושולחן.

וצלחות, סירים ומים לכביסה
וגם תינוק בעריסה.

והילדה אילת
עם שמשיה כחלחלת.
כבר בחורה בת שש
עם תלתלים כאש.
ובחוץ אור לרוב
והחול צהוב.

ללוש עוגות בחול יוצאת היא.
לכל החברות קוראת היא.

קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות.

וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח:

-הביתה חיש!
צריך שיר ערש לזמר לאח,
צריך לשטוף סירים וכלי-מטבח.

צריך לשאוב דלי מים,
צריך לתלות כתונת וגרביים.
ובולבוסים צריך לקלוף,
והרצפה צריך לשטוף,
לקרוא מעט בטעם,
לכתוב מעט בטעם,

זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

יוצאת אילת להביא דלי מים,
לתלות כתונת וגרביים.

רואה היא:
אווזים הולכים.
מרת אווזת מהלכת,
שורה של אפרוחים נמשכת.
כנפיים – לובן צח,
רגליים – אודם עז,
וגם הפתי האווז.

פותחת לה אילת
שמשיה כחלחלת,
ובית לה וגג
ואווזים לה למשחק.

רוצה אילת עם האווזים לנדוד,
עד שהיום יחשיך מאד מאד.

קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות.

וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח:

-הביתה חיש!
היום לא חג!
יש לבשל את המרק,

צריך קיסמים עוד לבקע,
צריך את התינוק לנענע,

וקטניות צריך לברור,
וחיתולים צריך לצרור,

וקצת לקרוא בטעם,
וקצת לכתוב בטעם,
זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

הולכת איילת עצים לבקע,
את התינוק לנענע.

רואה היא:
ציפורים עפות.
סידרו שורה כמו רכבת במרום,
ועליהן – גבוה! – אווירון.

ציפורים קטנטנות,
כנפיהן לבנות,
וענן על הכל,
כעשן כחול.

פותחת לה אילת
שמשיה כחלחלת,
ובית לה וגג
וציפורים לה למשחק.

רוצה אילת עם הציפורים לנדוד,
עד שהיום יחשיך מאד מאד.

קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות.
וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח:

– הביתה חיש!
חוטים צריך עוד להשחיל,
וטלאי צריך עוד להטיל,

וקישורים צריך לקשור,
וכפתורים צריך לתפור,

וקצת לקרוא בטעם,
וקצת לכתוב בטעם,
זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!

הולכת אילת קישורים לקשור,
כפתורים לתפור.

פתאום פוצחים הכפתורים בשיר
ומתפזרים על פני העיר.

וכל כפתור הוא כבר גלגל.
וגלגלים עפים במעגל.

אחד ברחוב ביעף דוהר.
ארגז מוביל הוא חיש-מהר.

שני גלגלים יריצו אופניים,
שלושה נושאים חבית של מים.
וארבעה, בתוך הבהלה,
רתמו עצמם בעגלה.

פותחת לה אילת
שמשיה כחלחלת,

ובית לה וגג
וגלגלים לה למשחק.

רוצה אילת ככה לעמוד,
עד שהיום יחשיך מאד מאד.

קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות,

וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח.

אבל אילת לא רוצה לשמוע, לא רוצה לשאת מפה רגליה,
הגלגלים מצלצלים, קוראים בשמה, משתחווים אליה.

את כל הגלגלים רותמת אז אילת
עושה מהם רכבת מתפתלת.

ובקול שורקת הרכבת, ואילת הוי נוסעת
למרחקים, למרחקים, אל ארץ לא-נודעת.

רוב סופרי הילדים כותבים על/אֶל ילדים – מגובה המבוגר. זה יכול להיות מבוגר בעל דמיון המבין (כביכול?) לנפש הילד, ועדיין מבליחה מן הטקסט – ובמקרים מסוימים צובעת אותו ללא הכר – כוונה חינוכית או סתם פטרונות; שירֵי "מה עושות האיילות?" של לאה גולדברג הם דוגמא מצוינת. כשהייתי ילדה התייחסתי אליהם כמו שגננת מסורה מתייחסת לחוכמות של ילדי הגן: בהתפעלות ובהנאה, בלי לקחת אותן ברצינות גדולה מדי. המקום הרגשי שלי (כ"ילד/ה") היה מדולל עד כדי לא מיוצג בשיריה של גולדברג. הכעס או העצב שלי לא היו שווי ערך לזעמה או לייאושה. ואם הם נראו לי ענקיים, כך רמזה, זה מפני שאני עוד קטנה.

קדיה מולודובסקי היתה המשוררת הראשונה שנכנסה לי לנשמה. הברק הלירי של שיריה לא עומעם על ידי חביבות אמיתית או מזויפת. היא לא התנשאה ולא התיילדה. היא ראתה אותי כפי שהייתי, וכפי שתפסתי את עצמי – אדם שלם, מקַסְטה נמוכה.

*

העלילה
ולפני הכל – העלילה: הילדה אילת, "בחורה בת שש עם תלתלים כאש", בת להורים קשי-יום, משתוקקת לשחק עם חברותיה בחול, ללוש עוגות (מתוקות) ודמיוניות במקום לקלף בולבוסים. לפני שהחברות מספיקות להגיע היא נקראת הביתה, לבצע שורה ארוכה של מטלות. כשהיא יוצאת לתלות כביסה היא נתקלת בלהקה קטנה של אווזים ומשתוקקת לנדוד בחברתם עד שהיום יחשיך מאד, אבל שוב היא מוזעקת הביתה, שם מחכה לה סדרה נוספת של מטלות. קצת אחר כך, כשהיא יוצאת לבקע עצים, היא משתוקקת להצטרף אל הציפורים ולנדוד איתן בשמיים עד בוא החשיכה, ושוב היא נתלשת באיומים אל סדרה שלישית של מטלות. ואז, בזמן שהיא תופרת כפתורים, נשבר משהו במציאות. הכפתורים פוצחים בשיר והופכים לגלגלים שמתפזרים על פני העיר. והפעם ההורים לא מצליחים להבקיע את הקסם. איילת מסרבת לשמוע: "הגלגלים מצלצלים, קוראים בשמה, משתחווים אליה". (בקטע הזה יש משהו מן המשחק אבל גם מן המיסטיקה. לי אישית הוא הזכיר את חזון יחזקאל עם הגלגל בתוך גלגל בתוך גלגל בתוך גלגל וכל הגלגלים מלאים עיניים, וגם את חלומות הגדולה של יוסף, חלום האלומות המשתחוות לו וחלום השמש [גלגל החמה] והירח והכוכבים המשתחווים.) הילדה איילת על כל פנים, רותמת את הגלגלים לרכבת ונוסעת "למרחקים למרחקים אל ארץ לא נודעת".

*

השמשייה הכחלחלת
המציאות הקודרת מתוארת אמנם במוסיקליות שובת לב. הילדה אילת מלאה חן וחיים, אבל התוכן אינו מסונן או מרוכך: הילדונת עמלה בפרך, מבוקר עד ערב, ללא אהבה, ללא חום וחסד. ואפילו המינימום של קורת גג ובולבוסים אינו מובטח. אביה חוזר ומאיים בגירוש גם מן ה"גן עדן" המפוקפק הזה.
מצבה של אילת היה "באוי ואבוי" (אם לשאול ביטוי קולע מ"אלף לילה ולילה"), לולא היתה לה שמשייה כחלחלת. שמשיות מעין אלו מסוככות בדרך כלל על עורן הצחור של בנות טובים, שלא יוכתם בנמשים, חלילה, כשהן מטיילות בשדרה או בפארק. אבל השמשייה של הילדה אילת דומה יותר למטרייה הקסומה של מרי פופינס. ההורים אינם מבחינים בה למרבה המזל. זו שמשייה דמיונית שאינה יכולה להזדהם בבוץ או בפיח, להקרע, או להיגזל מידי הילדה. היא מאפשרת לה לבודד את עצמה מכל המעיק והמדכא. השמשייה הכחלחלת היא מעין גירסה מכווצת של שמי הקיץ, מרחב בהיר וחופשי, גג למשחק הרחק מהגג הרעוע של הבית ומאפלת הנפחיה.

*

בין מציאות לפנטסיה
כך מתנהל לו הסיפור, בין מצוקות היומיום לפנטסיה המקצינה בהדרגה; בתחילת השיר אילת רק קוראת לחברות לשחק איתה בחצר. אחר כך היא רוצה לנדוד עם האווזים, כלומר לברוח, אבל רק למרחק הליכה ורק עד שיחשיך. אחר כך היא משתוקקת לעוף עם הצפורים – הרבה יותר רחוק, אבל היא עדיין מתכוונת לחזור. ואז נשברת המציאות ואיילת הוי נוסעת "למרחקים למרחקים אל ארץ לא נודעת". בלי כרטיס חזור.

הפסיכולוג ברונו בטלהיים כתב ספר בשם קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד. בטלהיים מתפעל מן המבנה הקלאסי של האגדה המאפשר לילד להתמודד עם בעיותיו באמצעות הדמיון והפנטסיה, ואחרי שהסיבוך נפתר – מחזיר אותו בשלום אל קרקע המציאות. או במילותיו שלו:

לאחר שנטלה עמה את הילד לעולם קסום, שבה ומחזירה אותו האגדה בסיומה אל המציאות בדרך המבטיחה ביותר. בכך היא מלמדת אותו את הדבר החשוב ביותר שעליו לדעת בשלב זה של התפתחותו: כי מותר לקרוא דרור לדמיון למשך זמן מסויים מבלי שייגרם כל נזק, בתנאי שאין נשארים לכודים בכנפיו באופן קבוע. בסוף הסיפור חוזר הגיבור למציאות –  מציאות משמחת אך נעדרת קסם. (עמ' 55)

*

פנטסיה ושיגעון
בטלהיים כדרכו פטרוני להכעיס, אבל יש טעם בדבריו. ילדים אכן שואבים נחמה מן "האושר ועושר" של האגדות, ואף אני נהניתי ממנו כילדה. עד גבול מסוים. כי על אף זיקה מוּלדת לעולם הדמיון, הייתי גם ילדה מודעת וריאליסטית עד כדי צינה. כשפים לא הטרידו אותי – קצת משום שהאמנתי בקיומם, וקצת משום שזיהיתי את הכוונה האמיתית מבעד לכסות הססגונית – אבל הסוף הטוב סתר את תחושת המציאות שלי; התבוננתי סביבי וראיתי שלא כל קונפליקט (של ילד או של מבוגר) נפתר. שהמציאות לא תמיד משתנה. לפעמים היא פשוט נשארת כפי שהיתה, גם אם רוצים מאד ועושים הכל לשנותה.

קדיה מולודובסקי לימדה אותי שלא מוכרחים לחזור. לא מוכרחים לחזור למציאות.

לא הייתי תמימה. הבנתי היטב את המשמעות האפשרית של מסע בכיוון אחד. הכפתורים היו קטנים ויומיומיים מדי ביחס לכאב שעלה מן השיר. בסתר לבי פקפקתי בקסם. חשדתי ולפעמים ידעתי שהילדה אילת השתגעה. שהיא ברחה מן המציאות אל מחלת הנפש. זה לא הפחיד אותי. לא תכננתי להשתגע. להפך. עמדתי על המשמר. ובכל זאת היה טוב – וקשה להסביר עד כמה – טוב לדעת שיש מוצא, שבמקרה הגרוע ביותר אוכל להתכנס מתחת לשמשייה הכחלחלת ואיש לא ימצא אותי לעולם.

*

על תרגום/עיבוד אחר ומוקדם לילדה אילת: בדיוק כפי שזכרתי

*

ובשולי הדברים:

כשהתחלתי לכתוב על גיבורות ילדותי לא חשבתי שזה יעורר נשכחות והן יכאבו כל כך. לעת עתה די לי בשלוש.
וגם – האם יש מישהו מבין קוראי הבלוג שמכיר את המקור היידי? שיודע את שמה המקורי של הילדה? ובכלל התרגום של אלתרמן אהוב עלי מאד, אבל אני משוכנעת שהוא נטל לעצמו כמה חירויות, והייתי שמחה לו היתה לי הגירסה היידית, או לפחות תרגום מילולי להשוואה.

עוד גיבורות ילדות:

גילגי או פנטסיית היתמות

פצפונת ואנטון (או סופי קאל של הילדות)

מוכרת הגפרורים הקטנה

פוליאנה ואני

*
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה על שלושה רגעים מכוננים בילדותי

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

ובהמשך לתגובות, עוד על הקו הדק בין מציאות לדמיון ובין שפיות לשיגעון
אה, אה, אה אה!

*

Read Full Post »

לטובת מי שלא זוכר:
תקציר העלילה של פצפונת ואנטון (נותן מושג קלוש על הספר)
פרק ראשון של פצפונת ואנטון (נותן מושג ברור ומלבב במה המדובר).

.

לחולי, ידידי הברלינאי

"פצפונת ואנטון" מכיל לכאורה את כל המרכיבים הדרושים למלודרמה: ההורים המזניחים, המטפלת הפסיכית והאלכוהוליסטית שגוררת את בת חסותה בלילות לקבץ נדבות על הגשר. הפושע (חתנה של הגברת אנדכט) המנצל את נואשותה של הרווקה הזקנה, הבריון הסחטן (גוטפריד קלפרביין), ידידות בין-מעמדית כנגד כל הסיכויים, וכן הלאה. אפשר רק לשער מה היה סופר אחר – דיקנס למשל, או ויקטור הוגו – רוקח מן הצירוף הזה.

אבל קסטנר נוקט בגישה מהפכנית: "פצפונת ואנטון" הוא מעין פורטרט מורחב של הגיבורה הראשית ושל תודעתה ההיפר-אקטיבית. העלילה נדחקת לרקע ומשמשת כעין עלה תאנה לזרם התודעה השוצף של פצפונת. וזה לא קופץ לעין רק משום שקסטנר – בערמומיות רבה, ואולי גם באינסטינקט הישרדותי של סופר ילדים – החצין את המחשבות: פצפונת מדברת אותן, ואפילו יותר מזה – הופכת אותן לפעולות ולמשחקים.
התוצאה מוזרה וייחודית: ספר תזזיתי ומלא חיים, ובו-בזמן – סטטי. האקשן הפנימי מאפיל על האקשן החיצוני (או כפי שהעיר לי פעם מורי הדגול יוסף הירש על רישום שלקה בתסמונת דומה: "את יודעת, כשארנבת רצה בשדה, כמה שהשדה יותר חלָק הארנבת יותר רצה").


אוטובוסים נעים בשיירות מעל לגשר הבנוי בצורת קשת. מאחור מתנשאת לה תחנת הרכבת פרידריכשטרסה. רכבות עיליות מגיעות העירה. בחלונות של הקרונות דולק האור והרכבות מפלחות את הלילה ומתפתלות כמו נחשים צווחניים. לפעמים השמיים כבר הופכים ורודים משפע התאורה הבוהקת.

מתוך "פצפונת ואנטון" (עמ' 65) – ברלין של "פצפונת ואנטון" כלוקיישן אורבני, כמעט פוטוריסטי

מי היא פצפונת זו שדרכה מסתנן הסיפור? ילדה אורבנית, מצחיקה, מתוחכמת, יצירתית ו – מנותקת לגמרי מרגשותיה. פצפונת היא יתומה וירטואלית; אמה, אשת החברה, מופיעה בבית רק כדי לארח או כדי להסתגר עם המיגרנות שלה. פצפונת אינה מוחה ואינה מדחיקה. היא מתייחסת לזה ביובש, כאל נתון. כשאנטון מספר לה שאמו עוזרת-בית היא עונה: "אהה, אמא שלי לא עושה כלום. כרגע יש לה מיגרנה" (עמ 31). לקראת סוף הספר כשאביה מסביר לה שאין לו פנאי להשגיח עליה כי הוא צריך להרוויח כסף, היא מציינת בענייניות ש"אמא לא צריכה להרוויח כסף ובכל זאת אין לה זמן בשבילי" (עמ 136)
לאביה לעומת זאת, היא קוראת "המנהל", על שם בית החרושת שהוא מנהל כדי להרוויח את הכסף. אין צורך להרחיב על ההבדל בין "אבא" האינטימי, ל-"המנהל" האנונימי ואירוני, המתאר את עיקר תפקידו ותיפקודו בחיים.
פצפונת היא ילדה מפוכחת מכדי לשקוע ברחמים עצמיים או בתיקוני עולם. בקור רוח אקצנטרי היא מנווטת את דרכה ביומיום. היא מבינה שכל הכסף שהיא וגברת אנדכט מרוויחות מההצגות שהן עושות "כמו קוֹפוֹת" הולך לכיסו של החתן המפוקפק, והיא מועלת ברווחים בלי היסוס ומשקרת בהנאה רבה. כשאנטון חושש שסודה יתגלה היא מושכת בכתפיה: "מצדי," אמרה פצפונת. "אפשר לחשוב שאני מצאתי לעצמי את המטפלת הזאת" (עמ 75).

רק כשמשווים בין קטעי פצפונת לקטעים המעטים שבהם נמצא אנטון לבד עם אמו, אפשר לראות עד כמה הספר נכתב בצלמה ובדמותה של הראשונה. ברגע שמתרחקים מפצפונת הטון מרצין. היחסים בין הבן לאמו ספוגים באהבה (וברגשנות), באחריות ובכבוד הדדי. לפצפונת לעומת זאת, אין יראת כבוד לאיש. כל המבוגרים – קרובים ורחוקים, גברים ונשים, בעלי סמכות ונטולי סמכות – כולם שווים בעיניה. את רוברט, הארוס המאיים והמגוחך של גברת אנדכט היא מכנה בפניו בלי היסוס, רוברט השֵׁד, את השוטר שהיא מוצאת בביתה היא מזמינה לרקוד טנגו. בחדר המורים בבית ספרו של אנטון היא אמנם לוקה בפיק ברכיים רגעי לנוכח הכמות המחרידה של המורים, אבל ברגע הבא היא כבר נוזפת במורה בְּרֶמְזֶר ומתאפקת לא לבדוק את בבואתה בקרחתו. כשאמה מקוננת שהיא מאבדת את שפיות דעתה פצפונת מפצירה בה בשמחה: "כן, כן, אמא, בבקשה תאבדי אותה פעם." ואחרי שפצפונת מראיינת את מר בולריך במספרה היא מעירה לו בחביבות: "אל תפגע מדברי, אבל בחוסר כישרון כזה לא נתקלתי בימי חיי!" (עמ 44) אם חוצפתה אינה נתפסת כגסות רוח, זה רק בזכות רוחה הטובה, החן הטבעי שלה ואהדתו הגלויה של המספר.

הפרק השלישי, המוקדש לביקור במספרה מתרחש כמעט בשלמותו בתודעתה המוחצנת של פצפונת. בזמן שאנטון מתרכז בתספורתו, היא "מגלחת" את פיפקה הכלב באצבעה ומפטפטת את עצמה לדעת. כשנמאס לה היא קוראת בקול רם וחדגוני את המודעות התלויות במספרה, ותוך כדי כך קוטעת ומערבבת את המשפטים והופכת אותם למין קולאז', ואז היא נטפלת בשאלות למר בולריך המסכן שממתין לתורו (אתה יודע לשיר? לדקלם? לעמוד על הידיים?). כשהם עוזבים את המספרה אנטון מספר לה על הגידול של אמו, וכמה שורות לאחר מכן היא כבר תופסת את בטנה ומתפתלת בטענה שצומח לה שם גידול, אולי אשוח קטן.
פצפונת, אם להשתמש בהגדרה של ויטו אקונצ'י היא "טפילה" על "שיטות קיימות". היא אינה מזדהה או נאבקת במציאות, היא עסוקה מדי בהתבוננות ובמשחק. היא סקרנית ופתוחה לכל מה שנקרה בדרכה – פרסומות התלויות על קיר המספרה, או אנטון המטגן ביצה: היא מנסה לאלף את פיפקה לאזן על ראשו את הקליפה הריקה.

דחף המשחק של פצפונת הוא תרופה לשעמום. לחסך הנורא בהרפתקאות בחיי היומיום, ולשעמום הכבד יותר האורב מאחוריו: השעמום של הניתוק הרגשי. כי לשוויון הנפש שפצפונת אימצה כדי להישרד יש מחיר. אני זוכרת אותו מילדותי: הנפש יורדת למחתרת, ומשאירה אחריה ריק, אדמה חרוכה. יש מושג כזה בתולדות האמנות, פחד מפני החלל הריק. והריק הזה שואב את תודעתה הקדחתנית של פצפונת, הממציאה, המשחקת במה שיש.

פצפונת היא הסופי קאל של הילדים. שתיהן מתחפשות כל הזמן, מחליפות זהויות ותפקידים, סופי קאל הופכת לחשפנית, לבלשית, לחדרנית במלון (לא כפרנסות מזדמנות אלא כנקודות מבט). פצפונת הופכת למוכרת גפרורים, לכיפה אדומה שדורשת מפיפקה הכלב לטרוף אותה, או לתאומתה הדימיונית של קרלינה (המתקיימת אמנם רק בדימיונה). גם קאל וגם פצפונת מסלפות את היומיום ומערבבות את החיים באמנות ובמשחק מושגי. השיק האורבני המחוצף של שתיהן פרוש על עצב ובדידות. כי תסמכו עלי (ועל ויטו אקונצ'י), זה הניתוק הרגשי שמעביר את מרכז הכובד מהחיים לתודעה: "למה נורא?" אומרת פצפונת על חייה כקבצנית, "זה היה מותח ומעניין" (עמ 129)

יש משהו חתרני, כמעט מהפכני, בגישה ההומוריסטית של קסטנר ל"פצפונת ואנטון". אבל קרירותו של הספר אינה נובעת מן ההומור, אלא להפך – מרוככת על ידו. ההומור הוא פשוט שכבה נוספת של הסוואה, נסיון להסיח את הדעת מהייאוש, הניכור והניהיליזם. מקור החום היחיד בספר היא הידידות עם אנטון העני, חסר האב, האמין והנאמן, ידידות המבוססת על ניגוד, ואפילו יותר – על המשותף בין הצדדים: שני ילדים בודדים ובוגרים טרם זמנם, כל אחד מסיבותיו שלו.

קסטנר עצמו קצת נבהל ממה שיצא לו וניסה לטשטש את עקבותיו בתועפות של דידקטיות וסכרין. זו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שקסטנר גולש לדידקטיות, אבל בשום ספר אחר שלו הוא אינו מגדיש את הסאה כמו פה: פרק הרהור על כל פרק סיפור. מנה גדושה ופטרונית של רגש וערכים נמרחת בנדיבות על כל פרק מפוכח וצונן. אין שום ספר ילדים שבו נחשף קסטנר הבוגר כמו ב"פצפונת ואנטון". שיטת הפרק-הרהור-על-כל-פרק-סיפור יוצרת מעין דיאלוג בין קסטנר הפנימי, האותנטי, המיואש, למבוגר האחראי שמנסה לבקר את הנזק, להגן על קוראיו הקטנים ואולי גם על עצמו מהרשעה בפסימיזם וחוסר חינוכיות.

לא הכל היה מנוסח כשהייתי ילדה, ובכל זאת הבנתי בדיוק במה המדובר. פצפונת היתה ידידתי הפנימית. ביחד גילינו שאפשר לערוק לעולם מקביל, בר-שליטה ושעשוע, בצדהמציאות. פצפונת עשתה זאת ביתר חופש וחן, אבל גם אני לא הייתי קוטלת קנים. עד היום אני סובלת מקדחת מחשבות. (נדמה לי שכבר סיפרתי במקום אחר על בדיקת גלי המוח שעברתי. הבודקת היתה צריכה להרחיב את המסך ארבע פעמים כדי להכיל את הפעילות התודעתית. המוח שלי נראה לטענתה, כמו מוח של אדם על סמים קשים.) מן השעמום לפחות, נרפאתי. הוא מכאיב עכשיו רק לזיכרון.

וזה מה שלמדתי מ"פצפונת ואנטון":
שהמבוגרים אינם טובים מהילדים,
שהמצִיאות זה לא הכל,
שֶׁמה שהראש מייצר הוא הרבה יותר מסעיר בדרך כלל, ממה שהמציאות יכולה לספק.
שהמְצָאות יכולות להתמיר כאב, או לפחות להסיח את הדעת ממנו.
שהמרפא נמצא בתודעה. וגם בחברוּת עם אנטון.

*

סיפורים יכולים להציל – הספר שכתבתי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!

*

עוד גיבורות ילדות:

גילגי היתומה המאושרת

המוצא של הילדה אילת  *  וגם – בדיוק כמו שזכרתי

מוכרת הגפרורים הקטנה

פוליאנה ואני

*

הנעל האדומה (סיפור ילדות של סופי קאל שתרגמתי בהמשך לרשימה זו, ובהמשך לכמה וכמה סיפורים אחרים שלה, שלא לדבר על הסיפור המוזר של פול אוסטר וסופי קאל)


Read Full Post »

מוקדש באהבה לבני נמר שהיה קורא ב"גילגי" שוב ושוב ומתגלגל מצחוק

אושר מזוקק. זה מה שהיה הספר הזה בשבילי.

היו עוד ספרים שאהבתי בילדותי. כמה וכמה. אבל אף אחד מהם לא גרם לי אושר כמו "גילגי". וגם עכשיו כשאני כותבת על הספר (שעדיין נמכר באותה עטיפה טורקיזית של ילדותי) אני חשה בפלא, באותה נהרה צוהלת וחגיגית שהתפשטה בכל גופי.

גילגי אינה רק הגיבורה הפרטית שלי. אני מכירה כמה ילדות לשעבר, טום בויז כאלו, ששאבו נחמה גדולה מפראותה. אני מבינה אותן. אבל אני לא סבלתי ממצוקה מגדרית. אולי משום שגדלתי במשפחה של נשים דעתניות ודודות גדולות עם פה שנון ומלוכלך. מעודי לא רציתי להיות בן, אבל שנאתי להיות קטנה. שנאתי את הידיעה שכל מי שגדול יותר וחזק יכול להתעלל בי (למשל לזרוק עלי אבנים כל הדרך מבית ספר, עד שהעוזרת המיתולוגית שלנו סימון, תניס אותו בהשפרצות מצינור הגינה), או גרוע מזה – להחליט עלי.
כל כך רציתי להיות אדונית לעצמי. אבל לא היה מה לעשות בנידון. רק להשעות את עצמי, לחיות במחתרת. ולתוך המחנק הזה פרצה לה גילגי.
אם אני צריכה להסביר למה אושר, למה דווקא "גילגי", יותר מכל ספר אחר – התשובה ברורה: בגלל החירות כמובן. גילגי היא הגיבורה החופשייה ביותר בעולם.

ספרות הילדים מלאה יתומים; משלגייה ועד אוליבר טוויסט, מאן שרלי ועד הארי פוטר. זה ברור. חסות הורית הלא מנטרלת מראש כל הרפתקה, מייתרת את המסע הגדול מן הכאב והסכנה אל הבטחון והאושר. היתומים הספרותיים היו נפלאים. ביליתי שעות מענגות בחברתם. אבל גילגי היתה זן אחר, מיוחד. היא לא נאבקה בדרקונים, מכשפות ואפוטרופסים אכזריים. גילגי ניצחה את הדיכוי של היומיום שהיה בעיני הנורא מכולם. גם משום שהיה שלי, וגם משום שהיה סמוי מן העין (כמו שקוראים ללחץ דם "הרוצח השקט").
הכל נראה נורמלי, מוגן, חיובי. בייחוד אם חושבים על הילדים בהודו שאין להם מה לאכול. לי היה לחם ושוקולד. מחסה מהגשם. משפחה. אבל המחיר, המחיר היה החירות.

ספרים רבים מוקדשים למצוקתם של מבוגרים הלכודים בעבודה לא מספקת, בחיים מנוכרים. אבל כמעט אף אחד אינו נותן דעתו על חוסר החירות של ילדים, על חוסר האותנטיות של חייהם. לא סבלתי מדיכוי יוצא דופן, אבל מי שסיפק לי מזון ומחסה החליט גם מתי אקום ומתי אשכב, לאן אלך או לא אלך, מה אעשה ואיך אגיד ומה אלבש. וזה היה נורא.
ואז באה גילגי.
אסטריד לינדגרן כתבה את פנטזיית היתמות שלי. אמא של גילגי מתה בלידתה ואביה אבד בלב ים. לא מדובר בהורים "רעים". אין הורים "רעים" בספר! ועם זאת – גילגי מאושרת ביתמותה, כפי שנכתב בפשטות כבר בפיסקה הראשונה:

בקצה של עירה קטנה אחת מצויה גינה עתיקה ובה עומד בית ישן. בבית הזה גרה גילגי. גילגי גרבי היא בת תשע, וגרה שם לבדה, לבדה. לא אב לה ולא אם. דבר זה אולי נוח מאד, שהרי אין מי שמצווה עליה לעלות על משכבה דווקא ברגע המשעשע ביותר, ואין מי שיכריחנה לשתות שמן דגים כשחשקה נפשה בסוכריות.

שימו לב ל"לבדה, לבדה" הכפול הזה. פעמיים כי טוב.
ובסוף הספר, אחרי שגילגי מחליטה לחיות לבדה בבית קונדס, במקום להצטרף לאביה:

–          עשי כרצונך! אמר, סוף סוף כך נהגת מאז ומעולם!
גילגי נענעה את ראשה כסימן הסכמה.
–         נכון, כך נהגתי מאז ומעולם, אמרה בשקט.

ואחרי עוד כמה חיבוקים משקשקים וחילופי דברים נלבבים ("את צודקת כתמיד, בתי") על חשיבותם של חיים מסודרים לרווחתם של ילדים, גילגי מסכמת: "ללא ספק טוב ביותר לילדים לחיות חיים מסודרים במקצת. על אחת כמה וכמה כשהם זוכים לסדר אותם בעצמם."

וזהו. חד וחלק. פשוטו כמשמעו. בלי האירוניה העדינה של שלום עליכם למשל, שמזיל דמעה מעל לראשו של מוטל ("אשרי יתום אני") בן פייסי החזן.
המספרת, תבוא על הברכה, נותנת לגיבורה שלה גיבוי מלא: היא מציידת את גילגי בכוח פיסי עצום (יותר משל אביה, ויותר משל אדולף, כן, אדולף, האיש החזק בקרקס), ובארגז של מטבעות זהב, כלומר בעצמאות כלכלית. היא מניחה לה לעשות כל מה שאסור: להעדר מבית ספר, לפצח ביצה על הראש, לשקר בלי חשבון.
כשהגברות של מסיבת התה מתלוננות על העוזרות שלהן, גילגי בודה את מאלין, עוזרת מן הגיהנום ששירתה כביכול את סבתה: שחורה מלכלוך, נובחת, נושכת, גנבת פסנתרים, מנפצת כלים בפטיש, חומדת את החזייה הוורודה של גבירתה ומעזה להחמיץ לה פנים על המזלג שתקעה באזנה. הסצנה הזאת, שבה משתלטת גילגי בפטפוטיה על שיחת הגברות, היא פרודיה לא מעודנת במיוחד על צרות אופקיהם של המבוגרים.
זאת ועוד: גילגי משקרת מטעמים שונים ומגוונים; כדי להסיח את הדעת וכדי להתפאר (כשהיא מספרת למורה למשל, כיצד הרגה נחש רגזן באורך ארבעה עשר מטרים שזלל כל יום חמישה הודים ושני ילדים לקינוח) או כדי לבסס ולהצדיק את החלטותיה והעדפותיה המשונות (היא מעדיפה את שנת הלימודים בארגנטינה שיש בה בעיקר חופשות, וימי הלימוד המועטים מוקדשים לזלילת סוכריות).
מעבר לתענוגות הדימיון וההשתטות, השקרים הם בעצם פרודיה על האופן שבו מנצלים המבוגרים את יתרון הידע שלהם כדי לגַבּות את דרישותיהם המופרכות. (מופרכות בעיני הילדה שמתרעמת על היתרון הלא הוגן של "יש ילדים בהודו…", "כשתגדלי תביני", וכולי).

וגילגי אינה מסתפקת בצפצוף על נימוסים ומוסכמות. היא עושה גם את הדברים האסורים באמת, המסוכנים: היא קופצת מהגג, היא נוגסת בפטרייה לא מוכרת, היא מערה לגרונה קוקטייל שלם של תרופות…
לעיתים נדמה שהספר כולו אינו אלא תשובה מורחבת לנזיפה הקבועה המרחפת מעל ראשי ילדים: "זה לא משחק!" גוערים בהם. אז זהו, שֶׁכּן, אומרת לינדגרן. הכל משחק אצל גילגי, ואין שום השלכות: היא לא נפצעת ולא נענשת. היא לא מסתבכת. היא אפילו לא סובלת מנידוי חברתי. המורה מגלה סובלנות מפתיעה. הוריהם של טומי ואניקה אינם חוששים מהשפעתה הרעה. הם אינם אוסרים על ילדיהם להתרועע עמה.

אני לא זוכרת איפה קראתי שהגירסה הראשונה של הספר היתה עוד יותר אפלה ואנרכית. שהיא יצאה לאחרונה בשוודיה, במהדורה מוגבלת. הייתי נותנת הרבה כדי להניח את ידי על עותק (באיזו שפה שאני יכולה לקרוא). כדי לבלות עוד קצת בחברת הילדה עם השידה המלאה אוצרות והקוף והסוס במרפסת, הסופר-גירל הליצנית שמציירת על הרצפה וישנה כשרגליה על הכר, שמתענגת על החופש לנסות, לעצב את חייה בעצמה.
אחד משיאי הספר מתרחש כשהמורה מתקנת לגילגי תשובה שגויה בחשבון. גילגי לא מתרשמת. היא אפילו קצת מתפלאת על המורה: אם היא יודעת את התשובה, למה היא שואלת? (ובאמת – מה הטעם בלימוד כשהתשובות נתונות מראש?)

"גילגי" לא היה רק ספר בשבילי. הוא היה מקום. מקלט זמני וירטואלי, עד שאגדל ואהיה עצמאית. אבל "גילגי" הוא גם ספר חשוב ופורץ דרך בכל קנה מידה. לאו דווקא מסיבות מגדריות (מי שמתחיל במגדר ייתנגש בסיבוב הבא בתקינות של "מלך-כושים" וכולי). "גילגי" הוא ספר חשוב בגלל החתרנות ובגלל ההומניזם. בגלל האור שהוא זורה על הנפש האנושית. כי גם ילדים הם אנשים. רק צעירים יותר.

*

ובשולי הדברים: למתי המעט אשר אינם יודעים – בשוודית קוראים לה פִּיפִּי. כמובן שהיה צריך לשנות. אבל מה רע בגילגי? מה פתאום בילבי?
וגם – הפוסט הזה הוא ראשון מתוך כמה על גיבורות הילדות הספרותיות שלי.

עוד גיבורות ילדות (גילגי או פנטסיית היתמות, מה למדתי מפצפונת של אנטון או סופי קאל של הילדות, פוליאנה ואני, מוכרת הגפרורים הקטנה)

עוד על ילדוּתי
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה על שלושה רגעים מכוננים בילדותי

בדיוק כפי שזכרתי

פרוייקט מרי דה מורגן

כמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת

וגם המלצה חמה חמה על שוטי אמא שוטי / לין ג'ונל, פטרה מאדרס
ספר מופלא לגיל הרך יותר (3-7) שעוסק בעדינות רבה בדיוק באותו נושא
התרגשתי עד דמעות (וזה לא קורה לי כל יום)

Read Full Post »