Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘גופה של השפה’

דברים שאמרתי בהשקת ספר שפיצר

*

אני אתחיל בשיר של בנימין שווילי.

ילד מעיף עפיפון במאה הי"ז

על גבעה בירושלים ילד מעיף עפיפון
ואצלו עומדת אחותו הקטנה
בוכה הילדה
הילדה היפה רוצה להחזיק החוט
עפה הילדה לקח אותה עפיפון
לקח אותה נחש שפיפון
לקח הילדה לעיר איזמיר
שם מחכה לה חתן קטן
שבתאי הבדאי

ולמה התחלתי מהשיר הזה? כי זה סיפור אמיתי. אני הילדה מהשיר. אני בכלל רציתי לדבר על מיכאל קולהאס. על השיחה בין הנובלה של קלייסט לחיתוכי העץ של יעקב פינס. ורק אמרתי בלבי, אפתח בכמה מילים על הקשר האישי שלי לספרי תרשיש… וזהו. הרוח חטפה לי את העפיפון.

אז תחזיקו חזק בחוט של העפיפון או בזנבו של השפיפון. שבתאי הבדאי מחכה.

ובכן, המתנה הראשונה שקיבלתי מאהוב לבי היתה ספר של שפיצר, הלדרלין, שירים נבחרים. הייתי בת תשע עשרה. ובצד ההקדשה הנפלאה (שאני לא מתכוונת לצטט, זה לא כזה אישי) אני זוכרת כמה התרגשתי מיופיו של הספר ובייחוד מן הלוגו הספינתי שעיצב עמנואל גראו.

פרט מתוך דף הלוגו של "הלדרלין, שירים נבחרים", תרגם ג. ליבס. עיצוב לוגו, עמנואל גראו.

פרט מתוך דף הלוגו של "הלדרלין, שירים נבחרים", תרגם ג. ליבס. עיצוב לוגו, עמנואל גראו.

כי אני כמו ישמעאל של הרמן מלוויל:

"מדי ארגיש מרירות נחרתת בפני, וסתיו לח וטורד מתכונן בלבבי; מדי אמצא כי מתעכב אני לפני מחסנים של ארונות מתים ונגרר אחרי כל לוויה העוברת על פני; וביחוד מדי ארגיש כי נכאַי מתגברים עלי במידה כזו שזקוק אני לעיקר מוסרי גדול שימנעני מהתגרות ריב בכל עובר אורח, – אזי, מחליט אני, הגיעה גם הגיעה שעתי לרדת הימה."

(תרגם אליהו בורטניקר)

אבל לאיזה ים בעצם ירד ישמעאל? האם הוא ירד לאוקינוס האטלנטי המלוח והרטוב או לים שנוצר בין הדף לדמיון הקורא, ים שהוא קונקרטי ובה בעת מופשט.

מפת האוקיינוס, מתוך ציד הסנרק של לואיס קרול. אייר הנרי הולידי.

מפת האוקיינוס, מתוך ציד הסנרק של לואיס קרול. אייר הנרי הולידי.

זאת מפת האוקיינוס, איור של הנרי הולידיי למהדורה המקורית של ציד הסנרק (בלדת הנונסנס של לואיס קרול על חבורת הרפתקנים שיוצאת לציד יצור אגדי שטיבו לא ברור).

זו מפה מופרכת לניווט בבלדת איגיון, ובו בזמן זה גם דף לבן, המפה האילמת, האולטימטיבית של כל הספרים כולם.

אני אוהבת מפות ואפילו יותר מהן אני אוהבת אותיות. אף שאין בי טיפת דיסלקטיות, אני עדיין זוכרת כמה התקשיתי ללמוד קרוא וכתוב בילדותי. כי האותיות היו ציורים קטנים והציורים תמיד התווכחו עם הצלילים שהם היו אמורים לסמן. ופה ושם גם הגיעו להסכמה מפתיעה, מרגשת. הלוגו של תרשיש הוא הזדמנות לדבר על זה, על ההוויה הלימינלית של סימני הדפוס בין צליל לתמונה, בשטח הההפקר שבין הנפש לדף.

בדרך כלל יש בלוגואים משהו מכני. הם מזכירים לי סימני בעלות שמוטבעים בגופם של בעלי חיים בעזרת ברזל מלובן. הם הופכים את ספרי ההוצאה לעדר קטן של נייר. אבל הלוגו של תרשיש תמיד נראה לי אישי, מלא נפש כמו חתימה, אוטוגרף מהסוג האהוב עלי ביותר, מאלה שמערבבים, שלא לומר ממזגים, ציורים ואותיות. דוגמא?

חתימתו של ג'ק לו, שר האוצר של אובמה.

זאת למשל חתימתו של ג'ק לו, שר האוצר של אובמה (בחיי. האמריקאים היו מודאגים מאד מהקשקוש הילדותי שיתנוסס על הדולרים שלהם). הייתי חייבת להראות אותה, כי לפי האינטואיציה הגרפולוגית שלי שר האוצר של אובמה יצא פעם לציד סנרק.

ועכשיו ברצינות: קחו למשל את לורקה. פדריקו גרסיה, המשורר הספרדי. יש לו אוסף של אוטוגרפים. זה אולי העשיר והמפורט מכולם.

אוטוגרף של פדריקו גרסיה לורקה

אוטוגרף של פדריקו גרסיה לורקה

זה לא רק אוטוגרף, זה שיר, ואפילו מחזה קצרצר של שלוש מילים, עם תפאורה ואפקטים ופנסי פרחים.

יש לי עוד כמה דוגמאות מפליאות באמתחתי, על חלקן כתבתי כאן, וזאת אולי היקרה לי מכל:

חתימתו של שלמה מולכו

חתימתו של שלמה מולכו

זוהי חתימתו של שלמה מולכו הידוע גם בשם דיוגו פירס, שנולד בשנת 1500 למשפחת אנוסים בפורטוגל. בגיל עשרים כבר היה מזכיר מועצת המלך וכלום לא חסר לו, ובכל זאת עזב הכל בגלל חלומות וחזיונות, מל את עצמו במו ידיו וסופו שנשרף על המוקד.

בהתחלה לא ראיתי אותיות. חשבתי שזה רק ציור, ואז התגלגל לידי ספרון מן המאה השש עשרה בשם "חית קנה" שבו מתאר שלמה מולכו את חלומותיו וחזיונותיו. ופתאום באחד החלומות מופיע זקן שמוליך אותו לשני הרים בארץ הצבי, "שכבר ראיתי אותם בחיזיון מאז," כותב שלמה מולכו, "ודמותם על חותמי, על שני הלמ"דים אשר בשמי ובכינויי."

כלומר שלמה מולכו יוצא למסע אל אותיות שמו.

מיד חזרתי לחתימה וחיפשתי את הלמד"ים. אלה לא בדיוק הלמד"ים של היום, אלא של הכתב הרהוט הספרדי (גרסת כתב היד של כתב רש"י).

M7

ואם כבר שני למ"דים – הרשו לי לחזור רגע להלדרלין.

פרנצ'סקה ברוך, דף השער של "הלדרלין, שירים נבחרים", הוצאת תרשיש.

פרנצ'סקה ברוך, דף השער של "הלדרלין, שירים נבחרים", הוצאת תרשיש.

זה דף השער שעצבה פרנצ'סקה ברוך. אריאל ורדי כותב שצווארם הארוך של הלמ"דים מעלה על הדעת משהו מעולם העופות, ומכוון בלי משים לדעתו של ביאליק: "הלמ"ד – הרי זו חסידה פושטת צוואר ועומדת על רגל אחת, מעין זו שדָרָה בראש האילן אחורֵי ביתנו," הוא כותב ב"ספיח", אוסף הזכרונות של ילדותו.

ובחזרה לשלמה מולכו. בין חלומותיו יש עוד חלום ארוך ומכונן. לא אספר אותו במלואו, כי יש אנשים, כך שמעתי, שמשתעממים מחלומות. ולצרכינו די בפתיחה שבה מופיע הזקן מן החלום הקודם ומזמין את החולם לחורבה בירושלים. הדרך מתארכת עד שהם מגיעים לשלושה אילנות שיוצאים משורש אחד.

ואני עוצרת לרגע, כי מולכו שוב חולם על אותיות. הן שוב מסתננות לחלומו באיצטלה של נוף. הפעם הוא לא מודה בזה במפורש, אבל בתור חולמת על אותיות בפני עצמה, אני תיכף מזהה את שלושת האילנות שיוצאים משורש אחד:

M9

שי"ן זאת לא רק האות הראשונה בשמו של שלמה מולכו, אלא בו בזמן ובראש ובראשונה השי"ן של "שדי" שחקוקה על תפילין ומזוזות.

הכתר הקטן שמקשט את האילן השמאלי מופיע על כל אותיות שעטנז-גץ. אבל המקרה של שי"ן ייחודי, כי שלושת התגים יוצרים מעין שי"ן קטנה על שי"ן גדולה. מה שמזכיר לי את הספר הזה, ספר שפיצר: ספר גדול שיש בתוכו ספרים קטנים. בשבילי (כמי שנשלטת במידה רבה על ידי הדמיון החזותי שלה) ספר שפיצר הוא סוג של חיה מיתולוגית. קנגורו של נייר רב כיסים וגורים.

M9A

ספר קטן בתוך ספר גדול, כפולה מתוך "ספר שפיצר".

ספר קטן בתוך ספר גדול, כפולה מתוך "ספר שפיצר".

ספר קטן בתוך ספר גדול, כפולה מתוך "ספר שפיצר".

והוא גם סוג של ספר ספרים, לא בה"א הידיעה כמו התנ"ך, אלא פשוטו כמשמעו: ספר הספרים של תרשיש.

והחלום של שלמה מולכו נמשך: ליד עצי השי"ן זורם נהר. מעבר לו נמצאים פרשים חמושים שמנסים לפגוע בעץ המשולש בטענה שהוא שלהם (וכבר ברור לגמרי שזה חלום של אנוס שאמונתו נמצאת תחת מתקפה), אבל הפרשים מצליחים לפגוע רק בכמה מן היונים שמרחפות בין הענפים. עופות גדולים אוכלים את הגוויות מבלי להשאיר שריד. ואנשים שואלים את החולם מה זה צריך להיות, והוא עונה, היכו את היונים האפורות והשחורות, ועכשיו הם רוצים לפגוע ביונים הלבנות ששומרות על העץ שלא ייבש.

בשביל שלמה מולכו השי"ן היא עץ חיים.

בשביל ביאליק היא דווקא דרקון, ובמילותיו שלו: "השי"ן – הרי זה מין שפיפון בעל שלשה ראשים" (שוב "ספיח").

ובשביל משה שפיצר את עמנואל גראו – השי"ן היא גוף של ספינה.

לוגו. מתוך "בשר ודם" מאת יצחק שנברג, הספר הראשון של הוצאת תרשיש.

לוגו. מתוך "בשר ודם" מאת יצחק שנברג, הספר הראשון של הוצאת תרשיש.

השי"ן הגדולה של הספינה, מופיעה פעמיים, לא רק במילה תרשיש אלא גם בשמו של משה שפיצר, שמסתנן כמו נוסע סמוי לספינת הלוגו.

ועכשיו שאלה: האם ספינת הלוגו שטה על גלים או נישאת על כנפי ציפורים? זה הזכיר לי את האפיזודה המלבבת שבה נתקע הברון מינכהאוזן בלב ים. הים היה כל כך שקט שהוא חתם באצבעו על הגלים ולמחרת עדיין ניתן היה לקרוא את החתימה. הוא נאלץ להזעיק שחפים ואלבטרוסים ולרתום אותם לספינה כדי להתקדם.

Noa_Snir_Munch14_847

נועה שניר, איור לברון מינכהאוזן

ויש עוד משהו שמבדיל בין חתימה ללוגו; חתימה היא כתב יד, זאת אומרת שיש בה יסוד קבוע אבל גם גמישות מסוימת, היא משתנה על פי הנסיבות. וגם מבחינה זו הלוגו של תרשיש מתנהג כמו חתימה.

אתן כמה דוגמאות בולטות.

פרט מתוך כריכת Palestine stories הוצאת תרשיש.

פרט מתוך כריכת Palestine stories הוצאת תרשיש.

אני אניח את הלוגו לרגע ליד הלוגו הקודם לשם השוואה:

M11A

הספינה שעל כריכת Palestine stories לא שטה על ציפורים, רק על גלים, הפונט שלה אחר. אבל מה שנפלא בעיני במיוחד זה שהמפרשים פונים לכיוון ההפוך, כי באוקינוסים של האנגלית הרוחות נושבות בכיוון ההפוך.

לוגו טיפוגרפי, ירחמיאל שכטר

לוגו טיפוגרפי, ירחמיאל שכטר

למעלה, גרסה יבשתית, לוגו טיפוגרפי של ירחמיאל שכטר.

ועוד גרסה, של אביגדור אריכא; זה כבר ממש כתב יד כחוט השערה מאוטוגרף:

לוגו אביגדור אריכא, מתוך דוד רוקח, "מועדי ערגה".

לוגו אביגדור אריכא, מתוך דוד רוקח, "מועדי ערגה".

והנה עוד אריכא, בים האדום של "פרחי אש". כאן יש אפילו דגל כמו של שלמה מולכו. שתי הספינות אגב נבדלות בפרטים רבים. אולי התערב פה גם משה טמיר שיצר את הדפסי האבן שמלווים את השירים.

לוגו אביגדור אריכא (?) מתוך "פרחי אש", חיים גורי, עם הדפסי אבן של משה טמיר.

לוגו אביגדור אריכא (?) מתוך "פרחי אש", חיים גורי, עם הדפסי אבן של משה טמיר.

כריכת ספר שפיצר (פרט), עיצוב עדה ורדי

כריכת ספר שפיצר (פרט), עיצוב עדה ורדי

וגם עדה ורדי תרמה למשחק, כשהסירה את האותיות הצדדיות שהפריעו לספינה לשוט. אמנם קצת הצטערתי על השי"ן הקטנה שנחה על ראש הציפור כמו ציצה של דוכיפת, אבל עדה צדקה, האותיות האלה הפריעו לספינה לשוט, והן בעצם מיותרות כי כפילותיהן כבר מוטמעות בציור, בכתב היד של המפרשים (חפשו אותן, כמו ב"ציור השבועי לילד" של ג'קי בידיעות אחרונות).

ולא רק בגלל זה שמחתי שעדה הסירה אותן. זה מה שנפלא בעיני ב"ספר שפיצר", אחד הדברים: שזה לא רק מחקר ותיעוד, אלא גם שיחה חיה עם שפיצר ומפעלו.

וכל מה שכתוב פה גם הוא חלק מאותה שיחה.

קודם אמרתי שהחתימה של לורקה היא שיר, ובהמשך לכך, גם הלוגו של תרשיש הוא שיר. שיר קונקרטי, מצויר, מינימליסטי, של מילה אחת.

ותרשיש זאת מילה נהדרת, מוסיקלית, מרשרשת, רבת שכבות. זה שם של אבן יקרה מהחושן, שמופיעה בכל מיני פסוקים זוהרים כמו, בְּעֵדֶן גַּן-אֱלֹהִים הָיִיתָ, כָּל-אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְיָהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה, סַפִּיר נֹפֶךְ, וּבָרְקַת וְזָהָב; (זה מיחזקאל, עושר כזה, על אף ה"רש" שאצור בה). תרשיש זה גם שם של עיר מקראית. חוקרים מתווכחים אם מדובר בטַרְסוּס שבאסיה הקטנה או בטַרְטֶסוֹס הספרדית המוזכרת בכתבי הרודוטוס. ופתאום מבליח בויקיפדיה משפט ספק בורחסי ספק לואיס קרולי:" פרשנות זו מבוקרת בחומרה, היות שקיומה של העיר בכלל מוטל בספק, וייתכן שהיא כלל לא התקיימה מעולם." ואף על פי כן מופיע בספר דניאל מלאך בגודל העיר תרשיש: וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ, וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ, וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל; וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן. ולבסוף – מן העיר שאולי לא היתה יצאו ספינות מלאות זהב וכסף, בדיל, ברזל, עופרת ובעלי חיים אקזוטיים כמו פילים תוכים וקופים, ולפיכך נקראו ספינות משובחות, ספינות תרשיש.

ואם אנחנו כבר בשירה, אני רוצה לחזור להלדרלין בפעם השלישית והאחרונה. כל כמה שאהבתי את גוף הספר, השירים עצמם נותרו זרים. גם אריאל הירשפלד לא אהב את התרגום. "מן הדיבור המרחף, החופשי עד גבול החידה של הלדרלין," הוא כתב, "נותרו כאן גדמים קפוצים, משותקים כליל מרוב מאמץ." אבל אז גיליתי את תרגומיו של פנחס שדה להלדרלין, ובראש ובראשונה את תרגומו ל"מחצית החיים":

עם אגסים צהובים
ושופעת ורדי בר
תלויה הארץ באגם.
אתם ברבורי חן,
ושיכורי נשיקות
ראשיכם תטבולו
במים צלולי הקודש.

אלליי, איפה אקח,
בחורף, הפרחים, ואיפה
את זיו השמש
ואת צל האדמה?
החומות ניצבות
אילמות וקרות, ברוח
הדגלים יָשוֹקוּ.

לא רק שאני אוהבת את השיר הזה אהבת נפש, אני גם בטוחה שאני יודעת מה גרם לכתיבתו. לא את הסיבות העמוקות, רק את הטריגר, החוויה המיידית החושית. אני בטוחה שהלדרלין ישב על שפת אגם ביום חורף יפה. כשיושבים בשמש שוכחים לרגע כמה קר, העולם צלול וחמים וזוהר. אבל ברגע שענן מכסה את השמש, היום מחשיך והצינה חודרת ואם נושבת רוח באותו רגע, אז אלליי…

פנחס שדה אגב, היה גם חלק מן ההרצאה המקורית שלי. אי אז בשנות השישים הוא עיבד את מיכאל קולהאס לקומיקס שפורסם בהמשכים על הכריכה האחורית של "הארץ שלנו". "אחד נגד כולם", כך נקרא הקומיקס שהסעיר את הילדה שהייתי. לקראת ההשקה רציתי לחזור ולהציץ בו. התקשרתי לספריית בית אריאלה והתברר שאין גישה לכרכי הארץ שלנו. הם לכודים באחד המרתפים בגלל השיפוץ שנערך בבניין, ואין לדעת מתי יחולצו.

הפרט הזה קִבל פתאום גוון אפל סימבולי, ספק פסיכואנליטי ספק אקטואלי, כי זאת באמת תקופה שבה ספרי העבר, ואולי ספרים בכלל, נעולים באיזה מרתף ועתידם לא לגמרי ברור. וגם ספר שפיצר נראה לי לרגע כמו גוש שיש, מצבה. לא רק לשפיצר, לעולם הולך ונעלם של נייר.

ספר שפיצר, עיצוב ועריכה עדה ורדי

ספר שפיצר, עיצוב ועריכה עדה ורדי

אהוב לבי (אותו אחד מהלדרלין) אומר שאסור לי לסיים ככה בעצב. וספר שפיצר אמנם מפליג בכיוון ההפוך. זו שמחה גדולה שדווקא בימים אלה יוצא ספר כל כך ייחודי וחושב וסבלני ומוקפד. ואפשר לראות בכריכה גם הבטחה, הזמנה לשַיִט בים הלבן של הדף.

*

והנה כתבתי גם קצת על מיכאל קולהאס ופינס

עוד באותם עניינים:

האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס (אמנית הכריכות הנפלאה נפלאה)

הפוטוריסטים ואני

על הבוהמה הביתית של אפרת מישורי

מאחור את ממש כמו מלפנים

געגועים לגופה של העברית

על שירה וקסמי חפצים

כשהמילה תהפוך לגוף

הפוסט השני על הנסיך הקטן – על האיורים

ועוד

*

ובלי שום קשר

אם עוד לא ראיתםן – מחר יום ה' ה16 ביוני, אקס חמותי החורגת בליאו מודל בירושלים.

וגם

חמוטל ורוניקה סונג מנסה לשחרר דמויות מצוירות ותוך כדי כך גם את עצמה (כי אמנות זה ראי). יש עוד 15 יום להדסטארט של ספר הילדים הרגיש שלה.

*

Read Full Post »

לא מזמן התפרסם פה הפוסט היפה יפה והעצוב של עמוס נוי על "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס. הוא תוכנן בהתחלה כפוסט זוגי – עמוס על הסיפור ואני על האיורים של בתיה קולטון, אבל בסופו של דבר העדפתי לא לפצל את הקשב. אז קצת באיחור, שלוש הערות על האיורים, ועוד אחת בכיס.

וראשית, למי שעדיין לא קרא, זה מה שכתוב בגב הספר:

קוּץ הדב, רוּץ הכלב, מוּץ החתול ודני יוצאים באמצע הלילה למסע אל הרופא הגדול של הצעצועים, כדי לתקן את הבובה השבורה אלישבע.
אבל הרופא נמצא בארץ רחוקה- רחוקה – היא שוכנת באי "אולי" בלב האוקינוס הגדול, ורק הלויתן הזקן מכיר את הדרך לשם.
לאן יוביל אותם מסעם הארוך, ומה יעלה בגורלה של אלישבע?

חושך: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

חושך: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

פטר והזאב, מאת סרגיי פרוקופייב. אייר פ. האקן (Frans Haacken 1958). הטכניקה שבה איירה קולטון את החושך, הזכירה לי קצת את איוריו החרותים.

פטר והזאב, מאת סרגיי פרוקופייב. אייר פ. האקן (Frans Haacken 1958).
הטכניקה שבה איירה קולטון את החושך, הזכירה לי קצת את איוריו החרותים.

1. חושך ואור

טוני מוריסון חזרה וסיפרה בראיונות, שהיא נוהגת לקום ולכתוב בחושך לפני עלות השחר. זה התחיל כשילדיה היו קטנים; אלה היו לדבריה, שעות השקט היקרות. אבל מאחורי הנימוק הטכני חבויים אולי טעמים עמוקים יותר; הכתיבה בחושך שלפני עלות השחר מבשרת ומשקפת איזו תבנית יסוד בכתיבתה; הספרים של טוני מוריסון יוצאים מחושך גדול (לאו דווקא פיסי) אל אור מהסס, ראשון.

המחצית הראשונה של "המסע אל האי אולי" מתרחשת בחושך. בתיה קולטון חזרה וסיפרה בראיונות כמה התקשתה לשהות בחושך הארוך כמו לילה של חורף סקנדינבי.

לקולטון יש היסטוריה של צמצום החושך. בשרשרת זהב למשל, היא זיקקה וכיווצה אותו פעמיים, באמצעות האנשה. ב"מסע אל האי אולי" משמש הלוויתן השחור כמרחב ביניים, פיסה של חושך מתמעט שעל גבה (ובעצם על קצה אוזנה, אם להאמין למרים ילן שטקליס) שטה החבורה אל אי האור – "אולי".

חושך: "מתחת לארון/ הלילה מתחבא:/ בבוקר הוא נכנס,/ בערב הוא יוצא." מתוך "מתחת לארון" מאת אנדה עמיר פינקרפלד, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "מתחת לארון/ הלילה מתחבא:/ בבוקר הוא נכנס,/ בערב הוא יוצא." מתוך "מתחת לארון" מאת אנדה עמיר פינקרפלד, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "למה לגרש החושך?/ והרי הוא ילד טוב..." מתוך "עייפה בובה זהבה" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "למה לגרש החושך?/ והרי הוא ילד טוב…" מתוך "עייפה בובה זהבה" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

לוויתן. פיסת החושך האחרונה מתרחקת כשהחבורה מגיעה אל אי האור - "אולי". מתוך "המסע אל האי אולי", איירה, בתיה קולטון.

לוויתן. פיסת החושך האחרונה מתרחקת כשהחבורה מגיעה אל אי האור – "אולי". מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

אלא ש"המסע אל האי אולי" לא רק מתחיל בחושך. הוא גם מסתיים בחושך. בתמונת השִׁיבה של בתיה קולטון מונחת אלישבע המתוקנת על הכוננית, אבל במקרה או שלא במקרה רגלה האחת מוסתרת ומלבה את הסָפֵק: היה או לא היה? האומנם הושבה רגלה החסרה של אלישבע, או שקסמו החלומי של ה"אולי" כבר מתחיל להתפוגג בחושך העצוב של המציאות?

אלישבע סוף: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

אלישבע סוף: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

2. צעצועים

צעצועים. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס (לחצי להגדלה)

צעצועים. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס (לחצו להגדלה)

"המסע אל האי אולי" של בתיה קולטון הוא בין השאר אפוס הוליוודי עתיר ניצבים-צעצועים, בן-חור שכזה בזעיר אנפין.  כששאלתי את קולטון על הבחירה המפתיעה (כי כפי שציין עמוס נוי, לא רק בזכות "המסע אל האי אולי" אלא גם בזכות שירים כמו "מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" נתקבעה דמותה של מרים ילן שטקליס כמשוררת הצער שבלב, כלומר בקוטב הלירי ולא האפי של השירה) התברר שאלישבע מייצגת בשבילה את עַם-הצעצועים המדוכא מכל העמים והמגדרים והגילים. נקודת המבט החברתית (המקסים גורקי-ת כמעט) של קולטון מוסיפה לסיפור נופך קלאסי. כי הקול החברתי כמו קול הרבים בכלל, כמעט נכחד מספרות הילדים. ברירת המחדל העכשווית היא לגמרי אינדיבידואלית.

ובכלל, אף שה"איורים מצוינים" כפי שכתב יותם שווימר בואינט אין כאן שום הוקוס פוקוס, אלא כובד ראש (עניין שונה לגמרי מעצב הפורט על מיתרי הלב והדמעות) ועמלנות ומין "והצנע לכת" (הססמא שנחקקה בשעתו על סמל בית הספר הריאלי, ואין סיכוי שהיתה נחקקת היום על סמלו של בית ספר חדש). באחריות החברתית של האיורים יש טעם של פעם, ובו בזמן זה גם הטוויסט שמקנה רעננות לאיור, ומכייל את הספר כולו לגובה הצעצועים.

למעלה, הפורזץ של "נדי בצרה גדולה" מאת אניד בלייטון. למטה, פרט מתוך המחווה של בתיה קולטון לביק (Harmsen van der Beek) המאייר של ספרי נדי.

למעלה, הפורזץ של "נדי בצרה גדולה" מאת אניד בלייטון. למטה, פרט מתוך המחווה של בתיה קולטון לביק (Harmsen van der Beek) המאייר של ספרי נדי.

לקולטון יש משיכה גדולה לצעצועים. בסתר לבה היא עדיין מאמינה שהם קמים לתחייה כשכולם ישנים. וגם הגבול בין איור לצעצוע הוא די נזיל בביוגרפיה שלה. בילדותה היה אביה מפרק את הספרים שאהבה ומכין פזלים מהאיורים. היא אומרת שהיו לזה שני צדדים; מצד אחד הוא פשט את עורם של האיורים והרס אותם, ומצד שני, כשמרכיבים פזל הלא ממששים את התמונה וצוללים לתוך פרטי-הפרטים באינטימיות שלא מתקיימת עם האיור השלם בספר.

וכך או אחרת – הפרטנות שבה מצוירים הצעצועים ב"מסע אל האי אולי" היא חלק מן האתיקה של הספר, מקסמו ומאמינותו. וחבל רק שהפורמט הקטן, הנאה והנעים והצנוע לכשעצמו, קצת מסתיר (מומלץ להסתייע בזכוכית מגדלת כדי ליהנות מן השפע והגיוון).

מזוודת הפזלים שהכין אביה של קולטון מאיורים

מזוודת הפזלים שהכין אביה של קולטון מאיורים

ועוד משהו קטן על צעצועים ואותיות: כותרת כל פרק ב"מסע אל האי אולי" מצוינת באות של מספרו הסידורי וסביבה איור קטן, פרט שנגזר מתוך אחד מאיורי הפרק (חוץ מפרק אחד. איזה? תגלו בעצמכם). ועם זאת, בניגוד למסורת עשירה של איניציאלים (אותיות פתיח מעוטרות) בספרות בכלל, ובאיורי ילדים בפרט – קולטון לא עשתה שום מניפולציות באותיות. לא מתחה אותן ולא עיקמה ולא קיפלה ולא צבעה ולא הסוותה. היא השאירה אותן נוקשות ושלמות, כמו אובייקטים-צעצועים.

מקבץ איניציאלים מטופלים

מקבץ איניציאלים מטופלים מספרים וכתבי יד

איניציאלים מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון

שלושה איניציאלים מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון

3. מפת הפנטזיה

"הפנטזיה של ספרי הילדים לוקחת אותנו לאן שתיקח, עם או בלי מפה – המפה היא רק הניסיון הכושל שלנו ללכוד לרגע את החלום."

כך מסתיים הפוסט היפהפה של גילי בר-הלל על מפות מסע של ספרי פנטזיה. "המסע אל האי אולי" משתייך אל מה שהיא מכנה ספרות ה"לשם ובחזרה". והנה, מי שמביט בתמונה התלויה מעל מיטתו של דני רואה שזוהי בעצם מפת "המסע אל האי אולי" (בעיקר החלק הימי המואר של המסע, אם כי בפינה השמאלית למטה יש "מקרא" קטן מצויר, שמציין גם את הלילה).

לפני המסע: התמונה התלויה מעל מיטתו של דני היא בעצם מפת המסע אל האי אולי. איירה בתיה קולטון (פרט)

לפני המסע: התמונה התלויה מעל מיטתו של דני היא בעצם מפת המסע אל האי אולי. איירה בתיה קולטון (פרט)

אחרי המסע: המפה כבועית חלום של אלישבע. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" (פרט)

אחרי המסע: המפה כבועית חלום של אלישבע (קוץ הדוב חולם על הברווזה). איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" (פרט)

האם התמונה התלויה בחדרו של דני התחברה לחמלה על אלישבע והתממשה בחלום המסע שלו?

או שאולי זאת בכלל בתיה קולטון המאיירת שמדברת עם הקוראים מעל לראשו הישן?

ואולי זה בכלל החלום של אלישבע – המפה בסוף הספר כמעט בוקעת מראשה כמו בועית מחשבות של קומיקס – אולי המפה היא "רק הניסיון הכושל של אלישבע ללכוד לרגע את החלום."

או שכל האפשרויות נכונות. בתיה כאמור מאמינה בחיים הנסתרים של הצעצועים.

*

ויש לי עוד הערה חשובה, רביעית, אבל אני שומרת אותה לפוסט אחר שייכתב בעתיד הקרוב (אני מקווה). שכבר נכתב.

*
עוד על החיים הסודיים של צעצועים וחפצים:

אזרחות כפולה: על חייל הבדיל האמיץ (רשימה מכוננת)

פניה ברגשטיין והליצן

הספר הנפלא ביותר

דניס סילק, הקדמה

משהו קטן על המומינים, או שירה וקסמי חפצים

*

על בתיה קולטון: איך נראית ילדות

וכמובן – עמוס נוי על "המסע אל האי אולי" (ושם בפוסט נמצאים גם שני האיורים האהובים עלי בספר, לא רציתי לחזור עליהם פה).

*

ונותרו עוד ימים ספורים להצטרף להדסטארט השווה של "יואל אמר"!

*

Read Full Post »

סוֹבְבִים כַּדּוּרֵי-צִבְעוֹנִים בְּשׁוּרָה,
סוֹבְבִים נוֹצְצִים כּוֹס, פִּנְכָּה וְגָבִיעַ,
סוֹבְבִים מְהֵרָה, כִּבְכִשּׁוּף וּסְעָרָה,
אַךְ בְּסֵדֶר עָרוּךְ, בִּנְתִיבָה נִגְזָרָה,
וְיָדָיו שֶׁל הָאִישׁ רַק נָעוֹת נִיעַ-נִיעַ…

… וּבְתוֹךְ כָּכָה, בֶּן שַׁחַת,
עוֹד מַסְפִּיק הוּא לִשְׁלֹף מִמְחָטָה מִכִּיסוֹ
וְלִמְחוֹת הַזֵּעָה מִקָּרַחַת…

מתוך – נתן אלתרמן, הַזּ'וֹנְגְלֶר

*

נתחיל מהאסון האקולוגי בזעיר אנפין שנקרא "כתיב מלא".

אני יודעת שאותיות אהו"י נחשבות לתנועות, אבל אלה תנועות מתבוללות שנראות כמו עיצורים ולפעמים מתנהגות כמותם.

וגם הדלוּת מכעיסה אותי: כל O נהפך ל"אוֹ", בין אם היה חולם מלא או חסר, קמץ קטן או חטף קמץ. דקויות ומוזרויות נמחקות בשם הנוחות.

חבורת אהו"י תוקעת מקלות של וָוִים בגלגלי הניקוד, בכל אותם צירופי נקודות וקווים זעירים שנתחבים מתחת למזרן ומוקפצים לתוך האותיות או אל ראשן ומערערים את יציבותן הבעלבתית.

כבר ציטטתי פעם את אביגיל מ"על מצבו של האדם" של פנחס שדה:

בתחילה לא הייתי יודעת שאני אוהבת חרקים. ואיך נודע לי? אני אהבתי לנקד, פשוט לנקד, והייתי יושבת הרבה ומנקדת כל מיני דברים שהיו נופלים לידי, אפילו עיתונים שלקרוא בהם לא היה לי עניין, ובכל מקום שאפשר הייתי מוסיפה פסיקים ונקודות, גם מקפים, ומרכאות וכדומה. עד שפעם שאלתי את עצמי מדוע אני אוהבת לנקד? אולי זה בגלל הנקודות עצמן? ועלה בדעתי שאני אוהבת בעצם נקודות קטנות, דברים קטנים מאד, אבל שיהיו בהם חיים. מאז התחלתי להתעניין בחרקים קטנים; הייתי מתבוננת שעות רבות בממלכות הנמלים, שהם דומים לנקודות, ובמשך הזמן התחלתי לאסוף כל מיני חרקים, גם קצת יותר גדולים, וגם מעופפים וצבעוניים.

בשביל אביגיל סימני הניקוד הם חרקים.

ואילו החיריק הקטן של אלתרמן הוא מין חרק אנושי שהעפיל למרומי הו"ו, וכבר באמצע הדרך קרא: עוּרוּ, עוּרוּ! שׁוּרוּ! שׁוּרוּ! ויצר את השורוק, ואחרי שהמשיך וטיפס וברא את החולָם שב אל אחיו הסֶגול והצֵירֶה ואל "התנועות הגדולות וקטנות הנושאת את הכתב כגלים, וטורחות לעורר ולהניע כל אות ולהעיר ולכוון את היגוי המילים…" (מתוך נתן אלתרמן, "מעשה בחיריק קטן").

ר' יצחק סגי נהור (המאה הי"ב, פרובנס) מתאר את העיצורים כגוויות ואת התנועות כרוחות שמחַיות ומניעות אותם, כפי שלמדתי מן המאמר היפהפה של חביבה פדיה בקולה של המילה.

ובשבילי סימני הניקוד הם אביזרי קרקס. העברית היתה תמיד שפה ג'אגלרית בשבילי.

למטה, נמר בְּני הלהטוטן נראה כמו אות לא ידועה בעברית עם ניקוד אדום על הראש.

נמר גולן, להטוטן

נמר גולן, להטוטן

העברית היא תהלוכה צוענית:

והמשכילים יזהירו, (דניאל יב ג) / כעין התנועות המנגנות / ובניגונם הולכים אחריהם אותיות ונקודות ומתנענעות בעקבותן.

מתוך ספר הזוהר, תרגמה חביבה פדיה, מצוטט מאותו מאמר בקולה של המילה.

ועוד ציטוט. ר' יוסף ג'יקטילה (המאה הי"ג, קשטיליה):

למשל החֹלָם היא אותיות מֶלַח יסוד הברית, הקיום והשימור (במיוחד בעולם העתיק בו לא היו מכשירי קירור), אבל היא גם אותיות חלום, והחלימה מתרחשת בעין: "ואתה יודע כי העין היא נקודה פנימית אחר כמה פנימיות והיא מקור האור."

בלי האישונים של הניקוד העברית הופכת לעוורית.

רק הערבית נותרה להטוטנית, עם כל הזרועות וכפות הרגליים שמשתרבבות מן השורה ומעיפות את הכדורים.

"ערבית היא שפה להטוטנית" – ככה זה נראה בתרגום גוגל:

.

اللغة العربية هي اللغة المشعوذ

.

כמו תהלוכה מספר הזוהר.

ועל אחת כמה וכמה עם ניקוד (באדיבות רוני ה. תודה! הג'אגלינג עולה בחזקה):

.

arabic.

ואולי יש כאן הצעה קבלית-פוטוריסטית לכתיבה במרחב, בעברית/בערבית, בעזרת גוף וכדורים. צ'יר-לידרס בגרסה להטוטנית. משהו אחר לגמרי.

*

הפוסט הזה הוא מחווה לנמר, בני הז'ונגלר (זה שהסתובב עם קלף של ג'וקר עוד בגיל שלוש, בטענה שזאת תעודת הזהות שלו), לכבוד סרטון הג'גלינג החדש-חדש שלו (מומלץ להגדיל למסך מלא).

.

*

עוד בענייני להטוטים

בפוסט לאדם אחד הראיתי שרבים מסיפורי הברון מינכהאוזן הם בעצם נמברים להטוטניים בעטיפה סיפורית. בקצה הפוסט יש סרטון שבו תריסר להטוטנים ובני ביניהם, יושבים במסעדה בואנקובר ומתכננים סשן של "ג'אגלינג שולחן" על מפית, ואחר כך מבצעים אותו בהנאה מדבקת. (הסימנים שהם רושמים על המפית הם סייטסוואפ תרגום של להטוטנות קלאסית לתבניות מתמטיות ואסתטיות.)

מחווה להטוטנית נלבבת ומרגשת לפינה באוש

הלהטוטנית (גם מתוק גם פמיניסטי)

קרקס התלושים (על הקרנפים של חליל בלבין ומירב קמל)

*

ומצד האותיות

געגועים לגופה של העברית (פוסט האם והאב של הפוסט הנוכחי)

הפוטוריסטים ואני

כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע 

ארבע חתימות

קולה של המילה

כשהמילה תהפוך לגוף ועוד רבים מפרקי הספר

*

Read Full Post »

12MAR

3

4Molcho

אהוב לבי, שיודע מה מעניין אותי באמת, הפנה את תשומת לבי לחתימתו של שר האוצר האמריקאי החדש. יש לי משהו עם חתימות מאז נתקלתי בילדותי בפלא חתימתו של שלמה מולכו. הפוסט הזה הוא דף נבחר מספר החתימות הפנימי שלי, וכמו בדיחה משונה הוא מפגיש שר אוצר, מהפכן, צייר ומקובל וגיבור ילדות.

*

שר האוצר

1

ג'ק לו הוא שר האוצר החדש של אובמה. האמריקאים כמסתבר, מאד עסוקים בחתימה שלו. הרוב מוטרדים מהקשקוש הילדותי שיתנוסס על הדולרים שלהם. הם מתייחסים לזה כאל חילול קודש או משהו. אני חושבת שהיא מלבבת. מופשטת, דאדאיסטית, חתימה של יצור מארץ הפלאות של אליס. היא מזכירה לי (שבח עליון) את רכבת הכפתורים שבה הילדה אילת נוסעת למרחקים למרחקים אל ארץ לא נודעת.

.

סיי טוומבלי, ללא כותרת, 1970

סיי טוומבלי, ללא כותרת, 1970

*

המהפכן

2MAR2BMARAT

ז'אן-פול מארה (1743-1793) היה מהפכן צרפתי, יעקוביני קיצוני שנרצח באמבטיה על ידי מתנקשת ז'ירונדינית שרצתה לעצור את שפיכות הדמים (ע"י שפיכת דמו). שרלוט קורדיי, זה היה שמה של המתנקשת בעלת המראה המלאכי, נתפסה והוצאה להורג כעבור ארבעה ימים. לא הייתי מזכירה את זה לולא הרים אחד מעוזרי התליין את ראשה הערוף וסטר לו.

החתימה של מארה מפחידה אותי כמו שיניים של כריש. מצד אחד היא מאד מרובעת ובשליטה בלי חריגות מהשורה (כמנהג עדות הפַאנטים), ומצד שני היא רועדת מזעם כבוש או מהפחד שהיא מטילה.

שרלוט קורדיי, המתנקשת המלאכית

ז'אן ז'אק אואה, שרלוט קורדיי, המתנקשת המלאכית

ז'אק לואי דויד, מות מארה

ז'אק לואי דויד, מות מארה

*

הצייר

אבולוציה של חתימה

אבולוציה של חתימה

יש לי משהו עם פרפרים ומכיוון שכך – אי אפשר בלי חתימת הפרפר של ג'יימס מקניל וויסלר. למעלה ברביעיית הפתיחה שמתי רישום פרפרי שגם בו ניכרות כבר עקבות האותיות. וכאן במין המשך אפשר לראות את האבולוציה: אותיות J M W בפרפר הימני נעלמות כשהחתימה נהיית יותר ויותר פשוטה ושפיריתית.

ג'יימס אבוט מקניל וויסלר (1834-1903) היה צייר אמריקאי שפעל בעיקר בלונדון ובפריז, אסתטיציסט שנון ודנדי, מקורב לאימפרסיוניסטים. הוא דגל בציור שהוא כמו מוסיקה, אמנות לשם אמנות, חן בלי ריח של זיעה. אפילו לזעמו היה נופך אסתטיציסטי. כשהסתכסך עם העשיר שהזמין ממנו את "חדר הטווס" הוא חדר לביתו וצייר מעין גרפיטי פנימי – דו קרב בין שני טווסים, האחד אוחז במכחול והאחר בשק כסף…

ג'יימס מקניל וויסלר, קטע מחדר הטווס

ג'יימס מקניל וויסלר, קטע מחדר הטווס

כמו המלך הצעיר של אוסקר ויילד (מעריצו של וויסלר), שנשאר ער כל הלילה כדי לראות איך פסל עתיק נשטף באור הירח, נמשך גם וויסלר אל קסמי הלבנה. הוא נחשב לצייר אור הירח לעומת בן זמנו ויליאם טרנר שנחשב לצייר אור יום. וכיוון שזאת עיר האושר – קשה לא להזכיר את "תסדיר באפור ובשחור: דיוקן אמו של הצייר" ואת המחווה הקופית והירחית כאחת של אנתוני בראון ב"גורילה".

גיימס מקניל וויסלר,

גיימס מקניל וויסלר, "תסדיר באפור ובשחור, דיוקן אמו של הצייר"

מתוך

מתוך "גורילה" של אנתוני בראון, מחווה קופית ירחית לתסדיר של וויסלר

"תסדיר באפור ובשחור", "סימפוניה בלבן מס' 1", "הרמוניה בכחול ובכסף" כך נקראים רוב ציוריו של וויסלר במין התרסה שמעדיפה את המרכיבים הפורמליים על פני נושא התמונה. הנטייה הזאת הביאה אותו בסופו של דבר אל סף המופשט, וכיוון שהקדים את זמנו הסתבך בצרות. בעקבות "נוקטורנו בשחור וזהב, הזיקוק הנופל" כינה אותו המבקר רסקין "ליצן הדורש מאתיים גינאות עבור השלכת סיר צבע בפרצופו של הציבור". וויסלר תבע אותו למשפט דיבה וזכה, ובעצם הפסיד כי המבקר נקנס באגורה בלבד והצייר פשט את הרגל. שם הספר שכתב (מחשבות על אמנות, כולל המשפט) מתאים גם למריבת הטווס: "האמנות העדינה של עשיית אויבים".

ג'יימס וויסלר,

ג'יימס וויסלר, "נוקטורנו בשחור וזהב, הזיקוק הנופל", ציור המריבה עם רסקין

*

המקובל גיבור ילדות

לשלמה מולכו התוודעתי אי אז בילדותי דרך "ישראל בגולה", סדרת ספרים עתיקה שנתנה השראה לאינספור משחקי אינקוויציה בחצר האחורית. קשה לתאר את הקסם שהילכה עלי חתימתו. פעם כתבתי סיפור (ארוך, על גבול הנובלה) בשם "סיפור אברם המשוגע והשוודיות של נחל באר שבע", שמעולם לא פורסם. וכך הוא נפתח:

.

4Molcho

זוהי חתימתו של שלמה מולכו הידוע גם בשם דיוגו פירס, שנולד בשנת 1500 למשפחת אנוסים בפורטוגל. בגיל עשרים כבר היה מזכיר מועצת המלך וכלום לא חסר לו, ובכל זאת עזב הכל בגלל חלומות וחזיונות, מל את עצמו במו ידיו וסופו שנשרף על המוקד. רבים האמינו, כך נכתב באנציקלופדיה, שהאש לא שלטה בגופו.

אברם נתקל בחתימתו כשהיה בן תשע והוקסם מן הדגל המאוזן קרקסית על חודה של כנף הציפור המשתינה מין שוט קסמים, שמצליף ונכרך בתורו, על הנחש עם הפרצוף השמן שחורץ לה לשון מזמינה ומאיימת כאחת.

הרבה לפני שקרא לזה בשם הוא תפס את החתימה כמפה. כל החתימות, לא רק זו של שלמה מולכו, היו בעיניו מפות. רוב המפות היו פשוטות כמו הדמויות שאותן תיארו. מעטות צפנו איזה סוד, ורק אחת הציתה את הדמיון כמו מפה של אוצר. איזה אוצר, אברם לא ידע. באנציקלופדיה עצמה לא נזכר שום אוצר, אבל היו שם מילים אחרות, לא פחות חגיגיות: מלך, קיסר, אפיפיור, משיח. וגם – מצורעים, רעידת אדמה, שיטפון… הרגע הכי נורא היה בסוף, כששלמה עלה על המוקד. אברם חיפש ולא מצא להבות בחתימה שלו. האם זה בגלל שהאש לא שלטה בגופו? ומה פירושו שהאש לא שלטה, לא השחירה? רק דגדגה? הוא נגע בחתימה שדמתה יותר ויותר לחידה מצוירת בעיתון ילדים: "הנחש, הציפור והדגל צויירו בקו אחד. האם תוכלו גם אתם ילדים, לחזור עליו?"

היו רק שני חוקים במשחק: אסור להרים את העט מהדף כמו צולל שעולה לנשום, ואסור לחזור על קווים. אברם שוטט באצבעו הלוך ושוב, מהנחש לציפור ומהציפור לדגל ומהדגל לציפור ולנחש. הציפור היתה הכי קשה, עם ארבעה שבילים שאין מהם דרך חזרה.

פעם, לאחר שעות ארוכות של תיסכול, מצא את עצמו חושב על סבתו שהיתה משחקת פסיאנס על פי החוקים עד שהיתה מגיעה למבוי סתום, ואז היתה מפנה את ראשה, הופכת בגנבה איזה קלף וחוזרת לשחק כאילו כלום לא קרה. הוא הסמיק ונמלא שאט נפש מעצמו, שהוא מחטט בחידות של מתים במקום להמציא חידה משלו, לא פחות מופלאה, שמישהו אחר בתורו ישתוקק להבין.

זה היה לקראת סוף החופש הגדול. המגרה העמוקה בתחתית שולחן הכתיבה שלו הכילה מחברות חדשות ועטיפות ניילון חלקלקות. אברם חיפש ומצא מחברת בלי שורות. הוא פתח אותה וקיפל את הכריכה לאחור. ממזרח למלבן הלבן הניח את העיפרון הירוק. בצפון מערב ערך את המחק הוורוד ואת מחדד הבדיל הקטן. עכשיו שגמר את ההכנות עדיין לא ידע מה לעשות; כי אם החתימה היא מפה של הנפש, אי אפשר סתם להמציא. וגם אם אפשר – ממה להתחיל? היו כל כך הרבה אפשרויות ואברם פחד לטעות. הוא ניצב משותק מול השפע ולא ידע מה לבחור.

*

ואם מישהו תוהה, החתימה שלי לגמרי פשוטה ומשעממת. כזאת שאפשר לשרוד איתה עשרה העתקים.

*

עוד באותו עניין

שיר של מילה אחת

כשהמילה תהפוך לגוף

*

נ. ב. (תוספת מאוחרת) החתימה בתחתית הכתובה של סב סבי

כתובה-י1*

Read Full Post »

רשימה שנייה ואחרונה על "בית חרושת לשירים" של קובי מידן.

לרשימה הראשונה העוסקת באיורים של דוד פולונסקי וכוללת גם את תקציר העלילה

*

הטרקטור שבלב

בתי החרושת על פסי הייצור המנוכרים שלהם נחשבים בדרך כלל להפך משירה. "בית חרושת לציונים" למשל, ככינוי לבית ספר. ובכל זאת היה רגע היסטורי, שבו היו גם בתי חרושת בחזית השירה ונחשבו למסעירים ופיוטיים. כתבתי על כך לא מזמן, בפוסט שבו התוודיתי גם על אהבתי לבתי חרושת.

בספר הזהיר הזה של קובי מידן חבויה גם מידה מפתיעה של פוטוריזם (כבוש ומוחלש, ובכל זאת).

זה מתחיל משמו, "בית חרושת לשירים", ונשמר גם בארכיטקטורה המעט החללית שהעניק לו דוד פולונסקי: מעין ראש חייזרי עם עיניים זבוביות ועצי אנטנות על הגג. העתידנות מרוככת אמנם על ידי עצי הברוש הנטועים בדרך כלל בבתי קברות בגלל הדמיון שלהם לנרות. הברושים מוסיפים מלנכוליה ונופך לירי למכניות הפוטוריסטית, צירוף שחוזר בספר יותר מפעם אחת.

בית החרושת לשירים, מראה מהחוץ, אייר דוד פולונסרי

היכל הספר, מוזיאון ישראל (השראה ארכיטקטונית?)

היכל הספר, מוזיאון ישראל, מראה מבפנים.

*

מתוך "בית חרושת לשירים" (שירו של המשורר הצהוב שונא החרוזים)

.

זהו שירו של המשורר הצהוב שונא החרוזים. בתמונת הגוף המלא טרקטורים חלקים ונוצצים, ועוד יותר בטרקטור שבלב – יש יותר מקורט פוטוריזם. אז מה אם זה טרקטור צעצוע. ובעצם יש יותר מחיבור אחד בין התרבות הפוטוריסטית לעולם הילדים (בעיקר בנים בינתיים, ובתקווה שגם זה משתנה). על חלק נלבב במיוחד עמדתי בפוסט על האוסף הכי הכי, אבל עכשיו אני רוצה לדבר על טיפוגרפיה.

*

מתוך הליברית ל"העולם עגול", שיצר ג'וזף שפרינצק על פי סיפור ילדים של גרטרוד שטיין

*

האומנם רזה השיר, או שמא דק כמחט?

הטיפוגרפיה, כלומר, האמנות והטכניקה של סידור ועיצוב טקסט על הדף (ומחוצה לו) היא לב לבה של המורשת הפוטוריסטית. נזכרתי בה בגלל שירו "הרזה" של המשורר השמן:

בתיבת
התפירה
מהומה
אדירה:
המחט
את
כל
החוטים
דקרה

החוטים
נאנחו
אנחה
מרה
ואמרו:
המחט
ממש
צרה.

מעבר לפסיכולוגיה של המשורר שעליה כתבתי בפוסט הקודם ("בחיים הוא שמן, אז לפחות בשירים הוא רוצה להיות רזה") ישנו המשחק הצורני: שיר המחט אינו רזה אלא דק כמו הגיבורה שלו וכמו החוטים שדקרה. זוהי שירה קונקרטית לכל דבר. מיזוג בין תוכן לצורה ("האם הפה של אבא מסוגל בכלל לבטא מילה דקה כזאת כמו חוט?" תוהה אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי"). זה לא המקום היחיד בספר שבו הטיפוגרפיה מדברת, אבל תצטרכו להאמין לי, כי אני ממהרת לשאלה הבאה:

*

האם חרוזים (של שירים) הם כמו ארגזים, או כמו גשם?

בפוסט הקודם הצגתי את "בית חרושת לשירים" כסיפור פנטזיה שפולונסקי באיוריו, נותן לו ממשות. אבל עוד לפני הפנטזיה וגם אחריה, "בית חרושת לשירים" הוא ספר על פואטיקה. זה מתחיל כבר בשאלה המתניעה את הסיפור – "מאיפה באים השירים?" שאלה ארס פואטית במובהק, וממשיך הלאה והלאה במהלך הביקור.

קחו את החריזה למשל: האם שירים בחרוזים הם באמת כמו תפוזים ארוזים בארגזים, לעומת שירים חופשיים שהם כמו תפוזים על העץ?
זה פחות או יותר מה שטען נתן זך בהתקפתו ההיסטורית על אלתרמן.
אבל חרוזים יכולים גם להתגלגל על הלשון (לא סתם קוראים להם חרוזים).
ונזכרתי גם ב Out Of Africa , ספרה האוטוביוגרפי של איזק דינסן. המקומיים, כפי שהיא מספרת, הוקסמו מצלילי החריזה שאינה קיימת בשפתם, והיו מפצירים בדינסן:

 Speak again, Speak like rain
"מדוע הרגישו שהחרוזים הם כמו גשם, איני יודעת," כותבת דינסן, "אבל הם התכוונו לטובה, כי באפריקה תמיד מייחלים לגשם ומקדמים אותו בברכה."

*

ומי באמת מחליט?

הספר נפתח בשאלה ארס פואטית ומסתיים בסדרת שאלות כאלה. זה קורה בסיום הביקור בבית החרושת. שלומית ואבא מציצים לקומת כותבי הסיפורים ונתקלים בָּאיש שכותב את סיפורם. שלומית הנרעשת תוהה מי קובע את גורלם, הסופר או היא ואבא, והאם הוא כותב גם את התהיות האלה, האם הן מופיעות בסיפור?

התהייה מי מחליט, אינה רק משל תיאולוגי, או לחילופין – משחק ספרותי ומאבק בכורה בין סיפור המסגרת לסיפור הפנימי. כל מי שכתב פעם ספר (לפחות כל אלה שאני מכירה) יודע כמה מעט שליטה יש לסופר על גורלן של הדמויות. מרגע שנוצרו יש להן רצון משלהן.

וזה גם המקום היחיד שבו פורץ פולונסקי את גבולות האיור ומשחק במגרשה של הטיפוגרפיה: כלומר, החלק הזה של הטקסט ממוקם למעשה בתוך מסך המחשב של הסופר המצויר (אם כי הפונט לא משתנה ונותר קצת נוקשה וקולאז'י). ובכל מקרה – Too late, too little  מבחינתי.

.

האיור מספח את הטיפוגרפיה, או להפך, הסיפור של מידן פולש לצג המחשב של הסופר שכותב את סיפורם של שלומית ואבא. מתוך "בית חרושת לשירים", אייר דוד פולונסקי

*

מתוך "מכתבים לליאורה" מאת עודד בורלא, הו, כמה חשבתי בילדותי על שפת כתב היד של החילזון, כמה ניסיתי לדמיין את צליליה. אני עדיין מנסה.

*

אז מה הבעיה שלי בעצם?

שסיפורי פנטזיה יש כמו פטריות אחרי הגשם,
אבל סיפור ילדים שעוסק בפואטיקה ובפרקטיקה של שירה קונקרטית, בלי דידקטיות ויובשנות, הוא נדיר שבנדירים.
ב"בית חרושת למילים" יש הצעה והבטחה לקולה של המילה לפעוטות.
כלומר, לשירה עצמה כעולם, כמגרש משחקים.
ולא כפי שהיא מופיעה באיורים של פולונסקי, על דפים נבדלים שכמו צולמו מתוך ספר שירה ושובצו ב"סרט התיעודי".

אין לי טענות לפולונסקי. הפרשנות שלו לגיטימית ולפרקים מרשימה.
אין לי טענות גם לקובי מידן. הסיפור שלו בנוי היטב ואינו מוֹעֵד לבורות הייפיוף והיובשנות הדידקטית.
אלא שאת ממתקי האוונגרד הוא הגניב כל כך בשקט ובזהירות ובחסות סיפורי כיסוי, שצריך להיות בלש כדי לחשוף אותם.

ומה קרה בסוף? מה שקורה תמיד: המציאות הפרוזאית והפסיכולוגית שוב גנבה את ההצגה לשירה!
ומה יעשו ילדים כמוני שרעבים למילים (לחושניות של חרוזים משוקולד), שמשתוקקים לשחק בצליליהן ובצורתן, שגדלים ונהיים אהרון קליינפלד, או  ויטו אקונצ'י, המשורר שירד מהדף? (יבכו. כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע).

*

ותודה ליותם שווימר מהפנקס שדחק בי לכתוב את הפוסט הכפול הזה.

*

עוד באותו עניין

געגועים לגופה של העברית

הפוטוריסטים ואני

האוסף הכי הכי

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

כשהמילה תהפוך לגוף, וגם – גולם בורא גולם ועוד רבים מפרקי כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

קולה של המילה

*

Read Full Post »

אנטוניו סאנט'אֶליָה, עיר חדשה, 1914

לפני מספר דמיוני של שנים נתקלתי בספרו של ריינר בנהם ארכיטקטורה בעידן המכונה הראשון, הלכה ועיצוב ומיד נמשכתי לצירוף הזה "עידן המכונה הראשון", שכמו נלקח מספר היסטוריה מד"בי. תמיד אהבתי מכונות; לסבי היה בית חרושת למשאבות מים ולפעמים היו מניחים לי לשחק בחלקי משאבות בחצר בית החרושת. אני עדיין זוכרת את הצורות המסתוריות של החלקים ואת משקלם הבלתי צפוי, כובד הברזל היצוק לעומת הקלות המשעממת של הצעצועים.

כשהתחלתי לקרוא את הספר לא ידעתי הרבה על ארכיטקטורה ולא היה לי כמעט נסיון בקריאת ספרים עיוניים. ומצד שני הייתי צעירה, במרחק נגיעה מהילדות שבה הייתי תולעת ספרים במובן המחמיר והטרמיטי של המילה; כלומר מישהי שקוראת כל ספר שנקלע לידיה מכריכה לכריכה בלי קשר למידת העניין שלה בכתוב או ליכולת ההבנה. וכך פחות או יותר, צלחתי גם את הספר הזה עד שהגעתי לפוטוריסטים.

כשבנהם התחיל לצטט את מניפסט היסוד (1909) של הפוטוריזם שחובר על ידי פיליפו תומאסו מרינטי הרגשתי כמו אמו של אלאדין בזמן שהשד הגיח מן המנורה הצנועה שמירקה ("נדבק לשונה לחִכּה" כותב ריבלין בתרגומו המלבב). יש לי כמה תרגומים עדכניים יותר של המניפסט, אבל כמחווה לרגע ההוא אני מעתיקה דווקא את תרגומו של מ. וורמברגר מספרו של בנהם. שלוש נקודות מציינות את הקיצורים של בנהם וגם משפטי הקישור הם שלו:

הפרולוג [של המניפסט הפוטוריסטי] פותח בציור מעין תפאורה בימתית ברוח 'סוף המאה':

עלי ועל ידידי עבר ליל שימורים, ישבנו תחת מנורות מסגד, אשר דגמי הפיליגראן של גביעי הנחושת שלהן דמו לנפשותנו… רמסנו ברגלינו, על שטיחים תורכיים יקרים, את מורשת השעמום שלנו, התווכחנו עד קצה גבול החשיבה והשחרנו גליונות נייר אין ספור בשירבוטים מטורפים…

באמצע הפיסקה הבאה מתחיל שינוי נימה:

עמדנו לבדנו מול הכוכבים העוינים… לבדנו עם המסיקים המזיעים מול פתחי הכבשנים השטניים של האוניות הגדולות, לבדנו עם השדים השחורים, המחטטים בבטניהם הלוהטות של קטרים הדוהרים במהירות מטורפת…

שינוי הנימה מודגש בשתי תמונות פיוטיות, מנוגדות זו לזו ניגוד חריף:

כולנו התחלחלנו פתאום, בשומענו את קולה של חשמלית-קומותיים שעברה מוארת באורות ססגוניים, בדומה לכפר לובש חג, שהנהר פּוֹ סחף אותו משפתו וגורף אותו דרך ערוצים ואשדות הימה. אחרי כן נעשתה הדממה עמוקה יותר, ושמענו רק את איוושת מי התעלה הישנה, שדמתה למלמול תפילה, ואת חריקת הארמונות העתיקים, הארתריטיים [מוכי השיגרון] המכוסים קיסוס. עד שהגיע פתאום לאוזנינו קולן של מכוניות רעבות שעברו תחת חלונותינו.

[ואני מדלגת לסוף הפרולוג:]

… סובבתי את המכונית אחורה כמו כלב שוטה המנסה לנשוך את זנבו, והנה ישר מולי דהרו שני אופנוענים. הם בלבלו אותי כשני טיעונים משכנעים במידה שווה. עצרתי באופן כה פתאומי, שהמכונית התהפכה, לרוע מזלי, בתעלה ונעמדה שם עם גלגליה באוויר.
הו, תעלה אימהית, מלאה מים דלוחים – הו ביב של בית חרושת! בלעתי את הרפש המזין שלך ונזכרתי בשדיה השחורים של מינקתי הסודאנית, ואף על פי כן, כשיצאתי בבגדים קרועים ורטובים מתחת למכונית המהופכת, חשתי בלבי, ככוויית ברזל לוהט, רגש של עליזות ערבה.

[בנהם רואה בסצנה הזאת עדכון של הטבילה הנוצרית וממשיך:]

וכך, כשפנינו מכוסים רפש תעשייתי טוב, כשאנו משוחים נשופת, פסולת, זיעה ופיח – שבורים וחבושים בקישושות, אך עשויים לבלי חת, הננו מכריזים על רצוננו היסודי קבל כל בעלי רוח חיה בעולם.

ואז הוא מוסיף ומצטט כמה מאחת עשרה הצהרות היסוד:

4. אנו מצהירים כי יופי חדש העשיר את הדרתו של העולם – יפי המהירות, מכונית-מירוץ עם צינורות הפליטה שלה, הדומים לנחשים הנושמים אש – מכונית-מירוץ רועמת ומטרטרת כמו מכונת-ירייה אינה נופלת ביופיה מפסל אלת-הניצחון המכונפת מסאמותרקי.

אומברטו בוצ'יוני (יפי המהירות)

5. אנו נשיר את תהילתו של האדם היושב ליד גלגל-ההגה, גלגל אשר צירו האידאלי עובר במרכז כדור הארץ המסתובב ונע במסלולו.

10. נשמיד את כל המוזיאונים, את כל הספריות ואת האקדמיות למיניהן, נילחם נגד המורליזם, הפמיניזם, האופורטוניזם השפל והתועלתיות.

הגרועה מכל נדמה לי, היא ההצהרה התשיעית. בנהם מדלג עליה אבל אני מביאה אותה (בתרגום דוד ויינפלד) לשם הגילוי הנאות:

9. אנחנו רוצים להעלות על נס את המלחמה – ההיגיינה היחידה של העולם – את הצבאיות, את אהבת המולדת, את הז'סטה ההרסנית של האנרכיסטים, את האידאות היפות שלמענן מתים, ואת הבוז לנשים.

על הבוז לנשים הוא התחרט מרינטי. מאוחר יותר הוא תמך בסופרז'יסטיות ובאידאל חדש ובלתי-רומנטי של נשיות. המיליטריזם נותר בעינו. בנהם מתאמץ לרכך אותו באמצעות הקשרים היסטוריים. אני לא טרחתי לחפש נסיבות מקלות, כי מעולם לא לקחתי את הפוטוריסטים ברצינות. אולי הייתי אמורה ל, כי אחרי 1922 הצטרפו רבים מהם לתנועה הפאשיסטית, אבל זו היתה ונותרה מבחינתי, עובדה מסיפור אחר.

"הפאשיזם היה עניין מאד רציני," נוזף בי א', "תשאלי את פרימו לוי…" והוא צודק כמובן, אבל הנטייה האינטואיטיבית שלי מקבלת גיבוי ממקור לא צפוי: אנטוניו גראמשי המרכסיסט האיטלקי שלחם בפאשיזם הכיר בתפקיד המהפכני של הפוטוריזם וגם ציין במכתב לטרוצקי, את הפופלריות של הפוטוריסטים בקרב הפועלים לפני מלחמת העולם. ומאוחר יותר, ב"מחברות בית הכלא" שלו, הוא מסכם את עניינם, בזלזול נטול כובד ראש:

הפוטוריסטים: חבורת תלמידים שברחו ממוסד חינוך של היֵשוּעים, הקימו קצת רעש בחורשה הקרובה והוחזרו הביתה תחת שבטו של שומר השדות.

מצוטט במבוא של אריאל רטהאוז לפוטוריסטים וחדשנים אחרים 1910-1925

ועוד איך הוחזרו. אותו מרינטי שקרא להשמיד את האקדמיות, הצטרף למרבה בושתו, לאקדמיה האיטלקית ב-1029. ככה זה. הממסד מדבק. אבל גם זאת עובדה חיצונית, ממעגל אחר, ביוגרפי. הססמאות הפוליטיות של המניפסטים קשורות לסגנון יותר מאשר לתוכן, לחיוניות ולדחף להפוך ולהקפיץ; עם הדחף הזה הזדהיתי. במשך שנים הכי פחדתי להיות תקועה, לא מתה ולא חיה. ובסופו של דבר, הפוטוריזם אינו עוסק בלאומנות וכד', אלא במהירות, תנועה, קיטוע ומהומה.

ג'אקומו באלה, פנס רחוב 1909. אפילו האור רועש.

*

דמיון אלחוטי

ב"מניפסט הטכני של הספרות הפוטוריסטית" שנכתב ב-1912, שלוש שנים אחרי מניפסט היסוד, קורא מרינטי להרוס את התחביר, לבטל את סימני הפיסוק לטובת סימנים מתמטיים ומוסיקליים וכן הלאה, ואז הוא מגיע למטפורות (תרגם ראובן קריץ):

הסופרים זנחו עד כה את ההקבלה הבלתי-אמצעית … הם השוו, למשל, פוֹקס-טֶריֶר לכלב גזעי קטן אחר. אחרים, מתקדמים יותר, היו עשויים להשוות אותו פוֹקס-טֶריֶר עצמו, הנפחד, למכשיר-מורס קטן. אני משווה אותו במקום זאת למים רותחים…
האנלוגיה אינה אלא האהבה העמוקה אשר מקשרת את העצמים המרוחקים השונים למראית העין זה מזה והעוינים למראית העין זה את זה.

אחר כך הוא דן בצורך להפתיע, בחשיבות הבלגן, וקורא לחסל את ה"אני" ואת הפסיכולוגיה (בספרות) ולהחדיר לתוכה שלושה יסודות שהוזנחו: את הרעש המגלם לטעמו את הדינמיות של הדברים, את הכובד המגלם את כושר המעוף, ואת הריח המגלם את כושר ההתפזרות. הוא דורש להקשיב לשיחות המנועים, למסור את נוף הריח של כלב ולהמציא "דמיון אלחוטי".
"אל תשכחו שהחידקים נחוצים לבריאות הקיבה והמעיים," הוא מסביר, "סוג של חידקים דרוש גם לחיוניותה של האמנות, זו הארכת היער של עורקינו, הנשפך מתוך גופנו אל תוך אינסוף החלל והזמן."
ולבסוף הוא קורא למגר את השנאה המפרידה בין הבשר האנושי למתכת המנועים, לקראת יצירת האדם המכני שיש לו חלקי חילוף ולכן הוא משוחרר מהמוות.

פיליפו תומאסו מרינטי

הברון מינכהאוזן, גוסטב דורה

כל הציוויים האלה ובראשם תנופת המטפורות המפותלות והחושניות נוסח אלף לילה ולילה, על אפו ועל חמתו של מְחֲבְּרָן הפרו-רובוטי, מהדהדים כבר במניפסט הראשון של הפוטוריזם ומקנים לו נופך בדיוני. הניסוח המצלצל גונב את ההצגה. ובזכותו הצטייר לי מרינטי כמין הברון מינכהאוזן של האוונגרד (אפילו השפמים שלהם דומים). בתמונה הקבוצתית הוא גבוה כמעט בראש מרוב חבריו הטרזנים וחובשי המגבעת ונראה כאילו הוא עלול לחבוט בראשם, אבל בלי לגרום נזק בלתי הפיך, רק חבטות של סרט מצויר או סרטון סלפסטיק בשחור לבן, מאלה שהיו מקרינים בילדותי ב16 מ"מ.

לואיג'י רוסולו, קרלו קארה, פיליפו תומאסו מרינטי, אומברטו בוצ'יוני, ג'ינו סבריני, פריס 1912. מרינטי תמיד נראה כאילו הוא יכול להרביץ לכל האחרים.

*

טיפוגרפיה, או למה בכלל נזכרתי בפוטוריסטים

אני נושק את צעיפי הזהב, שהם קורטוב גופך הגדול.
(מתוך שירו של ארדנגו סופיצ'י "טיפוגרפיה". הנמענת היא השירה וצעיפי הזהב שלה הם הטיפוגרפיה)

הטיפוגרפיה תופסת נתח גדול מהמרחב הפוטוריסטי: השאיפה להרוס את ההרמוניה של הדף, ערבוב הגדלים והפונטים. השירה הפוטוריסטית שנראית לפחות בחלקה, כאוסף מילים שהושלכו אל הדף. "מילים בחופש" הם קראו לשירים האלה החותרים לקליטה מיידית כמו של פרסומת. השטחים הריקים בדף אינם היעדר, לטענתם, אלא עדות למהירות הכתיבה (כלומר, מישהו כתב במהירות כזו שלא הספקנו לקלוט את הצורות? הו, דרישת שלום מויטו אקונצ'י).

קוראדו גובוני, דיוקן עצמי

פיליפו תומאסו מארינטי, "מילים בחופש"

פיליפו תומאסו מארינטי, "מילים בחופש" דיו וקולאז' על נייר

הפוטוריזם התיישן למרבה האירוניה, רק המורשת הטיפוגרפית העשירה עדיין חיה ובועטת. (יובל סער כתב על זה, תקראו.) אבל לא בגלל זה הזכרתי אותה, ואפילו לא בגלל הפֶטיש שלי לאותיות. לא מזמן הסתכלתי על כריכת Futurismo & Futurismi  (ה"כל מה שרצית לדעת על הפוטוריזם" הכבד והכסוף, שסחבתי פעם בתרמיל גב על פני כל איטליה, זה היה כדור השלג שהתחיל ריינר בנהם). הכריכה היא מחווה לטיפוגרפיה הפוטוריסטית, ופתאום הבנתי מאיפה היא מוכרת לי.

זה נראה כמו מכתב איום אנונימי; פעם, כשהיו רוצים לאיים על מישהו בעילום שם, היו כותבים לו מכתב באותיות שנגזרו מעיתונים, אותיות בגדלים ובצבעים שונים שמודבקות קצת עקום. הפוטוריסטים חיפשו כל דרך אפשרית לשיבוש ההרמוניה של הדף, אבל מכתב האיום האנונימי ביופיו המוזר העילג והמאיים, היה שם עוד לפניהם. כמודל לא-מודע, תמצית וקיצור הדרך. זה מחזיר אותי לשאלת האלימות. אני עדיין חושבת על זה.

אומברטו בוצ'יוני, ערב פוטוריסטי, 1911. הבאתי את התמונה הזאת כבר במקום אחר, אבל היא עדיין מצחיקה אותי ומחרישה את אוזני.

*

בעקבות השיחה בתגובות: דיון על המעבר מאמנות לפוליטיקה יתקיים ביום חמישי הקרוב, החל מ-5, באולם רקנאטי במוזיאון תל-אביב, כחלק מחגיגות חמש שנים להיווסדה של קבוצת הפרפורמנס תנועה ציבורית (ראו תגובה של אבי פיטשון בהמשך).

*

עוד באותם עניינים

על אפרת מישורי כמשוררת פוטוריסטית שהתכווצה

הטרקטור שבלב – על בית חרושת לשירים של קובי מידן

עוד קצת טיפוגרפיה אקסטרימית כשהמילה תהפוך לגוף

געגועים לגופה של העברית

לפוצץ את בית הספר?

*

Read Full Post »

בפתיחת הערב שנערך לכבוד ספרי גרס המיצגן הדס עפרת את הספר, הוסיף לו קמח, מים, ביצים טרופות, סוכר ווניל, ואפה ממנו עוגה ריחנית. כולנו אכלנו ממנה בהמשך הערב. היה טעים להפליא. אולי טיפה מחניק. ("הוא רצה שהדקדוק יהיה פנימי," פירש דודו פלמה בדיעבד.) ענת פיק ואתי בן זקן הבצעו טקסטים של אקונצ'י, שועי רז יקיר עיר האושר והמשוררת אפרת מישורי דיברו על הספר, ואני דיברתי על קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות.
גם שירה סתיו היתה בין הדוברים, ודבריה היו כה מרתקים שענת ויסמן שדאגה שאיש לא יחרוג מהרבע שעה שהוקצתה לו, שכחה להביט בשעון. אני שלא הכרתי אותה קודם, הרגשתי שמחה גדולה וקרבת נפש. קוויתי שדבריה יפורסמו על במה נכבדה מזו (תיכף שבוע הספר, ואין דרך יפה יותר להזכיר את קיומו) ולא נסתייע. רשות הדיבור לשירה, אם כן, בתודה ובאהבה.

***

אי אז בשנות השבעים, בערך בזמן שויטו אקונצ'י היה עסוק במיצגים עוכרי השלווה שלו, העמיד רולאן בארת את ההבחנה בין טקסט קריא לטקסט כתיב –
הטקסט הקריא מציג את עצמו כמשקף את המציאות כפי שהיא, ומזמין את הקורא לקריאה פסיבית, קולטת ומתמסרת לקולו של המחבר. הטקסט הכתיב, לעומת זאת, מבליט את הפער ואת התפר שבין הטקסט לעולם, ומתוך כך מפעיל את הקורא לקריאה אקטיבית, לפעילות יצירתית של כתיבת הטקסט באמצעות הקריאה.

בעקבות דבריו של רולאן בארת על הטקסט הכתיב והטקסט הקריא, אפשר לראות עד כמה הספר של מרית הוא תוצאה של קריאה בטקסטים כתיבים, ועד כמה הספר הזה עצמו הוא טקסט כתיב – טקסט שמזמין אותנו לפעילות יצירתית.
הספר מדגים עד כמה קריאה היא מעשה של כתיבה ושל יצירה, של בריאה, של פתיחה: כמו מגילה שנפתחת עוד ועוד, פורשת עוד ועוד שדות אסוציאטיביים. והספר של מרית פעל עלי פעולה דומה, פתח ופרש גם אצלי עוד ועוד שדות אסוציאטיביים. אנסה לשתף אתכם בכמה מהם.

ענת ויסמן כותבת באחרית הדבר על "שושלת הסאדוסמנטיציזם", של "יוצרים הנאשמים במקרים רבים במשחקיות יתר ולפעמים בגרימת שעמום, באי מובנות, והאשמה החמורה מכולם: היעדר רגש". היא מונה ביניהם את הוגו באל, גרטרוד שטיין, דוד אבידן וויטו אקונצ'י. נוכל לכנות אותם "מיצגני ספרות", או "כותבי ספרות מיצגיים", כותבים שיש להם מודעות חריפה לפן המיצגני – השרירותי, המשחקי והבשרני – של השפה. במהלך הקריאה מצאתי את עצמי חוזרת במחשבותיי שוב ושוב אל שני סופרים נוספים, שהייתי רוצה לצרף לרשימה המכובדת הזאת – ז'ורז' פרק וחוליו קורטאסר.

מתוך ספרו של ז'ורז' פרק, חלל וכו': מבחר מרחבים

במיצג Following piece, 1969 עוקב ויטו אקונצ'י אחרי אנשים: "כל יום במשך חודש הוא עקב אחרי מישהו ברחוב עד שאותו אדם נעלם בכניסה פרטית. האפיזודות נעו בין שתיים שלוש דקות במקרה שמישהו נכנס למכוניתו ונסע, לשבע עד שמונה שעות כשהנעקב בחר לצאת לסרט ולמסעדה … האנשים שאחריהם עקב קבעו את הקצב ואת המסלול."
המפגש בין אקונצ'י לבין הנעקב שלו דומה למפגש שלנו עם יצירת אמנות. האנס גאורג גאדאמר אומר שיצירת האמנות נותנת לנו את עצמה בשני שלבים. תחילה, היא מציגה את עצמה כאובייקט מוחשי, ובד בבד היא שולחת אותנו הלאה, לחפש רפרנס, משמעות. זאת חוויה של נתיב שנפתח ואנחנו עדיין לא יודעים לאן הוא יוליך אותנו. האמנות נותנת לנו את התחושה של חוויה טרנסצנדנטית, שיש משהו מעבר, שצריך להשלים אותו. שיש חוויה של שלמות ושל סדר מסוים, גם אם עדיין אין לנו שם בשבילם. ואנחנו לא יכולים להיצמד לציר הזה בלי שנוותר על הרעיון של משמעות ספציפית. כלומר – אנחנו נשלחים אל האינסוף, אל אינסוף האפשרויות.

נזכרתי בסיפור של חוליו קורטאסר, הסיפור הכי יפה בעולם, "כתב יד שנמצא בכיס" (מתוך הספר  מתומן בתרגום יורם מלצר) שמספר על בחור שמעביר את ימיו בנסיעות במטרו בפריז, במסלולים משתנים. הוא מנסה למצוא מישהי שתיסע בדיוק באותו המסלול שקבע לעצמו מראש בבוקרו של אותו יום. שתחליף בדיוק את אותם קווים שמחליף הוא, ובאותן התחנות. יש בו תשוקה להפוך את היעד לייעוד, להפוך את המקרה לגורל. הוא מכריז מלחמה על השטף האפור, הבולע-כל, של חיי היומיום. ויום אחד הוא פוגש אשה כזאת…

מה שמעסיק את קורטאסר מעסיק גם את אמן המיצג, ואת אהרן קליינפלד, כמובן: איך אפשר לממש מפגש בין איזו תכנית פנימית, מודל פנימי, או, אם תרצו, "דקדוק פנימי", לבין המציאות. איך אפשר לצמצם ואפילו למחוק את המרחק בין השניים. האם אפשר להכפיף את המציאות החיצונית למציאות הפנימית? או לפחות, לזהות בה משהו שאנחנו כבר מכירים מתוכנו – מה שגאדאמר קורא "act of recognition" – כי נדמה שרק זיהוי כזה יאפשר לנו "להרגיש בבית בתוך העולם". השאלות הללו פועלות בתוך יצירה של משחק, וכללי המשחק הם כאלה שפותחים אינסוף אפשרויות בתוך מרחב מוגבל של החלטה – כמו במעקב.

מרית עושה משהו דומה – בעצם החיבור בין אהרן לאקונצ'י. דרך ההפגשה בין דויד גרוסמן לויטו אקונצ'י, מרית הופכת את גרוסמן לאמן מיצג ואת אקונצ'י לסופר. בעצם, הספר הזה הוא בעצמו אמנות מיצג ספרותית, אמנות שמחברת בין שני מרחבים רחוקים ומנסה לבדוק "מה קורה" במפגש הזה.

מרית: "המאפיינים המקוטבים של המיצג: עלילה סטאטית, משיכה לרעיונות מופשטים ולמבנים שרירותיים, ותשומת לב אובססיבית לפרטים הכי קטנים של פעולות יומיומיות. … הסתירה המקופלת באמנות המיצג, שמכל האמנויות היא הרחוקה ביותר מחיי היום-יום, וגם הקרובה להם ביותר". כל אלה דברים שנוכל לומר על הספר של מרית עצמו, שככל שהוא מתרחק מגרוסמן אל אזורים בלתי צפויים – וזה נכון מה שענת ויסמן כותבת, על ההתרחקות של מרית ממסורת הקריאה של הרומן הישראלי, שתמיד נבדק בהקשרים פסיכולוגיים ו/או פוליטיים – אז כל שהוא מתרחק יותר, כך הוא מתקרב אליו יותר – ואלינו עצמנו.

ועוד כותב גאדאמר, על המשימה שהאמנות מטילה עלינו: עלינו ללמוד להקשיב למה שיש לאמנות לומר לנו. פירושו של דבר להתעלות מעל לתהליך הממוצע האוניברסלי שבו אנו מפסיקים להבחין בדבר.
אהרן, אקונצ'י, וגם מרית, מבקשים להתעלות מעל לחוקיות הרגילה – שבה אנו מפסיקים להבחין – להתעלות מעל לסיבתיות, לגאול מתוך הסיבתיות אלמנטים בעלי משמעות – אישית ופילוסופית גם יחד. לשחרר את המציאות מכבלי הסיבה, באמצעות השרירותיות, באמצעות המשחק. המשחק, שחוקיו הם שרירותיים, יכול לחלץ משמעות אישית, פילוסופית ואמנותית.
מרית כותבת שאהרן מנסה לכייל את המציאות מחדש באופן אישי וחד פעמי.

במיצג Blinks, 1969 משוטט ויטו אקונצ'י כשמצלמה צמודה לעיניו; בכל פעם שנאלץ לעפעף הוא לחץ על הכפתור וצילם תמונה ("כשאני מצלם בזמן העפעוף, יש לי תיעוד של מה שלא יכולתי לראות"). מרית כותבת שזה "ניסיון להערים על הביולוגיה באמצעות המצלמה כאיבר תותב".
הכתיבה של ז'ורז' פרק היא ניסיון להערים על הביולוגיה, וגם על הגיאוגרפיה, ההיסטוריה, הארכיטקטורה, ועוד ועוד, באמצעות העט כאיבר תותב. המרחב הראשון שהוא כותב עליו במבחר מרחבים  הוא "הדף". ומרית מספרת שויטו אקונצ'י גילה שהדף הוא מרחב והמלים הן אמצעי תחבורה.
בקטע הסיום של הספר "מבחר מרחבים" כותב פרק כך: "לכתוב: לנסות בקפדנות לשמר משהו, לעשות שישרוד משהו: לקרוע כמה פתותים מדויקים מן הריק שמתרוקן, להותיר, אי-שם, איזשהו תלם, איזשהו עקב, איזשהו אות או כמה סימנים".
ז'ורז' פרק ואמנות המיצג מאופיינים באובססיות של תיעוד וספירה, אובססיות שהן מלחמה נגד הכיליון. גם סופי קאל ואהרון קליינפלד מתעדים וסופרים כל דבר. הם מפקידים את עצמם ב"מערכת מורכבת של טקסים פרטיים מוזרים". הם מנסים להכניס ממד ריטואלי אל תוך מרחבים מאיימים שאין עליהם שליטה. כאילו אם נשליך על המציאות כללים שרירותיים משל עצמנו, נזכה לאיזושהי שליטה (כמו למשל, שליטה בגוף באמצעות עיצובו מחדש – כמו שעושה הינדה, אמו של אהרן, לבני משפחתה).

הספר של מרית בודק את היחסים בין גוף ולשון. אני כותבת "לשון", ולא "שפה", כי הלשון היא אבר בגופנו. באיזו מידה כפופה הלשון לחוקיות הגופנית? ועד כמה אנחנו יכולים לחרוץ לשון, להוציא לשון, מן הגופניות החוצה?
הפרוייקט של אהרן הוא "לגפן" את השפה. למחוק את הפער בין גוף למילה.
להפוך את המילה לסופית ונושמת, בשרית, גופנית, מורטלית (בת מוות). לנצח את האופן שבו השפה מגדירה אותנו.
בפועל, התהליך הוא דו כיווני – לגפן את השפה / למלל את הגוף – הגוף נעשה מילולי. כשאהרן מבקש לרפא את המלים – האם הוא הופך אותן לבשר, או שלהפך, הגוף עצמו נעשה מילולי? במקום לגדול בבשר, הוא מגדל מלים. מתמלא גידולים (ואולי זאת סיבה נוספת לכך שהוא לא צומח?)

מרית כותבת על 'גבולות הגוף'. איך אהרן מתקשה "להעריך איפה בדיוק עובר קו הגבול המפריד בין האנשים, החוצה בינו ובין אלה שתוכם שונה, כנראה, מתוכו שלו" (ספר הדקדוק הפנימי). ההיתקלות בגבולות הגוף – גבולות המציאות – מביאה לניסיון לשבור את הגבולות הללו בין אדם לזולת, לשבור את החציצה – כדי שהזולת יכיר אותי מבפנים, את כל מה שאני לא יכול למסור לו, לשדר, להעביר – – – מתוך אי היכולת הזאת נולדת "המצאת הבדידות", השפה הפרטית, השפה הפנימית.

אצל ויטו אקונצ'י זה מתבטא, כמו שמראה מרית, בעבודה Trappings, 1971 כשהוא יושב עירום בתוך ארון בקצה מחסן, ומדבר אל איבר המין שלו, שהלביש בבגדי בובות ("יש לו חיים משל עצמו, הוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל לשוחח איתו"). בהערות הוא מציין שיש לו רק את עצמו: הוא יכול לפנות אל עצמו, לשתף פעולה עם עצמו, להתקיף את עצמו.
מרית כותבת על העבודה הזאת: "עבודה על בדידות ועל נידחות; פיצול עצמי והתקפה עצמית כהחצנה של בדידות וגם כפתרון שלה: אקונצ'י מייצר לעצמו חבר למשחק ובן שיח באמצעות הפיצול".

אחת הדרכים להתמודד עם הפער בין תנאי המציאות לבין המודל הפנימי, בין המרחק מן הזולת לבין קיומו של הזולת בתוכי, היא להפוך את הנתונים האובייקטיביים של המציאות לנתונים סובייקטיביים של התודעה. כך ב-seedbed של אקונצ'י (1972), כשהוא שוכב מתחת לרצפת הגלריה ומפנטז על האנשים שצועדים מעליו ומאונן. הוא אינו רואה אותם – הם הופכים לדמויות העולמו הפנימי, לנתונים סובייקטיביים. כפי שכותבת מרית, יש כאן ויתור על יחסים הדדיים לטובת אינטראקציה שכולה בשליטתו.

אבל הדיבור של האדם עם עצמו בתוככי גופו, או עם האחרים המופנמים כאובייקטים בתוכו, הדיבור הזה מחזיק את המשאלה לדיבור עם האחר הבלתי מופנם, מתוך המודעות לאי היכולת להפנמה שלמה כזאת, למרבה הצער, או כמו שמנסחת זאת דליה רביקוביץ: "איך אפשר שתהיה לי כמו אני עצמי"… בשירה – "השתדלות נוספת" –

אילו יכולתי להשיג אותך כולך
איך אפשר לי להשיג אותך כולך,
אפילו יותר מן הפסילים האהובים
יותר מן ההרים החצובים ביותר;

לו אפשר להשיג אותך לכל השנים
איך אפשר להשיג אותך מכל השנים,

לו אפשר להשיג אותך כולך שבכולך

לו אפשר להשיג אותך כולך שבעכשיו
איך אפשר שתהיה לי כמו אני עצמי

ועוד על אהרן: "יש פער בין רגשותיו של אהרן לבין מה שהוא שואף להרגיש. יש פער בין רגשות הסובבים אותו לבין מה שהוא רוצה שירגישו. כדי לצמצם את הפערים הללו הוא הופך לשחקן ולבמאי בתיאטרון של חייו." אבל – כמו שאומרת מרית, ככל שאהרן משתכלל ביכולות הבימוי שלו, והופך את הזולת לתיאטרון בובות פנימי שהוא מפעיל כרצונו, כך הסובבים אותו מאבדים את המוחשיות שלהם והופכים לדמויות רפאים.
אהרון לא רוצה לכבוש את יעלי כי "איך אפשר לכבוש מישהו שאוהבים אותו דווקא מפני שהוא חופשי ובן חורין כל כך". הוויתור על הנפרדות פירושו חורבן האהבה.

כך שיש מחיר מאוד כבד להתעלמות מכלאו של הגוף, שמפריד אותנו מן הזולת, ולהתעלמות מכבלי המציאות. והמחיר הוא אובדן תחושה, קהות חושים, חסך חושי אפילו. ואני רוצה לשאול: האם אין אלה תנאים טובים אף יותר להתמסרות לעריצות? האם הכניעה שלנו לעריצות פנימית מרחיקה אותנו מן הכניעה לעריצות חיצונית, או להיפך, מכשירה את הקרקע ל"השתעבדות מרצון"? אני רוצה להציע דווקא מחשבה הפוכה מזו של גרוסמן, על הכניעה לעריצות הגוף שמובילה לכניעה לעריצויות אחרות.
מרית מצטטת את גרוסמן, שאמר – "לפעמים אני חושב שהנכונות של בני אדם מאז ומעולם להיכנע לכל עריצות, לשתף פעולה עם כל שלילת חירות ודיכוי, נובעת מזה שעמוק בתוכנו אנו, נפשותינו, 'מתוכנתים' מלידה להשלים עם כל קפריזה של גופנו, של השרירות העליונה של כל מה שהוא, בסופו של דבר, מערכת של שרירים". מערכת השרירים היא מערכת של חוקים – אבל זוהי חוקיות שרירותית, חסרת סיבה. ככה זה וזהו. וגרוסמן אומר שהכליאה שלנו בכלא הגוף מחנכת אותנו להיכנע גם לסוגים מכוונים יותר של עריצות, להשלים עם דיכויים פוליטיים, למשל. ואפשר לצטט גם את אהרון ב"ספר הדקדוק הפנימי": "מי שקיבל על עצמו את החוקה המיסתורית הזו של הגשמיות, את תקנון הבשר, כבר עלה על דרך העבדות והשיממון והחדגוניות, צעד אחר צעד, בלי עקיפות ובלי קיצורים, עד לסופה שהוא המוות".

אבל הספר מלמד אותנו גם משהו אחר. איליין סקארי, בספרה The body in pain – מחקר מקיף על ייצוגי הכאב הפיסי – כותבת שלהיות בעל גוף פירושו להיות נתון לשינויים, לעיצובים ולפגעי הזמן, כלומר, להיות נתון להשפעת ההיסטוריה. להיות בעל גוף פירושו לצמצם את ספירת ההתפשטות ולהגביל את הישות לנוכחות הפיסית המיידית. הכוח והשליטה מיוחסים רק למי שמצליח להעלים את גופו, ולהותיר אותו מחוץ לכלכלת הייצוגים – כמו האל המונותיאיסטי, למשל. מי שמוותר על הגוף, מי שמתעלה מעל לקיום הפיסי, הגופני, הממשי, החד פעמי, יכול לכאורה לרחף מעל להיסטוריה, לתפקד מחוץ לגבולות הגוף, הזמן, והמרחב, לתפקד כסמל, לזכות בחיי נצח.

אבל המודעות לכלאו של הגוף, לקיום הפיסי, לפגיעות, יש בה משהו שמערער ממילא על עצם כוחו של הסמל. יש בה משהו שמפרק את הסמל מנשקו, ומערער את אשליית המופשטות והנצחיות של הסמל, או של העריצות עצמה.
להיות בעל גוף פירושו להיות יכול לקלוט גירויים, לחוש את חישתיותם של אחרים, להשתוקק השתוקקות גופנית והנאה גופנית, להיות מסוגל ליחסי גומלין, להדדיות, לתשוקה, לחמלה – להיות מסוגל לחיות. לא רק לשרוד, אלא לחיות.

מרית: "דווקא הדקדוק היבש והנוקשה לכאורה הוא שמגלם את החירות, את היכולת להכיל דבר והיפוכו, לחיות את מגוון האפשרויות". לא סתם לשרוד, אלא לחיות. וגם לגוף, לביולוגיה, יש כללים דקדוקיים משלהם. הם מכניעים אותנו להיכפף להם, אבל גם הם מלמדים אותנו להכיל דבר והיפוכו, ומאפשרים לנו להרגיש.

פורסם גם בערב-רב

*
***
*

הספר כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, יצא בסדרת קו אדום אמנות של הקיבוץ המאוחד, ואפשר יהיה להשיג אותו בדוכני ההוצאה בשבוע הספר.
גם הרומנים שלי טבע דומם, ובנות הדרקון יצאו בקיבוץ המאוחד.

את חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, שכתבתי עם רוני מוסנזון נלקן, אפשר יהיה להשיג כנראה בדוכני הוצאת כרמל, וגם תיאטרון הקרון מוכר אותו בהנחה.

אסור לשבת על צמות יצא בספרייה לעם של עם עובד. נדמה לי שהוא אזל אבל אולי נותרו עותקים בודדים.

וקולה של המילה, מבחר מאמרים על שירה-פרפורמנס שערכתי, אף הוא אזל כמדומה, אבל אם נותר משהו, הוא יהיה בדוכנים של בבל.

Read Full Post »

 לחברתי עלינא שקוננה בפני על "כל הטקסט הזה של ההגדה" (שאת תגידי דבר כזה?)

ככלל נדמה לי שהרבה אנשים, אפילו אלה שאוהבים לקרוא בהגדה, מכוונים בעיקר לאיזה "מסר" שמסתיר מהם את הטקסט, שהוא (לפחות בדיעבד) סוּפר-נסייני, מגובב, טלוא, משחקי, מלא פערים, רמות לשון, נקודות מבט, גוונים רגשיים, שירים והוראות במה וטקס.
תכנים אידיאולוגיים – דתיים, לאומיים וכלל אנושיים – הם רק חלק ממה שההגדה מציעה. בוודאי לחילונים כמוני, אבל גם לאחרים בהתאמה מסוימת. אין בכוונתי להתעכב על המובן מאליו, רק לרפרף על כמה כניסות (ויציאות) שנשכחו.

*

ונתחיל מהילדות, הילדים

ההגדה, בין שאר מאפייניה-מעלותיה, היא אחד הטקסטים הבודדים למבוגרים, שילדים נחשפים אליהם מדי שנה, הרבה לפני שהם מבינים את תוכנה.

מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושוע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

הסיפור הקצר הזה הוא קודם כל ובעיקר רשימה של שמות המשתתפים שאליה מודבק זנב של עלילה. השם המרגש ביותר, לפחות בילדותי, היה כמובן רבי טרפון, עם ראש התנין שדמיינתי לו בהשראת היאור וכולי. את רבי (סבא) אליעזר דמיינתי יושב בחברת הגזר הכתום הענקי שלו (כמו ילד עם חפץ מעבר), רבי יהושוע היה כמובן יהושוע הפרוע, על אלעזר בן עזריה פחות או יותר דילגתי; ביחד עם אליעזר זה נשמע לי משחק מילים, מין "שרה שרה שיר שמח" שהשתרבב לסיפור, ורבי עקיבא… ובכן, אני מתייחסת לתקופה קדומה עכשיו, לפני שלמדנו עליו בבית ספר – שמו הזכיר לי עקבים, כלומר דמיינתי אותו נוקש בנעלי העקב האדומות שלו (דווקא אדומות!) מתחת לשולחן. עכשיו רק תארו לכם את החבורה המשונה הזאת, מסבה לשולחן ומספרת ביציאת מצריים.
זאת לא מין בדיחה על חשבון ההגדה. זה דיווח של מאזינה צעירה שעדיין קיימת בתוכי. הטקסט הזה היה ונותר גם סך כל הפעמים הקודמות ששמעתי/קראתי אותו, והשכבה הההיא, הרחוקה, של הנונסנס עדיין גורמת לי לחייך.

*

ואם אנחנו כבר בילדים – ארבעת הבנים עדיין נראים לי כמו שריד ממשחק רביעיות שאותו אפשר וצריך לנחש.

יהושוע הפרוע של היינריך הופמן, בהחלט יכול להיות אחד הבנים מקלפי הרביעיות האבודים.

*

אמא אווזה (ואתם, שלא מחשיבים שירי ילדים, חכו מעט, עוד כמה דוגמאות ואני עוברת לדברים אחרים)

כל שירי המשחק האלה שכמו יצאו מאמא אווזה… למי שלא בקיא – הנה למשל שיר דמוי חד גדיא (כל התרגומים מאמא אווזה מאת אורי סלע) :

זה הבית שבנה מר צמח.

זה שק הקמח
שהיה בבית שבנה מר צמח.

זה העכבר
שזלל את כל הקמח
בבית שבנה מר צמח.

זה החתול
שטרף את העכבר
שזלל את כל הקמח
בבית שבנה מר צמח. [וכך זה נמשך ונמשך…]

או שיר דמוי "אחד מי יודע" שנפתח ב:

ביום הראשון
שלח לי אהובי
פסיון על עץ אגס.

ביום השני
שלח לי אהובי
שתי יונים
ופסיון על עץ אגס. [וכך הלאה עד ליום השנים-עשר…]

מבנה השאלות ותשובות חביב מאד על ההגדה וסביבותיה, מ"מה נשתנה?" ועד בכלל. אצלנו למשל תמיד שרו (בהטעמה אשכנזית ששרדה מן היידיש המקורית) על הסעודה הגדולה שתיערך כשהמשיח יבוא:

ומה נאכל בסעודה זו?
שור הבר ולוויתן,
שור הבר ולוויתן אכול נאכל
בסעודה זו.

ומה נשתה בסעודה זו?
יין המשומר,
יין המשומר שתה נשתה,
שור הבר ולוויתן אכל נאכל
בסעודה זו.

ומי יאמר דברי תורה בסעודה זו?
משה רבינו,
משה רבינו יאמר תורה
שור הבר ולוויתן אכל נאכל [וכך הלאה והלאה…]

והנה למשל שיר שאלות ותשובות מאמא אווזה (ובאותה הזדמנות, אם מישהו חשב שאמא אווזה זה רק שירי משחק ניטרליים במשקל נוצה – אז לא):

מי הרג את אדום החזה?
"אני," אמר הדרור,
"אני בחץ הזה
הרגתי את אדום החזה."

מי ראהו במותו?
"אני," אמר הזבוב,
"אני ראיתי בעיני
וזה היה עצוב."

מי יתפור לו תכריכים?
"אני," אמרה החיפושית,
"אני אתפור לו תכריכים
אם זה מה שצריכים." [וזה ממשיך כך על פני בתים רבים.]

*

רשימות

ההגדה, כמו כל טקסט נסייני ראוי לשמו, מלאה רשימות: של המכות, של ראשי התיבות, של הבנים וכן הלאה. אפילו סאי שונגון, אשת החצר היפנית שהקדימה את זמנה, היתה מאשרת אותה (וכאן אפשר לקרוא על שיגעון הרשימות האוונגרדי שלה).

*

תיזאורוס ומאגיה

לפעמים זה בכלל לא קשור לְמשמעות. סתם לאהבת מילים.
למשל התזאורוס הזה של פעלי ההלל "להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעַלה ולקלס…" (ולא, לא ממש איכפת לי את מי, די בשפע הזה של העברית). או המאגיה של "כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם. סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם", לחש-נחש מעל ומעבר למשמעות. וגם המילים הנהדרות והמפתיעות של יהודה הלוי, שׁוּבִי, נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי / כִּי יְיָ גָּמַל עָלָיְכִי!) ויכולתי להביא עוד ועוד דוגמאות, אני מתאפקת כדי לא להאריך.

והמסתורין הו המסתורין של "ויהי בחצי הלילה…"

*

תיאטרון חפצים  

ויופיין המופרך של הוראות הבמה המדוקדקות: "שותים רוב כוס שני בהסבת שמאל", "לוקחים כזית מן המצה התחתונה וכורכים בכזית מרור…" "מכסים את המצות ומגביהים את הכוס ואומרים בקול", וכך הלאה, והכוס שמוזגים לאליהו הרואה ואינו נראה (בשנים מסוימות נוסף גם כסא ריק ליהדות ברית המועצות). ומעל לכל תיאטרון החפצים המשונה שבו החסה נקראת מרור, והחרוסת היא בעצם טיט, ורגל של עוף מסמלת את הזרוע החזקה של אלוהים (זה כבר גובל בנונסנס גם בלי המסננת שלי. למעשה, זה מזכיר לי את "אינטימי אינטימי" גרסת החפצים המטורפת שיצר ז'אק טֶמְפְּלֶרוֹ לכיפה אדומה: כיפה אדומה היתה תפוח קטן ירוק עם סרט אדום על הזלזל שחיבר אותו לעץ, הסבתא היתה תפוח אדמה מבושל והזאב הוא ראש אמיתי וקצת מסריח של דג טורף עם שיניים חדות, והו, הייתם צריכים לראות את הרגע שבו הבובנאי מעך את הסבתא המהבילה לתוך פי הזאב!).

צלחת הפסח היתה ההשראה לחגיגת "מופעי הצלחת" שערכתי עם תלמידַי בחזותי, בכל סוף שנה. וכאן, בסעודת הפיות, אפשר לראות את הגלגול האחרון שלה.

ואם כבר מדברים על זה, גם התהילים היפהפה המשובץ בהגדה: "ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן" הוא תיאטרון בובות מיסטי.

סוונה רוקדת, מתוך "מלך האריות" של ג'ולי טיימור

*

לואיס קרול

רבי יוסי הגלילי אומר. מנין אתה אומר שלקו המצרים במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמישים מכות… [וכן הלאה והלאה פירוט החישובים]

רבי אליעזר אומר. מנין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצריים היתה של ארבע מכות… [וגו']

רבי עקיבא אומר מנין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצריים היתה של חמש מכות… [וגו']

וכל פינת המתמטיקה ההזויה הזאת היא כל כך לואיס קרול ואליס בארץ הפלאות. כאן אצלנו, כל שנה בליל הסדר.

*

ולמה אני כן אומרת את "שפוך חמתך"

וישנם גם הגוונים הרגשיים. לאו דווקא אלה המוצהרים ומשוכפלים (עברה וזעם וחרון אף וכן הלאה).

קחו למשל את שיכרון הכוח של 'אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח, אני ולא אחר…'
אני יודעת שזה אלוהים שדובר ואצלו זה לא סתם שיכרון כוח ואגו טריפ, אבל הטקסט מדבר בעד עצמו. (למעשה, מדובר בגרסא עוצמתית וקודרת של מונולוג הטווס אצל עודד בורלא: "מי אני? אני. מה אני? אני." וכן הלאה.)

או "דיינו" (עוד שיר במתכונת אמא אווזה) שאותו שרים אצלנו במין לחן קופצני, הוא צבר במשך השנים כאב ותמיהה. איך אפשר לשיר כך "אילו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם…" לתמיהה היו שני פנים: אתיים ופואטיים; שהרי ברגע שנפער הסדק בין המילים למנגינה מיד מתגלגלים לתוכו כל מיני דברים חדשים כמו אירוניה ומקבריות.

וכמובן: שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו: כי אכל את יעקוב ואת נווהו הֵשָׁמוּ.

אני מבינה ומוקירה אנשים שנמנעים מקריאת הטקסט הזה, אבל את מבחן ה-אני-קוראת-רק-דברים-שאיתם-אני-מזדהה, אפילו "ברוך אתה ה' אלוהנו מלך העולם בורא פרי הגפן" לא היה עובר. אלוהים אינו הנמען שלי בשום רגע של ההגדה. כשאני קוראת את "שפוך חמתך", אני מקשיבה למה שהרגיש מי שחיבר אותו. וזה תמיד נראה לי כמו ילד מושפל שמדרבן את אחיו הגדול להרביץ לילדים שהציקו לו. המניפולטיביות של "אשר לא ידעוך ובשמך לא קראו" כל כך שקופה, "הם לא סופרים אותך!" הוא אומר כדי לחמם את אחיו הגדול, ואז "כי אכל את יעקוב ואת נווהו הֵשָׁמוּ," המתיילד; זה תמיד נשמע לי כמו ילד קטן שכינויי גוף למיניהם הם עדיין מופשטים מדי בשבילו, והוא קורא לעצמו בשם שכל האחרים קוראים לו.
"שפוך חמתך" בשבילי, הוא פיסת תיעוד, מעין רפליקה במחזה היסטורי, שמעוררת מחשבות על היעקוב הזה ועל הקשר בין מסכנות לאלימות.

*

אני לא אוהבת טקסטים מטוהרים ומוחלקים ומצונזרים, שלא לומר מסורסים.
הקיבוצים למשל, ניסו את זה. הם חיברו לעצמם הגדה אלטרנטיבית, סינתטית, טהורה ואידאולוגית. זה היה נחמד כמו כל צעצוע חדש ונוצץ, אבל לא עבר זמן רב, הרוח קצת השתנתה וההגדה הקיבוצית הזדקנה ונהייתה אנכרוניסטית, פני השטח התפוררו ולא היה כלום מתחת, שום דבר שבו אפשר להאחז.

הגדת קיבוץ רגבים, מודפסת על סטנסיל

ההגדה המסורתית היא כמו דמות בשבילי; אספנית, ילדותית-אוונגרדית, חובבת צורות ומשחקים, טקסית עד כדי OCD ותיאטרון חפצים, רבת ימים ושכבות ומשקעים ואידאות ושלדים בארון ומחוצה לו. זה מה שעושה אותה כל כך עמידה ומעניינת, האפשרות להקשיב לכל מיני תדרים.
מיתוסים וזכרונות הם תמיד מלאי סדקים וסתירות, וטוב למעוד לתוכם מאשר לחפש את המסר המושלם ולדחוס אליו בכוח את כל הדברים שמשתרבבים, או לקצץ אותם כי הם לא שייכים.

ועם שמחת היציאה לחירות ועם הדחף לזכור ולספר – עם זה אני פשוט מזדהה ומאמצת.

***

עוד בסביבה

האש הגוף והבית בסיפור שמשון

כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

Read Full Post »

עד כלות הנשימה – התקציר:
מישל פּוּאַקר (ז'אן פול בלמונדו) הוא פושע קטן שנוסע ממרסיי לפריס כדי לגבות חוב וכדי לשכנע את פטריסיה (ג'ין סיברג) צעירה אמריקאית שאיתה בילה כמה ימים, לברוח איתו לרומא. בדרך הוא הורג שוטר והופך למבוקש. הוא מאוהב בפטריסיה וגם היא מאוהבת בו. היא בהריון. רגע לפני שהם בורחים ביחד היא מסגירה אותו למשטרה שיורה בו למוות.
*
אותו סרט, רק הפוך
סרט על שני צעירים מאוהבים ומלאי קסם במנוסה, מסובכים עם החוק ועם עצמם – השלד של עד כלות הנשימה (1960) מזכיר באופן מפתיע את זה של לב פראי (1990) לדיוויד לינץ'. והדמיון הוא שמבליט את השוני. מדובר בשני סרטים הפוכים: אחד אמריקאי והאחר צרפתי, אחד חם והאחר קר, אחד אורגני והאחר מכני, אחד צבעוני והאחר שחור לבן, אחד יומיומי וריאליסטי (וגם מודע ומודה שהוא סרט) והאחר מלודרמטי עם רגל אחת בפנטסיה, וכך הלאה. המקור להבדל – או אולי ביטוי המובהק ביותר – נמצא ביחס בין הטקסט לתמונה, בין הדיאלוג לבין מה שמתרחש על המסך; בלב פראי כפי שהראיתי, היחס סימביוטי. עד כלות הנשימה ניזון מנתק ואוטונומיה.הכוריאוגרף המשפיע מרס קנינגהם אמר פעם בראיון ש"הגיע הזמן שהרקדנים ירקדו על הרגליים שלהם במקום על המוסיקה". וזה גם מה שהרקדנים שלו עשו, רקדו באופן עצמאי בצד המוסיקה שהתנגנה על הבמה, כמו שני חלקים של קולאז'. משהו מעין זה קורה גם בעד כלות הנשימה. גודאר משחרר את הטקסט מהעלילה, כלומר מהפעולות של הגיבורים.

  

השפה כנושא

עצם הבחירה בגיבורה אמריקאית שמדברת צרפתית זהירה במבטא כבד (בחירה כמעט פרובוקטיבית לנוכח האובססיה הצרפתית לשפה) הופכת את השפה לנושא. כיוון שהצרפתית של פטריסיה רעועה, הרבה מהדיאלוג "מתבזבז" על אינפורמציה מילונית. להלן רשימה חלקית שהעתקתי מהכתוביות:

פ.: "מה זה les champs?"
פ.: "מה זה הורוסקופ?"
מ.: שכבתי עם שתי נשים מאז שנסעת וזה לא עבד. פ.: "מה זה עבד?"
מ.: אל תזעיפי פנים. פ.: "מה זה להזעיף פנים?" (מדגים לה בסדרת העוויות די שרירותיות)
מ.: אחרי בחינת הבגרות הראשונה התחפפתי. פ.: "מה זה התחפפתי?"
מ. בתשובה לשאלה מה עשה במלחמה: דפקתי את השומרות. פ.: "מה זה דפקתי?"
מ.: אני לגמרי מטורלל. פ.: "מה זה מטורלל?" (מ.: זה אני)
פ.: "מה זה שפן?" (פחדן)
מ.: מהר, מותק. פ.: "מה זה מותק?"

גם דיאלוג שאינו מילוני טהור מרבה להתעסק בשפה:
מישל מתקן לאיזו אישה את השפה – לא אומרים נזכר, אומרים זוכר.
פטריסיה מבררת: מה יותר טוב לדבר בגוף שני או שלישי? כשמישל מבטיח לחזור תוך שנייה, היא מעירה: "בצרפתית שניה זה חמש דקות." ולפעמים זה הכי פשוט וישיר, כשהיא מצטטת שורה של פוקנר ומתרגמת אותה לצרפתית: "בין עצב לשיממון אבחר בעצב".

ולבסוף – גם הסיום הדרמטי של הסרט מתנקז לדיאלוג מילוני:

מישל שנורה על ידי שוטר מתנודד וצונח לכביש. פטריסיה רצה ומגיעה אליו. גם השוטרים מגיעים ועומדים סביבו. הוא מביט בפטריסיה וחוזר על ההעוויות שבאמצעותן הגדיר קודם הזעפת פנים.

מ.: את באמת מגעילה. (מכסה את פניו בידו. מת.)
פ.: מה הוא אמר?
שוטר: שאת באמת מגעילה.
פ.: מה זה מגעילה?

– סוף –

השפה כצליל וכמקצב 

מתוך הסרט:
עיתונאי: את באה איתי כמובן.
פטריסיה: כמובן. כמובן? כמובן.

ברקע של הצרפתית נמצאות כאמור האנגלית של פטריסיה, אבל גם (במידה פחותה אמנם) האיטלקית של מישל. הוא שר באיטלקית, ומדי פעם מפריח מילה כמו אריוודרצ'י, או מונה שמות ערים בניגון איטלקי: מילאנו, גנואה, רומא…באמצע שיחה, בלי שום אזהרה, הוא עובר מדיבור יומיומי לדקלום מתנגן: "חבל, חבל, חבל, אני אוהב בחורה עם צוואר מאד יפה ושדיים מאד יפים וקול מאד יפה וידיים מאד יפות ומצח מאד יפה וברכיים מאד יפות, אבל היא פחדנית."


דיאלוגים מעגליים

 1. וריאציות על לחשוב ולדעת
 
 מ.: מה יש לך?
פ.: אני חושבת.
מ.: על מה?
פ.: מה שעצוב זה שאני לא יודעת.
מ.: אני יודע.
פ.: אף אחד לא יודע.
מ.: את חושבת על אמש. כן.
פ.: אמש כעסתי. עכשיו אני לא יודעת. לא איכפת לי. לא, אני לא חושבת על כלום. הייתי רוצה לחשוב על משהו ואני לא מצליחה.

2. זה אותו דבר: 

מ: למה סטרת לי כשהסתכלתי על רגלייך?
פ.: זה לא היה הרגליים.
מ: זה אותו דבר.
פ.: אתם אומרים אותו דבר גם כשזה בכלל לא.
מ: מצאתי משהו נחמד. (קודם לכן בקשה שיגיד לה משהו נחמד).
פ. מה?
מ.: אני רוצה לשכב איתך שוב כי את יפה.
פ.: לא, אני לא יפה.
מ: אז כי את מכוערת.
פ.: זה אותו דבר?
מ: כן, ילדתי, זה אותו דבר.
פ.: אתה שקרן.
מ: זה יהיה טיפשי לשקר. זה כמו בפוקר, כדאי להגיד את האמת. חושבים שאתה משקר ואתה מנצח.

שתי שיחות אופייניות, מעגליות, מוסיקליות, מילוליות, כל כך שטוחות שהן כבר עמוקות – כמו חרוזי הנונסנס של אליס בארץ הפלאות.  
גם במבט-על יש לטקסט מבנה מוסיקאלי – מוטיבים כמו פחדנות, מוות, טיפשות, אהבה, שקר, תשוקה, להביט, לדעת, לחשוב, שלא לדבר על הפזמון החוזר של הסרט: "אני הולך להתקשר."  "אפשר להתקשר?" "אתקשר שוב". וגם "אליזֶה 99-84" (מס' טלפון שחוזר כחמש פעמים, בצד כמה נוספים). במאי "נורמלי" היה מקצץ את המשפטים הלגמרי טכניים האלה שלא מקדמים את העלילה או מוסיפים אינפורמציה, ומתפקדים רק כמעין פיסוק מוסיקלי של הסרט.
ואפשר להוסיף על זה את הווריאציה שבה הוא אומר שהוא הולך להתקשר ובעצם הולך לשדוד מישהו, את קביעתו הנחרצת שב"דְיוֹר" לא קונים, מדיור מתקשרים. ואת שיחת הטלפון האחרונה הדומה בכל לקודמותיה, חוץ מזה שפטריסיה היא המתקשרת כדי להסגיר את מישל.

    

חוסר הררכיה ופירוק

גודאר – טרנטינו
הרבה מהדיאלוגים של עד כלות הנשימה תלושים לגמרי מן הזמן, המקום והסיטואציה (וגם מאיפיון הדמויות, במידה רבה); שיחות על מגורים במקסיקו, על יופיין של השוודיות. משפטים הזויים כמו "מקרוב את נראית כמו אישה ממאדים". או "אני מנסה לראות רק שחור ואני לא מצליחה." הדבר הראשון שקרל זומבך (מאפיונר שוודי) אומר למישל הוא: תראה לי את הגרביים שלך. לא מוצא חן בעיניו שהמשי מעורב בטוויד.
כמו
שיחות על המבורגרים על או על "כמו בתולה" של מדונה אצל טרנטינו.
בלי להמעיט מהשפעות סרטי פשע, לחימה ותרבות זולה – אני תמיד רואה את גודאר מעבר לכתפו של טרנטינו. בשיחות שלא קשורות לכלום, בדיאלוגים המוסיקליים הארס-פואטיים ובשימוש המבריק בשפות ובמבטאים שתחילתו באפיזודת ברוס ויליס וחברתו הצרפתייה בספרות זולה ואחריתו בממזרים חסרי כבוד. העקבות מובילים אל האנגלית והצרפתית של עד כלות הנשימה

ובהמשך לפיסקה שלפני טרנטינו – הסְרָק הטלפוני הוא גם סימפטום של חוסר הררכיה ופירוק. התקשורת של עד כלות הנשימה קיימת בפני עצמה, כמעט במקביל לתוכנה, וזה לא מסתכם בטלפונים:
העיתונאי מספר לפטריסיה איך שכח לשאול אישה אם היא רוצה לשכב איתו, ושלח את השאלה במברק – המברק חשוב, לא פחות מתוכנו.
מבזקי החדשות הרצים המדווחים על התקדמות המרדף נוכחים גם בו-בזמן כפרט ניטרלי מתפאורת הרחוב, כמו כותרות העיתונים הרבים המצולמים בסרט. ובכלל עד כלות הנשימה הוא סרט של עיתונים: הוא מתחיל בתקריב של עיתון. הגיבורה היא עיתונאית מתחילה שמתפרנסת ממכירת עיתונים, והגיבור קונה עיתונים שוב ושוב לאורך כל הסרט – מעיין בהם, מסתתר מאחוריהם ואפילו מצחצח את נעליו בעיתון.
וגם זו דרך לתאר את הטקסט של הסרט, כמו דף בעיתון: המון דברים לא קשורים, בנליים והרי גורל, חשובים היום ונשכחים מחר, מונחים זה בצד זה.
"מה כתוב על הקיר?" שואל מישל על "למה?" ענקי עשוי מקופסאות סיגריות. ה"למה" הזה מתייחס כמובן לסרט כולו, אבל הוא מופיע במנותק ממשמעותו, כפריט עיצובי, כמו הכיתוב על כרזת הסרט: "ככל שתהיה הנפילה קשה יותר."
הפירוק מתחיל בשפה, במשפט הראשון של הסרט: "ככלות הכל אני טיפש. ככלות הכל. כן, צריך. צריך…" מילים בלבד, בלי קשר זו לזו או לאיזו מציאות, וממשיך ומתבטא בדרכים לשוניות מגוונות – משימוש ב"רדי מיידס" לשוניים, למשל בשמות ספריה (המדוברים בזמן יצירת הסרט) של פרנסואז סאגאן: "אתה אוהב את בראמס?" נשאל הסופר (ובצרפתית אין הבדל בין את לאתה), או כשמישל שואל את פטריסיה מה זה בקרוב, "בעוד חודש? בעוד שנה?" או כשהוא אומר ש"אין אהבות שמחות" (ברסאנס). ועד החפיפה עד כדי בלבול בין חפצים לאנשים: מישל שר לעצמו במכונית: "פַּ פַּ פַּטריסיה", וכמה משפטים לאחר מכן אותו "פַּ פַּ פַּ" מדמה צליל של יריות. ה"אמריקאית" שמישל מבטיח להביא אינה פטריסיה כמו שנדמה לרגע, אלא מכונית אמריקאית. שלא לדבר הקלות שבה מוחלף שם תואר בהיפוכו: ה"מכוערת" שמוחלפת ב"יפה" בדיאלוג שכבר ציטטתי, ובמקום אחר:

מ.: את עדינה וטובה פטריסיה.
פ.: לא.
מ.: טוב, אז אכזרית, טיפשה, רעה, אומללה, פחדנית, שנואה.

מתוך הסרט (פטריסיה מתוודה על בגידתה):
פ.: אמרתי למשטרה שאתה כאן.
מ.: את משוגעת? את לא בסדר? (מתעצבן באופן מקומי)
פ.: לא, אני בסדר גמור. אולי לא… אני לא רוצה לנסוע.
מ.: ידעתי.
פ.: אני לא יודעת.
מ.: כשדיברנו, אני דיברתי על עצמי, ואת על עצמך.
(כלומר – הוא עסוק בהרהור רטרוספיקיבי על שיחותיהם במקום ברגשותיו, וגם היא נשמעת כמו תרגיל בלוגיקה:)
פ.: אני אכזרית כלפיך, וזה מוכיח שאיני מאוהבת.
מ.: חזרי על כל.
פ.: אני אכזרית כלפיך, וזה מוכיח שאיני מאוהבת.  
 
 ואיפה הרגש

העלילה כאמור טעונה מאד: מנוסה, אהבה, בגידה, מוות, אבל אי אפשר לנחש את זה מהאינטונציה של הדמויות. שיוויון הנפש נשמר גם כשמתקרבים לאש: כשפטריסיה תוהה איך המשטרה יודעת על הקשר ביניהם, מישל מסביר: "מישהו ראה אותנו והלשין." "זה רע מאד להלשין," היא אומרת. "לא, זה נורמלי," הוא אומר.
העובדה שחייו תלויים בהלשנה אינה משפיעה על הטיעונים או על הטון.
ועם זאת – הדרמה אינה נעדרת מהסרט. היא פשוט מופרדת מהגיבורים הראשיים ומופקדת למשמרת בידי גיבורי הסרטים שהם רואים:

"אתה חושב שאני משקרת?" מזדעקת גיבורה בסרט א', "לא, ביל."
"הוא כל כך חשוב שאת מחפה עליו?" הוא קורא, "ראית שהוא רצח אותה!"

ובסרט ב' (מערבון) מופיעה אופציה אחרת: "אהבתנו טרגית ואצילית," אומרים הגיבורים זה לזה.


ועוד כמה מילים

הצורה, כמו תמיד, מכילה ומעצבת את התוכן. הפירוק, חוסר ההררכיה, הדגש על הצליל, הניתוק ממשמעות, משקפים את עולמם הפנימי של הגיבורים. בעולם א-מוסרי, ללא אלוהים, אין קשר והמשכיות בין מחשבה, דיבור, פעולה. המעגליות של השיחות משקפת את המעגליות של המחשבה ושל החיים, את חוסר המוצא. ואני מסיימת בשני ציטוטים מתוך הרצאה שנשא פזוליני ב-1965 על הקולנוע הפיוטי:
"גיבורי סרטיו [של גודאר] הם איפוא חולים, פרחים עדינים של הבורגנות; אך הם אינם מצויים בטיפול רפואי. הם פגיעים מאד, אך גם מלאי חיים, מעבר לסף הפתולוגיה. הם מגלמים פשוט את הנורמה של טיפוס אנתרופולוגי חדש…"
"מאחורי הסיפור שמספרים סרטיו מתרחש תמיד סרט מכני ובלתי סימטרי שנעשה לשם התענוג הטהור של שיחזור המציאות שנשברה על ידי הטכניקה ונבנתה מחדש על ידי בראק מתפרחח."   

למעלה, לטובת מי שלא ראה – קטע מהסרט (ביוטיוב יש עוד ועוד).

עוד רשימות על קולנוע באתר זה

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדוויד לינץ'

 
 
 ועוד.

Read Full Post »

זהו הפרק ה-26 בסידרה של 29 מאמרים על אמנות הגוף של אהרון קליינפלד (גיבור ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן) ועל הקשר שלה לדקדוק האמנותי של ויטו אקונצ'י.
המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס). 

הַקֶּשר בין אהרון קליינפלד לאהרון הכהן (מסֵפר שמות, כלומר ספר ה"שֵׁמות") מחושק בהֶקשר המשפחתי, אותו הזכרתי בפרק הדקדוק הפנימי. אהרון המקראי הוא אחיו הוורבאלי של משה רבינו המגמגם: "הלא אהרון אחיך הלוי," אומר האל למשה, "ידעתי כי דבר ידבר הוא … ודיברת אליו, ושמת את הדברים בפיו; ואנוכי אהיה עם פיך ועם פיהו, והוריתי אתכם את אשר תעשון: ודיבר הוא לך אל העם; והיה הוא יהיה לך לפה, ואתה תהיה לו לאלוהים" (שמות, פרק ד').
כמו משה רבנו גם מושה קליינפלד הוא כבד פה וכבד לשון: "ומה יקרה אם אבא ינסה להגיד מילים ממש מסובכות [תוהה אהרון], היפופוטם למשל, או המילה מספר הטבע – היפוטלמוס. או דברים יותר פשוטים: גחלילית, למשל. האם הלשון העבה ההיא תצליח בכלל לומר מילה כזאת? או שתתקל בשפתיים שלו העבות, או שחס וחלילה תתלפף ותיקשר לתמיד סביב עצמה: גחחחבלבלבלפפ!" (215).
העילגות של אבא נובעת מן האיסור שהטילה אמא על הפולנית, "ושום דבר הוא לא יודע להגיד בעברית" (127), כפי שהוא מעיד על עצמו. בנו אהרון לעומתו, הוא לא רק "דוקטור דוליטל היודע את שפת המילים" (284) אלא גם אמן הלשון והשפתיים: "הביט בעצמו במראה. תחב את לשונו בין שפתיו. ככה יש לו שלוש שפתיים. אולי הוא יעשה פעם הופעה של אמנות שפתיים" (88).

לאהרון עצמו יש יחס מורכב לשמו: ה"פועל" העברי הראשון שלו בפְּרֶזֶנְט קוֹנְטִינְיוּס הוא "אהרונינג" (41). כשהוא מתאהב הוא מגיש את שמו ליעלי: "הוא באמת הגיש לה את שמו, את שמו שהכל מקופל בו" (223). וכשהוא מתעמק בהגיון המחשכים הנפתל של האסון שלו, הוא מזהה את "האסון שלו, שממנו קורץ, כאילו רק צבעו בשחור את אותיות שמו" (288).

האדרת

"אהרון אהרון אהרון, הגה אותו לעצמו פעמים אחדות, בכוונה ובריכוז, שמו הקשה, החולָמי, העוטף אותו כמו מעיל כבד, ירושת קרוב זקן, אהרון, אהרון, וחש כיצד פעימה דקה, עצמיותו, חיה וקוראת לו משם, מנצנצת בעומק השם הזה הקודר, כמו אישון עין בורק, כמו חיריק צוהל המסתתר בתוך חולם" (87). הוא חוזר על השם שוב ושוב עד שהניצוץ כבה.
דימוי המעיל חוזר בסוף הספר; רגע לפני שאהרון נכנס למקרר הנטוש הוא שומע את הוריו קוראים בשמו. "שמו הקשה ריחף בחלל העמק, וכאילו לא הצליח להגיע עדיו. אפשר היה לחוש בו, כמו אדרת כהה, כבדה, מרפרפת לאיטה מולו, מכה באוויר את שמו, הלא אהוב, הקודר, החולָמי" (323).

מעילו של הקרוב הזקן – משהו בין מעילי החורף המרופטים של ניצולי השואה למעיל האפוד של אהרון הכהן – מתגלגל באדרת מרחפת עם זיקה ברורה לאדרתו של אליהו הנביא: אותה אדרת שהשליך על אלישע כשמשח אותו לנבואה, ואשר נשמטה ממרכבת האש שבה עלה השמיימה, והעבירה לאלישע את רוחו ואת כוחותיו.


הה"א הלאומית

על אף ההסתייגות של אהרון משמו הוא חש בעוצמה המילולית והרוחנית המקופלת בו, ומנסה להמיר את השליחות הלאומית בייעוד פרטי.
מדי פעם, במהלך הספר, נשמטת הה"א משמו – ו"אהרון" הופך ל"ארון"; אבא קורא לו ארונצ'יק, וגם אמא קוראת לו ארון פה ושם, למשל לפני העימות הגדול: "ארון ארון תחזור לעצמך… ארון אני מפחדת ממך… חשמל הם יתנו לך שמה, ארון" (293-294).
בסִפרו "הגוף הציוני – לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה", עומד מיכאל גלוזמן על הזיקה בין שמו של אהרון לבין ה"ארון" ההודיני-הומוסקסואלי שאליו הוא נכנס ויוצא חליפות. אבל אפשר לראות בהשמטת הה"א גם את הדחייה הסופית של הה"א האלוהית וההמונית, אותה ה"א לאומית שנוספה לשמם של אברָם ושׂרַי (בראשית יז), כשאלוהים הבטיח להרבותם ולהפוך אותם להמון גויים.

הפרק הבא: כמעט אחוז מהאמריקאים

Read Full Post »

Older Posts »