Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ג'ובני בטיסטה פיראנזי’


  1. יום ארוך מאד

יום ארוך מאד ספרה הראשון של המאיירת נועה קלנר, מלווה את הרפתקאותיו של גיבור בן ארבע או קצת יותר (בגיל שבו הספרות כבר מתדלקת את הדמיון), ושל אחותו הפעוטה שמזדנבת אחריו וצולחת בקלות ובעונג את המפלצות, האריות, הג'ונגלים, האוקינוסים והרי הגעש שממציא לו דמיונו. אחרי שהוא מנסה להתנער מהתינוקת בשלל דרכים הוא אמנם מאבד אותה בקניון של הדמיון (וגם במציאות). וכך זה נראה:

נועה קלנר, מתוך "יום ארוך מאד": בפינה הימנית למעלה, האח המודאג. באמצע על המדרגות, בדרך לגלידה ענקית, האחות האובדת, ולמטה אריה הדמיון מרחרח את הגרב שאיבדה. לחצו להגדלה

הארכיטקטורה של האיור מבטאת שתי נקודות מבט בו זמנית: מצד האח היא מממשת את הבלבול וחוסר האוריינטציה, את ההתרוצצות המבוהלת לכל הכיוונים שכל מי שאיבד ילד חווה, ומצד האחות שעוד לא בורכה וקוללה במוּדעות, זו ארכיטקטורה של משחק והפתעות.

וזהו גם בקליפת אגוז (כמו שכותבים במסמכים משפטיים), גם סוד קסמו של הספר, רוח המשחק של האחות מאזנת את הסכנות והחרדות שמייצר הדמיון.

*

2. יחסות

ההליכה לאיבוד של קלנר מבוססת על "יחסות" של מאוריץ קורנליס אשר (1972-1898). (אמן שימושי למאיירים. ירמי פינקוס צייר את ביתו של מר גוזמאי הבדאי הנהדר שלו, "במחשבה מודעת על אשר והפירכות הארכיטקטוניות" של אשר, על פי עדותו).

מאוריץ קורנליס אשר (1972-1898) "יחסות"  


"גדל, אשר, באך" או בשמו המלא: "גדל, אשר, באך: גביש בן אלמוות: פוגה מטאפורית על נפשות ומכונות ברוח לואיס קרול" הוא ספר עיון מאת דאגלס הופשטטר, העוסק בשאלות מתמטיות ופילוסופיות אך גם בנושאים רבים הנוגעים לאמנות, לוגיקה, מוזיקה ומדעי מחשב (כך נכתב בויקיפדיה). אני לא צלחתי אותו בגלל המתמטיקה אבל בני הצעיר בן ה19 שקוע בו לאחרונה, ושאלתי אותו מה אומר הופשטטר על המדרגות של אשר. ובכן: כאשר אנו מתבוננים ב'יחסות', טוען הוכשטטר, אנחנו מיד מנסים להבין איזה מין עולם יכול להכיל את גרמי המדרגות בכיוונים השונים. אבל זה מלמד בעיקר על טבענו האנושי, שכן, שום חוק טבע לא קובע שמדובר בגרמי מדרגות.

"לו היינו פועלים בהגיון," מסביר בני, "היינו מצפים כי האדם יפנה אל הציור ויאמר: 'הא, ראו את כל גרמי המדרגות האלו. רגע, גרמי מדרגות אינם מתנהגים כך. מה יכול להיות פירוש נכון של ציור זה?' אך זאת לא הדרך בה אנו פועלים.*

ועל זאת הוא הוסיף והעיר (מטעמו, לא מטעם הופשטטר) כי –

שם הציור 'יחסות', מרמז כי גם אשר עצמו ראה את העולם שיצר כמורכב מגרמי מדרגות והיחסים המוזרים שביניהם. אם אנו מאמינים לאבחנה זו, עלינו להסיק כי ציורו של אשר מצליח לגלות לנו סוד עמוק על הטבע האנושי, בלי לצאת ממנו! ההשלכות של אבחנה זו על היכולת שלנו, ושל דברים ככלל, לטעון דברים על עצמם, יכולים להוות בסיס לדיון מעניין.

ובחזרה אלי: מעבר לפרדוקסים, לאחיזת העיניים ולמתימטיקה המזדנבת אחרי ציוריו של אשר כמו פחיות אחרי מכונית של נשואים טריים – יש נפש.

ויקטור וסרלי

.

.

.

הערת ביניים: פרדוקסים ארכיטקטוניים לא בהכרח סופחים נפש. קחו את ויקטור וָסָרֶלִי (1906-1997), מי שהיה במשך רגע ארוך אחד האמנים המוכרים במאה ה20. הוא הצליח לנטרל כל ממד סימבולי או סיפורי מן האשליה האופטית.   

.

.

.

.

.

.

הציורים המוזרים של אשר לעומת זאת, כומסים מצבים קיומיים או תודעתיים. הפרדוקסים וכו', נוסכים עליהם מן קרירות חלומית (לא בכדי הוא נחשב לסוריאליסט), מציעים שליטה מתעתעת, יכולת להתבונן.

*

3. בתי הכלא של הדמיון

ג׳ובאני בטיסטה פיראנזי, מתוך הסדרה, "בתי הכלא של הדמיון", לחצו להגדלה


אני אוהבת להתחקות אחרי גלגולים של תבנית, לראות את האבולוציה שבה היא סופחת ומשירה צבעים רגשיים ומנטליים. ובמילים אחרות: הרבה לפני "יחסות" היתה הארכיטקטורה המסויטת של "בתי הכלא של הדמיון", סדרת התחריטים של ג׳ובאני בטיסטה פיראנזי (1778-1720), "הוגוורטס של האופל וחביונות התת מודע." קראתי להם פעם. מה שמחזיר אותי לאשר ולטקסט הספרותי שהשפיע על בני הצעיר (אותו אחד מקודם) יותר מכל. מדובר ב Harry Potter and the Methods of Rationality. פאנפיקשן (Fan Fiction) רחב יריעה שנכתב בעקבות ג'יי קיי רולינג. בקטע המובא פה בתרגומי החופשי, מנסה הארי פוטר להגיע למרתפי הוגוורטס:

הניסיון לנווט במסדרונות הוגוורטס היה… קצת פחות גרוע אולי מלשוטט בתוך ציור של אשר. זה היה מסוג הדברים שאתה אומר לעצמך כדי להתעודד, בלי לבחון אותם עד הסוף.

זמן קצר לאחר מכן התחיל הארי לחשוב שגם קל יותר לנווט בציור של אשר וגם קשה יותר בו-בזמן. המינוס הוא שאין לך אוריינטציית כבידה קבועה. והפלוס: המדרגות לא זזות בעודך מטפס עליהן.

כדי להגיע לחדר השינה שלו טיפס הארי על ארבעה גרמי מדרגות. ואחרי שירד לא פחות מתריסר מבלי להתקרב למרתפים, הוא הגיע למסקנה ש: (1) ציור של אשר זה משחק ילדים בהשוואה להוגוורטס. (2) איכשהו הגיע לחלק גבוה יותר של הטירה מן הנקודה שבה התחיל לרדת ו-(3) הוא אבוד באופן כה מוחלט שלא יתפלא אם מן החלון הבא ישתקפו אליו שני ירחים.

*

4. סולמות ונחשים

גלגולה של תבנית. לחצו להגדלה

אני עדיין בתבניות:

בתמונה האחרונה למעלה משמאל, משחק הלוח והמזל – "סולמות ונחשים" (למי שלא מכיר – מתקדמים במעלה הלוח בעזרת הטלות קוביה. בכל פעם שעוצרים בתחתית סולם מוזנקים אל ראשו, וכשנוחתים על ראש נחש נופלים עד קצה זנבו). המשחק הוא מעין פורמליזציה, אירגון בכללים, של הניווט בהוגוורטס של Harry Potter and the Methods of Rationality. בגרסה הודית של המשחק מן המאה ה-19 הוא אפילו ממוקם בתוך טירה.

לחצו להגדלה

5. המבוך השני של בורחס

באחד מן הטקסטים הקצרים שלו, "שני מלכים ושני מבוכים", מספר בורחס כיצד שידל מלך איי בבל, את אורחו, מלך הערביים, להיכנס למבוך הסבוך והפתלתול שבנה, והאורח תעה בו זמן רב ולבסוף נחלץ וחזר לארצו וכינס את צבאו ושבה את המלך שהתל בו.

אז קשר אותו אל גבו של גמל קל רגליים והביאו המדברה. לאחר שנסעו שלושה ימים אמר לו: "הו, מלך הזמן והמהות וסמל המאה! בבבל בקשת להביא עלי כליה בתוך מבוך של ארד שרבים בו המדרגות הקירות והדלתות. עתה יצא הרצון מלפני האדיר מכל, כי אראה לך את המבוך שלי, אשר אין בו מדרגות לטפס בהן, דלתות להתגבר עליהן וקירות שיצרו את את צעדיך."

אחר כך הסיר את כבליו והשאירו בלב המדבר, שם מת מרעב ומצמא. יתהלל זה שאינו מת לעולם.

(מתוך "גן השבילים המתפצלים", תרגם יורם ברונובסקי)

לא פעם חשבתי על ההגדרה המפתיעה של מדבר כמבוך בלי קירות ומדרגות. ובהקשר הנוכחי של ספרים וציורים, אני חושבת עליה מחדש: האם יש בכלל אנלוגיה למדבר כמבוך? המקבילה המתבקשת היא כמובן דף חלק כמו מפת האוקיינוס של לואיס קרול (שצצה כאן בקביעות, אחת למאה פוסטים בערך). התמונה למטה פותחת את ספרו של ז'ורז' פרק, "חלל וכו': מבחר מרחבים".


אבל זאת מפה. כלומר, ייצוג של מרחב. המרחב הממשי שלה מוגבל. קשה ללכת לאיבוד בתוך דף (ואקונצ'י כבר הוכיח כמה קל להחלץ ממנו).

אני חוזרת לספרה של נועה קלנר, לאיור היציאה מן המבוך. אחרי דפים רבים שבהם התנשא על אחותו וניסה לנער אותה מעליו, הוא כמעט איבד אותה באמת ורק אז הוא גילה (או שכח להסתיר) כמה היא יקרה לו. המהפך הרגשי ניכר מן ההשוואה לתחילת הסיפור: באיור הראשון הוא נמלט ממנה ב/עם מטוס וכאן הוא רץ אליה ומביט לתוך עיניה.

נועה קלנר, פתיחת "יום ארוך מאד"
נועה קלנר, "יום ארוך מאד", היציאה מהמבוך  

שתי הסצנות מתרחשות על דף לבן לגמרי (למעט המדרגות הרגילות שבהן הוא יורד אליה). הדף הלבן פה אינו מבוך אלא דווקא המצע המוכר, הנטרלי, המובן מאליו של המציאות; עד כדי כך מובן מאליו שאין כל סיבה לצייר אותו. וזה עובד גם בכיוון ההפוך: המציאות היא הדף שעליו כותבים ומציירים, הקרקע לגידול דמיונות. (וגם רגע הגילוי שלי התרחש בתוך מבוך).

*

* בני לא התאפק וציין שהופשטטר מתייחס גם לקשר ההדוק בין זה לבין האיזומורפיזם הדרוש לתחום המערכות הפורמליות… אם יש לכם מושג במה מדובר אתם כנראה דוברי מתמטיקה. המשך בספר עצמו.  

Read Full Post »

"גרם מדרגות" הוא מיצב של האמנית היפנית צ׳יהארו שיוטה (נ. 1972) שמוצג בימים אלה במוזיאון תל אביב. זו מין מנהרה מקומרת בגובה אדם, בתוך מארג של חוטים שחורים שבתוכם לכוד גרם מדרגות.

.

צ'יהארו שיוטה "גרם מדרגות" (2016-2012), צילום, סונהי מאנג.

.

בהודעה לעתונות נכתב ש"החוטים יוצרים נפח וקווים המתקשרים לטכניקת התחריט." ובהמשך לכך כוללת התערוכה גם סדרת תחריטים של ג׳ובאני בטיסטה פיראנזי (1778-1720).

"בתי הכלא של הדמיון", כך נקראות ההבלחות האלה של ארכיטקטורה מתעתעת קפקאית. הוגוורטס של האופל וחביונות התת מודע.

.

ג׳ובאני בטיסטה פיראנזי, "בתי הכלא של הדמיון" סביבות 1761

ג׳ובאני בטיסטה פיראנזי, "בתי הכלא של הדמיון" סביבות 1761. אם הבנתי נכון (הקטלוג לא נמצא ברשותי) האוצרת היא שחיברה בין פיראנזי לשיוטה. אבל ייתכן שגרם המדרגות אמנם נוצר בהשראת המדרגות שבתחריט.

הם נפלאים התחריטים, אבל לא עליהם אני רוצה לכתוב.

(כאן אפשר לקרוא קטעים מן המסה של אלדוס האקסלי על התחריטים, בצד הפניות לטקסטים נוספים של מרגריט יורסנאר ואחרים).

*

כל אחד מחלקי התערוכה הוא יפהפה. אבל החיבור (המבריק לכאורה, ולא רק לכאורה) שיצרה עמנואלה קאלו האוצרת, לא צלח. המרקם התחריטי ונופי הנפש אמנם קושרים בין פיראנזי לשיוטה. דומה שהם מפרשים ומשקפים זה את זה. וכאן מתחילה הבעיה.

הבלעדיות הזאת לא פוגעת בפיראנזי. יש משהו אינסופי בתחריטים; הם מתקבלים כהבלחות רחוקות וחלקיות של יקום מסויט.

המיצב של שיוטה לעומת זאת, נוצר בקנה מידה אחר, של מתקן בלונה פארק. ועם כל אהבתי לרכבות שדים הן לא יכולות להתחרות בנפח הרגשי והארכיטקטוני של התחריטים.

ועוד לא דיברנו על השמות. הנייטרליות של "גרם מדרגות" לא יכולה לעמוד בפני העוצמה הסוגסטיבית של "בתי הכלא של הדמיון".

כוח הכבידה של התחריטים הופך את "גרם מדרגות" למין יצירת לווין.

ואני לא מנסה חלילה לומר שהעבודה של שיוטה נופלת משל פיראנזי. אין לי עניין בציונים, אלא בהשפעה של היצירות זו על זו. וכמה שפיראנזי נפלא, זו טעות אקולוגית לשים אותו ליד שיוטה. בתי הכלא שלו מנכסים את המיצב שלה ומכחידים כל אסוציאציה אחרת עוד לפני שנולדה.

(וגם המגדר מדגדג פה אבל לא בא לי לטרחן).

האורבניות של בתי הכלא חוסמת למשל את הפן הצמחי של המיצב, את הסבך העכבישי (והערוותי) שמתוכו מלבינות המדרגות כמו עצמות פרהיסטוריות או כמו מצבות. (פעם נקלעתי לבית קברות יהודי זעיר מימי הביניים בלב יער צ'כי: כמה מצבות עקומות בין עצים גבוהים מחוברים במטפסים מתים ואלומות אור מסתוריות. הצילומים האלה מבית עלמין אחר, הם הקרובים ביותר שמצאתי). וגם השכבה האגדית נפגעה. התחריטים מכחידים את צד היפהפיה הנרדמת של המיצב, צד השריפה שפשטה בסבך המכושף. כי השחור הוא לא רק קווים של תחריט אלא גם ענפים מפוחמים.

ויכולתי להמשיך עוד ועוד.

"גרם מדרגות" הוא דימוי פתוח. עושרו נגזר מטווח האסוציאציות הגנוזות בו. התחריטים יכלו להיות נפלאים בתור אחת מהן, אבל המונוגמיות שנכפתה עליו משטיחה אותו.

גוסטב דורה, היפהפייה הנרדמת

andy goldsworthy

אנדי גולדסוורתי

.

לצירוף "בתי הכלא של הדמיון" יש בעברית משמעות כפולה: מצד אחד אלה בתי כלא שברא הדמיון, ומצד שני אלה בתי הכלא שאוסרים את הדמיון ומסלילים אותו. שניהם רלוונטיים לתערוכה.

*

ועוד כמה דברים על שיוטה: בניגוד לתחריטים של פיראנזי "גרם המדרגות" הוא בן חלוף. בסוף התערוכה ייחתכו החוטים והמיצב יהפוך לזיכרון. יש משהו נוגע ללב בסוף הידוע מראש, אבל אני מתעניינת אפילו יותר בהתחלה.

באתר המוזיאון מוצג סרטון ההקמה:

Piranesi/Shiota: Prisons of the Imagination (short) from Tel Aviv Museum of Art on Vimeo.

ויטו אקונצ'י יקירי, טען פעם שבבתי הספר היישועיים שבהם למד, הכל מתחיל בדקדוק. זו התשתית; רק אחר כך מגיעים לרטוריקה הנחשבת נחותה מעט בגלל שהיא עוסקת בשכנוע. זה תואם מן הסתם את ההררכיה הפנימית שלי, אחרת איך אפשר להסביר את החדווה שתקפה אותי למראה הרשתות שמהן התחיל הכול. זה היה סוג של התגלות, ההבנה שהתשתית הדקדוקית של כל הסבך הזה היא גריד פשוט וגיאומטרי. סרטון ההקמה הוא סוג של אבולוציה, פיט מונדריאן בהילוך אחורי.

פיט מונדריאן 1930-1912. (אבולוציה בראשי פרקים)

ומעבר לקסם המופשט, המושגי, של הרשתות, יש בהן גם משהו סוגסטיבי, רומנטי ופיוטי. הניסיון ללכוד את מה שמוסתר בתוך המים מקביל לניסיון לדלות חלום או זיכרון חמקמק. וזה אפשרי רק בכלי שכולו חורים. רק תחשבו על זה. פתאום נזכרתי שפעם, לפני שנים, בבחינות הקבלה למחלקה לאמנות בבצלאל, התבקשתי להכין כלי לרוח, ואמרתי שכבר יש, רשת פרפרים.

*

על חיבור שכן הצליח – גיא בן נר וטמיר ליכטנברג במוזיאון תל אביב

עוד על מרחב, נפש ותודעה

אה, אה, אה, אה! (הפוסט הראשון בעיר האושר, ולא בכדי)

על "אבק" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

על קפה מילר של פינה באוש

לפוצץ את בית הספר?

ארכיטקטורה של הנפש

קרקס התלושים – על חליל בלבין ומרב קמל

*

ומכיוון שאוטוטו ליל הסדר – על אהבתי הגדולה להגדה של פסח (ולמה אני כן אומרת שפוך חמתך)

*

Read Full Post »