Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גזענות’

בקיצור רב: "בַּ‏‏רְמַ‏לַ‏י", סיפור נונסנס מחורז, נכתב על ידי קורניי צ'וקובסקי (1927), תורגם לעברית מבריקה, פראית וממכרת על ידי נתן אלתרמן (1946) ונדפס במהדורות רבות עם איורים של יהושע קוברסקי, אזל בהוצאה ויצא מחדש בימים אלה עם איורים של דוד פולונסקי.

*

המלכודת

ונתחיל בעלילה: זה נפתח באזהרת מסע: "קטנטנות וקטנטנים,/ לא ולא, בשום פנים,/ אל תלכו לאפריקה." אפריקה היא ארץ חיות הטרף וארצו של הפרא ברמלי, "אך אַבְּבָּא ואִמְמָא נִרדָמו תחת עץ/ וגָדִידִי וִימִימְמָה – לאפריקה מהר כחץ!/" השניים מבלים ומשתוללים כדבעי עד שמופיע הפרא ברמלי, ובצעקות "קַרַבַּס! קַרַבַּסַיים!/ ארוחת הצהריים!" מדליק אש לבשל אותם. הוא לא שועה לתחנוניהם וגם לא להפצרותיו המלאות נועם של דוקטור אוֹיזֶמַר (גלגול של דוקטור דוליטל), הוא משליך גם הדוקטור לאש, אבל הדוקטור שומר על קור רוח ומבקש מן התנין הגדול לבלוע את ברמלי. בבטן התנין חוזר ברמלי בתשובה ומבטיח לאהוב ילדים, וגדי וימימה חסים עליו ומזמינים אותו לחיפה. ברמלי מאושר: "ארַקֵד ואתופפה/ כי לוקחים אותי לחיפה!" (חיפה במלעיל כמובן), ושם בחיפה הוא הופך לאופה ומחלק את רקיקיו לילדים: "כי ברמלי, כי ברמלי,/ את הילדים אוהב בלי די!/ אוהב, אוהב, אוהב, אוהב,/ אתכם קטני וקטנותי!"

והנונסנס הזה הוא מלכודת למאיירים. די להתבונן בכמה מן הברמלי'ים הישראלים המשוטטים ברשת כדי להבין את הבעיה:

ארבעה ברמלי, מימין לשמאל: יהושוע קוברסקי, גל שקדי, מרט פקר, דן אלון. שלושת האחרונים נלקחו מפה.

ארבעה ברמלי, מימין לשמאל: יהושוע קוברסקי, גל שקדי, מרט פקר, דן אלון. שלושת האחרונים נלקחו מפה. לחצו להגדלה

אלתרמן לא כתב במפורש שברמלי הוא שחור, אבל פרא קניבל ועוד באפריקה… נו, כל המאיירים העבריים שמצאתי הבינו את הרמז: הפרא הקניבל הוא שחור והרופא הטוב הוא לבן.

ואני אומרת עבריים ואלתרמן, לא צ'וקובסקי, כי ברוסית ברמלי הוא פיראט, משלח-יד חסר צבע, ואם כבר נוטה ללבן בזכות סטיבנסון וכולי. ואילו אצל אלתרמן* ברמלי הוא "הפרא המפלצת", וכשהוא שר, "אני המפלצת, השן הקוצצת, אני הגזלן הרשע ברמלי", הגזלן מופיע בשלב כה מאוחר שהוא מתקבל כתכונה ולא כמקצוע.

וכמה שאני לא מחבבת את שוט התקינות הפוליטית ואת הנפתו האוטומטית, הסיפור הזה, על הרופא הלבן שמאלף ומתרבת את הקניבל השחור קצת מקלקל לי את התיאבון.

ומצד שני, מדובר בטקסט מרהיב, לא פחות. אני נגד צנזורות בכלל ונונסנס מאולף ומתורבת זו סתירה פנימית.

ומה עשה פולונסקי? הוא פשוט הפך את היוצרות: ברמלי שלו הוא לבן ואילו הרופא העדין הוא דווקא שחור.

איורים, דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

איורים, דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

זה פתרון נפלא מכמה וכמה סיבות:

ראשית, הוא פשוט על גבול ההוקוס-פוקוס. פולונסקי לא נוגע בטקסט והכול נופל למקום.

שנית, קלישאות, גם כשהן לא פוגעניות, הן קצת שטוחות ומסוידות. וההיפוך הזה מזרים להן דם חדש. זה גרם לי להיזכר בהשתלחות המצחיקה של טורגנייב (הסופר הרוסי המאופק) בכתיבתו של דוסטויבסקי:

"היודעים אתם מה זה רעיון נדוש במהופך? כאשר אדם מאוהב, לבו הולם בחוזקה, כאשר הוא רותח מחימה פניו מסמיקות, וכיוצא בזה. אלה הן קלישאות שחוקות. אבל אצל דוסטויבסקי הכל הפוך. למשל, אדם נתקל באריה. מה יעשה? בדרך הטבע יחוויר וינסה לברוח או להתחבא. בכל סיפור נורמלי, לדוגמא אצל ז'ול ורן, כך היה קורה. אבל אצל דוסטויבסקי הכל הפוך: אדם רואה אריה לפניו, הוא מסמיק ונשאר עומד במקומו. לכך אני קורא קלישאה נדושה במהופך. זהו אמצעי נוח להוציא לעצמך מוניטין של סופר מקורי". (מצוטט מן הביוגרפיה של טולסטוי)

אני זוכרת כמה צחקתי כשקראתי את זה, מן ההפתעה וגם מן האמת. כי כשמסירים את שאט הנפש, כלומר את החלק השיפוטי, מן האבחנה של טורגנייב (כמו שהיו מסירים בילדותי את הקרום שנקרש על חלב חם) נחשף פה כמדומה עיקרון סגנוני, מין סוג קיצוני של הזרה שנוצר על ידי חילופי קלישאות, על ידי עקירתן מהקשרן הטבעי ושתילתן בהקשר הפוך. זה עובד נהדר אצל דוסטוייבסקי שדמויותיו תמיד קרובות אל הקצה שבו מתבטלים הניגודים. וזה עובד נהדר, רק באופן אחר, בברמלי: הסביבה הנונסנסית מתענגת על היפוכים ופניות פתאום.

זאת ועוד – לא מוכרחים לקרוא פוליטיקה – וגם אני כבר ממשיכה למחוזות אחרים – אבל גם מבחינה פוליטית ההיפוך הוא יותר מנטרול של הגזענות. הרי החמסן הגדול של אפריקה היה האדם הלבן. ואצל פולונסקי הוא מגורש מאפריקה בשיתוף פעולה בין הדוקטור השחור לילדים רחמניים. **

*

שמאן ליצן

"מי יודע אם שֵׁדה היא או אדם: למעילה נקשרו שרוכים של עור וחבלים, ומהם הטלטלו נוצות ואבנים, פעמונים ועצמות, גולגלות שבורות של חיות קטנות וגם אברו המקומט של שור. יללות זאבים, צווחות של עיטים, נהמות של דובים ונחרות של שדים עלו מתוך גרונה." (כך מתוארת השמאנית המונגולית – המבוססת על תחקיר מעמיק – בספרה של אתי בן זקן)

ברמלי של פולונסקי הוא אמנם לבן (כלומר ורוד בזוקה) אבל לפי התלבושת שלו הוא ליצן; פעמיים ליצן: בגלגולו הראשון הוא ליצן שבטי – ולא משנה כמה הוא מפחיד, אי אפשר להתייחס בכובד ראש לכרס האבטיחית שלו (אף שדוגמת האבטיח קרובה באופן קצת מדאיג למדֵי-הסוואה, ביחוד ליד הנעליים הצבאיות), ואי אפשר שלא לצחוק למראה הזנב המשתלשל בין רגליו או למראה כפות האריה הקשורות למין פפיון מתחת לסנטרו. ובקיצור, בגלגולו הפראי ברמלי הוא ליצן-שמאן, ובגלגולו המאולף הוא מוקיון מערבי עם אף אדום.

שמאנים

שמאנים

מימין ומשמאל, בובות ליצן אינדיאניות. האבטיח החולש על תלבושתו של ברמלי, הוא מוטיב חוזר גם אצל הליצנים האינדיאניים.

מימין ומשמאל, בובות ליצן אינדיאניות. האבטיח החולש על תלבושתו של ברמלי, הוא מוטיב חוזר גם אצל הליצנים האינדיאניים. לחצו להגדלה

ברמלי המתורבת, האופה, כמוקיון מערבי, כולל האף האדום. דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

ברמלי המתורבת, האופה, כמוקיון מערבי, כולל האף האדום. דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

הפרשנות הליצנית היא ההברקה הגדולה של פולונסקי. ליצנים תמיד הידסו על הקו הדקיק בין המצחיק למפחיד ולאלים (ואגב, גם באהבת הילדים של ברמלי המאולף יש משהו קצת מאיים, מצחיק עם תחתית אפלה). המופרז והנונסנסי הם הטריטוריה הטבעית שלהם. וזה לא מצטמצם לדמות הראשית, בספר כולו יש משהו קרקסי.

העימות עם ברמלי הוא לא סיפור אימים אלא נמבר ליצני קלסי, שבו הליצן המחופש לפרא (אפילו הנחש הכרוך על מותניו עשוי בד, ולראיה, העין התפורה) נבלע על ידי בובת תנין ענקית, ומזנק ממנה בדמותו העליזה המוקיונית. בתמונה למטה אפשר לראות את גדי וימימה בתפקיד שני מתנדבים קטנים שהוזמנו מהקהל, ועכשיו הם מדורבנים על ידי ליצן-רופא (הזקן המוזר של הדוקטור הוא לגמרי בדוגמת איפור של ליצן), להאזין למתרחש בבטן התנין.

כמו בקרקס. דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

כמו בקרקס. דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

והבחירה הזאת לא רק מסונכרנת עם הגוזמה של סיפור אלא מקנה לו גם ריאליזם משונה. זה כבר לא סתם סיפור מופרך אלא סצנה קרקסית אמיתית. ויש עוד.

*

התת מודע האיורי

אצל פולונסקי יש גם לפנטזיה ולנונסנס מין תחתית כפולה של ריאליזם ופסיכולוגיה. האיורים לא מסתפקים במסירת החלום הפנטסטי, אלא גם מסגירים בלי משים את המפתח לפתרונו. ואני לא מתכוונת לפתרון חלק ומושלם לחידה (כמו שמספק אנתוני בראון למשל). פולונסקי תמיד נשאר קצת על יד, קצת עמום ופתוח. הוא לא מאפשר לפרשנית לתקוע בחצוצרות. אבל זה מה שמקנה לאיורים שלו עומק ועוצמה רגשית. כל אותם רסיסי היומיום הנזרעים כבדרך אגב, שעליהם (אולי כן ואולי לא, זה מאד חמקמק כאמור) כמו על גרגרי חול, נקרשות פניני הפנטזיה.

וקצת דוגמאות כדי לסבר את העין:

קחו למשל את הדמיון העמום בין האב הישן לברמלי: הכרס, הפה הפעור, וצינור ההשקיה המגולגל שהופך לחבל של ברמלי.

אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

ובכלל יש זיקה משונה, מעין תקבולת עקומה, בין ההורים לילדים. הרגליים המצולבות של האם קשורות באופן עמום לדוגמת הצלבים בשמלת הילדה, ופסי הכסא ופסי-שורות-העיתון של האב מזינים את חולצת הפסים של הילד. (של מי החלום הזה לעזאזל, של ההורים, של הילדים?) או הדמיון המוזר בין קצות הגדר המכתרות את החצר שבה ישנים ההורים לבין טורי שיניו של ברמלי. ההורים ישנים בתוך לוע, שמבשר את שיא הסיפור, וגם את תאוות הזלילה, שעוברת כמו חוט לאורכו. תאוות הזלילה של ברמלי וגם של הילדים. (ומבחינה זו אגב, הסיפור הוא קרוב של הנזל וגרטל וגם של פטר והזאב, אבל לא ניכנס לזה עכשיו).

שיניים, אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

שיניים, אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

ובכלל, האיור הוא מאד לועני. הספר זרוע לועות (וגלגולם הבא, בטנים), שגם הטקסט כתוב בתוכם. זה קשור לזלילה, אבל לא פחות לטקסט. כי ברמלי של אלתרמן (ואולי גם של צ'וקובסקי) הוא מופת של ספוקן וורד (על רגל אחת: טקסט שירי שנועד לביצוע חי ומתענג על משחקי מילים ומקצבים) להורים וילדים. הטקסט שמתגלגל מן הפה בשמחה כזאת, מאזן את אימת ההיטרפות. וככה זה בכלל בחיים, אצל ילדים ואצל מבוגרים, האמנות והמשחק מאזנים את אימת המוות.
למטה, שורת לועות נבחרים, לפי סדר העלילה, מחושך לאור.

לועות ובטנים נבחרים. מחושך לאור. אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי

לועות ובטנים נבחרים. מחושך לאור. אייר דוד פולונסקי, מתוך ברמלי מאת קורניי צ'וקובסקי. לחצו להגדלה!

ואם כבר אז גם שלושה תנינים – מימין לשמאל, דוד פולונסקי ברמלי, פינה באוש והלמוט ניוטון (לא התאפקתי), פיטר פן של דיסני 1953. ספרו של ג'יימס מתיו ברי אגב, קדם לברמלי של צ'וקובסקי. ומי יודע, אולי קפטן הוק הנטרף של ברי היווה השראה לפיראט הנטרף של צ'וקובסקי.

TANINIM3

לחצו להגדלה!

*
על היופי

והערה אחרונה בתכלית. וידוי: האיורים של דוד פולונסקי לברמלי לא "יפים" בעיני, במובן הכי מיידי ושטוח של המילה. אני לא אוהבת את הצבעוניות, את המרקם, את הציור הקצת גס ומחשבי. אז מה? זה כמו שפוגשים מישהו בפעם הראשונה וחושבים שהאוזניים שלו בולטות או שהוא מתלבש בטעם מוזר. ואחר כך כשמכירים אותו לעומק ומגלים כמה הוא חכם ועמוק ומלא רגש והפתעות, כבר לא חושבים על הטעם שלו בבגדים. חשבתי שרק עם אנשים זה ככה, שעם איורים זה אחרת. טעיתי. פולונסקי הראה לי עד כמה. וגם על כך אני מודה לו.

ללא מילים

ללא מילים

*

* ההטיה הזאת של אלתרמן מתחברת לי למרבה הצער להבלחה הלא מחמיאה שלו בפוסט של עמוס נוי על קופיקו.
** סיוון בסקין, שאיתה ביררתי אי אלו ענייני רוסית, כתבה לי "מעניין, בכל האיורים הרוסיים שנתקלתי בהם ברמלי באמת היה לבן, למרות אפריקה. אני חושבת שבסובייטית הרשמית השחור הוא בדרך כלל קורבן הקפיטליזם וכו', אז הוא לא יכול להיות רע. מה שמאוד מעניין בשילוב עם הגזענות הרוסית העממית. " (ובכל מקרה, באיורים הרוסיים גם הרופא לבן).

*

ומכיוון שתיכף פסח

על הצד הבלתי נראה בהגדה של פסח (ולמה אני כל כך אוהבת אותה, לא מהסיבות המקובלות)

Read Full Post »

מאד מדכא אותי מה שקורה פה. לא רק המלחמה. המלחמה הרי תיגמר יום אחד ואנחנו נישאר עם השנאה והאטימות והגזענות. וגם עם זה קשה לי: הכעס, הייאוש, האשמה, השלילה הבלתי פוסקת. זה חשוב וגם בלתי נמנע אבל באופן אחר גם נגרר אחרי האופל, מנכיח ומחזק אותו. האופטימיות המוּלדת שלי (מוזר, אבל ככה אני) מבקשת משהו להאחז בו. לא מילים יפות אלא משהו מעשי, שאפשר גם לבנות עליו. לפחות להתחיל. וזה מה שיש בפוסט הזה.

כתב אותו (לבקשתי) אילן נוי, חבר יקר מאד, ומורה בתיכון. אתם מוזמנים לשתף ולהפיץ.

*

בלה בליסימה – פוסט אורח מאת אילן נוי

לפני כעשר שנים נסעתי לבית הספר בו אני מלמד. על המושב שלידי השאיר הבן שלי את הדיסק "לזוז" של הדגנחש, והחלטתי לשמוע אותו, למרות שבתקופה ההיא לא התעניינתי במוזיקה שלהם. קצת להפתעתי, נהניתי, ואז הגיע השיר "בלה בליסימה" שמספר על אירוע שקרה ב-1992 בירושלים, ושבו הצילה אישה חרדית מחבל ערבי שנתפס על ידי המון זועם שעשה בו שפטים.

השיר שמספר את סיפור המקרה עורר בי השראה לפעול. הנה השיר:

זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור ראוי

יום שלישי, 12 במאי, 1992
יוצאת אישה מביתה בירושלים
יום רגיל סטנדרטי לא מיוחד כמו כל הימים
פול ילדים ברחובות הייתה שביתת מורים
באותה שעה ממש מחבל נאלח
משליך סכין מטבח איתה דקר שני נערים חפים
עוד פיגוע מטורף אכזרי
עוד פיגוע לאומני

הוא פותח במנוסה כי אחריו דולק המון
שתופס אותו כעבור מספר שניות בתוך חניון
עשרות אנשים בועטים בו הם רוצים לסגור חשבון
אני לא שופט אותם, זה מקרה בלי הגיון
זה מצב פגום, עגום, ארור, לא ברור
אבל אז מגיעה האישה ומשנה את סוף הסיפור
כי על המחבל היא מיד נשכבת ומגוננת בגופה
על טרוריסט אבל גם אדם שבלי גופה היה גופה
"אני לא מבין, לא פחדת עם מטורף מתחתייך וההמון כה קרוב
לא היה קל יותר לקום ולעזוב?"
ענתה לעיתונאי שלא היה לה זמן לחשוב
ענתה לעיתונאי שלא היה לה זמן לחשוב

בלה בליסימה בלה בליסימה…

המקרה של האישה הזאת נחרט לי בראש
מאיפה הכוח לשכב בלי לזוז, בלי לחשוש
שואל את עצמי מה הייתי עושה במקומה
לו בדיוק באותה שעה הייתי נקלע לסביבה
ברור לי שלא הייתי בא ובועט
אבל אם להיות הגון ולומר את האמת
לא נראה לי שהייתי מסוגל לנהוג כמוה
הרבה יותר מתאים לי לקום ולברוח
אז מקסימום לנסות למצוא שוטר או משהו
אבל היא שכבה שם עד שכוחותיה תשו
עשרים דקות היא חטפה שם בעיטות
הילדים שלה ראו ולא הפסיקו לבכות.

בלה בליסימה בלה בליסימה…

הגברת לסמל לא הפכה
ושמה נמחק למעשה מהתודעה.
אין בול שלה
אולי כי ישראל עוד בשלה ולא בשלה
לאמץ לחיקה גיבור
שגבורתו לא מלחמתית, גיבור
שגבורתו היא לא צבאית, גיבור
שגבורתו רק מוסרית,
גיבור אישה, ועוד חרדית.

דעי לך אישה יקרה שלא שכחתי
את סיפור גבורתך לעצמי הבטחתי
שזה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור איתו ראוי ילדים לחנך
זה סיפור ראוי

בלה בליסימה בלה בליסימה…

בלה בליסימיה, הדג נחש וברי סחרוף. מילים: גיא מר, אמיר בן עמי, משה אסרף, דודוש קלמס, יאיא כהן אהרונוב, שלומי אלון, שאנן סטריט. לחן: שלומי אלון, שאנן סטריט, יאיא כהן אהרונוב, דודוש קלמס, גיא מר, אמיר בן עמי

באותה תקופה הייתי מחנך בכיתה י', ונדלקתי מהרעיון לעשות שיעור חינוך על המקרה הזה. חשבתי, ואני חושב כך גם היום, שזהו אכן "סיפור איתו ראוי ילדים לחנך". השיעור הצליח מאוד, והחלטתי להפוך אותו לפרויקט של הפצת הסיפור, ודיון על כל מה שקשור בו.

הסיפור הוא כל כך דרמטי ופרובוקטיבי, כאילו נלקח מטלנובלה. העברתי את השיעור בעשרות כיתות, ובאחד מהשיעורים לא הצלחתי לשכנע תלמיד אחד שהסיפור אכן קרה. הוא היה משוכנע שזו המצאה שלי או של התקשורת כולה, שבאה במיוחד כדי להעביר איזו נקודת מבט, או שיעורי חינוך כאלה. תיאוריית הקונספירציה שולטטטת!

ובאמת, איזה סיפור! מחבל ערבי מנסה לרצוח 2 נערים יהודים (ונכשל, הם נפצעו קל). הוא נמלט ובעקבותיו המון ירושלמי זועם. ההמון תופס אותו, יריות נורות, ונראה כאילו הוא ימות בלינץ'. ואז, במהפך מהסרטים, נשכבת עליו אישה חרדית (חרדית!), ומגוננת עליו בגופה. ההמון ממשיך לקלל ולירוק, שורפים עליה סיגריות וגם קצת מרביצים, אבל היא יוצאת מהעניין בחבלות קלות. המחבל נחבל יותר, ואז, (אחרי כמעט חצי שעה), מגיעה המשטרה ומחלצת אותם.

מה שאני עושה עם הסיפור הזה בשיעורי חינוך הולך ככה:

אני מתחיל בשאלה על גיבורים ומעשי גבורה. הדוגמאות של בני הנוער כוללות (בסדר זה) הרבה גיבורי על, גיבורים צבאיים או בעלי יכולות פיזיות מרשימות, מדינאים מפורסמים (רבין, בן גוריון), גיבורים הומאניים (קורצ'אק, מרטין לותר קינג), ובסוף הרשימה (אם בכלל) יש נשים.

אז שומעים את השיר, אני מוסיף את העובדות הרלבנטיות, ומתחילים לדבר. אני מאפשר לכולם לומר כל מה שהם רוצים, ושומע את מגוון נקודות המבט של החברה בישראל. דרך ההסתכלות על מה שעשתה בלה פרוינד (והשאלה: "האם זהו מעשה גבורה?"), עולה השאלה "האם מותר להרוג אנשים ברחוב, כי הם עשו משהו נורא?". ברוב המכריע של הכיתות מגיעים למסקנה שהתשובה היא "לא". וזה לא כל כך ברור בהתחלה. הגזענות מרימה ראש (מחבלים ערבים זה בסדר, יהודים – לא). הנטייה לתת לרגשות הנקם פורקן, העובדה שרוצחים משתחררים בעסקאות שונות, הפחד, הבלבול והדעות הקדומות קיימים ממש כמו בחברה של המבוגרים, ועם פחות צביעות.

כמעט בכל דיון יש ניסיון למצוא את הקו שממנו והלאה מותר לכסח או אפילו להרוג פושעים. בהתחלה די ברור לחלק מהתלמידים שמחבל ערבי שרצח יהודים הוא מטרה לגיטימית. הביטחון הזה מתערער כשמציבים אותו מול, למשל, יהודי שאנס ורצח ילדה. המעבר על פשעים שנראים כהולכים ופוחתים בחומרתם משכנע את רוב התלמידים שאין דרך הגיונית וצודקת להעניש פושעים ללא משפט. וקיימים גם תלמידים שרואים מיד את חוסר התוחלת בהתנהגות ובפעולות בלתי חוקיות שכאלה, תלמידים שקולטים את המציאות המורכבת יותר מ"אנחנו בסדר, הם לא."

המורכבות של הסיטואציה, וגם של החיים שלנו, באה לידי ביטוי דווקא בחוסר השיפוט של כותבי השיר. מצד אחד, בלה פרוינד היא גיבורה עבורם. מצד שני, "אני לא שופט אותם, זה מצב בלי היגיון". הם לא שופטים את ההמון האלים. כששמעתי את השורה הזו בפעם הראשונה (וגם היום), התפעלתי מהיכולת לומר שלפגוע באדם (גם פושע ורוצח) זה נורא, וגם לא לשפוט את ההמון שכמעט הורג אדם בצורה הזו.

פעמיים יצא לי להעביר את השיעור לסטודנטים ערביים. הכוונה שלי היתה להיכנס עם השיעור לכיתות בבתי ספר ערביים ולראות מה כדאי לעשות שם. בשני המפגשים נאמר לי בצורה מאוד ברורה שזה לא מתאים. הסטודנטים אמרו לי שזה נראה כאילו אני בא ואומר "תיראו כמה אנחנו יפים ומוסריים. הערבי שבסיפור הוא רוצח ילדים, והגיבורה היא יהודיה מוסרית". אין מה לומר, הם צודקים… היתה לי שיחה גלויה עם סטודנט אחרי השיעור (הוא שתק בכל המפגש). שאלתי אותו אם אפשר לעשות משהו בכיוון בחברה הערבית. הוא הציע להביא סיפור או סיפורים בהם ערבים הצילו או סיכנו את חייהם למען יהודים. שאלתי אותו מי צריך להעביר שיעורים כאלה. הוא אמר שזו בעיה – ערבי שיעביר שיעור כזה ייראה פרו-ישראלי, וישראלי, הוא מראש חשוד בכוונות נסתרות. את הכיוון הזה לא המשכתי.

ופעם יצא לי לספר על השיעור במפגש מנהלי בתי ספר. אני התכוונתי שהמפגש יהיה כמו השיעור – אנשים ישתפו את נקודת המבט שלהם, נגיע לעומק לשאלות של גזענות ובחירה. לצערי, המפגש הפך להיות שיחה "על" השיעור. הועלו חששות ליכולת ההבנה והראייה של התלמידים. אני חושב שתלמידי הכיתות הגבוהות בתיכון מסוגלים בהחלט לקלוט לעומק את המורכבות של האירוע, ולא "להיפגע" מדיון שלפעמים מעמיד מראה מול הגזענות והדעות הקדומות שקיימות אצלנו. ("ומה איתם? אם היה קורה כזה דבר אצלם, היה מישהו שמסכן את עצמו? הרי היו מחסלים אותו על המקום?" התשובה המתבקשת בדרך כלל עובדת: "אולי, אבל אז מה? למה לקחת דוגמה דווקא ממישהו שלא ראוי לזה?")

דאגה נוספת היתה ל"מה יגידו ההורים". היות ואני לא ממליץ לתלמידים לסכן את עצמם בכל דרך שהיא, ואני נותן חופש ביטוי לכל הדעות, לא נתקלתי עד היום בתגובות שליליות מהורים. הורה אחד ביקש להגיע לשיעור כזה, ואחריו אמר ש"זה בסדר". דיינו.

אחת ממטרות השיעור היא להביא להכרת התלמידים שיש להם בחירה. תמיד. שהעובדה שאנשים שונים הגיבו בצורה שונה לאותה סיטואציה מוכיחה שאין כזה דבר "אין ברירה". שכשהנסיבות דורשות בחירה מהירה במיוחד, של שבריר שנייה לפעמים, אז הבחירה נבחרת מעצמה, מתוך מי שאנחנו, מתוך המשקלים השונים שאנחנו נותנים לערכים שלנו, שבמצבים קיצוניים עלולים להיות סותרים.

בעניין זה מופיעה בשיר שורה מצוטטת מראיון של בלה פרוינד "ענתה לעיתונאי שלא היה לה זמן לחשוב". לחשוב אולי לא, אבל בשביל לבחור לא צריך הרבה זמן.

הדוגמה שנתנה בלה פרוינד, לא דוגמה במובן של "תעשו כמוני", אלא של מה אפשרי לבני אדם, מותחת מאוד את הספקטרום של התנהגות אנושית, ומכניסה לרפרטואר האישי שלנו אפשרויות נוספות ומעוררות השראה. [ההדגשות שלי, מרית]

אני יודע שיש מורים ומחנכים שהעבירו את השיעור הזה בכיתותיהם. מדי פעם אני שומע הדים, ומאוד מאוד שמח על זה.

מי שמעוניין לשמוע עוד, ולהשתמש בסיפור לקידום סובלנות ולמניעת התלהמות, אשמח לשתף פעולה בכך.

אילן נוי ilannoy2@gmail.com

גם בלה פרוינד עצמה נפגשת עם קבוצות רבות של בני נוער, חיילים ושוטרים, ומשוחחת איתם בגובה העיניים על האירוע, על קירוב חרדים לחילונים, ועל המצב החברתי בארץ. שווה!

.

*

ובעניין אחר, קרוב. מולו וצגאי  הוא ספר ילדים שנכתב על פי סיפוריהם של ארבע פליטים: ג'רמה אימם, קסטה זרסנאי, דניאל יוהנס ועבדו אדם. בדרך כלל אני מסתייגת מספרים עם אג'נדה גם כשהיא מתאימה לדעותי (וכשכבר כתבתי על אחד זה היה בנסיבות אמנותיות), אבל תמר ורטה זהבי, אישה שאני בקושי מכירה ומאד מוקירה היא היוצא מן הכלל.

Z

*
עוד באותו עניין

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

כמה דברים על ספריית גן לוינסקי למהגרי עבודה ופליטים (עוד ניסיון באופטימיות מעשית)

 

עוד אורחים בבלוג

קופיקו בעיר האושר, עמוס נוי

ראיון עם אלוהים, רוני מוסנזון נלקן

שעון הטווסים והיופי בהנדסה, אבי גולן

שירה סתיו, על "כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י"

*

 

Read Full Post »

אחד הדברים המדהימים בספר [התצלומים של אלכס ליבק] הוא הנוכחות המסיבית של הדגל, דגל ישראל: לא רק כשהוא תלוי ברחובות – את זה הרי רואים כל הזמן – אלא בצמוד לגופם של אנשים, על הגב, על הראש, על החזה, אפילו על צווארו של פודל החוצה את הרחוב, ובתפקידים שונים: כחולצה, כחצאית, כצעיף, כשמיכה, כסוכך. זו לא רק אמירה ברורה על מה שפרטי ומה שלאומי כשני צדדים של אותו מטבע. יותר משהדגל הוא אביזר שימושי לכל דבר ועניין, נדמה שכאן הוא נהפך לטלאי, ניסיון עילג להסתיר תפרים גסים של זהות מודבקת, או תחבושת על פצע שאינו חדל לדמם.

שירה סתיו, הארץ

קבלתי חינוך ציוני. על פי מסורת משפחתית שהנהיג אבי היה עלי לקרוא פיסקה ממגילת העצמאות בסוף כל ארוחת שבת, והוא היה מסביר ומפרש. "היה עלי" כי לא הייתי חולמת להמציא טקס כזה בעצמי, ומצד שני לא התנגדתי בשעתו. לא ידעתי כמה זה מוזר, ובסוף כיתה א' זה קצת מחמיא כשמפקידים בידייך טקסט של גדולים. טקסי יום שישי לא היו רק תעמולה ואינדוקטרינציה (גם, גם) אלא ניסיון כן של אבי לשתף אותנו בדבר הכי יקר ופנימי שלו. איך תופסת מגילת העצמאות את המקום הכי יקר ופנימי של מישהו, זה נושא בפני עצמו. לא אכנס אליו פה, רק אזכיר אולי ששנים רבות לאחר מכן, כשבקשתי לראיין אותו על ילדותו, אבי תיכף אמר: "אני רק זוכר שהייתי חושב איך העם הקטן הזה, מה הוא עשה ובנה… כן, אני זוכר שזאת היתה מין מנטרה שחזרתי עליה בכל מיני צורות."

*

הכחול הראשון

ובהמשך לכל זה – הספר הראשון שקבלתי מאבי היה "יגאל ואוניית הזהב", או "הגדת ישראל" כפי שהוא מוגדר בכותרת הפנימית. מדובר בלקט שירים, סיפורים והגיגים ליום העצמאות בעריכת רפאל ספורטה (כולל שיר של דליה רביקוביץ', על הילד יצחק שמפליג למדינת ישראל, ומכיוון שהוא ממהר לחוג בה את השבת, הוא רותם לוויתן לספינתו). רבים מן הטקסטים נכתבו בידי ספורטה עצמו, כשהמוסיקליות והקלילות הטבעית שלו חותרות בלי משים תחת הנוקשות החינוכית. ובדיעבד, בגלל מאגרי התום שהתרוקנו, גם הודפות אותה אל גבול הפרודיה.

אני עדיין זוכרת את המפגש עם כמה מהטקסטים; עם "המפית המשובצת" של פניה ברגשטיין למשל, או עם שיר הדגל:

מתוך "יגאל ואוניית הזהב" מאת ובעריכת רפאל ספורטה, איירה איזה

מתוך "יגאל ואוניית הזהב" מאת ובעריכת רפאל ספורטה, איירה איזה

השיר שינה את הדגל. הוא עבר איכשהו מדו ממד לתלת ממד בזכות הדברים שראו דרכו. אבל העיקר היה בצבעים. תמיד אהבתי צבעים (כתבתי על זה בלי סוף, בכל מיני הקשרים, מהצבעים של כלבי אשמורת, ועד לאדום של רוחיר ון דר ויידן ואינגמר ברגמן, לכחול הוא צבע שערך הצהוב של שוויטרס, למנסרה השחורה של ינאי פרי, ועוד). השיר הקטן של ספורטה הוא מעין מסה מחורזת לגיל הרך על צבעי הדגל.

*

הכחול השני והשלישי

נזכרתי בשיר אי אז בשנות השמונים, בדרך למפגש אמנות בינתחומית שנערך בתל חי. נסעתי בטרמפים, ובכניסה לקריית שמונה על ארבעה תרנים גבוהים, התנוססו דגלים מוכָּרים-מוזרים: הכל היה רגיל, למעט הכחול שהוחלף בוורוד. זאת היתה מחאתה של האמנית רחל גלעדי על כך שבכוונה או לא ("לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת," אומרים הג'וקים של נורית זרחי) הוזמנו רק אמנים גברים לקחת חלק במפגש.

רחל גלעדי, הדגל, מוטות פלדה ומשי, 1983

רחל גלעדי, הדגל, מוטות פלדה ומשי, 1983

יש אומרים שהעבודה התיישנה. ייתכן. אבל רגע לפני שהטאבואים קרסו זה היה מפתיע, הנשיות הפתאומית של הדגל הלאומי, וגם מצחיק ומעורר מחשבה. הכחול כבר לא היה של געגועים ו"הר במרחקים" אלא של מגדר; ועוד בדרך לתל חי עם האריה השואג של טרומפלדור. (ואגב, רחל גלעדי גדלה במאה שערים וההיפוך שלה ממשיך ומתגלגל אחורה עד לטלית ששימשה השראה לדגל).

עשרים שנה לאחר מכן נפוצו בבתי הקפה שקיות סוכר של "שוגארט" שעליהן הודפסו תמונות וביוגרפיות קצרצרות של אישים בתולדות הציונות. המיצגנית הדס גרטמן שלחה לי את הרשימה. זה היה חלק מעבודה בשם "סוכר ציוני", וזו גם היא שצבעה את השמות, לא נגעתי.

1. יוסף טרומפלדור, 2. מנחם אוסישקין, 3. משה מונטיפיורי, 4. בנימין זאב הרצל, 5. צ'רלס וינגייט, 6. מאיר דיזינגוף, 7. א.ד. גורדון, 8. אלכסנדר זיד, 9. פנחס רוטנברג, 10. חיים נחמן ביאליק, 11. נפתלי הרץ אימבר, 12. אחד העם (אשר גינצבורג), 13. אהרון אהרונסון, 14. אליעזר בן יהודה, 15. מקס נורדאו, 16. אברהם יצחק הכהן קוק, 17. לורד ארתור ג'יימס בלפור, 18. צבי הרמן שפירא, 19. יהודה לייב פינסקר, 20. יצחק בן צבי, 21. אלברט איינשטיין, 22. חיים וייצמן, 23. יהושע חנקין, 24. ברל כצנלסון, 25. זאב ז'בוטינסקי, 26. שאול טשרניחובסקי, 27. אליהו בדש, 28. נחום סוקולוב, 29. אדמונד רוטשילד, 30. מרטין בובר, 31. דוד בן גוריון, 32. אליהו גולומב, 33. הנרייטה סאלד

אבות הציונות, איינשטיין על שקית סוכר

אבות הציונות, איינשטיין על שקית סוכר

.

הכחול הרביעי

בשנה שעברה מחה הרקדן אשר לב, יליד נצרת עילית, על מנשר גזעני שפרסם ראש העיר. לב שתה חלב כחול והקיא אותו תוך כדי הקראת – ובעצם "הַנְאָמָת" המנשר, הוא הפך אותו לנאום. הופעת אורח של ראש העיר ואנשיו הפכה את הפעולה המושגית המעט אוטיסטית לתיעוד כמעט מצחיק (לולא הוא היה כל כך ריאליסטי) של המצב. ובפרפרזה על פאול צלאן "חָלָב כחול שֶׁל גזענות אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב / שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלַה / שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים".

.

כחול זקן

ולסיום אלכס ליבק. דגלים מימי ההתנתקות. הכחול הוא בעצם כתום (כמו במילותיו האלמותיות של שדרן הספורט ניסים קיוויתי, ששועי תמיד מצטט: "לצופים בשחור-לבן – הפועל באדום"). אבל לא רק בגלל זה בחרתי בתצלום, וגם לא בגלל החושך, הצפיפות, האשפה, החד-פעמיות של הדגלים והזיקה בין פסיהם לפסי המחסום. הכול כל כך גס ואלים ופתאום דיוק: במקרה או שלא – מה שנותר מהמגן דוד הופך לזקנקן המחודד של המפגין (המתנחל).

צילם, אלכס ליבק

צילם, אלכס ליבק

*

עוד על הציונות של ילדותי

על שמלת השבת של חנה'לה, אם לא אונס שהושתק אז מה? 

סיפור על אדמה וחושך (על "רגבי הגליל" של פניה ברגשטיין)

על "המפית המשובצת" של פניה ברגשטיין

פוליאנה ואני

וגם הבדיחה היתה עלי (על "הגבעה" של רועי אסף)

*

*

Read Full Post »

השיחה עם עמוס נוי היא אחת המתנות הגדולות שקבלתי מעיר-האושר.
המאמר המרעיש (אני מגזימה? תשפטו בעצמם) שלו על קופיקו התפרסם בגיליון החדש-חדש של
פנים כתב עת של הסתדרות המורים שעורך רוביק רוזנטל.

***

ילד ישראלי לכל דבר

אפשר להגיד שאני האבא של קופיקו והסיפור הזה ממש דיבר לליבי. מאוד אהבתי את הקוף שהגיע לישראל מאפריקה כשהוא אוכל בננות והפך לילד ישראלי לכל דבר עם כובע טמבל.

(אריה מוסקוביץ, המאייר של קופיקו, בראיון עיתונאי)

 .

אני רוצה להיות כמוך
ללכת כמוך, לדבר כמוך
עוד תראה – קוף כמוני
יכול ללמוד להיות אנושי כמוך.

("שיר הקוף", מתוך סרטו של וולט דיסני "ספר הג'ונגל)

בשנת 1958 פרץ לתרבות הפופולארית הישראלית אורח לא קרוא, שעיר ופרוע הליכות, שהגיע מאפריקה, אך תקע יתד בליבה של החברה הישראלית ומוסדותיה הותיקים והמובהקים, והפך לאחד ממותגי התרבות העממית המקומיים רבי העוצמה והתפוצה (וגם הרווחיים) – אחד מגיבורי התרבות היחידים שיצרה והגתה תרבות עברית במדינת ישראל, שעשוי להשתוות לטרזן, סופרמן ובני מינם. גם היום, לאחר למעלה מחמישים שנה ומאתיים כותרים, ממשיך קופיקו לשלהב את דמיונם של עשרות אלפי ילדים.

כידוע, הרקע הפרוזאי של ספרי קופיקו מעוגן בהווייתה של שכונת עין-גנים הפתח-תקוואית, שכונת המגורים של תמר בורנשטיין-לזר, אמו-יוצרתו של הקוף המדבר. עין גנים נחשב למרכז רוחני מובהק של "זרם העובדים" בתנועה הציונית: הוא מושב העובדים הראשון בארץ, שהוקם ב 1908; בו הוקמו ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל וקופת החולים הקשורה בה; התגוררו בו, בתקופות שונות, אישים כמו יוסף חיים ברנר, ברל כצנלסון, וא. ד. גורדון. והמשפחה הגרעינית, שלהווייתה היומיומית חודר הקוף הפרוע-לשמצה, היא העתק מדויק של משפחת המחברת, אפילו בשמותיה – האם תמר, האב שלומ'קה, הבת נוגה, בני הדודים יורם ואורנה, והתאומות, המצטרפות למשפחה – בספר ובמציאות – בשנת 1963. גם השכנים ודמויות מפתח אחרות בשכונה ובבית הספר הם בני דמותם של תושבי עיר גנים.

כמו גילויים אחרים של ספרות פופולארית (ותרבות עממית המסיחה-על-פי תומה בכלל), יכולים גם ספרי קופיקו לספק מסמך סוציולוגי מדוקדק על אורחות חיים, הווי, ושגרות יומיום של (סוג מסוים של) מעמד בינוני (ובינוני נמוך) של אותם ימים: אשכנזי, חילוני, המתגורר בשכונות העוברות עיור מואץ בערים המתפתחות של שנות החמישים והששים. תיאורה המזדמן של עין-גנים ותושביה מזכיר את שכונות זרם העובדים הוותיקות ברחבי גוש דן (או חיפה) בכלל –  בגבעתיים, רמת גן, חולון, פתח תקווה, או רמת השרון. השילוב שבין חקלאות זעירה, הכוללת עצי פרי, ולעתים כמה תרנגולות ועז חולבת, ובין עבודות צווארון לבן בפקידות (במוסדות הנכונים) והוראה; בעלי מלאכה זעירים כסנדלר וחייט; המשפחה הגרעינית, הכוללת גם סבתא; יחסי השכנות והטשטוש האופייני לתקופה שבין מרחב ציבורי ופרטי; חברת הילדים האוטונומית ותרבות הפנאי שלה, המתנהלת ברובה במרחבי חוץ…

בסתירה משוועת לרקע עתיר הפרטים, הזוטות, והליכות היומיום, עומדת הסטאטיות הכמעט-סטרילית של סיפורי קופיקו – הן זו של העלילות הנפרדות, הבנויות כאפיזודות בלתי תלויות הדדית, והן זו של הסדרה כולה, הנקראת בראייה רחבה ולאורך זמן: החברה המתוארת קפואה בזמנה, ללא מיתון, צנע, התעשרות, מלחמות, פיגועים, מתחים חברתיים; ללא דת, על טקסיה ומוסדותיה (למעט גרסה חילונית ודהויה של חגי ישראל), והיא נעדרת כמעט לחלוטין "אחרים" – ערבים, מזרחים. אומנם, גילויים מוסדיים וביטויים ארגוניים של החברה הישראלית מהווים תפאורה מתחלפת לסיפורי קופיקו, ומכוננים מעין גלריה של מקומות, אירועים, מוסדות, ופעילויות של המעמד המסוים הזה שאליו נקלע הפרא האפריקאי: קיבוץ, מושב, גן ילדים, מילואים (הצבא, אצל קופיקו, ממש כמו ב"אמי הגנרלית" או "גבעת חלפון" – משמש עוד כר נרחב לתעלוּלָנות, שלומיאליות, וחלמאות, אבל הוא רחוק מכל קונפליקט ויחס רב-ערכי, שלא לדבר על השתוללות פורעת-חוק וחתרנית באמת), העיר הגדולה. חגי ישראל, בית הספר וגן הילדים, הצעדה, המסיבה הכיתתית. גם ניסיונות מאוחרים לעדכון ברוח הזמן – אולפן טלוויזיה, מחשב, קבוצת כדורסל, מפלגת ילדים – אינם משנים את חוסר הרלוונטיות המוחלט של אתרי ההתרחשות לעלילות-מזימות קופיקו.

הסטטיות המוחלטת הזו, המדהימה ממש בקריאה רצופה, היא גם מנת חלקם של הסיפורים הבודדים עצמם: הדמויות, של הילדים והמבוגרים כאחת, נטולות כל אפיון של ממש. הן אינן מעורבות בעלילה או מניעות אותה באופן פעיל. הן נעות כמריונטות כבויות ואוטומטיות במסלולי חייהן הקבועים מראש (והמוכתבים על ידי לוח השנה הישראלי-אזרחי – חגים בציביון חילוני, החופש הגדול, מחנה קיץ, מילואים של אב המשפחה). והן משמשות רקע דהוי לתעלוליו של קופיקו – היוזם, המתכנן, המגיב. אין להן – כמו לספרי הסדרה כולה – זיכרון, היסטוריה, הקשר חברתי וזמני,  התפתחות דרמטית ואישיותית, או מהלך הרפתקני כלשהו. העדרם המוחלט של קונפליקטים עלילתיים, דילמות אישיות או מוסריות, תעלומות המבקשות פיתרון, או עימותים בין אפשרויות פעולה, נותן לסיפורי קופיקו איכות מכנית ונטולת זמן (בניגוד קיצוני לעלילות הבלש ההרפתקניות ורבות התושיה של צ'יפופו, קרובו של קופיקו ויציר רוחה של אותה מחברת-אם).

על רקע הזמן החברתי, המשפחתי, והאישי שקפא לחלוטין, בולטת, אם כן, התבנית הסכמטית והאחידה לחלוטין של "תעלולי" קופיקו – זו כמעט תמיד מהווה תגובה נקמנית ותוקפנית לעלבון ופגיעה בכבודו, שנובע, בעצם, מאי הכרה באנושיותו, ובהדרתו מחברת בני אדם ומפעילויותיהם. כבר בספר הראשון בסדרת קופיקו, אי-אז בשנות החמישים, הוא לא מוזמן לאפיית מצות, במודע ותוך חשש כבד ("נזכרו הילדים בתעלולי קופיקו והתחילו מתלחשים כדי לא למשך את תשומת לבו"); על דחיקותיו אלו מגיב קופיקו בנחישות נמרצת ונטולת עכבות – הוא משקר, גונב, משפיל בפרהסיה, מלכלך, מכאיב, מזהם דברי מאכל (צפרדעים בריבה!), מחריב עבודה שנבנתה בעמל רב, וגורם נזק חומרי וגופני; תעלוליו מתקבלים בתחילה בתדהמה, אבל כשמתגלה שקופיקו הוא האחראי להם, הוא נפתר בבת-צחוק משחררת, ובאימוץ מחודש אל לב המשפחה, המסתכם במשפט המפתח החוזר – "מי יכול לכעוס על קופיקו".

אל שתי מפתחות מרכזים אלה בהבנת דמותו של קופיקו – הסטטיות של חברת זרם-עובדים אשכנזית שקפאה בזמן בשנות החמישים, וההתמקחות המתמשכת של קופיקו על אנושיותו, זכויותיו, כבודו, ומעמדו בקרב אותה קבוצה חברתית עצמה, יש להוסיף את שיבוש המערכות המגדרי (המוזר, הבלתי צפוי, והחושפני) שקופיקו עומד במרכזו: ההתחפשות לאשה. אפילו עיון שטחי בכותרי הסדרה מגלה גלריה ססגונית של התחפשויות ומשחקי זהות, שלא היו מביישים מופע של דראג-קווין פעיל ויצירתי במיוחד: קופיקו הגננת, קופיקו העוזרת, קופיקו הרקדנית, קופיקו המטפלת, האחות, המורה לזימרה, מלכת היופי, מלכת האיטריות (!), חיילת המילואים, המנחשת בקלפים, הספרית הבדרנית, השוטרת המצחיקה, הנוסעת הסמויה… לספרי קופיקו קדמו ששה סיפורי קופיקו שהתפרסמו בדבר לילדים, וכבר הראשון שבהם, שהתפרסם ב 1954, נקרא, באורח אופייני וטיפוסי,  "הקוף שהתחפש" (…לאשה, כמובן); הששי, והאחרון בסידרת הסיפורים, שראה אור ב 1957, הוא "קופיקו אם החתולים", וגם בו, כמובן, שוב מתחפש קופיקו לאשה.

ההיפוך הקרנבלי שבחיה מדברת, ובודאי שבקוף דמוי אנוש המתחפש לאשה, משבש ניגודים קשוחים, מערפל חלוקות נוקשות לקטגוריות של זכר-נקבה, חיה-אדם, פראות-תרבות; התעלול האכזרי, המגושם, נטול החן, התחכום והחמלה, הקשור בטבורו לנקמה מיידית על עלבון הכרוך ב"מעמד" וב"כבוד" – מכל אלה עולה חרדתו של מעמד חברתי בעל צביון תרבותי מובהק, המבועת מכוחות אפלים, פראיים, "זרים" ופורקי עול, המאיימים לפלוש אל עולמו היציב, לשבש את חוקיו, תקנותיו, ונוהגיו, ולשנות סדרי בראשית של עולם שלו תוך תביעה לשיוויון. דבריו המאלפים של מאייר הסדרה, המצוטטים בראש מאמר זה, רק מדגישים את תובנותיו הלא-מודעות – קופיקו הוא סיפור על מאבק סיזיפי להתקבלות בחברה מאויימת, ושל הניסיון להפוך מ"אפריקאי אוכל בננות" ל"ילד ישראלי עם כובע טמבל".

מיהו הכוח האנרכי, פורע החוק, שהגיח מאפריקה בשנות החמישים כדי לאיים ולהעכיר את שגרת יומם השלווה של שכונות עירוניות כפריות-למחצה של מעמד בינוני אשכנזי-חילוני, מכונסות בתוך עצמן, נבחרות ומתעתדות – בדימוין העצמי והציבורי – להיות חוד חנית וחיל חלוץ של הנהגה ועלית תרבותית וחברתית? ואיזו חרדה קיומית לא מודעת חלחלה ומצאה את ביטויה היצירתי בדמותו של קוף שעיר, דובר עברית, חבוש בכובע טמבל, המתחפש בבגדי נשים, ומתכתש ללא הרף במאבק תעלולני בלתי פוסק על מעמדו והתקבלותו לחברת "בני אדם"?

כפתם נסגרת על גרוננו

זוהי עליית גזע שלא ידענו כמוהו בארץ… לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים… צורות חיים אלה מביאים האפריקאים למקומות יישוביהם.

(אריה גלבלום על העולים מצפון אפריקה, עיתון  הארץ, 22 אפריל 1949)

.

…כעבור עשרות שנים מועטות נהייה כולנו עדות המזרח!

(עדה מיימון, דברי הכנסת ק"ט, 24 בינואר 1950)

.

אם אתה מעביר עשרה ילדים ממעברה או ממחנה למקום ישוב קבוע, וילדים אלה משחקים עם ילדים אחרים, אתה יכול להיות בטוח כמעט שהעברת את המחלה.

(פרופ' חיים שיבא, מזכר לסוכנות)

גם אחרי עשרים, שלושים, וארבעים שנה של פרסום אינטנסיבי, ממשיכים ספרי קופיקו להתעלם מכל התייחסות מפורשת למרקם והמארג האתני שמכונן את החברה הישראלית החל מאותן שנות החמישים שבהן נהגתה ונוצרה הסדרה. בניגוד לחסמב"ה, שבה "מנשה התימני" הוא היחיד המזוהה אתנית בקרב חבורה של צברים "אוניברסליים" וחסרי עדה (ושמחברו, יגאל מוסינזון, גם הוא, במקרה, יליד עין-גנים), הרי שבספרי קופיקו מיוצגת אתניות רק ברמיזה קלושה ונפתלת – אם בקופיקו ביום הולדת מאופיינת עדינה העוזרת (מקצוע מזרחי מובהק בספרי התקופה!), שקופיקו ממטיר (בטעות) אגוזים על ראשה, רק בעילגות המזכירה ילידים-פראים בספרי הרפתקאות אירופיים – "מהשמיים נפל על הראש שלי בום בום… הכל מסביב בום בום. אני הולכת הביתה", הרי שבקופיקו בג'ודו המאוחר יותר כבר משורטטת עוזרת אחרת על ידי שם ותלבושת אתניות אופייניות, החושף בגלוי את הקשר שבין היפוכי הזהות המינית של קופיקו ובין הרובד המודחק והסמוי יותר של משחקי זהות אתנית: "יש לי רעיון – מלמל לעצמו – אתחפש לשרתית, כמו מזל השרתית של בית-הספר. אלבש את מכנסי הסטרץ' השחורות של עמיתי, את החצאית הפרחונית של זהבה, אקשור לראשי מטפחת צבעונית ואנעד עגילים".

חיות מואנשות – ובודאי קופים דמויי-אדם – מייצגות, בתרבות עלית ועממית גם יחד, מתחים שבין פראות ותרבות, יצריות והתנהגות מרוסנת. מאז ההתקבלות הרחבה של תאוריית דארווין ועד קינג קונג המאוהב (ברומאנסה שהופכת פארסה) מייצג הקוף ניסיון נואש וכושל של יצריות גולמית למצוא את מקומה בחברת בני אנוש. באחת הסצנות הבלתי נשכחות מתוך סרטו של וולט דיסני "ספר הג'ונגל" – המוכיחה שגם אמירה גזענית-לעילא יכולה להתבטא בדרך אמנותית רבת חן, סגנון ותנופה – שרים הקופים את השיר "אני רוצה להיות כמוך" שקטע קצר ממנו מובא לראש המאמר. מלך הקופים, "המלך לואי", שר בסגנון ג'אז שחור ומוקצן ובחיקוי גלוי (שמבוצע על ידי זמר איטלקי!) לקולו של לואיס ארמסטרונג (המפורסם, כמובן כ"המלך לואי"!) על תשוקתו "להיות אנושי" – לצעוד במרכז העיר בחופשיות, לדבר נכון, ללכת נכון – בסרט שנעשה בשנות הששים, ממש בשלהי ההפרדה הגזעית בארצות הברית.

מתוך ספר הג'ונגל

מאמר זה אינו עוסק בסוציולוגיה ובהיסטוריה חברתית, אבל כדאי להזכיר: עבור חברת שנות החמישים שקפאה בזמן בין דפי קופיקו, היו העולים מ(צפון) אפריקה שמועה רחוקה ומאיימת, מבוססת על סטריאוטיפים מעוררי חרדה כמו של גלבלום, ועל אימה משינוי רדיקלי – תרבותי או היגייני – כמו זעקתה המבועתת, מעל דוכן הכנסת, של חברת הכנסת מיימון, וכמו מזכרו של הפרופ' שיבא המובא לעיל. הזליגה של העולים – בעיקר מצפון אפריקה – ממחנות העולים, מהמעברות (שהפכו לאיטן ממחנות הרמטיים ומפוקחים בקפדנות לשכונות עוני בשולי הערים), מכפרי העובדים וממושבי העולים אל הערים המבוססות והותיקות ואל המרחבים הציבוריים שבהן, הייתה איטית להחריד, ונתקלה במחסומים פרוצדוראליים, אדמיניסטרטיביים, ובירוקראטיים שהתבססו על מדיניות פיזור אוכלוסין סלקטיבית שנאכפה בנוקשות; ענישה חמורה – ובכללה פגיעה בהקצבת מזון ובסידור לעבודה – ניסתה למנוע הגירה פנימית אל ערי המרכז. עבור שכונת עין-גנים של שנות החמישים הייתה אפריקה המון ברברים חסרי פנים הצובאים על שעריה, תובעים שיוויון וכבוד.

קופיקו מבטא חרדה לא מודעת, מודחקת, שאין לדבר עליה, המכרסמת בליבה של חברה המבקשת לשמור עצמה מחוץ לזמן מבשר רע ותהפוכותיו;  זו בדיוק אותה חרדה שאלתרמן בחר לבטא בדרך שירית נדירה, מפעימה, ונוקבת חדרי לב בכנותה, הנועזת והנוראה, ב"עיר היונה". כמה חושפני המעבר מדימוי המציל האינטימי (המזכיר כמובן את "…נושא את עמו עלי שכם"), וחרדתו ממטענו המוצל (שיחנוק את גרונו), לאבן הרחיים הקשה והאלימה, הטוחנת את גרעיניה כדי להשביחם ללחם; וכמה מפורשת האימה הזו מ"מלחמת שנים סמויה וקנאית" –

.

בְּלֵיל הַהוֹרָדָה, בּהְיוֹת כּוֹכָב רוֹאֵנוּ,
עֵת כִּי עוֹמְסִים אָּנוּ אֶת הַבָּאִים בַּחֲשֵׁכָה, עֵת כִּי נוֹשְׂאִים אָנוּ אֶת חַיָתָם עַל גָּב,
חָשִׁים אֲנַחְנוּ אֶת חֶרְדַּת נְשִׁימָתָם וְאֶת אֶנְקַת גּוּפָם הַדָּךְ וְהַנִּגָּף
אַךְ גַּם אֶת כַּפָּתָם נסְגֶּרֶת עַל גְּרוֹנֵנוּ.

הָעָם יִרְבֶּה בָּאָרֶץ, לֹא כְּכַת גֵּרִים
נִתְעֶה בַּהֲמוֹנוֹ. אֲבָל מִלְחָמָת שְׁנַים
סְמוּיָה וְקַנָּאִית בּוֹ תִּשְׁתַּחֵל כְּחוּט וּמִבַּחוּץ תָּבוֹא בּוֹ וּמֵחֲדָרים,
לַחֲרוֹץ אִם יִטְחֳנוּ רֵחָיו אֶת הַגַּרְעִין
אוֹ הַגַּרְעִין יִטְחַן אֶת אֶבֶן הָרֵחַיִם.

.

***

פנים הוא רבעון לתרבות חברה וחינוך של הקרן לקידום מקצועי של הסתדרות המורים. הגיליון הנוכחי החדש-חדש מוקדש לספרות ילדים, ובו מתפרסם בין השאר גם דיוקן עצמי בין גיבורות ילדות, מסה ארוכה שכתבתי בעקבות סדרת גיבורות ילדות שפרסמתי כאן בבלוג (ושבה אני אורגת ומצליבה וקורעת אותן זו מזו).

סדרת גיבורות ילדות כאן בבלוג:
גילגי (ופנטזיית היתמות)
פצפונת (או סופי קאל לילדות)
הילדה אילת  (על הבחירה בשיגעון), וגם תוספת מאוחרת: בדיוק כפי שזכרתי
מוכרת הגפרורים (על עלייתי השמיימה בזרועות סבתי)
פוליאנה (על דת השמחה והציונות)

*

לגרסה המקוונת של גיליון פנים המוקדש לספרות ילדים (הגרפיקה הסתדרותית בלשון המעטה, אבל הטקסטים נראים מבטיחים.)

*

ובלי שום קשר תיכף ראש השנה.
הברכה הנושנה הזאת של חולי היא עדיין המלכה.
לחצו להגדלה ותיהנו. ושנה טובה ומבורכת לכולכם!

***

והודעה של הרגע האחרון על המאבק בהחלטת התאחדות הכדורסל לא לשתף ילדי פליטים, שנשלחה אלי מהאזרח רותם:

ביום שלישי הקרוב, 27.9.11, בשעה 16:00, נקיים אירוע מחאה במגרש הכדורסל שבגינת לוינסקי (גן הקווקזים) בדרום תל-אביב. במסגרת אירוע המחאה נקיים משחקים בהשתתפות תלמידים ותלמידות חברי נבחרות הכדורסל של קמפוס ביאליק-רוגוזין. קבוצת התלמידים, המשתפת פעולה עם מועדון בני יהודה, וקבוצת התלמידות, המשתפת פעולה עם מועדון אליצור ת"א, כולם תלמידי כיתות ז-ח בבית הספר, ישחקו בקבוצות מעורבות של בנים ובנות. כמו כן נבחרת התלמידות של כיתות י-יב (שמתאמנת לקראת האליפות העירונית של בתי הספר בתל-אביב-יפו) תשחק נגד נבחרת התלמידות של כיתות ז-ט (שתשתתף בליגת מועדוני הספורט של התאחדות בתי הספר). בהפסקות בין המשחקים נקיים אליפות שלשות ואליפות הטבעות בהשתתפות תלמידי ותלמידות החטיבה העליונה, שכמו תלמידי חטיבת הביניים, אינם מורשים להירשם לקבוצות באיגוד הכדורסל.

איגוד הכדורסל אינו רושם שחקן או שחקנית בגילאי נוער או נערות אם אין לו או לה אזרחות ישראלית. כלומר, פליטים, מבקשי מקלט וחסרי אזרחות יכולים לשחק במסגרות איגוד הכדורסל רק עד גילאי נערים-נערות ב, וגם אז מתירים רק לשני חסרי אזרחות לשחק בכל קבוצה. ברגע שמלאו להם 16 שנים מצווים חסרי האזרחות לעזוב את הקבוצה לתמיד. עבור נערים ונערות רבים העיסוק הספורטיבי הוא מקור להנאה ולחוויית הצלחה והזדמנות יחידה לקחת חלק במסגרת חינוכית וחברתית משמעותית לאחר שעות הלימודים.

קבוצת הכדורסל לתלמידות שהוקמה בביה"ס ביאליק-רוגוזין לאחרונה בשיתוף עם מועדון אליצור תל-אביב נאלצה לבחור מבין שחקניות רבות שהן חסרי אזרחות רק שתיים שיורשו לשחק בהתאם לכללי האיגוד. אנו, התלמידות, בחרנו שלא לשתף פעולה עם מסגרת שהתקנון שלה מפריד בינינו ומבדיל אותנו, ועל כן החלטנו להשתתף השנה רק בליגת מועדוני הספורט של התאחדות בתי הספר, שאינה מפלה בין תלמידות החיות בישראל ולומדות במערכת החינוך הישראלית. איננו מוכנות לבחור מי מהילדות תזכה להשתתף במשחקי הליגה של איגוד הכדורסל ואיננו מוכנות לגזור הדרה על שחקנית זו או אחרת. יחד איתנו במאבק נמצא גם מועדון בני יהודה תל אביב, שהקים קבוצה של תלמידים מבית הספר, ברובם ילידי ישראל במעמד של תושב ארעי, וכמו קבוצת התלמידות, גם קבוצה זו לא תשתתף בליגת הילדים של האיגוד לפי התקנון נוכחי.

הפניות שלנו לאיגוד הכדורסל במהלך החודשיים האחרונים לא הואילו. התשובה שקיבלנו הייתה: "הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל דנה ובחנה את הנושא בעקבות בקשה של אחת הקבוצות הרשומה באיגוד. חברי הועדה דחו את הבקשה בטענה כי שיתוף שחקנים/יות אלה יפגע בשחקנים ישראליים". אנו מתרשמות שחברי הוועדה לא לקחו בחשבון את המצב המתואר, שבו נוצר מצב של אפליה כואבת ולא צודקת כלפי ילדים שישראל היא ביתם כבר שנים רבות. ניתן לתקן את המעוות על ידי תיקון התקנון של איגוד הכדורסל.

אנו קוראות לכל המזדהה עם מאבקנו להצטרף אלינו להפגנה מול משרדי איגוד הכדורסל בקריאה לשינוי ולשוויון

Read Full Post »

(התשובה בגוף הפוסט.)

לפני כעשרה ימים שבתי מפסטיבל בסלובקיה שכלל שני ימי עיון על תיאטרון בובות עכשווי. התבקשתי להרצות על האופי הבינתחומי של תיאטרון הבובות בארץ. במקום לחלוף בדהרה על פני כמה הצגות העדפתי להתמקד בהצגה אחת נפלאה שעוסקת בגזענות במלוא העוצמה והפיוט ובלי למעוד לדידקטיות. אני מביאה כאן גירסה מקוצצת (בכל זאת, בלוג) של ההרצאה.

"בתו של יאן – סיפור אמיתי", כך נקראת ההצגה, יצירתה של פטריסיה אודונובן בהפקת תיאטרון הקרון. היא מבוססת על סיפור הילדוּת האמיתי של חנה-אניטה יכין בהולנד בתקופת השואה, ומיועדת לילדים מגיל תשע (יחסית לסיפור שואה הוא מאד יומיומי ומינורי, הזוועות מתרחשות ברקע) וגם לבני נוער ולמבוגרים. פטריסיה מספרת את סיפורה של אניטה בגוף ראשון, אבל העיקר נמסר באמצעות התפאורה והאביזרים; המילים והעיצוב מתלכדים לשפה אמנותית אירונית ופיוטית שהיא בו-בזמן גם פשוטה מאד וקרובה למשחקי ילדים. כי ילדים (כפי שכבר כתבתי למשל כאן) הם משוררים טבעיים, לא-מודעים.  

וכיוון שהשפה האמנותית של "בתו של יאן" צומחת מן הסיפור – הרי התקציר: אניטה בת השבע חיה חיים רגילים ומוגנים בכפר קטן ליד אמסטרדם עם אביה הנוצרי, אמה היהודיה ואחיותיה מרים ואלכסנדרה. ב-1940 הגרמנים פולשים להולנד, ופתאום אסור לאמא שלה לשבת על ספסל בפארק או לנסוע באוטובוס. חברותיה של הילדה מתגרות בה ומתרחקות ממנה והיא משתוקקת שאמה תסיר את הטלאי הצהוב המרגיז. וכאן נחלץ אבא יאן לעזרה: הוא מעמיד פנים שהוא משתף פעולה עם הנאצים כדי לשכנע אותם שאשתו נוצריה. זה עובד. אניטה חוזרת במין קסם, להיות ילדה רגילה. כמעט רגילה; יש לה כמה סודות שהיא לא יכולה לגלות אפילו ללוטֶה חברתה הטובה. היא לא יכולה לספר לה שהיא יהודיה, או שבבית שלהם במחבוא מסתתרים יהודים. ואז מגיע חג המולד. אמא של אניטה לא מתכוונת לחגוג. היא מסבירה לאניטה שהם יהודים, הם לא מאמינים בישו. אניטה לא מבינה למה היא אומרת שהם לא מאמינים. ישו דווקא מוצא חן בעיניה, היא מרחמת עליו בגלל פצעי המסמרים. אבל יותר מכל היא חוששת שאם לא יחגגו את חג המולד הם יחזרו להיות שונים והרדיפות יתחדשו. אחרי לילה מסויט היא מתווכחת עם אמה ומשכנעת אותה לקשט עץ חג המולד. וזהו החלק האופטימי והמעצים של הסיפור, כי ילדים הם תמיד חסרי אונים נגד כוחות רשע כאלה, וכאן זה דווקא ההגיון הפשוט והארצי של הילדה שמציל (לפחות לפי תחושתה) את משפחתה ואת החברות שלה עם לוטֶה. 

 

מלאך ההיסטוריה

ולפני הכל – שתי הדקות הראשונות של "בתו של יאן", מעין פרולוג שמכניס את הקהל למסתורין הפיוטי שלה. [אם אין לכם הרבה סבלנות – דלגו על הסרטון זה. עדיף שתצפו בשלושת הסרטונים האחרונים.]

שתי הדקות הראשונות הן מעין תקציר דחוס ושירי של העלילה: היה היה כפר קטן. לילה אחד בא מלאך – לא מלאך שחור של מוות ולא מלאך לבן של אהבה – לילה אחד בא המלאך האפור של ההיסטוריה ובחר בית קטן ועקר אותו ממקומו וספק-עִרסל-ספק-טלטל אותו באוויר, עד שהבית הקטן כמעט נשמט והתרסק עם האנשים שבתוכו, אבל בסופו של דבר הוא חזר לאדמה בשלום.     

ובאשר ל"אופי הבינתחומי" של "בתו של יאן" – הוא נרקח מכמה מקורות השראה / חומרי גלם עיצוביים:   
 
 יודאיקה – ביחוד ספרי תורה. גם אלה שארוזים בתוך קופסא, ובעיקר אלה שעטופים בבד כששתי הידיות של המגילה מציצות. הבד (כפי שלמדתי) נקרא מעיל. לספר תורה יכולים להיות כמה "מעילים" לחגים ולאירועים מיוחדים, ויש כמובן גם קישוטים מסורתיים כמו למשל "רימונים" שמולבשים על הידיות.ואגב – פטריסיה עושה שימוש גם באביזרי יודאיקה נוספים, כמו רעשן או "יד" לקריאה בתורה – אביזר שכמו נועד מלכתחילה לתיאטרון בובות – אבל לא ניכנס לזה הפעם בגלל קוצר היריעה.למה יודאיקה? כי היהדות היא הנושא, התשתית לסיפור. איך זה מִתּרגם לבמה? עוד מעט קט.

 עוד מרכיב מרכזי בהצגה הם צעצועי ילדים: בובות, חיות צעצוע וקוביות המשחק בצעצועים מאפשר הצצה לעולמה הפנימי של הילדה.

ילדוֹת וצעצועים – תצלום ילדות אמיתי של חנה-אניטה יכין. לחצו להגדלה

מרכיב שלישי: רגלי כסאות ישנים לפני שעשתה את ההצגה פטריסיה הציגה פסלים מרגלי כסאות ישנים בתערוכה במוזאון ישראל. הכסאות האלה שכמעט הושלכו לפח ונולדו מחדש כפסלים, גרמו לה לחשוב על הישרדות (בשואה). ובכלל יש משהו מאד אירופאי ברגלי כסאות ישנים (כפי שאפשר לראות בפוסט הזה ובייחוד בציור שיירות הכסאות-פליטים של יוסל ברגנר). כל הדמויות בהצגה עשויות מרגלי כסאות, ויש לזה עוד יתרון אחד חשוב כפי שתראו בהמשך – הן נראות כמו ידיות של מגילת התורה.

פטריסיה אודונובן – סוס מרגלי כסאות

 
כל הדמויות בהצגה עשויות מרגלי כסאות

ולבסוף – גם הגוף של פטריסיה הוא מרכיב עיצובי בהצגה – זה לגמרי מקובל בתיאטרון בובות מודרני, שהמפעיל "ישאיל" כף יד או רגל לבובה, או ישתמש בגופו כמרחב שבו פועלת הבובה, אבל ב"בתו של יאן" יש לשימוש בגוף טוויסט נוסף בגלל תורת הגזע של הנאצים, בגלל האובססיה שלהם למידות, צבעים וצורות של אברי גוף.

יעל ענבר "משאילה" את רגליה לבובה, מתוך "מופע העצמות של גרטרוד"

ועוד כמה מילים לפני הדוגמאות: כפי שראיתם בפתיח, "בתו של יאן" מתרחשת על במה נמוכה. התפאורות המתחלפות הן תפאורות רצפה. הן לא מוצבות ברקע אלא נפרשות כמו שמיכה שעליה יושבת המספרת "הילדה". הבמה היא אם כן מעין מעין רצפה של חדר ילדים אבל בו-בזמן היא גם במה של קריאה בתורה: התפאורה של כל סצנה מגולגלת למין מגילה כפולה של תורה שהדמויות מבצבצות ממנה כמו ידיות. "הבסיס" של ההצגה היא התורה. לא במובן דתי, אלא כסמל ליהדות של הגיבורה. זאת ועוד: הבחירה הזאת מציגה את הזכרונות כיקרים וחשובים במיוחד (אלה כתבי הקודש, המורשת של אניטה), ויש בה גם משהו מאד תיאטרלי: כל תורה כזאת מלאה בהפתעות, דמויות ואביזרים שנחשפים בזמן שהיא נגללת. שכבות של "תורות" נערמות זו על זו; זו הגיאולוגיה של הזיכרון.

התורה הראשונה בהצגה היא של הבית: מבחוץ היא משובצת כחול לבן כמו אריחי חרסינה של בית הולנדי טיפוסי. בחלק הפנימי משורטטת מפת הבית.
התורה שממנה יוצאת סצנת בית ספר לעומת זאת, ארוזה בקופסא. המגילה היא מעין לוח שחור עם שירבוטי גיר ילדותיים. (בקרוב יתווספו כמה תמונות, ובינתיים אפשר לראות את התורות המגולגלות המחכות לתורן, ברקע של סרטון הפתיחה. )
בסצנה שלישית המשפחה לנה במנזר (תורת המנזר היא לבנה-פיג'מתית זרועה כוכבים כחולים). חשוב לציין שגם בובת ישו משמשת ידית לתורה, במין תזכורת אירונית למוצאו היהודי 

 

בובות הנאצים לעומת זאת, אינן מגיעות במגילה, אלא במין צרור עטוף במעיל עור שחור. 

*

מריה בלונדינית, מריה שחורה

לגיבורת ההצגה יש שמונה בובות: מרגריטה ופולינה צהובות השיער, פארידה הבובה השחורה, רובי התינוק, זרטוסטרא הצב, פארוק הג'ירף, בונגו הדובי, ופינגלה הפינגווין.

הקטע הבא לקוח מהצגת חג המולד שהיא מארגנת עם הבובות שלה. המחזה מושפע מהמציאות; יוסף מסביר למריה שהם חייבים לברוח לבית לחם כדי שהנאצים לא יכניסו אותם לרשימות. את יוסף מגלם פארוק הג'ירף, בתפקיד החמור – הצב זרטוסטרא, ובתפקיד מריה – פולינה, הבובה הבלונדינית. הבובה השחורה פארידה מתלוננת שהיא אף פעם לא מקבלת את התפקידים הטובים ואניטה מוצאת דרך מקורית לשלב אותה…  

הקטע (שמתחיל בדרך לבית לחם ומסתיים בלידה) מייצג בין השאר, את הצד המצחיק והמשחקי של "בתו של יאן", שמאזן – או לפחות מפַסק – את החרדה והמצוקה. 

וזהו חלום היטלר האדום של אניטה, אחרי שאמה מסרבת לחגוג את חג המולד (וכל מילה נוספת מיותרת).

הקובייה היהודית

אחרי שלוטֶה חברתה של אניטה משווה בין הצב שלה לצב של אניטה היא מגיעה למסקנה שזרטוסטרא הוא יהודי. "אני רואה שהם שונים," אומרת אניטה, "אבל איך את יודעת מי מהם יהודי?" בתשובה לוקחת לוטה שתי קוביות, אחת צהובה ואחת אדומה, ומסבירה: אם יש לך שתי גולות, או שני פרחים או שני צבים – השונה (היא מצביעה על הקוביה הצהובה) הוא היהודי.

הקוביות הצהובות מייצגות את היהודים בגלל הטלאי הצהוב. הן מבליחות שוב ושוב בסדרה מבריקה של דימויים.

*

בקטע הקצרצר הבא הילדה מבקשת מאמה להסיר את הטלאי הצהוב. דמות האם בנויה מקוביות. (זה עובר ממש מהר, אז כדאי להיות מרוכזים):

כשמושכים את הקוביה הצהובה ראשה של הדמות נופל; זוהי גרוויטאציה למתחילים אבל גם מימוש המטאפורה: זה מה שצפוי לָאֵם אִם תסיר את הטלאי.

בתמונה אחרת בהצגה הילדה משתוקקת לעץ חג מולד. היא בונה לעצמה עץ קטן מקוביות. רק הקוביה העליונה בקצה, במקום שבו תולים את הכוכב היא צהובה, במעין מיזוג אירוני-פיוטי בין הכוכב הזוהר של ישו לכוכב הצהוב של היהודים. ברגע הבא הילדה כבר מחריבה את העץ. הקוביות מתפזרות לכל עבר: אמא לא תרשה…

סצנת הקוביות הבאה והמצמררת מתארת את ציד היהודים:  

*

אמנות הגוף המתפצל

ועכשיו לסצנת גוף יפהפייה שמתרחשת יחסית מוקדם ב"בתו של יאן". הילדה מנסה לעכל את המציאות החדשה, שבה היהודי שנראה לה כמו כולם, הוא בעצם שונה וצריך לענוד טלאי צהוב. הגוף שלה מתפצל פתאום לשניים: הצד הנוצרי והצד "השונה". גם הקטע הזה נפתח בתורה, קטנה וצהובה. 

הקטע מדבר בעד עצמו, ובכל זאת כדאי להגיד כמה דקויות: הבוהן הקטנה עם הטלאי הצהוב היא כמו ילדה, לעומת הברך הגדולה הבוגרת. היד הנאצית צובעת את האחרת והופכת אותה לכוכב הטלאי הצהוב שנתפר לבגד באזור החזה. זה המיקום המקובל לטלאי, אבל הנחת היד על החזה היא גם מחווה של דאגה וכאב לב. ומי שמצייר את הטלאי הצהוב (וגורם לדאגה ולכאב) הוא המכחול שהופך ברגע השיא לשפמו של היטלר.   

היד ש"תפורה" לחזה מבטאת גם את חוסר החופש; אחרי שאמה של אניטה נחלצת מרשימת היהודים, אבא יאן עוזר לה "לפרום" את הטלאי הצהוב מהחזה, כלומר להסיר את היד של הדאגה והכאב מהלב. האם מתמתחת ופורשת את זרועותיה לצדדים כמו ציפור, וכמו ישו על הצלב: היא חופשייה כמו ציפור וכמו נוצריה, כלומר חופשייה וצלובה כאחת. דימוי מאד פשוט וקונקרטי שעשוי (כמו כל ההצגה) משכבות של אירוניה ופיוט.   

ועוד כמה מילים: "בתו של יאן" תוייגה כהצגה ליום השואה. זו שטות מוחלטת לטעמי להגביל אותה לשבוע של יום השואה. גם בגלל השפה האמנותית וגם בגלל התוכן – המסר, כמו שקוראים לו במערכת החינוך. אני לא מכירה הרבה דימויים שממחישים את האבסורד שבגזענות, כל גזענות, יותר מסצנת "הסטרפטיז" שבה הילדה מנסה לאתר ולסמן את הצד היהודי בגופה. הגזענות לא מחכה ליום השואה. היא בוערת סביבנו באינספור דרכים. וההצגה הזאת היא מתנה בשביל כל מחנך. אני מאד מקווה שיש כאן, בין קוראי הבלוג, מי שירים את הכפפה.

*

למען הגילוי הנאות – אני מקורבת לתיאטרון הקרון, ופטריסיה (כמו כמה וכמה יוצרים בינתחומיים) היתה תלמידתי לפני שנים, בבית הספר לתיאטרון חזותי. להצגה עצמה אין לי שום נגיעה מלבד העונג שאינו מזדמן בכל יום, של הכרזה על דבר איכותי.

בתו של יאן – סיפור אמיתי: עיבוד, בימוי, עיצוב ומשחק: פטריסיה אודונובן, מוסיקה: ג'רי גרבל, תאורה: דב מיאלניק, תלבושת: ז'קלין בכר, עיצוב בובת המלאך: יורג באייר

 עוד באותם עניינים

על האוסף הכי הכי  –  הצגת ילדים אמנותית המושפעת משירת ההַייקוּ היפנית ומן האוונגרד האירופי של תחילת המאה העשרים, ואשר מצליחה במין קסם, להפוך את המקורות הללו לנגישים ומחויכים, כאילו מאז ומתמיד נועדו לילדים.

 הכסא שחלם שהוא איש – על ראשס של ענבל פינטו ואבשלום פולק  (עוד הצגה על כסאות ואנשים)

על קרקס קוביות – הצגה בהשראת התיאטרון של הבאוהאוס (ההצגה אגב, השתתפה בפסטיבל שבמסתגרתו נערך יום העיון שבו הרציתי, וזכתה בפרס הצגת הילדים הטובה ביותר).

עוד הצגה על שואה – ארבעה סוגים של זיכרון – על "השולחן, עבודת כיתה" של נעמי יואלי (לפי סיפור של אידה פינק).

*

Read Full Post »