הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש.
רדאר האיברים שלי קלט אצבעות בסיפורי האחים גרים.
אני לא מדברת על איזכורים אגביים וסבירים של אצבעות – נניח סיפור שבו נאלצת הגיבורה לטוות עד שאצבעותיה זבות דם שמלכלך את הפלך, וכשהיא גוחנת לשטוף אותו הוא נשמט לבאר ומשם ממשיך הסיפור ("גברת הוּלֶה") ומתגלגל עד סופו המאושר.
אלא על השתהות על אצבע עד כדי ניתוקה הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתה.
אנסה לשרטט פה שבעה מופעי אצבעות, מן הריאליסטי (יחסית) אל הפנטסטי. יש לי אינטואיציה מסוימת לגבי פֶטיש האצבעות של האחים גרים, אבל עוד נראה לאן זה יוביל.
*
- הנזל והאצבע המזויפת
האצבע המפורסמת מכולן (שצצה כבר בשלהי הפוסט המבשר), היא האצבע המזויפת של הנזל מ"הנזל וגרטל". המכשפה מפטמת אותו, כזכור, ומכיוון שהיא כמעט עיוורת היא חייבת למשש כדי לבדוק אם השמין. היא מבקשת שיושיט לה אצבע והנזל מושיט לה עצם מבין סורגי כלובו.
ארתור רקהאם, הנזל וגרטל
האצבע-עצם הקטנה והמאוזנת שוברת את הקווים האנכיים של סורגי הכלוב. יש משהו לופת ברגע הזה, מצחיק ומבעית כאחת; זה תמיד מצחיק כשהחלש מערים על החזק אבל מה יקרה אם העצם תישמט ותסגיר את התחבולה?
זאת ועוד. הבחירה בעצם כתחליף לאצבע, מתקבלת על הדעת מבחינת הזמינות והמידות, אבל מבחינה מאגית זו סכנת נפשות; מדובר בסיפור שכולו זלילה: מן הציפורים שאוכלות את פירורי-סימני הדרך, דרך בית הלחם של המכשפה עם גג העוגה וחלונות הסוכר שהילדים מכרסמים, ועד לתנור המתחמם כדי לאפות את הנזל (אפילו בהערת הסיום של המספר יש משהו רצחני, "הנה אץ לו עכבר, מי שאותו יתפוס, יוכל להכין לו כיפת פרווה גדולה-גדולה").
כשהנזל מחליף את אצבעו בעצם, הוא מזמן לעצמו בלי משים, גורל דומה לגורלו של העוף שזלל. המאייר האלמוני של האיור הבא, ניסה להפעיל מאגיה נגדית כמדומה, ליצור הקבלה חדשה, בין אצבעה של המכשפה לעצם:
הנזל וגרטל
*
- האצבע כמפתח
ב"שבעת העורבים", גרסה אפלה ועזה של ברבורי הבר (עם קורטוב "שלגיה" וקמצוץ "כל מיני פרוות"), יוצאת נערה להציל את אחיה שהפכו לעורבים. היא לוקחת איתה "טבעת קטנה כמזכרת מהוריה, כיכר לחם קטנה לשבור רעבונה, כד מים קטן לשבור צמאונה, וכסא קטן להינפש מעייפותה."
אחרי שהיא נמלטת משמש שורפת וטורפת ומירח קר ומרושע המריח בשר אדם (ראו בתמונות) היא מגיעה לחבורת כוכבים ידידותיים שכל אחד יושב על כסא מיוחד משלו.
אייר אוסקר הרפורט. מנוסה סיוטית משמש "חמה ואיומה וטורפת ילדים קטנים." כל איורי אוסקר הרפורט, מכאן.
אייר, אוסקר הרפורט, "במהירות ברחה לירח אבל הוא היה קר ומרושע מדי וגם זוועתי. כשהבחין בילדה אמר, 'אני מריח בשר אדם'." (מתוך "שבעת העורבים")
כוכב השחר נותן לה פולקע כדי לפתוח את הר הזכוכית שבו לכודים האחים. כן, פולקע, "שוֹק של תרנגולת", זה מה שכתוב בתרגום העברי של שמעון לוי, אבל על פי האיורים שדגמתי מדובר רק בעצם, מה שמחזק את הזיקה בין גיבורת הסיפור להנזל; כי אחרי שהיא מאבדת את העצם היא כורתת את אצבעה במין אינטואציה מאגית ומשתמשת בה בתור מפתח. כלומר, מחליפה את העצם באצבע, במין תקבולת הפוכה להנזל.
איור, ריי קרמר (Rie Cramer) 1927 מתנת הכוכבים
מדוע צריכה האצבע להיכרת כדי להפוך למפתח?
אולי כשם ומשום שהאחים נכרתו ממשפחתם.
ואולי זאת דרך אקסטרימית וטוטלית להסיר את הטבעת ההורית (הגיבורה משליכה אותו לכוסו של אחד האחים). הטבעת היא לא רק אמצעי זיהוי והתוודעות, אלא סמל לתסבוכת המשפחתית; האב כעס על האחים שכשלו בהבאת מים להטבלתה של אחותם התינוקת ובכעסו הפך אותם לעורבים. הגיבורה כמו מעלה את אצבעה לקורבן כדי לכפר על חלקה באסון.
הנזל, המיר את אצבעו החיה באובייקט סמלי מן החי, ואילו גיבורת "שבעת העורבים" מבצעת מהלך הפוך: נסיגה מן התחליף הסמלי אל האיבר החי המדמם. זה ברוטלי שבעתיים, כי לא מדובר במיצגנית של דם וקרביים נוסח הרמן ניטש וקבוצת "האקציון" הווינאית, אלא בילדה טובה וביתית המצטיידת בכסא קטן לפני שהיא יוצאת להרפתקה.
איור, פליקס הופמן (פרט). הכסא הקטן הילך קסם על כל המאיירים. התמונה מפה.
ורק בסוגריים, מכיוון שזה בלוג רב תחומי והדרכים מצטלבות: נדמה לי שבזהות היצירתית המשותפת של ענבל פינטו ואבשלום פולק יש לא מעט מגיבורת "שבעת העורבים"; הצטיידות נוגעת ללב ומעוררת חיוך בכסא קטן, זו גם דרכם שלהם להתכונן למסע עצוב ומסוכן. זה נכון באופן כללי, וגם באופן ספציפי כפי שניתן לראות בתמונות הבאות מתוך אויסטר ומתוך ראשס.
משמאל, אישה ששרפרף דבוק לאחוריה, מתוך "אויסטר", מימין, מתוך "ראשס", מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק.
*
- מפתח הזהב ואצבע האיסור
ב"שבעת העורבים" משתמשת הילדה באצבעה המדממת כמפתח, מה שמחזיר אותי לרגע ל"כחול זקן", סיפור שבו נשאת הגיבורה למלך שאין בו פגם "מלבד זקן כחול שעורר בהלה קלה". אחרי החתונה הוא יוצא למסע ומשאיר לה מפתח זהב קטן לחדר אסור. הוא אוסר עליה לפתוח את הדלת, וכשהיא בכל זאת פותחת אותה היא מגלה את גופות נשותיו המבותרות. מרוב בהלה היא שומטת את המפתח שמתלכלך בדם בלתי רחיץ ומסגיר אותה. (עוד על הסיפור כאן.)
ומכיוון שבאצבעות עסקינן ולא במפתחות, אני מדלגת ישר ל"ילדתה של מריה", הווריאציה המפתיעה ביותר על "כחול זקן" באוסף המעשיות: בסיפור מאמצת מריה הקדושה ילדה ענייה ומגדלת אותה בגן עדן בין המלאכים הקטנים. יום אחד היא יוצאת למסע ומפקידה בידי הילדה מפתחות לכל דלתות השמיים. רק דלת אחת אסור לה לפתוח, והסקרנית הקטנה בכל זאת פותחת ורואה את השילוש הקדוש בתוך זוהר ואש, וכשהיא נוגעת בזוהר אצבעה מזהיבה וכמה שהיא מקרצפת ומשפשפת הזהב לא יורד ומסגיר את פשעה.
למטה, שני איורים של אוסקר הרפורט: משמאל, "ילדתה של מריה" – ושימו לב איך המאייר קושר בין מפתח הזהב לאצבע האיסור. מימין, "שבעת העורבים", הגיבורה הקטנה מקבלת את עצם-המפתח מכוכב השחר.
לא רק הגיבורות זהובות הצמות כמעט זהות בשני האיורים, גם הסביבה משוכפלת בהבדלים זעירים (מלאכונים בין כוכבים, במקום ילדי כוכבים) וגם הסיטואציה: המפתח שמריה מראה לאחת מקביל לעצם שמראה כוכב השחר לאחרת. ולא ברור לי אם המאייר התעצל, או שמא ביקש להבליט את הדמיון בין הסיטוציות, ואולי רק חשף אותו בלי משים (כי סהדי במרומים, עד שהתחלתי להתעמק באצבעות גם אני לא הבחנתי בזיקה המשונה בין הסיפורים, שתוסיף ותתעצם כששתי הגיבורות יגשו לדלת הנעולה).
בתמונה למטה, אוסקר הרפורט מאייר את הכניעה לפיתוי. שימו לב שהמלאכונת מאחורי הילדה מחבקת בובת שטן קטן אדום (ואגב, בקלות אפשר להתבלבל ולחשוב שהיא מכניסה את אצבעה לחור המנעול).
אייר אוסקר הרפורט
במין היפוך מוזר מלוהקת מריה הקדושה לתפקיד כחול זקן (ואם לא די בכך, היא תלוהק בהמשך הסיפור גם לתפקיד החמות הרצחנית). כתם הזהב על האצבע הוא מעין תשובה מאוחרת לכתם הדם על מפתח הזהב של כחול הזקן; גם הוא כמו הדם עמיד לכל קרצוף. (עוד על הסיפור, ועל השאלה, האם אור יכול ללכלך? כאן).
*
- גולדפינגר
בסיפור "הנס ברזל" מאיים המלך להרוג את מי שיפתח את כלובו של איש הפרא. ואז מתגלגל כדור הזהב של הנסיך הקטן אל הכלוב. איש הפרא מסכים לשחרר את הכדור רק תמורת שחרורו שלו, והילד גונב את המפתח החבוי מתחת לכריתה של אמו, ומרוב אשמה ופחד הוא נס עם איש הפרא ליערות. שם הוא מופקד על באר צלולה שנחשי זהב ודגי זהב משתכשכים בה. אלא שאצבעו של הילד כואבת. היא נצבטה בזמן שפתח את הכלוב והוא לא מתאפק וטובל אותה במי הבאר, וכשהוא מוציא אותה האצבע זהובה כליל.
הנס ברזל ואצבע הזהב
שוב כמו ב"ילדתה של מריה" וב"שבעת העורבים" נכרכת האצבע באשמה ובפתיחת דלת אסורה או מכושפת. היא לא נכרתת אמנם כמו ב"שבעת העורבים" אלא רק נצבטת, וכמו ב"ילדתה של מריה" מוכתמת בזהב-תמיד.
מיכאל בורמנס
עוצמת הפיתוי של הדימויים האלה (כולל התרמית הקטנה של הנזל), טמונה באופיים המתעתע; מצד אחד פריצת גדר והפרת איסור, ומצד שני, המניע, שמשתנה אמנם מסיפור לסיפור, נותר קצת עמום מבחינה מוסרית, משתמע לשני פנים. וזה ניכר גם בהשלכות. זהב מקושר בדרך כלל לפרסים ולא לעונשים.
הארכתי דיי. ההמשך בפעם הבאה. ועד אז, שיר הפתיחה המזהיר-ובו-בזמן-מפתה של "גולדפינגר" (1964) השלישי בסדרת סרטי ג'יימס בונד, בביצוע שירלי באסי. גולדפינגר הוא הנבל שרוצח נשים על ידי צביעתן בזהב, אבל בכרזת הסרט, וגם בתחילת הפתיח ובסיומו מוצגות דווקא אצבעות הזהב של האישה המתה. יש משהו מתעתע ושואב בשניות הזאת.
*
*
עוד באותם עניינים (מסלולים שונים באוסף המעשיות של האחים גרים):
מחשבות על הורים רעים במעשיות האחים גרים
וישנה גם סדרת עצי הפלא של האחים, זה הראשון
"פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם", על הערות סיום במעשיות האחים גרים
הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי (על הגירסה המדהימה והאולטרה פמיניסטית של "כחול זקן")
*
ובלי שום קשר:
נמשכת ההרשמה לחממה של תיאטרון הקרון.
אמנים מכל התחומים מוזמנים!
*
עיר-האושר 