Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ג'ורג'יו דה קיריקו’

חוץ מתוכנית 2 שלא ראיתי. ספוילרים? בטח. גלור.

*

סחר דאמוני / Pirg'in

סחר דאמוני מסתחררת כמו הדרווישים המחוללים* מתחילת המופע ועד סופו. היא אפילו לובשת חצאית לבנה, אלא שבכך מסתיים הדמיון. הדרווישים מסתחררים כדי להתאחד עם האל. הלבן של דאמוני הוא חילוני ופרטי; הריקוד שלה מדגיש דווקא את השניוּת, את הסחרור שהיא מנסה להבקיע, בשלל מחוות, של הזרועות, הידיים, הפנים, הגו, כמה מן התנועות מזוהות ואחרות חידתיות, מבליחות תוך כדי סחרור ונעלמות כמו דברים שרואים מחלון של רכבת. וגם אם הן לא פורצות מן הסחרור דאמוני מרחיבה את הטריטוריה שלה בהדרגה ומתקרבת לגבולות הבמה; גם המחוות היותר מפורשות – למשל הידיים שמועכות את החצאית המתנפחת וכמעט מנסרות את קווי הערווה – כמו מורחקות ונקטעות בסיבוב, שמטשטש ובו בזמן גם מנטרל את החד-פעמיות לטובת מחזורית נוסח קוהלת. דאמוני המסתחררת חשופה ונבחנת מכל הכיוונים, אבל גם מדברת עם כולם. Pirg'in הוא מעין נאום עדין ומתריס שנרקד בשפת חירשים-אילמים פרטית, על מקומה כאישה בחברה שמרנית. ברקע, קולות גבריים קוראים בערבית (מה הם אומרים?) מנכיחים את הנמענים.

* בדרך למדתי שמסדר הדרווישים המחוללים נוסד במאה ה13 על ידי המשורר ג'לאל א-דין רוּמי, שבימינו מורשות גם נשים להסתחרר לצד הגברים, אבל הן לובשות דווקא שמלות צבעוניות, בהיותן גן של שושנים. ושלפי האמונה העממית צמחה השושנה מזיעתו של מוחמד. את הסקופ הפיוטי הזה אני עדיין מעכלת.

דרווישים מחוללים

דרווישים מחוללים

*

שירה אביתר / זורחות

על פי התוכנייה, "זורחות" הוא מפגש בין שני גופי ידע תנועתיים, משתי תרבויות שונות, מחול השמחה המרוקאי ומחול השמחה התימני. שירה אביתר (מרוקו) וענת עמרני (תימן) "לובשות" מחדש את התנועות שנטמעו בגופן, בתקווה "לעורר זיכרון שרירי ובאמצעותו להגיע לרגשות, לתחושות ולדרכי המחשבה שנוצרו בתרבויות האלה."

ההיגיון הזה כמו נלקח ישירות מתיאוריית התיאטרון האפי של ברטולט ברכט, תיאטרון שפועל מן החוץ אל הפנים, כי "לא רק בכי נובע מצער, אלא גם להפך, גם צער נובע מבכי." זה לא מסתכם בתהליכי העבודה אלא מחלחל למפגש עם הקהל: ברכט אינו מסתפק בהזדהות רגשית, הוא מעוניין לעורר בו בזמן את החשיבה הביקורתית. לשם כך נדרש ניכור מסויים בין הקהל לבין הדמות, פער מכוּוָן בין הרגש לבין ביטויו.

והסדק הזה בין הפעולה לרגש הוא שמפקיע את "זורחות" מן הפולקלור, ומחסן אותה מאנכרוניזם. (עוד על תיאוריית התיאטרון המרנינה של ברכט).

אביתר ועמרני מקלפות את מחול השמחה מכל סממן למעט התנועה. הן מתחילות בדיאלוג תנועתי עם הגב לקהל והפנים לקיר האחורי (ישר נזכרתי בפצפונת של אנטון המשתחווה לקיר ומתחננת שיקנה ממנה גפרורים. זה אותו סוג של קומיות שיושב על התחזות ועל שסע). ובזמן שהן מתנועעות בשומקום הלבן המעבדתי של הבמה לבושות בתחתונים וחזייה, מתפזר כל המובן מאליו, כל מה שאני כאילו יודעת על מחול מזרחי. רגע אני רואה ליצניות מתולתלות (עד כדי גרסה נשית של אסטרגון וולדימיר של בקט), ורגע דמויות בסרט אילם; הדממה עוזרת, וגם הקצב המואץ והאקספרסיביות הקומית של המחוות, בייחוד של עמרני. אברים מִטלטלים של בובות מתחלפים בפרכוסים של מחול ויטוס הקדוש ("מחול ויטוס הקדוש" הוא גם הכינוי הרפואי להפרעה עצבית שמתבטאת בעוויתות ובתנועות בלתי רצוניות. ויטוס עצמו הוא פטרונם של שחקנים, קומיקאים, רקדנים וחולי אפילפסיה, אגב). בשלב מסוים המופע קם לחיים, המוסיקה פורצת, אביתר ועמרני מדביקות את הקהל במחיאות כפיים ומצליחות אפילו להעלים את האור הקר במין קסם. אבל אני עדיין בלפני הקסם. אני לא מאמינה בחום ובשמחה. כלומר, כן, בטח. אבל לא רק. אני לא בטוחה איך זה עם שמחות רוחניות, אבל כדי ששמחה ארצית תשכנע אותי צריכה להיות בה איזו משקולת של עצב, של ניכור וחרדה, של חוסר ספונטניות, כי כל אלה הם במידה מסוימת נקודת המשען של השמחה, כוח הכבידה שבלעדיו אי אפשר לקפוץ. אולי גם במקור מטלטלים כדי לעורר רגש ולא רק כדי לבטא אותו. הפולקלור משטיח ומוחק את המורכבות ו"זורחות" מציף אותה, בכוונה או שלא בכוונה. יש עדיין משהו מגובב בעבודה, היא זקוקה לעריכה, אבל היא כבר מאירה מחדש את מחול השמחה המרוקאי והתימני, חושפת עושר ועומק שנגלה כמו צבעים מסוימים, רק בתאורה מיוחדת.

מחול ויטוס הקדוש

מחול ויטוס הקדוש

*

נדר רוסנו / מאחורי ההר

עבודה מרתיעה. מהמוסיקה הבומבסטית הגדולה עליה בכמה מספרים, ועד למחווה התמוהה לקפה מילר של פינה באוש. (לא הוגן להשוות לבאוש, אבל רוסנו הוא זה ש"פתח את הדלת" כמו שאומרים בסדרות בית משפט אמריקאיות). שלא לדבר על התפיסה המיושנת של התפאורה (נדחף אותה לרקע, שלא תפריע לריקוד).

וחבל, כי זה דווקא התחיל יפה. בסולו של הפתיחה היה געגוע לא סנטימנטלי של מי שנמשך בעדינות לאחור, נמשך ולא מגיע. משם היה אפשר לרקום עבודה אחרת יותר צנועה ונוגעת.

*

על "תתקרבי" לא אכתוב. דעתי הוסחה בזמן הצפייה (שלא באשמת היוצרות). עם סתיו מרין ומירב דגן הסליחה.

*

מיכל סממה / אנדרטה לתרנגולת

ככה זה נראה בפרומו של הרמת מסך

אולי זה המופע המסוים שראיתי (בגרסה מוקדמת שמצאתי ברשת הסתמנו חיוּת והומור), אבל כאן נותרה בעיקר המוזרות של העבודה הטעונה מאד, ובו בזמן קרה ומאובקת. ובעצם, "טעונה מאד, קרה ומאובקת" נשמע לי פתאום כמו תיאור הוגן של אנדרטה. אבל אנדרטאות שייכות לעסקי ההנצחה הציבוריים, והציבור – לפחות אני כקהל – נותר מנותק. ובכל זאת היה בה משהו, מין שילוב מגרד של דחיפות וחסימה. כשהמשכתי לחפש הקשר שיבאר אותה נזכרתי ב"הכסאות" מחזהו הנהדר של אז'ן יונסקו (1912-1994, מממציאי תיאטרון האבסורד, מתוך החרדה הקיומית שאחרי מלחמת העולם השנייה).

הגיבורים הם בעל ואישה, זקנים בני 94 ו95. הם מתגוררים במגדלור בלב ים ומצפים לאורחים. המון אורחים. לזקן יש בשורה להעביר להם, הוא שכר נואם מקצועי שיעשה את זה. האורחים מתחילים להגיע; לא רואים ולא שומעים אותם, אבל שני הזקנים מביאים עוד ועוד כסאות תוך כדי פטפוטי נימוסין. הצפיפות גוברת. הם מתקשים לפלס דרך בהמון הבלתי נראה. אפילו הקיסר מגיע. וגם הנואם (שלא כמו האורחים מדובר בשחקן נראה ונשמע). הזקנים כל כך מרוצים מבואו שהם מזנקים אל מותם, כל אחד מחלון אחר, ומותירים את הנואם לבדו מול ציבור הכסאות. ואז מתברר שהוא חרש אילם, הוא פולט נהמות מגומגמות ורושם על הלוח סימנים חסרי-שחר.

אני חושבת ש"אנדרטה לתרנגולת" היה נהדר בתור הבשורה של הזקן, הנאום המסכם את הכסאות. באמת.

*

תמי ליבוביץ / THE CALLING

המופע מתחיל בעיצומה של ההפסקה. חמישה אנשים עומדים במעגל ושרים שוב ושוב,
in a black so bright  not even nothing can be determined
הם עומדים למעלה, ביציע, ופתאום אני מגלה (כלומר ליבוביץ מגלה לי) כמה הוא תפאורתי, מעקה היציע של סוזן דלל, ברמת המרפסת של רומאו ויוליה, לא פחות. הבמה למטה דוממת וחשוכה למעט אור מסתורי נוסח ג'ורג'יו דה קיריקו שבוקע מִקלעי הצד.

דה קיריקו, 1914 (כזאת תאורה, רק לילית)

דה קיריקו, 1914 (כזאת תאורה, רק לילית)

על הקיר האחורי של הבמה צצה בעדינות כתובת אור, THE CALLING. האולם עדיין מואר לגמרי. הדלתות משני הצדדים פתוחות לרווחה. הפעמון מבשר את סוף ההפסקה ואנשים נוהרים פנימה במהירות וגם בנחת, ובלי דעת הופכים את הרצועה שלרגלי הבמה לרחוב הומה. למעלה במרפסת עדיין שרים. ובשלב מסוים משתתקים. דלתות האולם נסגרות, השירה, מוקלטת הפעם, בוקעת מכיוון הבמה וכמו מזמנת אליה את המושתקים. יש משהו יפה בהד המושהה, בקול המוקלט שנודד ומקדים את בעליו. זה מקביל איכשהו לכפילות של הבמה בתוך במה. הרקדנים מתכנסים לרגלי הכתובת ושולפים משהו באפלולית. בהתחלה אני חושבת שאלה מקרופונים אבל אלה פחיות של ספריי עשן (כמו מכונת עשן, רק בפחית). הם מרססים את האוויר וחושפים את חוטי האור שמובילים לכתובת, היא תלויה על חוטי האור כמו מריונטה. רגע קסום.

ואז הם מתחילים ללכת על הבמה והעבודה נחלשת מעט. אחרי ההבטחה הרב כיוונית של הפתיחה זה קצת מאכזב להילכד על במה קונבנציונלית במין הלך נפש, מצב שמחכה לאירוע.

וזו עדיין עבודה מיוחדת באיכות המופנמת שנשמרת איכשהו גם כשהרקדנים מייללים כמו תנים. באימה העדינה ששורה עליה, תחושה של אפוקליפסה שממותנת על ידי המגע הפופי, שניכר גם בעיצוב, בכתובת האור, בפחיות הספריי, בצורות הגאומטריות באדום, צהוב, ירוק וכסף שעל הבגדים, בנגיעות הצבע על הפנים.

THE CALLING  היא מבחינות רבות המשך של THE HAPPENING. אני מצפה לחלק השלישי.

*

פול סזאן, טבע דומם עם קופידון מגבס, 1895

פול סזאן, טבע דומם עם קופידון מגבס, 1895

אסף אהרונסון / מה שמגיע

איך לכתוב על העבודה הזאת הכל כך קלילה וכיפית, ובו בזמן מורכבת ורבת שכבות; של אמנות פלסטית ושל קרקס ושל תיאטרון על תיאטרון; ועל המחול שחוצה את כולן, ועל בני האדם, כי לפני הכול עבודה על אנשים, כמו שכתב נתן זך:

השיר הזה הוא שיר על אנשים:
מה שהם חושבים ומה שהם רוצים
ומה שהם חושבים שהם רוצים.
מחוץ לזה אין הרבה דברים בעולם
הראויים שנתעניין בהם…

המופע נבנה בהדרגה כמו ציור. מתחיל בבמה חשוכה. האור נדלק על איש עם רימון (הפרי) ואחר כך כבה וכשהוא שב ונדלק האיש והרימון מתגלים במקום אחר, בתנוחה אחרת, וכך שוב ושוב, הקומפוזיציות מתחלפות כמו סדרת רישומים מהירים. בשלב מסוים האיש פורץ בבכי תמרורים ובעודו בוכה צץ סביבו חדר שלם. כסא מתחתיו, שולחן מעל ברכיו, ועל השולחן כד פרחים, כוס משקה וקערת פרות סזאנית. מעל השולחן נברשת. על הקיר תמונה קטנה, בתוך התמונה הגדולה שדמויותיה נעות ומעבירות קווים וכתמי צבע ממקום למקום; קו ישר ועבה של קרש, שצץ מתוך החשיכה, ומגיע בדיוק לכתם הירוק של התפוח שמוצב בראשו, או קווים מסולסלים של סרטים כמו בקרקס הסיני, כי זה גם קרקס ביתי: מנפנפי הסרטים מחליקים על סקטים, הקרש והתפוח הם מעלל קטן של איזון, קרקס של לשון-המעטה עם אירוניה עצמית וקסם צנוע (שתמיד יותר נוגע ללבי מקסם מוחצן ווירטואוזי).

ועוד להטוטן ביתי, לבוש בזנב סירונית בדוגמת נמר, שעומד בקושי על אבטיח רעוע שכמעט מתבקע מכובד משקלו, מתעקש שמישהו יבוא לנשק אותו. חוזר על זה שוב ושוב, בעקביות, בסבלנות עד שמישהו יוצא מן הקהל, מנשק אותו על הלחי. כולם נושמים לרווחה. בצד הפלסטי בינתיים, דוגמת עור הנמר מדברת עם הירוקים של קליפת האבטיח (ופתאום אני כבר לא בטוחה שהפירות סזאניים, אולי הם בכלל פופ-ארטיים כמו אצל טום ווסלמן). וכל הזמן הרגש, ההומור, הפגיעות, התשוקה שלא מתבלבלת מהמשחקים האמנותיים, מהתמונה שממשיכה להיבנות ולהתפרק. להפך; היא מתגלגלת בכתמים שצצים מסביב; צלחת פריזבי שמתעופפת לבמה משומקום, או צלחת אחרת, אולי מקרח, שמתנפצת לרסיסים. וכל הפירות שמתפזרים, מתרסקים, נזללים ומזילים עסיס. מזל שמעצב הבגדים צפה את זה וצייר על חולצתה של הזוללת נזילות צבעוניות, שמזמינות את כתמי המיצים להצטרף.

wesselmann-great-american-nude

טום ווסלמן, Great American Nude

מתוך סרטו הנפלא של סרגיי פרג'אנוב,

מתוך סרטו הנפלא של סרגיי פרג'אנוב, "צבע הרימונים". ארמניה 1968

ככל שהמופע מתקדם הבמה מתלכלכת אבל הלכלוכים איכשהו לא יוצאים מהקווים. זה הלכלוך הכי לא כאוטי שראיתי על במה. לכלוך אפוליני, עם נגיעה דיוניסית. בכל זאת פירות ותשוקה. אפוליני ודיוניסי הן שתי אופציות אמנותיות שהגדיר ניטשה ב"הולדת הטרגדיה": אפוליני על שם אפולו אל השמש, אל התבונה והפיסול, הצורה והמידה הנכונה, לעומת דיוניסוס אל היין היצרי, הרגשי, השיכור והכאוטי.

וכך זה נמשך שעה ארוכה, התמונות ממשיכות להתחלף בשיטת החושך-אור, ובשלב מסוים מפסיקים לכבות ולהדליק את האור, ורק אומרים "חושך" או "אור" והקהל כבר יודע מה הוא "רואה" ומה "לא". כי זאת גם עבודה ארס-פואטית על תיאטרון, שמאתגרת את הלינאריות ומתנהגת כמו קליפ יותר מאשר כמו מופע, ובו בזמן גם מתלבטת בשאלת האשליה: האם מוטב להסתיר את אחורי הקלעים או דווקא לערטל את התחבולה, וכמה מעניין הצד האחורי השרוט של רקמה?

בסצנת הסיום היפהפייה הנברשת שוקעת, שלוש דמויות עירומות זוחלות בחשיכה, כשזיקוקים דולקים נעוצים בפיהם, באחוריהם (קרקס מכלום, אמרתי?). הרביעית הלבושה מסתובבת ביניהם עם מצית ודואגת שזיקוקים ימשיכו לבעור.

סיגלית לנדאו בלהטוט קרקסי משלה, על אבטיח בים המלח.

סיגלית לנדאו על אבטיח משלה בים המלח (בשונה מאהרונסון אין לשון המעטה בעבודות שלה, אין אירוניה עצמית)

*

עוד מחול בעיר האושר (מבחר אקראי)

הלגיון של אורין יוחנן

איך להסביר מחול עכשווי?

על ריקודי חדר 2015

על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק

על "פינה" של וים ונדרס

על "נבוכים שנים" של אריאל כהן, שני גרנות ונבו רומנו

על יותר מעירום, דוריס אוליך

*

ובלי שום קשר –

ג'וזף שפרינצק ונמר גולן

ג'וזף שפרינצק ונמר גולן

ערב משותף לאמן הקול ג'וזף שפרינצק והלהטוטן נמר גולן (גילוי נאות, בני היקר)

שבו יציגו קטעים חדשים מתוך עבודות בתהליך:

קטע מתוך "גשם בעיני" העבודה החדשה של נמר גולן ואנה וילד. || קטעים מתוך עבודה משותפת חדשה: ״מומחה לכדרור משאות ומטענים״ לטקסטים של הסופר השוויצרי רוברט ולזר. || קטע או שניים מתוך ״ציורי מילים״ של ג'וזף שפרינצק.

יום ראשון 20.11 בשעה 21:00 בגלריה תיאטרון ״החנות״ ברח׳ העליה 31 בת״א.

המקום קטן מאד ומתמלא במהירות. אפשר להזמין כרטיסים דרך הקישור הבא.

קוד הנחה לכרטיס ב-30 ש״ח: walser

*

Read Full Post »

רבקה הורן:  OVERFLOWING BLOOD MACHINE 1970 בניגוד למנהגה האמנית לא לובשת את השמלה בעצמה אלא משתמשת בדוגמן צעיר.

היה פער גדול מדי בין מה שהקהל ראה בדמיונו (ושהיה לעתים קרובות, על פי תחושתי, טעון מדי במיניות), לבין חוויית היסוד שלי (כְּאֵב).

רבקה הורן

OVERFLOWING BLOOD MACHINE היא שמלת הכאב השנייה בארון שלי וגם היא כמו מערבבת מיניות וכאב. יצרה אותה רבקה הורן, אמנית גוף גרמניה (וגם קולנוענית, אמנית מיצב, פסלת ומשוררת). להלן כמה מחשבות על השמלה, במילים ובתמונות:

*

רבקה הורן היתה רתוקה למיטתה במשך שנים שבהן נכנסה ויצאה מבתי חולים. השמלה הארוגה מצינורות דם מחצינה את הפְּנים. הצעיר שלובש אותו ניצב על מכל הזכוכית שממנו נשאב הדם, ולמעשה מרותק אליו בעורקי השמלה.

כלי הדם של רבקה הורן מסורקים וזורמים בקווים מקבילים. זה לא הבלגן של פרידה קאלו למשל, עוד אמנית שהיתה רתוקה למיטתה:

פרידה קאלו, ללא תקווה, 1954. לא ברור אם האיברים הפנימיים מולעטים לתוך פיה או מוקעים ממנו.

הרבה קורים מחברים בין רבקה הורן לפרידה קאלו. העבודה הבאה של הורן למשל, נראית כמו מחווה ישירה לקאלו:

רבקה הורן

פרידה קאלו, בית חולים הנרי פורד, 1932

וגם שמלת הדם של הורן נדברת כמדומה, עם מחוך היסורים של קאלו:

רבקה הורן

פרידה קאלו, העמוד השבור

רבקה הורן, חד קרן. מוטיב הרצועות/תחבושות חוזר ברבות מעבודותיה של הורן.

במסה המרתקת שלו, הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה, מבחין ניטשה בין שני יסודות אמנותיים מנוגדים המגולמים בדמותם של שני אלים יווניים: יסוד החלום האפוליני, לעומת יסוד השיכרון הדיוניסי:

"גם קו זה לא ייעדר מדמותו של אפולון: זו ההגבלה של המידה הנכונה, זו החירות מהתרגשויות-פרא, זו שלוותו רבת התבונה של אל הפיסול. עֵינו מן ההכרח שתהיה שִׁמשית [מלשון שֶׁמֶשׁ] לפי מוצאה; גם בזעפה, גם בהטילה מבטי כעס, תשכון בה קדושת התדמית היפה."

הורן היא ללא ספק האפולינית שבין אמני הגוף. האפוליניות שלה קרירה וקלינית. התאורה בהירה, כאבי הגוף והנפש מתוארים בשלווה ובצינה ובמין ריחוק חלומי.

ולא סתם נזכרתי באפולון; יש משהו יווני בשמלת הכאב של רבקה הורן. הגִזרה היא מעין שלד של כיטון או טוניקה, מין בגד קפלים יווני.

לבוש דורי

עלמה יוונית במנוסה

"המוסיקה של אפולון לא היתה אלא ארכיטקטוניקה דורית בצלילים," כתב ניטשה בהולדת הטרגדיה.
העלמה מהרישום שלמעלה לבושה באופנה דורית, אבל שמלת הכאב של רבקה הורן קרובה באותה מידה לעמוד דורי, כולל הפסים הרוחביים הקוטעים את זרימת הפליסֶה של הפסים האורכיים. הדוגמן כמו נקרש בחצי הדרך בין עמוד, לאחד מפסלי האלים ששימשו כעמודים.

לפי תיאורו של לוקרציוס הופיעו דמויותיהם הנהדרות של האלים בנפשו של האדם לראשונה בחלום; הפסל הגדול ראה תחילה בחלום את מבנה האברים המקסים של ישויות על-אנושיות.

(עדיין הולדת הטרגדיה)

עמוד דורי, החריצים הרוחביים החושפים את החיבור בין פיסות השיש השונות, הם כמו הפסים הרוחביים המקבעים את צינורות הדם.

"עמוד שבור", כך נקראת אגב תמונת המחוך של פרידה קאלו למעלה. הפוסט הזה מהלך במעגלים.

*

וכיוון שהגעתי לבגד העמוד, התחלתי לחשוב על בגדים ארכיטקטוניים של אמנים אחרים, ועל ההבדל הגדול בינם לבין שמלת הכאב של הורן. למשל:

ג'ורג'יו דה קיריקו (צייר ממוצא יווני, אגב) עיצב תלבושות ותפאורה עם מוטיבים ארכיטקטוניים ליצירה Le bal בבלט הרוסי של סרגיי דיאגילב

ג'ורג'יו דה קיריקו, תלבושות ותפאורה לבלט הרוסי של סרגיי דיאגילב

והנה גם חליפה ארכיטקטונית שעיצב קלאס אולדנבורג הפיוטי והאהוב עלי מבין אמני הפופ (עבודות נפלאות שלו מופיעות גם בפוסט הזה, והזה, והזה. החליפה שלו קצת מתרחקת ומותחת את הנושא אבל זה פוסט, מותר לעצור בצד הדרך לחיוך.)

קלאס אולדנבורג, סקיצה לחליפה ארכיטקטונית, 1985

קלאס אולדנברג, סקיצה לכביסה ארכיטקטונית, 1985

והקרובות ביותר לשמלת העמוד של רבקה הורן הן אולי הרגליים שעצבתי לפני שנים רבות, למופע על אדם שהפך ממותניו ומטה לאבן, על פי "סיפור הנסיך המשותק" מתוך אלף לילה ולילה. הרגליים היו חלולות ואני עמדתי בתוכן והשאלתי לנסיך את פלג גופי העליון החי. (על הסיפור המופלא עוד אכתוב יום אחד, ועד אז אפשר לקרוא על המסע ההזוי שלי עם ההצגה בחמסין באושוויץ).

מרית בן ישראל, מתוך נסיך ב-3 חלקים, פסל תיאטרלי. צילם הדס עפרת

ובהמשך לכאבו של הנסיך המשותק ("איך לא אבכה בשעה שזה מצבי," הוא אומר בשעה שהוא מפשיל את בגדו ומראה את פלג גופו התחתון לאורח) – יש משהו מן המטמורפוזה גם בשמלת הכאב של רבקה הורן; הדם עדיין מפמפם בעורקים המוחצנים אבל הדמות כבר חצי מאובנת ונהפכת לספק עמוד על כַּן, ספק עץ שתול על פלגי דם.

שמלת הדם המוחצן, הזכירה לי את השיר הצועני שמצטט לורקה במאמרו על ה"קנטה חונדו"(הזמר העמוק):

לו בלב אשנבים לי,
אשנבים של בדולח,
את לבי ראית
טיפות של דם דומע.

רק שאצל הורן זה באמת קרה, הגוף התהפך כמו גרב, הפנים הפך לְחוץ כמו במין קללה קרה וקלינית. שיר צועני שמומש על ידי דוקטור מנגלה.

וזה מביא אותי לסוד הקסם של רבקה הורן, לפחות עלי. שמלת הדם שלה לא רק מקלפת וכולאת אלא גם חוצצת ומגֵנה. החשיפה והפגיעות הופכים למעין שריון מנוכר, אי אפשר להפריד בין החולשה לעוצמה, שני הפנים של הכאב.

מימין, שמלת הכאב ללא אדם בתוכה. משמאל, הרימייק של מרילין מנסון

***

עוד באותו עניין:

שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים

רבקה הורן, מסכה

חמסין באושוויץ 

האם תלבש השמחה את המלבוש שארג הצער? חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

מיצגניות וגיבורים

 ***

Read Full Post »