Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גיא בן נר’

              לזכרו היקר של אלן וינסטון, הגנן הגדול  2014-1949

במוזיאון תל אביב מוצגות עכשיו שתי עבודות ברצף אחד. "Treehouse Kit" (ערכת בית-עץ) של גיא בן נר ו"גן-מחסן" של טמיר ליכטנברג. סוזן לנדאו האוצרת חיברה אותן לגן אחד.

"Treehouse Kit" המוצב בירכתי הגן הוא פסל בצורת עץ העשוי מחלקי רהיטים. בעבודת הוידאו המוקרנת ברקע רואים את גיא בן-נר עטור בזקן עבות מפרק את העץ ומרכיב ממנו רהיטים.

בשאר הגן מפוזרים אסומבלאז'ים שיצר טמיר ליכטנברג מחפצים ישנים (מהסוג שמעלה אבק במחסן), הנקראים ביחד "גן מחסן".

חשבתי שזו אותה עבודה בהתחלה. שמתי לב ששל ליכטנברג יותר נאים (במובן יותר "פרימיטיביים", פחות מטופלים ומבושלים) ואמרתי לעצמי שאלה עשבי הבר. אבל לא, אלה שתי עבודות שונות, הפוכות למעשה, שחיות בדו קיום וגם ניזונות ממנו.

מראה כללי, הגן המחובר

מראה כללי, הגן המחובר

נתחיל מגיא בן נר. העץ שלו הוא פסל יפהפה, באמצע הדרך בין ציורי העצים של פיט מונדריאן רגע לפני שהוא נהיה לגמרי מופשט, לרהיטים של דה סטיל (De Stijl – תנועה אמנותית שנולדה בהולנד בשנות העשרים של המאה העשרים ושאפה לצמצם כל אובייקט בתחומי הציור, העיצוב והאדריכלות – לצורה ולצבע טהור. גם מונדריאן עצמו נמנה על חבריה).

מימין, גיא בן נר,

מימין, גיא בן נר, "ערכת בית עץ", באמצע, כסא בעיצוב חריט ריטפלד, דה סטיל, משמאל, עץ פורח, פיט מונדריאן (לחצו להגדלה)

בתחילת הסרט בן נר העירום למחצה ישן על מזרן מתחת לעץ. על בטנו מונח תצלום משפחתי. הוא מתעורר ומתחיל לפרק את העץ ולהרכיב ממנו רהיטים. מן החלקים האחרונים של העץ הוא בונה מיטת נוער. הסולם שמוביל אליה קצת מתנדנד, ולפיכך הוא מקפל את תמונת המשפחה ותוחב אותה מתחתיו, עכשיו שהסולם יציב הוא יכול לטפס.

אז מה רציתי להגיד?

  • שזאת עבודה מתעתעת, משחקית, סטרילית, לא סנטימנטלית, פורמליסטית, מצחיקה, פיוטית ומעוררת מחשבות, והנה כמה מהן בלי סדר מחייב.
  • שיש ל"ערכת בית עץ" קסם של משחק חדש – פאזל מעגלי ואינסופי: מהעץ לרהיטים, לעץ וחוזר חלילה. אבל הסרט קצת מחבל במעגליות הזאת. הוא מתאר רק את פירוק העץ והפיכתו לרהיטים.
  • ששם העבודה, "ערכת בית עץ", הזכיר לי שכשישבנו שבעה על אבי התקשרו מהסופרמרקט להגיד שמישהו רכש עבורינו "ערכת אבל", הם רצו לתאם שעה למשלוח. ובהמשך לכך – "ערכת בית עץ" היא הקינה האקולוגית הכי קרירה שראיתי.
  • שהאהובי-בנה-לי-בית של בן נר מסתיים בברוטליות שבה נתחבת תמונת המשפחה לייצוב הסולם. ומצד שני – גם הפלא האיקאי אינו שלם ללא תמונת המשפחה, ולו מקופלת ומעוכה (ואולי זאת בכלל גרסה של העץ הנדיב).
  • שהעבודה מוכיחה שאפשר להיות רובינזון קרוזו מבלי לצאת מהבית (כמו במסע סביב חדרי). בשיטת עשה זאת בעצמך.
  • שזאת עבודה על ניצוּל. זה קשור לכך שחלקי המשחק אף פעם לא נחים בתפזורת; או שהם בשירות העץ או שהם בשירות הרהיט.
  • וזה משפיע גם על תחושת הזמן (מין אינסטנט זמן סטרילי ונטול טבע).
  • שעיצוב הרהיטים הושפע מן הסתם מן הצורות שבטבע, וכשבן נר חוזר ויוצר מהם עץ זה גם סוג של מיחזור וטלפון שבור.
  • שהעץ חסר עלים, זאת רק אידרה של עץ, אבל יש רגע בסרט שבו אחד הברגים מצייץ כמו ציפור.
כשהרצל פגש את רובינזון קרוזו

כשהרצל פגש את רובינזון קרוזו

.

  • שגַיא בן נר נראה לרגעים כמו רובינזון קרוזו ולרגעים כמו הרצל. (ומה זה אומר שהוא נראה כמו הרצל? שאם תרצו יש איקאה?)

(ובעצם כבר הקימו פה פעם עץ ציוני. חבורת אנשים עם מזוודות מלאות בצינורות מתכת הקימה אותו ברחוב.)

מתוך

מתוך "נטוע" מיצג שבו הקימו חברי קבוצת "איפה דנה" עץ מצינורות מתכת. התמונה מכט' בנובמבר, התאריך בו החליטה העצרת הכללית של האו"ם על הקמת המדינה. (מה נשתנה? המון, אבל לא הפעם).

*

ואילו "גן מחסן" של טמיר ליכטנברג הוא ההפך הגמור. ליכטנברג גואל חפצים ישנים מחשכת המחסן ומרכיב מהם חרקים חיים ומתים, פרח ענקי, סלעים ודמויות שמטיילות ברחבי הגן. בדרך כלל די לו בצירוף של שני חפצים או קצת יותר, לא מתוך מינימליזם וטהרנות מודרניסטית אלא מנדיבות של דמיון.

מתוך

מתוך "גן מחסן" טמיר ליכטנברג

מכיוון שלא צילמתי (אין לי טלפון נייד*) אני לא יכולה להראות למשל, את הגברת הנרמזת ממחרוזת פניני פלסטיק התלויה על פיסת גדר קנים מגולגלת. זאת לא קריקטורה אלא רישום בחפצים, פיוט שתלוי על בלימת דמיונו של המתבונן.

החפצים הקצת חבוטים ומעוקמים ומאובקים של "גן מחסן" שומרים על זהותם המקורית גם בתוך הצירוף (לעומת הרהיטים של בן נר שזהותם נמחקת כשהם הופכים לענפים, כשם שזהותם הענפית נמחקה כשהפכו לרהיטים). מדובר בחבורה הטרוגנית שידעה ימים טובים יותר, אבל ליכטנברג לא טורח לשקם או למרק אותה. הזמן לא גורע מיופיים של החפצים, רק משנה אותו, כי כמו שכתב פעם מבקר המחול ולדמר הרש, "סבל, עומק רגשי, כאב, אפשר לרקוד רק בגיל ארבעים"…

מתוך

מתוך "גן מחסן" טמיר ליכטנברג

אני חושדת שליכטנברג לא טרח להבריג או להדביק את החפצים זה לזה. לכל היותר הוא קשר אותם כמות שהם, באיזה שרוך שמצא במחסן או פשוט הניח אותם זה על זה. לא מתוך זלזול חלילה, אלא מתוך אמון ונדיבות (והנה שוב צצה המילה הזאת "נדיבות" הנדירה כל כך בדיבור על אמנות).

חנוך פיבן, גולדה מאיר

חנוך פיבן, גולדה מאיר

אלה לא האסומבלאז'ים של חנוך פיבן שהוקפאו בצילום שמא תפגום תזוזה אקראית בשלמות הדיוקן. אם האסומבלאז'ים של ליכטנברג יתפרקו הם יתגלגלו מן הסתם במשהו אחר. יש משהו חם ואנושי ב"גן מחסן". הפיוט הלא תכליתי שלה קרוב יותר לפיוט של דניס סילק המשורר ואיש החפצים שחס גם על האבק במטבחו. רק בלי המוזרות של דניס.

דניס סילק, הצבת חפצים, צילמה אביגיל שימל

דניס סילק, הצבת חפצים, צילמה אביגיל שימל (לכל התערוכה)

שום מוזרות ושום כפייתיות (או יפיוף, או סנטימנטליות), רק חמלה וחיוך, על אף הדמעה החומה הנושרת מאחת מעיניה-חוריה של קופסת מתכת. ותחושה של פנאי, ומרחב לדמיון, ושקט של גן.

"גן מחסן" בעבודה, בסטודיו

ויש משהו פלאי בדו קיום של שתי העבודות, שמאירות זו את זו על דרך הניגוד וגם קצת זולגות זו לזו לגן שלם ורב ממדי.

*

* בשיחה, מבחר יצירות עכשוויות, מוזיאון תל אביב, אוצרת סוזן לנדאו, עוד אין מועד נעילה. אם מישהו יצלם תמונות של גן מחסן, אשמח להוסיף.

*
עוד באותם עניינים

עוד עצים אמנותיים (תיכף ט"ו בשבט, חג לאילנות)

גינה לאורפיאוס (על פול קליי)

הספר הנפלא ביותר

וודו וחפצי מעבר – על סופי קאל

שירה וקסמי חפצים (על טובה ינסון)

חייל הבדיל האמיץ (והמשכיו, בעיקר ונוס של גז ואור ממסמרים)

פניה ברגשטיין והליצן

האוסף הכי הכי

*

Read Full Post »

למעט כמה אנשים, עצים הם הדבר האהוב עלי בעולם. עוד מעט ט"ו בשבט, חג לאילנות. הנה כמה מן האמנות, להשראה.

עץ אנושי, עיצוב רקפת לוי, מתוך

עץ אנושי, עיצוב רקפת לוי, מתוך "אשכבה" של חנוך לוין. (אם לא ראיתם – רוצו, זאת הצגה נפלאה, גם בזכות רקפת לוי שהתעלתה על עצמה בעיצוב התפאורה והתלבושות).

Linda Molenaar,Tree Pose 2011, התמונה נלקחה מכאן

Linda Molenaar, Tree Pose 2011 – התמונה נלקחה מכאן

אנני ליבוביץ, יוקו אונו בתור העץ של ג'ון לנון. עוד על התמונה הזאת ועל יוקו אונו כעץ - פה.

אנני ליבוביץ, יוקו אונו בתור העץ של ג'ון לנון. עוד על התמונה הזאת ועל יוקו אונו כעץ – כאן.

ארתור רקהאם, 1917, מתוך

ארתור רקהאם, 1917, מתוך "הזקנה שביער" מאוסף האחים גרים

איש יונק מעץ, מצרים העתיקה, מתוך הפוסט הזה

עץ מניק איש, מצרים העתיקה, מתוך הפוסט הזה בסדרת עץ השיער (שיש בו גם מיניאטורה פרסית של עץ ראשים)

יוקו אונו, עץ משאלות (יש המון תצלומים של עצי המשאלות שלה ברשת, אבל רובם נראים כאילו חיברו להם תגי מחיר, בתצלום הזה שלקוח מפה יש מידה של פיוט והייקו

יוקו אונו, עץ משאלות (יש המון תצלומים של עצי המשאלות שלה ברשת, אבל רובם נראים כאילו חיברו להם תגי מחיר, התצלום הזה שלקוח מפה שומר על מידה של שקדיוּת).

ג'וטו, פרט מתוך הכניסה של ישו לירושלים. ילדים מטפסים על עצים כדי לראותו. כמעט השתמשתי בציור הזה לכריכה של

ג'וטו, פרט מתוך הכניסה של ישו לירושלים. ילדים מטפסים על עצים כדי לראותו. כמעט השתמשתי בציור הזה לכריכה של "טבע דומם".

ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (פרט), על המטמורפוזה של הנאהבים האומללים שהתאחדו בתוך עץ, כתבתי פה.

ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (פרט), על העץ שהנציח את סיפורם של הנאהבים האומללים – כתבתי כאן.

אנני ליבוביץ מצלמת את דיוויד בירן. עוד תלבושת עץ, בהשראת מגריט, מן הפוסט הזה.

אנני ליבוביץ מצלמת את דיוויד בירן. עוד תלבושת עץ, בהשראת מגריט הפעם. עוד על התלבושת בפוסט הזה.

פיט מונדיאן, עץ התפוח הפורח, 1912 (אחד מסדרה אינסופית של עצים בכל דרגות ההפשטה והפיגורטיביות)

פיט מונדיאן, עץ התפוח הפורח, 1912 (אחד מסדרה אינסופית של עצים בכל דרגות ההפשטה והפיגורטיביות)

דיוויד הוקני, 2008 (גם בלי העצים של דיוויד הוקני אי אפשר)

דיוויד הוקני, 2008 (גם בלי העצים של דיוויד הוקני אי אפשר)

andy goldsworthy  1998, מנסה לדבר עם העצים בשפה שלהם. כאן זה טלאי מעלי עץ אגוז שקיפל ונעץ בעזרת חוחים. כמעט כל העבודות שלו מתכלות עם הזמן.

andy goldsworthy  מנסה לדבר עם העצים בשפה שלהם (1998). כאן זה טלאי מעלי עץ אגוז שקיפל ונעץ בעזרת חוחים. כמעט כל העבודות שלו מתכלות עם הזמן.

ויטו אקונצ'י, אי פרטי, 1992

ויטו אקונצ'י, אי פרטי, 1992

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

למעלה, צדוק בן דוד, "כי האדם עץ השדה," פסל ביד ושם. אם תלחצו להגדלה תראו שזה עץ מבני אדם. ובהמשך לכך (וגם בלי שום קשר) – "האחר הוא אני", זה הנושא שבחר משרד החינוך השנה. ומנגד, הממשלה ממשיכה להתנכל לזרים. תמר ורטה זהבי (אישה שאני קצת מכירה ומוקירה) וליאת סיגל כתבו על זה לשר החינוך. שאלתי את תמר אם זה עדיין רלוונטי, והיא אמרה שכן, כמובן, והוסיפה קצת על שיעור עברית שקיימה עם מבקשי מקלט בשבוע האחרון:

עבדו אמר שהוא לא יכול יותר להיעלב מהישראלים שמכנים אותו בשמות גנאי כאילו הוא פושע. ג'רמה אמר שהוא לא יכול יותר לספוג הערות גזעניות על הצבע השחור שלו. מהדי אמר שהוא לא רוצה יותר לשמוע שהוא סרטן, שהוא שחפת, שהוא איידס. מוחמד אמר שכשהוא מנסה להסביר שהוא פליט שניסה להציל את חייו ואם יחזור לסודן ימות, הם אומרים לו שזה לא מעניין אותם, והוא לא מסוגל יותר לשמוע שלישראלים לא אכפת שימות. … אין לי מילים לתאר את התחושה המרה שאת יודעת שזה בדיוק מה שהם רוצים – חברי כנסת, שרי ממשלה ומאות אלפי אזרחים ישראלים מוסתים, שלחברים שלי תאבד התקווה. … הם שכחו שבזכות אותה התקווה לחיי חופש ההורים שלי הגיעו לכאן.

אני חתמתי בתור "הורה". אם אתם רוצים להיות שותפים – היכנסו, חיתמו והפיצו.

ותוספות מאוחרות:

01

גיא בן נר, "ערכת בית עץ". על העץ הזה כתבתי כאן

1EAworld-gone-wrong

מרסל דזאמה, עולם שהשתבש, מתוך הפוסט, עצים מטרידים, עצים מחרידים

*

ילדה מחכה לעלה נושר, איור בתיה קולטון, מתוך האוסף הכי הכי.

ילדה מחכה לעלה נושר, איור בתיה קולטון, מתוך האוסף הכי הכי.

ועוד כמה עצים מהיער של עיר האושר:

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב.

עץ השיער (הפרק הראשון ואחריו ההמשכים).

על העץ הפלאי של סינדרלה

ועוד עץ פלא של האחים גרים

עוד סיפור של מרי דה מורגן על ילדה ועץ

זרעי האהבה (ובעצם עץ האהבה – הפרק הראשון ואחריו ההמשכים)

פניה ברגשטיין והליצן ("מכל העצים בחצר אוהבת אילנה את השקדייה…")  

תולעת ספרים (מריה פרייברג וסיגלית לנדאו)

*

Read Full Post »

"פיראט באמבט" היא הצגת ילדים מצחיקה וחתרנית, שעוסקת בדילמות קיומיות בחיוך שיש בו גם דמעה. היא יצאה לעולם לא מזמן, בסופו של מסע שהתחיל לפני שנים, כשמרים זלצברג וציפור פרומקין קנו אמבטיה ושוטטו איתה בירושלים כמו הצמד מסרטו הקצר של רומאן פולנסקי "שני אנשים וארון" (1958).

הן רצו לעשות הצגה באמבטיה, רצוי על פיראטים. הן חיפשו בספרים ולא מצאו סיפור מתאים. בסוף הן כתבו אותו בעצמן: מחזה לפיראט ולאמבט. היה לי הכבוד והעונג ללוות את התהליך (גילוי נאות).

יכולתי לכתוב על השפה הבימתית. לא חסרות המצאות חזותיות בהצגה. אבל לב לבה של "פיראט באמבט" נמצא במחזה, בסיפור. וכדי להסביר למה הוא כל כך נפלא אני צריכה לספר אותו קודם, בקיצור ארוך ועתיר ספוילרים. ראו הוזהרתם!

*

"פיראט באמבט" – סיפור ההצגה

וכך זה מתחיל: וילון אמבטיה נפתח כמסך תיאטרון; מאחוריו מתגלים שלושה ברווזי גומי שמרקדים על שפת האמבטיה לצלילי אגם הברבורים. אל תוך ההרמוניה פולש צלצול טלפון צורמני. "הטלפון" של המקלחת רוטט כמו בסרט מצויר. יד מגששת נשלחת אליו מעמקי האמבטיה. זוהי ידו של סְמי, שודד הים המתגורר באמבטיה עם ברווזיו האהובים.
"בוקר טוב," אומר קול נשי מעברו האחר של הטלפון.
"בוקר טוב," עונה סְמי.
"האם אני מדברת עם סְמי הפיראט?" שואל הקול.
"כן, סְמי הפיראט."
"אבל זה לא ייתכן."
"למה לא?" שואל סְמי מבולבל.
"פיראטים לא אומרים בוקר טוב," עונה הקול.
הדוברת היא שרונה מאגודת הפיראטים הבינלאומית. היא מתקשרת לברר האם סְמי מחזיק בתעודת פיראט. לא? חמור מאד, בלי תעודה הוא לא יוכל יותר להיות פיראט. מה הוא צריך לעשות? למצוא אוצר, כמובן. יש לו יום אחד שבמהלכו הוא צריך למצוא אוצר ולהתנהג כמו פיראט. איך מתנהג פיראט? הו, זה קל מאד, אומרת שרונה, ומדקלמת את כללי היסוד: "הפיראט מחסל את אויביו. הפיראט מתבטל בכל הזדמנות. הפיראט לא מצחצח שיניים, לא מחליף תחתונים, והכי חשוב: אמבטיה – לעולם לא!"

יש כמה בעיות עם הכללים האלה: ראשית, סְמי מזכיר קצת את הפר פרדיננד. לבו הרך והחומל אינו נוטה לחיסולים. שנית, לא קל להתבטל כשאתה מטופל בשלושה ברווזונים. ושלישית, סְמי דווקא אוהב להחליף תחתונים, ויותר מכל הוא אוהב לעשות אמבטיה.

ובכל זאת הוא יוצא לדרך. כלומר, הוא מנסה לפחות; בכל פעם שהוא מוכן להפליג, אחד הברווזים שלו מטיל ביצה. ("עוד מישהו רוצה להטיל ביצה?" שואל סְמי המתוסכל את הקהל, בתום שרשרת עיכובים.)

בסופו של דבר הם יוצאים לדרך ומותקפים על ידי צבא יתושים. סְמי נלחם באומץ ולוכד את מפקדם שמתחנן על חייו בזמזומית וטוען שגם לו יש ברווזים קטנים בבית! סְמי משחרר אותו כמובן. הטלפון מצלצל.
"בוקר טוב," אומרת שרונה.
"בוקר טוב," עונה סְמי.
"פיראטים לא אומרים בוקר טוב!" היא נוזפת בו.
"סליחה," הוא אומר.
"פיראטים גם לא מתנצלים!" היא אומרת. "נו, איך התקדמנו?" היא מבררת, ולא מרוצה מתשובתו; כדי להרשים אותה סְמי צריך לחסל מפלצת אמיתית, ירוקה.
"ואז אני אוכל לעשות אמבטיה?" הוא שואל, כולו תקווה.
"אמבטיה – לעולם לא!" היא מתרתחת ומנתקת את השיחה.

סְמי מחפש מפלצת ומוצא תנין ירוק ונשכני. הוא מפרש את הנשכנות שלו כרעב והולך להכין לו ארוחה. התנין כפוי-הטובה בולע את שלושת ברווזיו. סְמי מחלץ אותם בזה אחר זה ומשליך את הנבל מספינתו. אבל עכשיו הברוווזים שלו רעבים. הוא מתקשר להזמין פיצה. שרונה (שנמצאת בכל מקום, כמו האח הגדול) עונה לטלפון. היא לא מרוצה מזה שסְמי מחזיק ברווזים על הסיפון. מאד לא פיראטי מצדו! היא דורשת ממנו להתבטל ומנחה אותו, שלב אחרי שלב: "שכב על הגב, שים משקפי שמש, ספור את השחפים בשמיים…" וכן הלאה.
"ואז אני אוכל לעשות אמבטיה?" הוא מברר.
"לא!" היא קוראת וטורקת את הטלפון.

סמי וברווזיו. איור של בתיה קולטון, בעקבות ההצגה. לחצו להגדלה!

סְמי המסכן, הוא דווקא מנסה להתבטל אבל הברווזונים הרעבים מקימים מהומה. הוא קם לבשל להם, ובינתיים עד שהאוכל יהיה מוכן הוא שם מכונת כביסה. כשהוא תולה אותה לייבוש, שחף חצוף מחרבן לו על התחתונים. הוא מחזיר אותם למכונה, וחוזר חלילה. וכך הוא מתרוצץ לו בין הברווזים לאוכל, לכביסה, עד שמותש כולו, הוא צונח ונרדם.

בחלומו הטלפון שוב מצלצל. השפופרת מתרוממת מעצמה ובולשת בספינה. ואז היא מתחילה ללחוש לו דברי חנופה ולפתות אותו להיפטר מהברווזים. "קח את הברווזים שלך, סְמי, ושים אותם על סירה קטנה. חשוב רק על התעודה…" מזמרת שרונה בקולה המהפנט. החפצים נעים מעצמם. הסירה מתרוממת לתוך ידו של סְמי. הוא משלח את הברווזים. מנופף להם בממחטה. הרוח מתגברת והופכת לסערה. אנחנו עדיין בחלום. האמבטיה מתהפכת והופכת לצוללת. סְמי מגיע לאי בודד (בעצם זה החלוק שלו שמוטל על האמבטיה ההפוכה. השרוול הריק משמש כמנהרה והכיס כמערה). הוא מוצא תיבת אוצר ופותח אותה. מן התיבה מזנקת לה שפופרת המקלחת, מסתחררת מתרוננת: "מזל טוב סְמי, מזל טוב סְמי, מצאת את האוצר!"
"שרונה? אַת האוצר?!" הוא נדהם. הוא רוצה לקרוא לברווזים שלו אבל אין יותר ברווזים. "אנחנו פה רק שנינו," היא מזכירה לו, "נפטרנו מהבעיה!" זה לא מוצא חן בעיני סְמי. עוד מעט לילה. הוא דואג. הוא בכלל לא אוהב את החלום הזה. הוא מתאמץ להתעורר בעזרת הקהל, אבל מי שמעיר אותו לבסוף הם הברווזים האהובים שמטפסים עליו ומגעגעים. סְמי מאושר. זה היה רק חלום. הוא לא איבד את הברווזים שלו. איזה סיוט, הכל בגלל שרונה, מי צריך תעודה! הוא אומר, ואז הוא קולט פתאום את ההשלכות של מה שאמר: אם לא צריך תעודה, אפשר… לעשות אמבטיה!
הוא פותח את הברז, ובמקום טיפות של מים, צונח מן הטוש אשד של אבנים יקרות. האוצר היה כמסתבר בבית, מתחת לאפו. ושוב מצלצל הטלפון: שרונה כמובן. היא מתקשרת לברך אותו על קבלת התעודה.
"איך אתה חוגג?" היא מתעניינת.
"אני מקריא סיפור לילה טוב לברווזים שלי," הוא עונה.
"הפיראט אינו מקריא סיפורי לילה טוב," היא נוזפת בו.
"אבל אני פיראט," הוא אומר, "ואני כן מקריא סיפורי לילה טוב לברווזים שלי."

הוא מניח את השפופרת על כנה, ומתחיל: "היה היה פעם פיראט שקראו לו סְמי. והיו לו שלושה ברווזים…"

*

עד כאן הסיפור (בהשמטות ניכרות וכואבות). ועכשיו נניח לרגע לרוח השטות והפנטזיה ונחזור למציאות, כלומר לאותן דילמות שהוזכרו בהתחלה, ושבהן מטפלת ההצגה בחיוך שיש בו גם אנחה או דמעה:

*

המתח בין התשוקה להתקבלות והכרה, לבין הנאמנות לעצמך

סְמי הוא פיראט; פיראט באמבט עם ברווזי גומי. אלא שהממסד (בדמות שרונה, הבירוקרטית המצמררת) אינו מסתפק בהגדרה עצמית. הוא דורש תעודה. הוא מצפה מסְמי לנהוג על פי כללים נוקשים הנוגדים את אישיותו. גם סְמי עצמו משתוקק לתעודה. הוא באמת משתדל לרַצות את שרונה. אבל אחרי שרשרת של כשלונות מצחיקים ומסויטים הוא מבין את מחיר ההכרה. הוא מחליט להישאר נאמן לעצמו ולאהוביו. ודווקא ברגע הזה של הוויתור, שבו הוא עובר על האיסור המפורש ובוחר באמבטיה, דווקא אז הוא זוכה באוצר ובתעודה!
ואם לא די בזה – הוא יוצר תקדים: מעכשיו מותר גם לפיראטים לספר סיפורי לילה טוב. הוא מרחיב ומגמיש את גבולות המיינסטרים (סיפור חיי, העסק הזה).

*

האם אפשר להיות פיראט ולשבת ליד שולחן, או איפה האוצר?

סְמי הוא פיראט-אמא וגם עקרת-בית שדואגת לבישולים ולנקיונות. אין אמא בקהל שלא מחייכת בהזדהות למראה התמונה שבה הברווזים מטפסים על סְמי הישן ומעירים אותו בגעגועים, או כשמישהו תמיד צריך פיפי (סליחה, להטיל ביצה) בדיוק כשכולם ערוכים לצאת, או כשסְמי מנסה להרשים את שרונה בקשיחותו הפיראטית בזמן שהברווזונים זקוקים לו, והוא חוזר ומסמן להם שֶ-ששש… עוד קצת סבלנות, הוא כבר מתפנה…

כל יצירה היא גם פורטרט עצמי; "מאדאם בובארי זה אני", אמר פלובר. סְמי הוא ציפור ומרים. גם הן כמוהו, מתמרנות בין חיי הבית לחיי הפנטזיה, בין האימהות לאמנות. במהלך החזרות ראיתי שוב ושוב איך הפלגות עתירות רום ומפלצות, נקטעות כשהילדים מתקשרים: זה שכח לקחת אוכל לבית ספר, וזה חייב לספר משהו. שלא לדבר על חופשות מבית הספר…

"לבנות הדרקון באשר הן", זו ההקדשה הפותחת את ספרי "בנות הדרקון" ומעוררת צחוק של הבנה והזדהות. כש"פיראט באמבט" יהפוך לספר (במהרה, אם זה תלוי בי!) אפשר יהיה להקדיש אותו לכל האמהות הפיראטיות, שמגלות את האוצר, לא במרחקים אלא בבית, מתחת לאפן.

זוכרים את סיפורו של רבי נחמן מברסלב על בן המלך שנפל לשיגעון? הוא חשב שהוא הינדיק (תרנגול הודו), וישב עירום מתחת לשולחן וניזון משיירי ארוחות. [הסיפור מובא במלואו בסוף הרשומה הזאת], עד שהרופא החכם לימד אותו שאפשר להיות הינדיק גם אם יושבים אל השולחן. ובחזרה לציפור ומרים: אפשר להיות פיראט גם אם עושים אמבטיה וקוראים סיפורי לילה טוב. עובדה.

*

זה לא בן, זה לא בת, זה… פיראט

הקהל של "פיראט באמבט" שמח ונהנה אבל בסוף ההצגה, כולם, ילדים והורים כאחד, שואלים: "זה בן או בת?" (הכוונה לשחקן שמגלם את סְמי, האם הוא בן או בת?).
ואני מצטטת בתשובה, את מה שאמרה ציפור בהרמת כוסית לכבוד הולדת ההצגה: "אחרי שנים של נסיונות במעבדה, הצלחנו לגדל מגדר חדש. הוא לא בן, היא לא בת, גבירותיי ורבותיי, קבלו את… הפיראט!"
ובמילים אחרות (גם הן של ציפור): "אחד הנושאים הסמויים-גלויים בהצגה, מבחינתי, הוא שאישה מגלמת תפקיד של גבר. זה עדיין לא מובן מאליו, למרות מאות ואולי אלפי שנים שבהן גברים גילמו תפקידי נשים…"

וגם זה חלק מהקסם, המורכבות, השחרור משבלונות, ססמאות ושאר מרעין בישין.

*

ולסיום, המאמר שלא נכתב

"לכוד בין לובן הלוויתן ללובן המטבח." כך מגדיר גיא בן נר את מובי דיק שלו, סרטון סלפסטיק אילם המתרחש בתוך מטבח ביתי, בהשתתפות בתו. וזה כל כך קשור ל"פיראט באמבט"… הן מצד שפת החפצים (שבכלל לא הגעתי אליה) והן מצד המתח בין הבית והמשפחה לחיי הרפתקאות. יכולתי לכתוב מאמר שלם על האופן שבו מטפלות אמניות-נשים בנושא לעומת האמן-הגבר. אבל הארכתי דיי. תהנו.

*

פיראט באמבט

הצגה מאת ציפור פרומקין ומירים זלצברג
בימוי: ציפור פרומקין
משחק, הפעלה ועיצוב: מירים זלצברג
יעוץ אמנותי: מרית בן-ישראל
מוזיקה: אסף מתתיהו
תאורה: שחר מרום
הפקה: תיאטרון הקרון

כל הזכויות על הסיפור שמורות כמובן לציפור פרומקין ומרים זלצברג

*

עוד על מגדר:

סעודת הפיות, (או תיאטרון הבובות של סופי קאל)

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

האישה שרצתה להיות מלך

מה זאת אהבת? מחשבות על זוגיות, יצירה, מגדר וקורבנוּת, בעקבות נדודי ארסמון מאת מרי דה מורגן

 *

עוד על הצגות ילדים

על האוסף הכי הכי

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים? (על בתו של יאן)

על קרקס קוביות ועל התיאטרון של הבאוהאוס

ועוד

*

Read Full Post »