Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גדי יגיל’

יעקב שטארק היה דודהּ של אמי, מראשוני תלמידי ומורי בצלאל. בזמנו ירשתי כמה סקיצות ותצלומים של עבודותיו במעטפה חומה מקומטת. תרמתי אותם לתערוכה הגדולה של מוזיאון ישראל לכבוד 75 שנות בצלאל. לא ממש בדקתי את תכולת המעטפה. הייתי צעירה חובבת אוונגרד ומזלזלת באמנות השמרנית הלאומית-רומנטית של ראשית בצלאל. ("את הציורים המודרניים יודעים להעריך רק יוצריהם, סנובים, נחותי דרגה וטיפשים אחרים…" כתב אחד מאמני בצלאל) וכך יצא שפספסתי את שטארק. אני, עם הפֶטיש שלי לאותיות, פספסתי את אמן האותיות, את ה"ביטניק חמום המוח והאדם הנפלא," כפי שקרא לו שלמה זנגלביץ' (בן העדה הפרסית דווקא) שיצא להתחקות על עקבותיו.

אמנות מגויסת ורומנטית – אחד העם ובוריס שץ מצולמים על רקע "היהודי הנצחי" של הירשנברג. זה היה אתר פופולרי לצילומים כמו פסל מתיתיהו החשמונאי של שץ.

.

ציור הקיר של שטארק בבית הכנסת עדס בנחלאות נכלל לאחרונה ברשימת נכסי התרבות של ישראל. הוא נמצא בתהליכי שיקום, אבל לא על כך רציתי לדבר וגם לא על פיתוחי הקליגרפיה אלא על הסיפור המשפחתי הרומנטי והטרגי של האיש שהתאהב בילדה בת שתים-עשרה ושל יהודית  בתו, שעליה ביססתי את דמותה של "הצמות" באסור לשבת על צמות.

ציור הקיר של יעקב שטארק בבית הכנסת עדס בנחלאות. הריבוע הבהיר בקיר השמאלי הוא שטח שניקה הרסטורטור הנוכחי. הצבעים הצעקניים בקיר האחורי הם חלק מהנזק שגרם הרסטורטור הקודם והשערורייתי, שהעתיק את הציורים על קנבס והדביק אותם על הציורים המקוריים בדבק מגע…

יעקב שטארק אמן האותיות. מימין שלל דוגמאות עיטוריות מבוססות על אותיות.

יעקב שטארק, מונגרמה של המילה "ירושלים" שחרותה גם על המצבה שלו בהר הזיתים

יעקב שטרק (לפעמים עם א', לפעמים בלי) נולד בקרקוב ב-1881. בגיל עשרים וארבע עלה ארצה, ושנה לאחר מכן נרשם לבצלאל כאחד מעשרת תלמידי המחזור הראשון.

ב1907 התאהב בילדה בת שתים עשרה שראה ברחוב. הוא רשם את דיוקנה מהזיכרון והשתמש בו כקלסתרון לאיתורה. זו היתה הֵנֶה זהובת השיער וכחולת העין, אחותה של ציפורה סבתי. כמו אאורליאנו בואנדיה מ"מאה שנים של בדידות" שהתאהב ברמדיוס הקטנה (אותה "ילדה יפהפיה, עורה כעין החבצלת ועיניה ירוקות" שדמותה הכאיבה לו בחלק כלשהו של גופו, "היתה זו הרגשה פיסית שכמעט הפריעה לו בלכתו כמו אבן זעירה בנעל…") מיהר גם יעקב שטרק לבקש את ידה של הילדה. וכמו ב"מאה שנים של בדידות" הסבירה לו אמהּ – ביידיש אמנם – שהֵנֶה "עוד לא הפכה לאישה". ארבע שנים חיזר אחרי הילדה וטייל איתה תחת עינה הפקוחה של פנינה אחותה הבכורה. כשמלאו להֵנֶה שש עשרה נשא אותה לאישה וכעבור שנה נולדה יהודית בתם היחידה.

דיוקן משפחתי אחרי הנישואין: משמאל הֵנֶה, עומד שטרק, לימינו פנינה האחות הבכורה ולימינה האם. הילדה למטה היא סבתי האהובה.

.
הם חיו בעוני גדול ועברו דירות באישון לילה כדי לחמוק מנושים. כעבור ארבע שנים בלבד מת יעקב שטארק מטיפוּס מלווה בדלקת ריאות. להלן קטעים מן ההספד שנדפס בעיתון "החירות":

הצעיר יעקב שטרק איננו.
ביום השני מת במבחר שנותיו. הוא היה צעיר מלא תקוות, תקוות נעימות ובהירות גם למענו גם לעמנו: ליצור אמנות עברית בארץ העברים.

הספר – זה היה שעשועיו; האידאל שלו היה: לתת יופי גם לתפנים של הספר, מה שלצערנו אין לנו. הוא, כאיש שיש לו חוש אסתתי, התבייש למראה תפנים חברברים שיש לספרינו גם היותר קדושים והיותר יקרים לנו.

קשים החיים של אמנים צעירים עניים ועוד יותר ליהודים שחפצים לעבוד אמנות עברית ועוד בארץ ישראל, בסביבה כ"כ זרה לאמנות. לפי המזג (טמפרמנט) שלו, לא היה יכול לקבל משרה באיזה בי"ס כמו שעשו חבריו שגמרו ב"בצלאל", והיה מוכרח לעבוד הזמנות מקריות, בעיקר בעד חו"ל: עקס-ליבריס, קשוטי ספרים וכדומה … שטרק היה רחוק מאנשים המבקשים איזה עזר, להפך הוא היה עוזר בעצמו לפונים אליו אם רק היתה לו איזה יכלה. הוא היה כמעט היחידי מארץ ישראל שנדב כסף גם למוזיום של "בצלאל".

ומת כמו שמתים עתה רבים אחרים מירושלים – לא מרעב (הלא אנחנו רחמנים בני רחמנים), אבל מכלכלה בלתי מספקת המכשירה את הגוף לקבל כל מחלה. הוא מת בביה"ח "שערי צדק" מדלקת הריאה. כל האנשים מביה"ס ובתי המלאכה "בצלאל" עשו לו לוויה גדולה והפרופ' שץ הספיד אותו. גם סדרו ועד לדאוג בעד האלמנה והילדה שנשארו אחריו. אבל מי יחזיר לנו את שטרק?

על ההספד חתום "איש ירושלים" (כל ראשי התיבות, הסוגריים, מוזרויות הכתיב – אסתתי, עקס-ליבריס, מוזיום, שלא לדבר על התפנים החברברים – במקור).

.
הֵנֶה נישאה מחדש ועקרה לטבריה, שם נולדו לה עוד שתי בנות (כל השלוש  אגב, נקראו על שם חבלי ארץ – יהודית על שם יהודה, גלינה על שם הגליל ושומרונה ועל שם השומרון). גלינה נהרגה ביום הולדתה העשירי. היא נפלה מסלע כשיצאה עם חברותיה לקטוף פרחים. בבית סבתי היה ספר זכרונות-מכתבים שכתבו הילדות לחברתן המתה. זה היה בשנת 1941 והמכתבים היו ספוגים במלנכוליה שחורה נוסח "כמה טוב לך שנפטרת מעולמנו המלא דמים". הספר אבד למרבה הצער. אני עדיין מקווה שישוב ויתגלה.

עדכון, האוצר התגלה!

ובחזרה לדודה יודית; אחרי שאמה נִשאה מחדש היא גדלה בבית סבתה, ומאוחר יותר עברה לחסותם של סבי וסבתי; מאז שאני זוכרת את עצמי היא התגוררה בדירה קטנה בדמי מפתח מתחתם. זו היתה הדירה העצובה ביותר בעולם, עם מטבח מעופש מחוסר שימוש  (סבתי היתה מורידה לה כל יום סיר עם אוכל) וחדר מגורים חשוף, ללא שטיחים או וילונות, לכאורה בגלל האסטמה שלה – היא פחדה שהאבק יצטבר ויקשה עליה לנשום – ובעצם כשיקוף קר ומר של ערירותה. בדירה הצמודה מעבר לקיר התגורר זוג מבוגר. הבעל, איש שמן בבגדי עבודה אפורים שמכר ביצים על תלת-אופן נקרא בפי כל "הביצים". דודה יודית ניהלה נגדו מלחמת עולם. מדי פעם כשלא יכלה לשאת יותר את הצקותיו (האמיתיות והמדומיינות) היתה אורזת את חפציה ונוסעת להתארח אצל קרובים וחברים וחוזרת עם שלל סיפורים וחדשות.

במשך שנים עבדה כפועלת בבית החרושת לתמרוקים של "תיא". אחר כך ניהלה גנון בדירתה. תמיד אהבה ילדים קטנים ונהגה בהם בנדיבות ובסבלנות עד שגדלו והפכו למנוולים. גם אני הכזבתי אותה. היא התפעלה מהציורים שלי כנערה והציעה למכור אותם מדלת לדלת ביחד עם התיקים שתפרה. התחמקתי בנימוס אבל זה לא עזר; היא כתבה לי מכתב נאצה שבו דרשה ממני להחזיר לה את התיק שתפרה לי וקישטה באפליקציות מבד טריינינג ובידית רַפְיָה סרוגה. לא העזתי להודות שזרקתי אותו. היא לא הרפתה עד ששיתפתי את סבתי והיא אמרה לי לא לדאוג ולדודה יודית אמרה לא לבלבל את המוח. חותמת העלבון והטירוף שלה נשארה בתוכי כמו כוויה.

במלחמת השחרור קרה לה נס. היא, שכבר לא היתה צעירה, התאהבה בבחור נפלא שהשיב לה אהבה. ואז הוא נהרג בקרבות.

אני זוכרת את דמותה המכשפית הכפופה מעט מעל למשאף המסתורי המחותל במטפחת, ברווזון מכוער ואומלל שגדל במשפחה של ברבורות. באסור לשבת על צמות נתתי לה שיער נהדר והרבה מהזכרונות העצובים שלי; אני חוששת שהכובד המלודרמטי של ילדותי האפיל על החיוניות הזדונית-שדונית שלה. פעם, כשניסתה לסדר משהו בבטוח לאומי ללא הצלחה, שפכה את מררתה החדה בפני הנוכחים. בין המאזינים היה גדי יגיל, שהיה באותם הימים בדרן-כוכב בשיא תהילתו. הוא התגלגל מצחוק ואמר שיעשה מזה מערכון וישלח לה כרטיס להופעה. הוא רשם את כתובתה על פיסת נייר. זה היה נצחונה הגדול. כולנו חיכינו לכרטיס שלא הגיע עד היום.
לפני שהתחלתי לכתוב את "אסור לשבת על צמות" חלמתי שאני יורדת עם הגששים במעלית לעמקי האדמה ומתלוננת בפניהם על הכרטיס שלא נשלח (למה הגששים ולא גדי יגיל? לַתַּת מודע פתרונים). אחר כך נעלמו הגששים ובמקומם הופיעו דרקונים זהובים עצומים אבל לא מאיימים שהתגוששו והתערבלו באפלולית.

דודה יודית לא היתה מסכימה שאשים כאן את תמונתה. היא כל כך שנאה את דמותה שגזרה את כל האפים מתצלומיה באלבום. אבל בתמונה הזאת היא עדיין צעירה. יש בה רוך מכמיר ועליזות שעוד לא הוצמתה. וליתר ביטחון גם רעלת תחרה שמטשטשת את האף השנוא.

יהודית שטרק

עוד עבודות של יעקב שטארק

עוד על אותיות

געגועים לגופה של העברית

ארבע חתימות

מאחור את ממש כמו מלפנים

כשהמילה תהפוך לגוף

*

עוד סיפור משפחה: הכלה שברחה על חמור

עוד על האמנות הלאומית של בצלאל – על שמלת השבת של חנ'לה (אם לא אונס שהושתק אז מה?)

*

ועוד הערה בשולי השוליים: הפוסט הוא לא על יעקב שטארק כאמור. הוא מופיע בעיקר כהקדמה לבתו (גם מיתוס התאהבותו באמה היפהפייה הוא שיקוף של אומללותה במין תקבולת הפוכה). אבל אני מתכוונת ללמוד עליו יותר. השאלה הריטורית שבה מסתיים ההספד: מי יחזיר לנו את שטרק? קבלה תשובה בלתי צפויה; בערך דקה לפני שנשכח מלב הופיעו שני דוקטורים נפרדים, זנגלביץ' שכבר הוזכר ונירית שלו-כליפא וצללו לעניינו במלוא התשוקה. וגם נורית שילה-כהן אוצרת תערוכת בצלאל מחשיבה אותו במיוחד כמסתבר. לפני כשבועיים כשעלינו לקברו – ריחפו כל מיני עפיפוני סיפורים באוויר. אני מתכוונת לתפוס את הזנבות, זו רק ההתחלה.

*

Read Full Post »