Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גוסטב קלימט’

זמן המיצג הוא זמן השעמום. זה קשור לאתיקה שלו, לאנטי מסחריות. "לשעמם" בניגוד ל"להקסים", "להזנות", "ללחוץ על בלוטות ההזדהות". עד כדי כך שאפשר להשתמש בשעמום כמדד: אם זה לא "משעמם" זה לא מיצג. השעמום הגלוי של המיצג הוא ההפך הגמור מהשעמום הבידורי של הטלוויזיה. המיצג אינו מחזר אחרי הקהל (הנוטה לפרש את השעמום כקוצר יד אמנותי או כזלזול – למה שאטרח להקשיב למי שלא טורח לעניין אותי). הוא מטיל את הצופה אל לבו של מרחב עצום וריק עם גרעין של רעיון, ומזמין אותו לחשוב עליו בזמן שהוא משתעמם, להפוך אותו לכל הכוונים, למדוד אותו על עצמו, להשתמש בו.

(מתוך כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י)

ולמה נזכרתי פתאום? בגלל "הרמת מסך" 2014.

"הרמת מסך" הוא פסטיבל שנועד להצמיח אמנים בתחום המחול. השנה מלאו לו 25 שנה ובזכות המנהל האמנותי איציק ג'ולי הוא נטה – כל כך חזק עד שכמעט התהפך – אל עולם המיצג.

מיצג זה לא על סיפוקים מיידיים (מיידיות בכלל אינה סמן של איכות). ויש הבדל עצום בין שיעמום לטווח קצר לבין שעמום לטווח ארוך.

ראיתי את רוב העבודות (למעט מיכל סממה, מאיה וינברג ומעבדת המחקר של ארקדי זיידס וטליה דה פריס שהחמצתי לצערי). היה שווה. וביתר פירוט:

*
"כי מה" מאת שני גרנות ונבו רומנו

תשעת הילדים שנמצאים על הבמה הם לא רק המבצעים של "כי מה" אלא גם נושא העבודה: "ליקטנו אנשים קטנים לחוויה משותפת," כותבים שני גרנות ונבו רומנו בתוכנייה. "אנחנו מאחורי הקלעים, והם מלפנים, נעמדים בשורה. יש מספיק זמן ואור כדי להתבונן בפנים שמתגלות. אין בהן רמז לקמט שמסגיר הבעה שהתקבעה. לעולם לא נוכל להתחלף בתפקידים."

זהו אולי הרגע החזק ביותר בעבודה, הרגע שבו הילדוֹת (רוב מוחץ של ילדות) נעמדות מול הקהל. בלי פוזות, בלי כוריאוגרפיה. זה היה סוג של שוק בשבילי; הרי כך נראות מדונות מתקופת הרנסנס.

"חסרי הבינה האומרים ש[מיכלאנג'לו] עשה את גבירתנו צעירה מדי, אינם חשים ואינם יודעים שאצל בתולות טהורות נשמרת ארשת-הפנים בלא כל פגם, בניגוד לארשת הפנים של מיוסרים כדוגמת ישו." כתב היסטוריון האמנות הרנסנסי ג'ורג'ו ואסרי על הפייטה של מיכלאנג'לו. אבל ההיפוך העקשני הזה מלווה את תולדות האמנות: אימהות-ילדות עם בניהן הבוגרים חרושי הייסורים.

מדונה, פיליפו ליפי, המאה ה15. זה גורם לי לחשוב מחדש גם על הדוגמניות הילדות הניבטות מכל עבר.

מדונה, פיליפו ליפי, המאה ה15. זה גורם לי לחשוב מחדש גם על הדוגמניות הילדות הניבטות מכל עבר.

*

משחקי ילדים, פיטר ברויגל

משחקי ילדים, פיטר ברויגל

אז מה ההבדל בעצם, בין זה לבין מופע סיום בבית ספר? (חקר אותי אורח יקר בארוחת יום ששי). ובכן:

הילדים של "כי מה" לא בדיוק "רוקדים" או "מציגים" אלא מבצעים פעולות שונות: למשל – חולצים את נעליהם, קושרים את שרוכיהן ומנסים להטיל אותן אל חבל שנמתח לאורך הבמה, או מתעסקים בניידים שלהם, או נושפים בועות סבון, וכן הלאה, במין הכלאה משונה בין גרסה מינימליסטית ועכשווית של "משחקי ילדים" של ברויגל, לאמנות המיצג.

נזכרתי ב"פסטיבל המחול" הקונספטואלי של יוקו אונו (1967), שבו קיבלו המשתתפים גלויה אחת בכל יום עם הנחיה לפעולה. למשל ביום הראשון: "לנשום". ביום השני: "לנשום ביחד", וכן הלאה.

יוקו אונו, היום השמיני מתוך

יוקו אונו, הנחיות ליום השמיני מתוך שלושה עשר ימי "פסטיבל מחול עשה-זאת-בעצמך" (1967). לספור את העננים ולתת להם שמות.

*
ב"האחר: אוריינטליזם קולוניאליזם וספרות ילדים" (המאמר המרתק ביותר שקראתי על ילדוּת בשנים האחרונות), מעתיק פרי נודלמן פסקאות שלמות מ"אוריינטליזם" מחקרו המבריק של אדוארד סעיד על הגישות האירופאיות לערבים ואסייתים, ומחליף את המילים המתייחסות למזרח בביטויים המתייחסים למוסדות של ילדוּת. נודלמן מראה (אני מפשטת לצורכי הפוסט) איך כמו שהמערב הכתיב דימוי למזרח כדי לשלוט בו, כך המבוגרים מכתיבים לילדים מה זו "ילדות" כדי לשלוט בהם.

גרנות ורומנו מנסים לנטרל את השליטה הזאת; לא במקרה הם קוראים לילדים "אנשים קטנים". אבל גם הם מועדים קצת לפח היפיוף; אמנם ויתרו על תפאורה, אבל את התאורה הם קצת "מרחו": במקום אור מלא ו/או תאורה "בדרך אגב" של פנסי טלפונים (שאמנם נדלקים במהלך המופע ומתפקדים כעין צביר כוכבים), הם והתאורן (המחונן בדרך כלל והמבין באמנות!) עומר שיזף, קצת התפתו למתיקותם של הילדים וגנבו לתאורת תיאטרון שמצעפת את האדג' המיצגי. זה היה יכול להיות מוצדק כחריגה, למשל בסצנה הקונקרטית-פיוטית שבה שמי הבמה מתמלאים בריבוא בועות סבון והילדים עומדים ביניהם ותוקעים במקהלה של צפצפות נייר. אבל ככלל זה מכרסם בעבודה; זאת לא רק שאלה אסתטית אלא אתית. וזה מתחבר לתחושת ההחמצה מסוימת שלוותה את הצפייה. הבחירה בילדים מפתיעה ורעננה אבל בתוצאה יש משהו בטוח ונוח ופשוט מדי (במובן "לא מספיק מעניין"). ואולי זה לא יכול להיות אחרת כי צריך לשמור על הילדים; אולי הבחירה המבטיחה התבררה בדיעבד כממלכדת ועל כל פנים בולמת תעוזה. (את שעה עם עם אוכלי כל של רומנו וגרנות מאד מאד אהבתי).

ורציתי גם לכתוב על שם העבודה אבל צריך לעצור מתישהו.

*

ויליאם הולמן האנט, הגבירה משאלוט, סביבות 1900 (שפע דוגמאות לשיער פרה-רפאליטי כאן==)

ויליאם הולמן האנט, הגבירה משאלוט, סביבות 1900 (עוד שלל דוגמאות לשיער פרה-רפאליטי כאן)

ענת גריגוריו ותמר לם ב

ענת גריגוריו ותמר לם ב"חיות על הסף" מאת ענת גריגוריו, הרמת מסך 2014 צילם גדי דגון

"חיות על הסף", ענת גריגוריו

שתי נשים עם שיער פרה-רפאליטי (ראו בתמונה למעלה), חסרות פנים רוב הזמן, בגלל השיער המשתלשל על פניהן בזמן שהן מנערות ומטלטלות ומרעידות ומנשימות אותו. והרעד הזה מתפשט ומכייל מחדש את התנועה של כל הגוף; איברים כמו יד או רגל מאבדים את התנועה המובחנת האינדיבידואלית, ורק מגיבים לרטט וטלטול כמו קווצות שיער, וקצת אחר כך כשהרקדניות מתחברות ונכרכות זו בזו, גפיהן מתערבבים כמו תלתלים.

השיער הוא המפתח והתשתית הפורמליסטית של "חיות על הסף" (וב"תשתית" אני לא מתכוונת לנקודת המוצא של היצירה כמו אל השלד שמחזיק אותה בדיעבד). הפורמליזם הזה נמצא במתח עם "המצב הפיזי-נפשי המבעבע" שאותו חוקרת ענת גרגוריו על פי התוכנייה, ועם הליריות הפרה-רפאליטית והסימבוליות העדינה-מוזרה-מורבידית שמסתננת לתוך העבודה.

יש משהו צמחי-על-סף-החי בשתי נשים האלה, לעיתים מקונן, לרגעים אורגזמטי, לעיתים מטשטש קווי מתאר. ולרגעים (הבזקים קצרים אבל מובהקים) יש משהו טרולי ברקדניות, שאיפשר לי לנשום חיוך בתוך הרגש המבעבע והממסמס.

בובות טרול

בובות טרול

גוסטב קלימט (1907), אותה תקופה כמו הפרה רפאליטים. התלבושות של

גוסטב קלימט (1907), אותה תקופה כמו הפרה רפאליטים. התלבושות של "חיות על הסף" הן מעין שמלות דקיקות ורחבות בנוסח הסיקסטיז עם הדפס עדין וסבוך כמו אצל קלימט.

*
אני לא קוראת טקסטים לפני המופע. זה יכול (כמו במקרה שלמעלה) לצמצם את חופש הצפייה, ולפעמים כמו במקרה שלמטה, זה פשוט מטעה.

"הטבע טובע" של תמי ליבוביץ מתואר כמחקר ואירגון מחדש של "דימויים איקוניים מתוך פיסות היסטריה והיסטוריה". בפועל זה נשמע כמו הסבר שנכפה על עבודה, שהמהות הטבעית שלה היא של שירבוט וחלום בהקיץ. הבמה של ליבוביץ' הזכירה לי דף שמקשקשים עליו בהיסח דעת בזמן שמדברים בטלפון או מקשיבים להרצאה. ואני אומרת את זה באופן לגמרי תיאורי ולא שיפוטי; הרי יש איכות מיוחדת משוחררת במרחב התודעתי המגובב הדומה יותר למחסן ולאחורי קלעים מאשר לקדמת הבמה. אפילו הדיוקן הסמכותי של פרויד נראה כמו תמונה שנתחבה לירכתי המחסן או כשירבוט, בייחוד ברגעים בהם הוסע ממקום למקום על ידי רקדנית שרק רגליה מציצות מתחתיו כמין המשך היברידי וקצת קומי לטורסו הפטריארכלי.

מתוך

מתוך "הטבע טובע" מאת תמי ליבוביץ', הרמת מסך 2014 צילם גדי דגון

*

ואצלב ניז'ינסקי ב

ואצלב ניז'ינסקי ב"אחרי הצהריים של פאון" (1912) מוסיקה, קלוד דבוסי, עיצוב במה ליאון בקסט

בשתיים מן העבודות צצה באופן מפתיע רוח הרפאים של "אחרי צהריים של פאון" (בתמונה למעלה). ואצלב ניז'ינסקי שיצר את הבלט גם רקד את תפקיד הפאון (אל יער משני מהמיתולוגיה הרומית) שמפתיע קבוצת נמפות. הן נסות מפניו ואחת מהן שומטת את צעיפה. בסוף הבלט פורש הפאון את הצעיף ומשתרע עליו בתנועת אגן יחידה ומרומזת של אוננות. זה חולל שערוריה גדולה בבכורה ב1912. אני מודה שתמיד גיחכתי על השערוריה, עד שלילך ליבנה הקרינה את הרגע בלופ על אחד מקירות המופע שלה.

שלוש הגרציות, אנטוניו קנובה, 1817 - ברבים מן הייצוגים של שלוש הגרציות הן מצוידות בצעיפים שנועדו לכסות טפח ולגלות טפחיים.

שלוש הגרציות, אנטוניו קנובה, 1817 – ברבים מן הייצוגים של שלוש הגרציות הן מצוידות בצעיפים שנועדו לכסות טפח ולגלות טפחיים.

THE RE-BIRTH הוא מעין הפנינג, שבו מנסה לילך ליבנה בעזרת שלוש רקדניות להוליד את הגוף הנשי מחדש, נקי מפורנוגרפיה. זה מבוצע בעירום חלקי ומלא, צבוע בצבעים "עליזים" ומרוח בווזלין שאליו מודבקות תמונות של וגינות. ארבע הנשים הן בין השאר גירסה מעודכנת של שלוש הגרציות, חבורת הנשים הקבועה של האמנות המערבית, כולל הצעיפים המגלים טפחיים (ראו בתמונה למעלה).

תמונה ריקוד הנמפות מתוך

תמונה ריקוד הנמפות מתוך "אחרי הצהריים של פאון" (1912), כוריאוגרפיה, ואצלב ניז'ינסקי, מוסיקה, קלוד דבוסי, עיצוב במה ליאון בקסט

כשלילך ליבנה מקרינה בלופ את התנועה האחרונה של הפאון, הוא הופכת אותו לסוטה שמאונן במרחב הציבורי, ואת הרקדניות לנימפות של ניז'ינסקי. והרקדניות של THE RE-BIRTH אמנם מצוידות  בצעיפים המשמשים ללבוש שאינו לבוש, שרק מדגיש את העירום (כמו אצל הגרציות) או כמגבות, אחרי שהן משתכשכות בבריכה המתנפחת, שגרמה לי לפחות, לחשוב על בובות מין.

המופע כולל רגעים של דיבור ישיר עם הקהל, משחקי גוף ומחשבה, וקטעי מחול שמילון התנועות שלהם לקוח מדימויים פורנוגרפיים פופולריים ואמנותיים.

קטעי המחול ממזגים בין מעגל העירום הצבעוני המלא שמחה של מאטיס (ושמא גם הוא במחפצנים ובמחללים? לא אצלי) לבין תנוחות/תנועות מדימויים פופלריים ואמנותיים כמו הדימוי של ננסי ספרו משמאל (ספרו היא חלק רשמי מהמופע, המאטיס סופח על ידי המחשבות שלי).

קטעי המחול ממזגים בין מעגל העירום הצבעוני המלא שמחה של מאטיס (ושמא גם הוא במחפצנים ובמחללים? לא אצלי) לבין תנוחות/תנועות מדימויים פופלריים ואמנותיים כמו הדימוי של ננסי ספרו משמאל (ספרו היא חלק רשמי מהמופע, המאטיס סופח על ידי המחשבות שלי).

THE RE-BIRTH היא עבודה מגויסת עם אג'נדה ישירה, עניין לא פשוט בשבילי (כמי שסבלה קשות מדיכוי אידאולוגי – כשאומרים לי מה לחשוב אני קודם כל מתנגדת). סמוך מאד לפתיחה מתבקשים כל הנוכחים לדמיין בעיניים פקוחות שהם חסרי גוף. זה נגע לי בעצב חשוף. הלא הגוף, כך הרגשתי תמיד, מילדות, הוא המקום שבו קורית הנפש. ופתאום הכעס הזה על הגוף שהופקע וזוהם על ידי המבט, התשוקה להעלים אותו, הנחישות, הכאב, המצוקה. מבחינה זו אגב, הרגשתי פער בין ליבנה לרעותיה. שלושתן פעלו באומץ ובמחויבות, אבל בלי הדחיפות של ליבנה, בלי הבערה. זה גרם (אצלי לפחות) לתחושה מסחררת של חוסר איזון.

ובשורה התחתונה – אני חושבת שזה הצליח. לפחות לרגע, הגוף של ליבנה נולד מחדש כמחשבה. אבל אני מודה שגם התגעגעתי לפיוט ולמסתורין של אז.

[עוד באותם עניינים: בגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו, וגם הכאב הגדול של אנבל צ'ונג (זה החלק הראשון ויש גם שני), וגם סינדי שרמן, ופינה באוש – אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף, וגם בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן.]

*

גם בפתח "האקט" של עדו פדר צץ הפאון של ניז'ינסקי בגילומו של שחר בנימיני ("אל מחול צעיר… מן האמנות וכלוא בדימוי" כך הוא מתואר בתוכנייה). הוא רוקד וריאציה קצת אפליפטית של הכוריאוגרפיה המקורית, על רצועת הבמה הצרה שלפני המסך הסגור. זה מרחב מושלם בשבילו כי המילון התנועתי של ניז'ינסקי שמושפע מציורי כדים יווניים הוא לגמרי שטוח ופרונטלי. בשלב מסוים המסך נפתח קמעא, חלק מן ההתרחשות מוסתר. ואז, אחרי הפתיחה המסתורית המצחיקה והמעוררת מחשבה, העבודה מתמלאת במין קוצר רוח, נוטשת את השיחה המעניינת עם המרחב ועם העבר, וקופצת מדבר לדבר בניסיון להדגים את הרעיון העומד בבסיסה (מתחים מתהפכים בין האל מן האמנות לסקייטר מרדן המבקש לפרוץ גבולות ולהיות לאמן). חבל. ועדיין מעניין איך הגבר הפורנוגרפי של עבודה אחת הופך באחרת לאל מחול צעיר שכלוא בדימוי. וגם כאן בעיר האושר חוזר וצץ הפאון, כל פעם בגלגול אחר, למשל ברשומון של קורסאווה (או במקרה יותר צפוי, בפוסט על איור וכוריאוגרפיה).

*

מקס ארנסט

מקס ארנסט

מרב כהן ב

מרב כהן ב"באגים", הרמת מסך 2014 צילם גדי דגון

את "באגים" של מרב כהן לא אהבתי. כובד הראש היצוק שלה היה מרתיע ומיושן. אפילו רגע מקס-ארנסטי של אישה בלי ראש מדפדפת בספר (אניח לכם לדמיין איך זה) נותר צחיח בלי הומור ו/או פיוט. ועכשיו כשאני חושבת על זה, לא סתם נזכרתי במקס ארנסט. יש לא מעט רגעים של ראשים מחוקים או מוחלפים בחפצים בעבודה – ראש חולצה, מסכת תרמיל גב… כמו ברומן הקולאז'י של ארנסט La Femme 100 Tetes – משחק מילים שיכול להישמע כאישה בלי ראש (או בלי ראשים) / אשת מאה הראשים (ועוד כהנה אפשרויות). אולי מפגש עם ארנסט היה יכול לשחרר את העבודה? ואולי לא. הנה עוד אחד:

מקס ארנסט

מקס ארנסט

*
התכוונתי לכתוב על כל העבודות שראיתי, אבל זהו. נגמר לי הכוח (וגם לכם מן הסתם).

על "תיכף אשוב" של איריס ארז אולי עוד אכתוב בפעם אחרת. זאת פשוט עבודת מחול עכשווית ומשובחת. מודעת לעצמה ללא ציניות או התחכמות, אנושית ללא טיפת סנטימנטליות, נבונה, יומיומית, מחוייכת, וגם פיוטית, בזכות עבודת המדיה של דניאל לנדאו והתאורה היפהפייה והמדויקת של עומר שיזף.

*

איציק ג'ולי נבחר להיות המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל. אם לשפוט לפי הרמת מסך יש סיכוי שהוא יציל את הפסטיבל המסויד הזה. בהצלחה.

*

עוד על מחול בעיר האושר

על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק

על אוהבים אש של יסמין גודר

חוג ריקודי פינה באוש (דווקא זה מכל מה שכתבתי עליה, אולי מישהו סוף סוף ירים את הכפפה)

פעמיים דירת שני חדרים

על שעה עם אוכלי כל

ועוד

*

Read Full Post »

זה החלק השלישי בסיפורה של מרי דה מורגן "זרעי האהבה". מומלץ להתחיל מהתחלה.
לחלק הראשון
לחלק השני

*

באותו בוקר, כשרכב בן המלך לציד, הוא עצר בדלת הבקתה ובקש מבלנשליס כוס מים. זו היתה הפעם הראשונה שבה פנה אליה ולבה התפעם באושר. בלילה כשבדקה את העציץ שלה, גילתה נבט זעיר מבצבץ מן האדמה.

ולמחרת כשחצה את הגשר, שוב עצר הנסיך בדלת הבקתה, כל יום עצר ודיבר עם בלנשליס וכל יום בילה יותר ויותר בחברתה. ובינתים צמח לו העציץ וגדל ובלנשליס ראתה שזה עץ שושן מכוסה בניצנים זעירים.

ערב אחד, כשהנסיך חזר מהציד, הוא נכנס עם בלנשליס לבקתה ובקש את ידה, ואמר לה שיום אחד יהיה מלך וגם היא תהיה מלכה.

בלנשליס התייפחה מרוב אושר; וכשניגשה לעציץ שלה גילתה שאחד הניצנים נפתח לשושנה לבנה נהדרת שריחה מילא את החדר.

וכך נישאה בלנשליס לבן המלך והשמחה היתה רבה. כל הארץ הוארה לכבוד החתונה; גבירות מעודנות שירתו את בלנשליס, תכשיטים יפהפיים הועתרו עליה ושמלות יפות נתפרו לה; אבל היא עדיין הוקירה את העציץ עם עץ השושן שלה יותר מכל, והעץ אמנם גדל וגדל והפך יפה יותר מיום ליום כששושנים חדשות פרחו.

ואילו זאיר התקנאה מרות בבלנשליס שתזכה במלוכה, ואף שבלנשליס היתה מאד חביבה אליה ונתנה לה מתנות יפות, והזמינה אותה לגור בארמון, זאיר בכל זאת שנאה אותה. יומם ולילה חשבה איך תוכל לפגוע בה, ובכל פעם שראתה כמה מאושרת בלנשליס וכמה היא אהובה על ידי בעלה, גברה שנאתה עוד יותר. וכך עברו הימים. השושן של בלנשליס הפך לעץ גדול והיא נטעה אותו בגן הארמון, מתחת לחלון חדר השינה שלה כדי שתוכל לראותו בבוקר ברגע שתפקח את עיניה. כל בנות הלוויה ידעו שזה המקום החביב על הנסיכה בלנשליס. שם, בגן הארמון, ליד עץ השושן היפהפה שלה, היתה יושבת במשך שעות, מביטה בפרחיו ושואפת את ריחם. היא לא הרשתה לאיש לקטוף אותם, והיתה משקה את העץ במו ידיה. כל בוקר היתה ממהרת אל העץ, פולה את החרקים מענפיו ומסירה את העלים המתים. לפעמים, כשאיש לא ראה, היתה מצמידה את שפתיה לשושניו; וזאיר שעקבה אחריה בחשאי תהתה למה בלנשליס כל כך אוהבת את העץ.

עץ החיים, גוסטב קלימט

כעבור זמן נולד לבלנשליס ילד קטן, יורש עצר. היא היתה אפילו יותר מאושרת מקודם ובעלה אהב אותה אפילו יותר. הפעמונים צלצלו לכבוד הולדת הנסיך, השמחה היתה רבה, ועץ השושן צמח מהר כל כך שכשבלנשליס יצאה לגן עם תינוקהּ, היא כבר יכלה לעמוד בצלו.

"את אישה מאושרת מאד, הדודנית בלנשליס," אמרה זאיר שהגיחה מאחוריה בזמן שעמדה מתחת לעץ.

"אני באמת מאושרת," אמרה בלנשליס והביטה בתינוק. "ואני מקווה דודנית זאיר היקרה, שגם את תהיי מאושרת כמוני."

"זה לא יקרה," אמרה זאיר, "כי את תהיי מלכה יום אחד, ואני לא."

"אני לא מאושרת בגלל שאני עומדת להיות מלכה," אמרה בלנשליס, "אלא בגלל שאני אוהבת את בעלי ואת התינוק שלי בכל לבי."

"ומלבד בעלך והתינוק, את מי את הכי אוהבת?" שאלה זאיר.

"מיד אחריהם אני הכי אוהבת את עץ השושן שלי," אמרה בלנשליס, והיא צחקה וכרכה את זרועותיה על גזעו.

"ואם העץ ימות, את תהיי מאד עצובה, הדודנית בלנשליס?" שאלה זאיר ועיניה נצצו בלהיטות.

"כן, אם העץ שלי ימות זה ישבור את לבי, אני חושבת," אמרה בלנשליס והחווירה מעצם המחשבה.

מאותו יום לא חשבה זאיר על דבר, מלבד איך להרוג את העץ הכֹּה אהוב על דודניתה. ראשית תלשה את עליו וקצצה את ענפיו, אבל עלים חדשים התלבלבו במקום הקודמים והענפים הכרותים התחדשו והסתעפו. אז לקחה זאיר סכין חדה ונעצה אותה בגזע וקילפה אותו עד שדימם. אבל החתך התאחה עד מהרה, הקליפה התחדשה והעץ נראה יפה יותר מקודם. מה שלא ניסתה העץ רק גדל וגדל, היא לא הצליחה לפגוע בו.

(סוף החלק השלישי)

*

וכמה הערות

בלנשליס מתבשמת באהבתה, פשוטו כמשמעו. היא מבלה עם העץ יותר מאשר עם המלך. היא מנשקת ומחבקת ומלטפת אותו ומלבבת אותו במבטיה כאילו היה האהוב. יש בזה משהו מטריד. לא?

זאיר לעומתה, אינה מעוניינת באהבה או במשפחה. היא רוצה כבוד ועוצמה והיא כועסת כשהם לא נופלים בחלקה; כועסת-אש, לא כעס קטן וחמוד (שרק מגדיל את יופיה, כמו שהיו כותבים פעם בסיפורים). פעם קראתי פרשנות פמיניסטית לסיפור סינדרלה. הכותבת הגנה על האחיות הרעות. גם הן רצו להתחתן עם נסיך, אפילו שהיו להן רגליים גדולות. זה הצחיק אותי. לא יכולתי להזדהות עם האחיות של סינדרלה. אבל הגיבורות הרעות של דה מורגן מעוררות בי אהדה. הכעס שלהן מזכיר לי את הכעס שלי כשהייתי ילדה. יש משהו אפל ודחוס בכעס של דה מורגן, אבל גם מפתיע ואותנטי ומשחרר. ובד בבד הוא מגיע קצת באיחור. הוא מלבה דברים שכבר עבר זמנם ומאיים על השלווה שהשגתי.

"ומלבד בעלך ובנך," חוקרת זאיר, "את מי את הכי אוהבת?"
"את עץ השושן שלי," עונה בלנשליס העיוורת, התמימה.
"ואם העץ ימות, את תהיי מאד אומללה?" ממשיכה זאיר ושואלת לחרדת הקורא הגדול והקטן.
המתח ההיצ'קוקי בעיצומו בגלל האותיות הקטנות של חוזה הכישוף. הקורא יודע מה מוטל על הכף, ואצל מרי דה מורגן אין ערבויות; זה יכול להיגמר באושר וגם בהפך הגמור. ובינתיים הכל מלא חיים, רוחש אפשרויות.

אמצע הסיפור זו הטריטוריה של דה מורגן. מאוחר יותר לקראת הסוף, היא קצת מאבדת עניין. היא כותבת סופים כמו פקיד, מצוות אנשים מלומדה. היא לא אוהבת לסגור את השערים של הסיפור; טוב או רע – היא כאילו מתאכזבת ממה שיצא, לא לזה קוותה. לְמה כן? היא לא יודעת. היא לא כותבת מתוך אג'נדה אלא מתוך מצוקה ודחיפות, זה המקור לאינטנסיביות שלה. היא באמת לכודה ונחנקת וחייבת מוצא.
אבל בינתיים אנחנו עדיין רחוקים מהסוף של "זרעי האהבה".

עץ שושן

והעצים, הו העצים! עץ השושן של זרעי האהבה, והעצים של עץ השיער: עץ הדובדבן שהופך לראי מכושף, ועץ הזירבל (בפוסט הזה יש כמה תמונות מיתיות של עצים), ועץ השיער, העץ המדבר של ננינה, אם להזכיר את אלה שכבר הופיעו פה. אני הכי אוהבת עצים ואני לא מכירה שום סופר עם חורשה כמו של מרי דה מורגן.

איור של אוליב קוקרל לסיפור עץ נוסף של מרי דה מורגן, "הבריכה והעץ".

***

Read Full Post »

יש בדיקות רפואיות שבהן מחדירים מצלמות זעירות לתוך הגוף. "עץ השיער" של מרי דה מורגן הוא כמו מצלמה זעירה שהוחדרה לתוך איבר של הנפש. התעללות, מיניות, חוסר אונים, כזב, קנאה, וקסמי ריפוי וצמיחה לכודים בדימויים עזים ומסתוריים ארוגים משיער, עצים, אברי גוף, ציפורים, מים ואור.

תרגמתי את הסיפור לכבוד יום הולדתי, והוא יתפרסם כאן במשך 6 ימים, כל ערב חלק, ואחר כך אכתוב עליו כמה דברים.

לחלק הראשון של עץ השיער

*

עץ השיער מאת מרי דה מורגן (חלק שני)

תרגום: מרית בן ישראל

.

המלך לא התמהמה. הוא זימן את שריו וסיפר להם את חלומה של המלכה. פרס של מאה אלף לירות הובטח למי שיביא למלכה זרעים מעץ השיער, או ימסור, לכל הפחות, מידע שיביא לאיתורו – כך קרא הכרוז שנשלח להפיץ את הבשורה. מודעות ענק נתלו בכל רחבי הממלכה. העץ המסתורי הפך לשיחת היום. כולם תהו היכן הוא צומח כי כולם השתוקקו לזכות בפרס, ובו בזמן הם התקשו להאמין שהעץ הנפלא גדל בגבולות הממלכה.

והנה קרה שמלח עני בשם רופרט נתקל באחת מכרזות הפרס. רופרט היה צעיר וחזק אך יתום מאם ומאב, לא היו לו אחים או אחיות והוא היה כל כך בודד שלא היה איכפת לו מה יעלה בגורלו.

כשקרא על הפרס הגדול שהוקצב לכל מי שיביא חדשות מעץ השיער, מיד שאל את עצמו איפה גדל עץ השיער והאם יוכל למצוא אותו.

"מאה אלף לירות זה סכום גדול מאד," הוא אמר לעצמו. "וגם אני יכול לזכות בו כמו כל אחד אחר. למה שלא אצא לחפש את העץ. נכון שיש כאן הימור, אבל אולי יהיה לי מזל."

הוא ארז כמה דברים והפליג בסירה קטנה הרחק צפונה; שם, כפי שזכר, שוכנת ארץ זרה ומוזרה שבה החיות דוברות כגברים וכנשים, ולצמחים יש זרועות ועיניים; והוא אמר לעצמו שאֵיפֹה אם לא שם, צומח העץ המופלא.

ובינתיים, יצאו מחצית מצעירי הממלכה למרדף אחרי עץ השיער ואחרי הפרס הגדול. הם פנו מזרחה, הם פנו מערבה, הם פנו צפונה, הם פנו דרומה; הם חיפשו בכל מקום ובכל ארץ אפשרית. כמה מהם התעייפו עד מהרה ושבו על עקבותיהם בטענה שהעץ לא קיים. אחרים המשיכו הלאה ושאלו כל אדם שבו פגשו אם שמע על עץ השיער ואם ראה אותו, ואף שלא מצאו כל זכר לעץ לא ויתרו ולא חזרו הביתה בידיים ריקות, אלא המשיכו הלאה והלאה. וכך נקפו החודשים וראשה של המלכה נותר חשוף.

כדי שהוד מלכותה לא תושפל למראה שערן של נשים אחרות בזמן ששלה אבד, צווה המלך על כל הנשים לחבוש כיפות קטנות שהשתפלו על מצחן; איש לא חיבב את הכיפות האלה, הכול סברו שהן מכוערות להפליא, ולפיכך השתוקקו גם הגבירות האחרות, כמעט כמו המלכה עצמה, שעץ השיער יימצא במהרה וששערה ישוב ויצמח.

למעלה: תחתית של דף מתוך הספר ההוא שעשיתי בגיל 19 (אפשר ללחוץ להגדלה). בעיבוד של יצחק לבנון הוחלפו הכיפות המשתפלות בכובעים מכוערים שהנשים הוכרחו ללבוש. החלק הזה של הסיפור עורר בי את הצד היהודי, אפילו האיור נראה לי כמו דף של תלמוד, וכך כתבתי בסגנוני המסולסל דאז: "וכל נשות הממלכה חבשו כובעים מכוערים ומהודקים ומעוקמים נורא להסתיר את שערן הנפלא [קצת כמו נסיכות של עור צפרדע] והמראה היה דומה למה שרואים בקו 1 כשנוסעים לכותל, אבל שם הנשים בכלל לא מבינות למה זה עצוב, והנשים של אגדת עץ השיער בכו והרגישו רע ועצוב, וכל האנשים במדינה ובמיוחד האוהבים שהסירו בחדרי חדרים [כמו האנוסים של ספרד] את המצנפות הכעורות מראשי אהובותיהן… וגו'."
סגנון הקווקווים בהשראת תחריטים, כמו תופר את הדמויות אל הדף.

*

ובאשר לרופרט, הוא הפליג והפליג צפונה עד שהרגיש שהוא מתקרב לארץ המכושפת שעליה שמע. ימים רבים לא ראה יבשה, והנה הבחין פתאום באי קטן ובודד בלב ים. האי לא הצמיח עשב או פרחים, רק שלושה עצים ניצבו בטבורו: האחד נראה כמו עץ אגוז רגיל, רק שהאגוזים שצמחו עליו היו אדומים ונוצצים. על ענפיו של העץ השני צמחו אבנים טובות מכל הסוגים, אבני אודם, ברקת, פנינים ויהלומים; אבל המוזר מכול היה העץ השלישי; ענפיו חשׂוּכי-העלים הבריקו כמו נחושת ממורטת. למעלה, בדיוק במרכז העץ, צמח לו תרמיל עצום שהצביע לעבר השמיים. יותר מכל דמה התרמיל לתוף כביר עשוי מנחושת קלל.

עץ מצרי מניק. לדה מורגן יש חיבור מאד עמוק לעצים. היא כתבה חורש שלם ופלאי (וגם בשבילי עצים שניים רק לבני אדם ולא בפער גדול. אולי הגיע הזמן לערוך את" רשימת העצים").

רופרט גרר את סירתו אל החוף וקפץ ליבשה. הוא מילא את כיסיו באבנים יקרות ובאגוזים אדומים, ועמד איזה זמן מול התרמיל הענקי, תוהה מה אצור בתוכו. עודו מתבונן נשמע רעם מחריש אוזנים, האוויר הזדעזע כשהתרמיל נבקע לשניים ותריסר אגוזים עגולים זהובים ומבריקים נשרו לאדמה. ובאותו רגע ממש, קמל העץ כולו כאילו הוכה בברק וענפי הנחושת צנחו ממנו.

רופרט נבהל מן הרעש וכבש את פניו בקרקע, אבל כשחזר השקט התרומם בזהירות ובחן את האגוזים החדשים. הם היו כל כך יפים וזוהרים שהחליט לקחת אותם למזכרת. הוא הניח אותם לצדו על מושב הסירה. כשעזב את האי כבר היה ברור שהוא מתקרב לארץ הפלאות, בגלל הדגים שלא ברחו מן הסירה אלא השתרכו בעקבותיה בשובל ארוך, וכשרופרט השליך את חכתו הם לא נגסו בפיתיון, רק התקבצו לרגע סביב הקרס והתפזרו בצחקוקים חרישיים מלאי בוז. רופרט עדיין בהה בהם, מבולבל עד עומק נשמתו, והנה נשמע משק כנפיים ונשר גדול וצהוב הופיע מעל לראשו. הנשר חג מסביב לסירה ולבסוף נחת על חרטומה והתבונן במלח בסקרנות.

גוסטב קלימט, דג זהב, 1901

"האם אלה אגוזים שאני רואה בכיסך?" שאל הנשר כעבור כמה דקות.

"כן," אמר רופרט, ותוך כדי דיבור חפן כמה מהאגוזים האדומים והושיט אותם לציפור.

"קודם עליך לקלוף אותם," אמר הנשר.

רופרט ציית, חושש לסרב, זוכר את העונש הנורא שהוטל על המלכה בעוון חוסר נימוס לציפור. הנשר לעס את האגוזים ולבסוף אמר:

"לאן פניך?"

והמלח סיפר לו בתשובה, על גסותה של המלכה ועל נקמנותו של הנשר שהשמיד את שערה.

"אני יודע, זה הייתי אני," גיחך הציפור. "תן לי עוד כמה אגוזים."

רופרט ציית והמשיך וסיפר לציפור את חלומה המוזר של המלכה ואת כל מה שהתרחש בעקבותיו, איך המלך הציע פרס למי שימצא את עץ השיער, ואיך הוא עצמו יצא לחפש את העץ הנהדר.

"אתה לא תמצא אותו כל כך מהר, אם אתה שואל אותי," אמר הציפור בפה מלא אגוזים. "אם המלכה תחכה עד שתמצא את העץ, היא תצטרך להסתדר בלי שיער כמעט עד יום מותה. אני מתאר לעצמי שעכשיו היא מתחרטת על חוסר הנימוס שגילתה." עודו מדבר, הבחין הנשר באגוזים האחרים, הזהובים, המוטלים על המושב. הוא עט עליהם בצרחה אבל רופרט היה זריז ממנו; הוא תחב את האגוזים לצרורו והרחיק אותו מן הציפור.

"מה זה היה?" נאנק הציפור. "איפה השגת את האגוזים האלה? דבֵּר מייד."

"הם היו," אמר רופרט ולפת את הצרור ביתר שאת, "בתוך התרמיל היחיד שצמח על עץ חסר עלים שענפיו כמו נוצקו מנחושת. העץ גדל על אי קטן לא הרחק מכאן." לשמע הדברים פלט הציפור קריאה חרישית. הוא קרטע לקצה הספסל ולטש עיניים זועמות וחמדניות ברופרט ובצרור הלפות בידיו. "אלה אם כן, אגוזיו של עץ הזירבל," אמר לבסוף; "והתרמיל נפתח דווקא כשלא הייתי שם. במשך אלפיים שנה המתנתי להבשלתו ועוד אלפיים שנה יחלפו עד שישוב ויבשיל. זהו עץ הזירבל החי היחיד בעולם ושום דבר אחר עלי אדמות לא ישווה לאגוזיו."

כשרופרט ראה את הנשר משתופף בפינת הספסל, ראשו מושפל ונוצותיו מזדקרות, וזכר את הנזק שגרם, התחשק לו להתנפל על היצור ולמלוק את ראשו אבל הוא התאפק ואמר:

"אתה יכול להזדקף. אלה האגוזים שלי ואני מתכוון לשמור עליהם; אבל אם תענה על שאלה או שתיים, אולי תזכה באחד."

לשמע הדברים זקף הנשר את קומתו, החליק את נוצותיו וסקר את רופרט בחשד.

"אתה טוען שאתה הוא הציפור שהעלים את שערה של המלכה. אם תאמר לי איך לרפא את הקללה אתן לך אגוז."

"מה!" קרא הציפור, וניער בכעס את כנפיו. "שאני אספר לך איך להחזיר למלכה את שערה? לעולם לא – גם אם לא אטעם עוד אגוז, כל ימי חיי."

"בסדר גמור," אמר רופרט. הוא הניח אגוז מוזהב בכף ידו ופשט אותה בהזמנה. "אמור לי רק לאיזה כיוון עלי לחתור כדי למצוא את הארץ שבה צומח עץ השיער, ואתן לך אגוז בתמורה."

הנשר היטה את ראשו והתבונן ברופרט בדממה, ופתאום התרומם בצווחה ונעלם עוד לפני שהמלח הבחין בתזוזה.

רופרט כעס בהתחלה, אבל כיוון שהציפור נעלם לא היה טעם לחשוב על כך, ובכל מקרה למד על ערכם של האגוזים המוזהבים. אם הנשר באמת חושק בהם, אולי הוא יחזור.

והוא צדק. כל היום וכל הלילה היטלטלה הסירה הקטנה בלב ים, אבל למחרת בבוקר, עם עלות השחר, הסתמן לו באופק פס מעורפל של יבשה, ובאותו רגע בדיוק נשמע משק כנפיים והנשר חזר ונחת על דופן הסירה.

רופרט המשיך בשלו, כאילו לא הבחין כלל בנוכחותו של האורח, ששבר לבסוף את השתיקה ב:

"האם אתה עדיין עומד מאחורי הצעתך? כי אני מוכן להראות לך את הכיוון תמורת אגוז זירבל."

המלח הוציא אגוז מכיסו ואמר:

"דבֵּר ואז תקבל."

"הגעת לארץ שבה צומח עץ השיער," אמר הציפור. "היא משתרעת לפניך. רבים מגיעים אליה ומעטים חוזרים."

"ולמה?" שאל רופרט ונתן לציפור את האגוז.

"למה?" חזר הציפור ותפס את האגוז במקורו. "נו, אתה כבר יודע היכן צומח העץ, את השאר תגלה במהרה…"

רופרט הרהר עוד קצת ואמר: "אם תגיד לי איך להגיע לעץ השיער ואיך לחזור משם בשלום, אתן לך ששה אגוזים שלמים בדרך חזרה. ואם תסרב אירה בך."

הציפור צחק בבוז. "לא תוכל לפגוע בי," אמר; "אתה מוזמן לנסות. לולא אגוזי הקסם שבכיסך, לא היית מגיע כל כך רחוק. רק פרי הזירבל מגן עליך מלחשי. אבל ייתכן שאמלא את בקשתך ואספר לך איך למצוא את עץ השיער, אם אמנם תבטיח לתת לי את האגוזים בשובך."

המלח שב והבטיח והציפור המשיך:

"כשתגיע ליבשה לך קדימה, לא חשוב מאיזו נקודה, לך ישר קדימה. אתה תגלה שכל בעלי החיים יכולים לדבר; אבל אני לא מציע לך לפתוח בשיחה. בייחוד עליך להיזהר מן הצמחים והפרחים; לכולם יש ידיים וזרועות והם ינסו לתפוס אותך, ואם במקרה יצליחו שום אגוז קסם לא יושיע אותך. אתה צריך לצעוד היישר קדימה עד שתגיע לחומה גבוהה שבה קבוע שער ברזל כבד ועליו כתוב:

רק מי שיודע יכול לעבור
רק מי שאין בו פחד יכול לדעת.

ואתה צריך לעמוד לפני השער ולומר:

אני יודע, אני יודע,
בפנים הרוח מתפרע,
בפנים המים זורמים.
אני יודע, אני יודע,
כך עץ השיער צומח,
בלילות ובימים.

ואז ייפתח השער, ומעבר לו תמצא את עץ השיער. את היתר תצטרך לגלות בעצמך. אני מלאתי את חלקי בהסכם, ואתה אל תשכח את שלך."

כשסיים את דבריו פרש הנשר את כנפיו ונעלם.

***

לפרק הבא של הסיפור

*

על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

פוסט שמתחיל במרי דה מורגן ומסתיים ברונית מטלון

*

עוד אגדה אמנותית מאותה תקופה: חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

ועוד מאותה תקופה, עם קסם קצת שונה טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי

*

*********************************************************************************
*********************************************************************************

ובלי שום קשר אבל חשוב מאד!

ספריית גן לוינסקי לקהילות הזרות בתל אביב זקוקה למתנדבים!
.

********************************************************************************
********************************************************************************

*

Read Full Post »

זהו הפרק השישי והאחרון במיני סדרה על דיוקנאות המפורסמים של אנני ליבוביץ'.

לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין- וופי גולדברג
לפרק החמישי – רוסו, גויה, קית' הרינג, טלפונים שבורים

אנחנו כמעט בסוף. הדימויים של ליבוביץ ישירים ובהירים אבל גם המבריקים שבהם הם לגמרי שטוחים, נטולי רגש, תת מודע, מתח, מסתורין (שכולם נמצאים למשל בדיוקן המצויר הזה). זה לגמרי פופ ארט כמובן, בזה התחלתי: אמנות שמנותקת מהמציאות ומכל המערך הרגשי שנלווה אליה וניזונה משכפולים ודימויים. ועם זאת, אחרי חשיפה ממושכת, נוצר חסך במורכבות וגעגוע לקצת פיוט. אז אני מסיימת דווקא בשניים כאלה.

1. מיק ג'אגר

אנני ליבוביץ' מיק ג'אגר

אגון שילה, 1890-1918

אגון שילה

אגון שילה

אגון שילה

מיק ג'אגר הוא אולי המצולם מס' 1 של אנני ליבוביץ'. ליבוביץ חזרה וצילמה אותו. בתמונה העליונה משתקפת פרסונת האגון שילה שלו, השדופה זוויתית, המיניות על גבול העווּת והקָצֶה, אנרגיית הסנה-שאיננו-אוכּל של הרוק (הנעורים, במקרה של שילה).

אבל הדיוקן האהוב על הצלמת הוא דווקא הדיוקן השקט והמאופק הזה:

אנני ליבוביץ', מיק ג'אגר במעלית 1975

ג'אגר לבוש בחלוק רחצה וחבוש במגבת. אין לו זרועות, בהמשך לנטייה הגרפית של ליבוביץ, לחסוך בפרטים ובאיברים לטובת צורות כמו הלולאות של חגורת החלוק. חסרון הזרועות מחזק את שלל המשולשים של הקומפוזיציה, שקודקודם במפתח החלוק, או אפילו בלולאה המרכזית. נקודת המגוז מצביעה כמו חץ על פרצופו של ג'אגר.

הדיוקן כולו מקיים מעין דבר והיפוכו: איזון (בזכות הסימטריה) בערבון מוגבל ועל חודו של שפיץ. לא משהו שאפשר לבנות עליו. יש מתח בין החיספוס של הרוק לאיכות הקלינית-סטרילית-גרפית של התפאורה והתלבושת. ג'אגר חצוי מאחור על ידי קיר המעלית, והאלמנט הבולט בפניו הן העיניים הכהות עם העיגולים השחורים שמהדהדים במנורות התקרה הלבנות (כמו כשנועצים מבט במשהו ופתאום רואים את התשליל שלו מרצד מול העיניים). דיוקן המעלית אינו מוחצן כמו ה"אגון שילה". יש מתח בין פני השטח לבין מה שמעבר, כלומר עומק.

*

2. ג'ון ויוקו

אנני ליבוביץ, ג'ון ויוקו 1980

על התמונה הזאת כבר כתבתי בהזדמנות אחרת, אבל בינתיים נצבר עוד קצת מידע, וכך או אחרת – זו התמונה המדויקת לסיום הסדרה. אז הנה הגרסה המעודכנת:
ליבוביץ טוענת שהיא בסך הכל התכוונה לשחזר את הנשיקה שעל עטיפת האלבום "Double Fantasy" מ1980. השאר פשוט קרה מעצמו.

עטיפת האלבום "Double Fantasy"

אבל במודע או לא – גוסטב קלימט הסתנן/השתלט על הדיוקן.

גוסטב קלימט 1862-1918 הנשיקה (פרט)

גוסטב קלימט, רישום (הירך העירומה)

גוסטב קלימט, הנשיקה

אנני ליבוביץ, ג'ון ויוקו

גם ב"נשיקה" של קלימט הנאהבים שוכבים ועומדים בו בזמן. גם אצלו הגבר נושק לאישה. פניו נמעכים אל פניה כמו פניו של לנון; "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני" כמו בשיר השירים. וגם בין שתי הקומפוזיציות יש זיקה, הרקע החום האחיד שעליו מונחים האוהבים כמו מגזרות מצועצעות מעט.

פניה של יוקו משובצים בזרועו של ג'ון כמו אבן יקרה. וכל אותה אורנמנטליות אַר-נוּבוֹ'אית של קווים זורמים ומתפנקים שליבוביץ אימצה בלי להעתיק: השיער, הזרועות, התנועה בין קפלי המכנסיים שלה לקפלי הירך שלו, וכרגיל היא השאירה את קצה המזרן והג'ינס של לנון כדי לשבש קצת את היִפיוף.

הכי אר נובו; קווים זורמים ומתפנקים (1)

הכי אר נובו; קווים זורמים ומתפנקים (2)

גוסטב קלימט, פרט מציור אחר (יש יותר מקבין של אימהוּת אצל ליבוביץ)

אנני ליבוביץ צילמה דיוקן פיוטי ורגשי; לנון הקופיף העירום נתלה על אונו העץ, נאחז בשערה-צמרתה. התמונה, כפי שהתברר בדיעבד, צולמה שעות אחדות לפני שלנון נרצח; הוא נראה כל כך פגיע ומתרפק, כאילו ידע שהמוות עומד להפריד. וכמו שכתב פעם בורחס "הזמן ההורס מבצרים מגביר את כוחם של שירים." וזה מה שקרה לצילום. הוא היה יפה מלכתחילה, והזמן הטעין אותו בתועפות של עצב וגעגועים.

אנני ליבוביץ', יוקו אונו 1981 – יוקו היא עדיין עץ בשביל ליבוביץ' גם בדיוקן הזה.

*

עוד על אר נובו ועוד הרבה אמנות חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

עוד על יוקו אונו – בגדי הכעס והאהבה – על Cut Piece של יוקו אונו

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

*

לפרקים הקודמים בסדרה:
לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין- וופי גולדברג
לפרק החמישי – רוסו, גויה, קית' הרינג, טלפונים שבורים

Read Full Post »

בפוסט הקודם כתבתי על עבודה שבה הזמינה יוקו אונו את הקהל לחתוך את בגדיה. ואחד המגיבים כתב:

"הבגדים זה לנון, שיוקו תאלץ כל הזמן בכוח להסיר כדי להיות עצמה, אבל להסיר בידיה אין ידיה נענות לה, ולכן תחפש את הציבור שיסיר ממנה בדרכו שלו את לנון שלו ושלה.
ואין זה פלא שבזקנתה תבקש כאילו בפעם האחרונה: תנו לי להיות אני, עצמי, עירומה, ללא שום כסות סינתטית."

בתשובה חשבתי על תמונת הזוגיות הזאת.

ג'ון ויוקו 1980, אנני ליבוביץ (זו גם תמונה של מדונה עם תינוק, אבל נתרכז בזוגיות הפעם.)

ובזמן שהסתכלתי איך לנון נאחז בשערה של אונו, ואיך פניה משובצים בזרועו כמו אבן יקרה, נזכרתי בכל מיני ציורים של גוסטב קלימט, שבהשראתם מן הסתם היא נוצרה. למשל בנשיקה של הזוג העטוף שלמטה.

גם בתמונה של קלימט הנאהבים שוכבים ועומדים בו בזמן. גם כאן הגבר נושק לאישה. פניו נמעכים אל פניה כמו פניו של לנון, אבל עיניה הן שעצומות בהתמכרות. הוא רוכן אליה ואוסף אותה בזרועותיו.
"שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני" כמו בשיר השירים.

וכל אותה אורנמנטליות אַר-נוּבוֹ'אית של קווים זורמים ומתפנקים שליבוביץ אימצה בלי להעתיק. והשאירה את קצה הג'ינס שפשט לנון כדי לשבש קצת את היִפיוף.

הנשיקה, גוסטב קלימט, 1908

וכך זה נראה מקרוב.

 או ברישום אחר של קלימט מאותה תקופה:

אחר כך נזכרתי בנשיקה הזאת שמונק צייר וצייר בעשרות וריאציות. גם עירומות לגמרי:

הנשיקה, אדוורד מונק, 1892

וגם לבושות.

הנאהבים של מונק תמיד חסרי פנים.
פרצופו של הגבר מספח את פניה של האישה המתרפקת כמו ב"תפוח זהב אהב את אוכלהו" (רביקוביץ).

וישנה גם האופציה המלבבת בקצה הפוסט הזה על הפמיניזם המפתיע של האחים גרים.

ואם נחזור ליוקו אונו. זה הפורטרט שלה שצילמה אנני ליבוביץ ב1981. התמונה קצת קטנה, אני יודעת, אבל אם תסתכלו תראו אותה, אישה עץ.

מה שמחזיר אותנו לקופיף העירום שתלוי עליה בפורטרט הזוגי.

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו

Read Full Post »