Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘בתיה קולטון’

לגמרי במקרה יצאו לאחרונה שני ספרים נהדרים על מעילים קרועים. תכננתי פוסט משותף בשם, "שני מעילים קרועים" אבל תוך כדי כתיבה הבנתי שהם שונים מדי. מוטב שיביטו זה בזה רק מזווית העין.

וראשית המעיל הקרוע של קדיה מולודובסקי בתרגומו הנלבב של נתן אלתרמן (מי שזוכר בעל פה מוזמן לדלג על המילים).

גלגוליו של מעיל / קדיה מולודובסקי

מיידיש, נתן אלתרמן

החיט עוסק בחיִט
וילדים לו מלוא הבית
חיל רב, ברוך השם,
ותינוק בחיק האם.

כאן המעשה נפתח –
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מעורף.

הוי תפרו מעיל של חורף
בעל סדק צר מעורף,
לבחור גדליהו גוץ
שיהיה לו חם בחוץ.

רץ גדליהו בו שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

אך גדל גדליהו קוטן,
והמעיל לוחץ במותן.

קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
קצת גדל גדליהו קוטן,
והמעיל לוחץ במותן!

מה עושים? חסל! אין עזר!
רץ במעיל שמריהו לייזר.

רץ בו לייזרקה שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – והמעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

פעם הוא הרים ידיים –
נתפקעו השרווליים!

קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
לייזרקה הרים ידיים
והקץ לשרוולים!

מה עושים? נו, מילא, מילא,
שבמעיל תרוץ כבר ביילה.

ביילה רצה בו  שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

פעם ביילה מתכופפת…
הבטנה, הוי, מתעופפת!
קם יריד בבית! מה פה?
איזו מין צרה צרורה פה?!
ביילה רגע מתכופפת –
הבטנה כבר מתעופפת?

ופוסקת החבריה:
שבמעיל תרוץ כבר חיה!

חיה רצה בו  שנתיים,
והמעיל – זהב פרוויים!
עוד שנה – המעיל כאילו
עוד יותר יפה אפילו.

ופתאום, אימה ופחד,
חיה באה מתיפחת,
בדמעות על הריסים –
היא איבדה את הכיסים!

רועמים כולם כרעם:
חיה, תתביישי הפעם!
מה זה? איך זה כך עושים?
איך זה מאבדים כיסים?

את המעיל בדרך-ארץ
אז לבש יחיאל פרץ.

פרץ, פרץ, זהו לץ!
מטפס מעץ על עץ,
מחלל בחלילים
לכלבים וחתולים,

ומרגיז את הבריות
ומקבל מכות טריות,
מילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח.

נו, ובכן בדרך ארץ
את המעיל לבש לו פרץ.

ובאותו היום בשתיים
הוא תלש את השוליים
ובשעה חמש בערך
חור גדול נקב בברך.

וברגע האחרון
הביאו בלי צווארון
וסידר בו חור מול חור,
מפנים ומאחור!

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מן מעיל-אדרת!

האזיני, ארץ ארץ,
מה עשה בו זה השרץ!

פעם פרץ, – לא טפש, –
בא ערום, ומעיל לא יש…

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
פרץ! תיש! סיח! כרכשתא!
אי המעיל אשר לבשת?

אז ענה להם הנער
לשון חדה כתער:

צד ימין אני מסרתי
לחתול אשר זכרתי,
חלק שמאל אני שלחתי
לחתול אשר שכחתי.

והיתר – חור מול חור –
תקבלו לפי התור.

איור, בתיה קולטון, מתוך

כריכת הספר. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

.

  1. המגילה

על הכריכה, תמונה קבוצתית מאחורי סרט מדידה מגולגל שנפרש למגילה עם שם הספר.

הסרט הוא התמצית הפיוטית של הסיפור. יש בו גם חייטות וגם מדידה, כלומר גדילה, וגם גלגול במובן מטמורפוזה, מסרט מדידה למגילה.

גם הטקסט בדף השער שומר על הפיתול המגילתי:

01

ובאיור הפותח, שוב תמונה קבוצתית, הפעם על גליל אריג שנפרם. עוד סוג של מימוש המטפורה, זה "סיפור בדים" שנגולל פה, אומרת המאיירת, פשוטו כמשמעו, וגם במובן בידיון.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. העז

זוכרים את הסיפור על היהודי העני שמתלונן לפני הרב על הצפיפות הבלתי נסבלת בביתו? הרב מייעץ לו להכניס לשם גם את העז, וכשהוא חוזר ומתלונן שהעצה לא עזרה, הוא מתבקש להוציא את העז וחווה רווחה ושמחה.

גם קולטון כמו הרב, מוסיפה עז למשפחה המצטופפת בלאו הכי, אבל בשונה מן הסיפור היהודי היא לא מעלה בדעתה להוציא אותה. קולטון, לפחות בספר זה, היא מאיירת-במאית. ולָעֵז בזקָנה הצחור ועיניה הבולטות, בקצה אפה הוורדרד וחיוכה הספק-תם-ספק-אירוני, יש תפקיד משלה בסלפסטיק המלודרמטי של האיורים.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. קולטון הופכת את השיר לתיאטרון.

בתמונת הכריכה (הראשונה בפוסט) החייט ספק מראה את המעיל, ספק מניף אותו בגאווה של מטאדור מול כל החבורה, ובייחוד מול העז, התחליף הביתי הקומי לשור מן הזירה. והיא אמנם תיהפך לשור זועם אחרי שהמעיל ישוסע.

השור הזועם. איור, בתיה קולטון, מתוך

השור הזועם. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

אבל מה בעצם העלה את העז באוב של קולטון? אולי הגדי בתחילת השיר. "כאן המעשה נפתח –/ לא בגדי לבן וצח", כתבה קדיה (כלומר אלתרמן, אבל לא ניכנס לזה עכשיו; למי שרוצה, כאן יש טעימות משלושה תרגומים). קדיה חשבה מן הסתם על הגדי משירי הערש היהודיים; רגע קודם הוזכר "תינוק בעריסה" והיא ממהרת להבטיח לקוראים, שלא שיר ערש בידה, להפך!

אצל קולטון אין חשש לשיר ערש. העז היא בת לוויתו של האב. הוא משוחח איתה בזמן שהוא גוזר. "לא בגדי לבן וצח," כלומר, לא סיפור מעולמך, הוא אומר לה, אלא מעולמי שלי.

החייט והעז. איור, בתיה קולטון, מתוך

החייט והעז. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

חלק גדול מן ההנאה נגרם על ידי על ידי הפרשנות הקונקרטית עד אבסורד של בתיה לטקסט (כמו "המחשה", רק בחֶזקה). כשקדיה שמה בפי האב את הזעקה, "האזיני ארץ ארץ" בתיה מציירת אותו שרוע על גחונו ומדבר ישר לארץ.

כבר אמרתי שזה ספר מאד מצחיק?

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

ואפשר להכביר דוגמאות: אם המעיל לוחץ במותן סימן שגדליהו-קוטן הוא זללן (מה שנקרא בידיש פרעסער). כששמריהו-לייזר מרים ידיים ו"נתפקעו השרווליים," הוא לא סתם מרים אותן, זה חלק ממשחק ההנדס אפ. וכן הלאה.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. בהמשך לפתגם היידי, כשאלוהים רוצה, אפילו מטאטא יורה.

*

  1. עיירה יהודית

די להציץ בהקדשה, "לאמא מלכה ואבא קלמן מבתיה", כדי להבין כמה קולטון מחוברת לעיירה. (פעם מנתה באוזני את שמות הילדות החביבים עליה: אנדה, פניה וקדיה). העיירה נוכחת בצבעוניות המעט קודרת של האיורים ובפרטים הזרועים בתוכם: אם זה המטאטא-רובה מן הפתגם היידי שהונצח בשירו של איציק מאנגר, "ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה", או בעלי חיים כמו עז ואווזים (שהחזירו אותי לילדה אילת). או החביות עם הילדים שהחזירו אותי לשיר אחר של קדיה, "מעשה בחבית", על חבית שמשמשת מקלט ומחבוא לכל ילדי החצר.

איור, תרצה טנאי.

איור, תרצה טנאי. "רוצה אילת עם האווזים לנדוד,/ עד שהיום יחשיך מאד מאד" (ומי יודע אם ה"תלתלים כאש" לא זלגו מן הילדה אילת אל יחיאל פרץ).

משמאל, איור, בתיה קולטון, מתוך

משמאל, איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. מימין, איור לעליבבא וארבעים השודדים 1913

ובו בזמן קושרת שורת החביות גם בין הילדים לשודדים מסיפור עליבבא. מי יודע מה יעוללו ל"זהב הפרוויים" של המעיל. בצד העיירה היהודית, מוצפנים בדי-אן-איי של האיורים ריבוא ספרי ילדים. טביעות אצבעותיהם של תעלולני העבר, מטיל אולנשפיל ועד מקס ומוריץ, נמצאות בכל מקום.

למעלה, וילהלם בוש, מקס ומוריץ 1865(פרט). למטה, בתיה קולטון, גלגוליו של מעיל (פרט)

למעלה, וילהלם בוש, מקס ומוריץ 1865(פרט). למטה, בתיה קולטון, גלגוליו של מעיל (פרט)

והנה עוד קונקרטיזציה מלבבת עד כדי מימוש המטפורה. "הבטנה, הוי, מתעופפת!" פשוטו כמשמעו. (גם פה חלפו בשמי-ראשי אווזים אחרים, ממקס ומוריץ ועד לברון מינכהאוזן).

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. ריאליזם ומשחק

בחישוב זריז עברו חמש עשרה שנה מרגע שהמעיל נמסר לגדליהו ועד שנפל לידיו של יחיאל-פרץ. אם בתיה היתה דבקה במציאות, הילדים היו גדלים ללא הכר, בגדיהם היו מתחלפים באופן מבלבל (או אפילו עוברים מילד לילד וגונבים את ההצגה מן המעיל). מזל ש"גלגוליו של מעיל" נהנה מאזרחות כפולה; אף שנולד בעולם המציאותי של העיירה, הוא שייך למסורת העתיקה של שירי המשחק מסוג חד גדיא, ורבים משירי אמא אווזה. מדובר במין "שיר צביר" בתשליל: אם שיר צביר קלסי צובר משהו בכל בית, וכאן נגרע משהו מן המעיל עד שנשארים רק חורים.

כדי לשמור על חדוות המשחק קולטון לא משנה את הילדים. כמו דמויות שמצוירות על קלפים הם רק נערכים כל פעם באופן חדש.

כולם? לא. התינוק דווקא גדל. לא בחמש עשרה שנה אולי, ועדיין; התינוק מספק את מרכיב הגדילה, והקורא הוא שאמור להחיל אותו על שאר הדמויות. זה תחביר איורי שבור, חשוף, פתוח לקורא, ומכיוון שמולדובסקי השתייכה לזרם המודרניסטי בשירת היידיש (בצד משוררים נפלאים כמו יעקב גלאטשטיין, משה-לייב הלפרן ואפילו איציק מאנגר שרקד על שתי החתונות) היא היתה מתענגת מן הסתם, על הבחירה האיורית.

מבחר שלבי גדילה. איור, בתיה קולטון, מתוך

התינוק דווקא גדל. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

*

  1. יחיאל-פרץ
כרית הסיכות של הילד במערכה הראשונה (שפוזל אל אביו באופן חשוד), יורה כמו האקדח של צ'כוב במערכה של יחיאל פרץ. איור, בתיה קולטון, מתוך

כרית הסיכות של הילד במערכה הראשונה (שפוזל אל אביו באופן חשוד), יורה כמו האקדח של צ'כוב במערכה של יחיאל פרץ. איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי.

וזה מוביל אותנו ליחיאל-פרץ שכשמו כן הוא, פורץ גדרות וגבולות, כולל מסגרות הקומיקס שנעלמות ברגע שהוא מקבל את הבמה.

איור, בתיה קולטון, מתוך

איור, בתיה קולטון, מתוך "גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי. (המעיל עצמו נראה מזועזע ממה שקורה לו)

.

פרץ של קולטון מזיק למעיל עוד לפני שהוא עובר אליו באופן רשמי. הוא אחראי לפקיעת השרוולים ולאובדן הכיסים, אבל רק כשהמעיל מגיע לידיו מתחילה החגיגה האמיתית; אצל קולטון הוא לא סתם תולש את השוליים, הם משמשים כשמלה ונתלשים תוך כדי ריקוד, ומתגלגלים עד מהרה בצעיף של כלב. והוא לא סתם נוקב חור בברך, הוא גוזר ממנה רטייה של פירט. הבגד עצמו נראה מזועזע ממה שקורה לו, אלא שפרץ הוא לא סתם ונדליסט חסר מורא, אלא גם ממשיכו של אביו החייט. לא בכדי הוא מחזיר את המעיל לאימום כדי לגזור אותו מחדש. אלא שהבגד העכשווי, שלא לומר העתידני, שהוא מעצב, כולו חורים וקרעים. לא רק שהוא לא מנסה להסוות את הקרע והחסך, הוא בוחר להחצין אותם ולשחק בהם. כמו אמני המודרניזם הוא קורא תגר על נורמות וצורות שהתיישנו; כמו הדאדאיסטים הוא מכתיר את העז ומערער על הסדר הקיים, הוא מזדהה עם השבר של הקוביזם והקולאז', וחי את האלימות והתנועה המתמדת של הפוטוריזם. פרץ הוא ילד-מודרניסט שמשקף מציאות חשופה, סימולטנית וקקפונית, אבל מלאה שמחת חיים, בזכות האהבה של קדיה מולודובסקי.

עיצוב ויקטור ורולף (מתוך הפוסט הזה==)

עיצוב ויקטור ורולף (מתוך הפוסט הזה)

בדרך כלל לוקח זמן עד שיצירה כלשהי הופכת לקלסיקה.

אני מהמרת על האיורים של בתיה קולטון ל"גלגוליו של מעיל".

*

עוד קדיה מולודובסקי: על הילדה אילת, וגם – בדיוק כפי שזכרתי 

עוד בתיה קולטון: על המסע אל האי אולי ויש גם ההמשך. וגם קולטון וביאליק והילדות שלי

עוד מספריית נח (המעולה) על מר גוזמאי וירמי פינקוס

עוד גזירות ושברים

יוקו אונו ויחיאל פרץ?

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

האם אפשר לפרום זכרונות?

*

והיישר מספריית גן לוינסקי:

חברות/ים ושותפות/ים יקרות שלום,

בסוף השבוע האחרון של חודש דצמבר תיערך תערוכת המכירה השישית למען ספריית גן לוינסקי. התערוכה תימשך יומיים בלבד ותתקיים השנה ב- 30-31.12 במתחם סוקה (מכון שפילמן לשעבר, קרית המלאכה). 

בתערוכה יימכרו עבודות של למעלה ממאה חמישים אמנים, במחיר אחיד של 1500 ₪ לעבודה.

אנו מקוות שגם השנה תזכה תערוכת המכירה להיענות מרבית ותאפשר לנו שנה נוספת של פעילות.

בין האמנים המציגים: ציבי גבע, דגנית ברסט, גלעד רטמן, גבי קליזמר, עילית אזולאי, דוד עדיקא, יאיר ברק, בועז אהרונוביץ, לארי אברמסון, זויה צ'רקסקי, אוהד מטלון, דנה יואלי, נטליה זורבובה, טליה קינן, שחר יהלום, מתן בן טולילה, מארק יאשאייב, שחר גולן סריג, טליה רז, נורית ירדן, יונתן גולדמן, ליהי תורג'מן, יונתן אולמן, אביטל כנעני, שירה גלזרמן, Know Hope, הילה בן ארי, אורלי סבר, זוהר גוטסמן, חיימי פניכל, יעל בלבן, מיכל בראור, חניתה אילן ועוד רבים וטובים.

ההכנסות הכספיות מארבעת התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ולמגוון הפעילויות שמתרחשות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות, קולקטיב תפירה לנשים ועוד. ספריית גן לוינסקי הוקמה מתוך אמונה שחינוך ותרבות מהוות זכויות אדם בסיסיות שיש ביכולתן להוות גשר בין קהילות ואמצעי לקידום שינוי חברתי ארוך טווח.

אשמח אם תוכלו להפיץ את ההזמנה למכרים/ות וחברים/ות.

לאיבנט בפייסבוק בו יתפרסמו בקרוב דימויים של העבודות-

https://www.facebook.com/events/1379007762143753/

מקווה לראותכן/ם בתערוכה,

דפנה ליכטמן

Read Full Post »

אנני ליבוביץ', חיילים אמריקאיים ומלכת הנגריטוס, 1968 (לחצו להגדלה)

אנני ליבוביץ', חיילים אמריקאיים ומלכת הנגריטוס, 1968 (לחצו להגדלה)

התמונה שלמעלה צולמה בבסיס חיל האוויר האמריקאי בפיליפינים. הנגריטוס התגוררו בשוליו והתפרנסו מן האשפה שלו. ליבוביץ' היתה בת תשע עשרה כשצילמה את התמונה (כשבאה לבקר את אביה ששירת בבסיס) אבל רוב הדברים שיאפיינו את צילומיה הבוגרים כבר ניכרים בה: משיכה להפרזות וניגודים, הומור נטול רשעות, נדיבות וחוסר סנטימנטליות, גרפיות על גבול הקומיקס וחוש לדימויים חזקים וקליטים ששאריות של מציאות מתגוללות בקצותיהן.

*

שש הערות על חיילים אמריקאיים ומלכת הנגריטוס

1. ניגודים

התמונה כולה ניגודים ישירים ומצטלבים: שלושה גברים גבוהים ואישה קטנטנה, שלושה גברים צעירים ואישה זקנה, שמחזיקה בידו של אחד מהם כמו ילדה (ואולי זה רק נראה כך בגלל הפרשי הגובה). הם בהירים והיא כהה, ובבגדים הניגוד מתהפך: הם כהים והיא צחורה.

במחשבה נוספת זה דיוקנה של האישה. סדרת הגברים המנוגדים מבליטה את ייחודה; היא הסולנית, הגיבורה, השלגייה בין שלושת הענקים. הילד הזעיר שכמעט נבלע ברקע משמאל ושני הראשים הענקיים שמצבצבים מקצה התמונה מעצימים את הבדלי הגדלים. ובו בזמן הם חותרים נגד השטיחות של התמונה; ליבוביץ' העמידה את המצולמים בשורה על "במה" צרה בין המבנה לתחתית התמונה. בין הילד הזעיר לראשים העצומים נמתח ציר עומק מוזר על אפה ועל חמתה של הדו ממדיות.

ובות מהצגת שלגייה, איור בתיה קולטון, מתוך חפץ לב==. את הבובות המקוריות עצבו יהודה לוי ובתו רותי רביב.

בובות כפפה מהצגת שלגייה, איור בתיה קולטון, מתוך חפץ לב. את הבובות המקוריות עצבו יהודה לוי ובתו רותי רביב.

*
2. אחווה

מצד אחת זו תמונה נדיבה של אחוות עמים ומעמדות; המלכה אוחזת בידו של חייל אחד וסמוכה מאד לחברו. עד כדי כך סמוכה שנוצר מעין תעתוע שבו זרועו מתמזגת עם זרועה לזרוע אחת ארוכה-ארוכה.

*
3. פירוק

ובו בזמן יש זרות עמומה באחווה, כמו ב"ארוחת בוקר על הדשא" של אדואר מאנה, תמונה קבוצתית שכל אחד ממשתתפיה צוייר בסטודיו, בנפרד.

ארוחת בוקר על הדשא, אדואר מאנה, 1962-1863

ארוחת בוקר על הדשא, אדואר מאנה, 1962-1863. כל דמות צוירה בסטודיו בנפרד.

*
4. אחורי הקלעים

"התפאורה" גרפית ומינימליסטית: קווי המבנה והעמוד החתוך פשוטים וגיאומטריים כמעט א-ל-קזימיר מלביץ' או לפחות ג'ספר ג'ונס ודגליו הסומים.

מימין, קזימיר מלביץ', משמאל, אנני ליבוביץ' (פרט), למטה, ג'ספר ג'ונס (זה מחזיר אותי ללבן על לבן של סדרת הצילומים הנפלאה של שרון רז==)

מימין, קזימיר מלביץ', משמאל, אנני ליבוביץ' (פרט), למטה, ג'ספר ג'ונס (זה מחזיר אותי ללבן על לבן של סדרת הצילומים הנפלאה של שרון רז)

אנני ליבוביץ', חיילים אמריקאיים ומלכת הנגריטוס, 1968 (לחצו להגדלה)

אנני ליבוביץ', חיילים אמריקאיים ומלכת הנגריטוס, 1968 (לחצו להגדלה)

בימין התמונה שולטים הסדר והזוויות הישרות. משמאל לעומת זאת, נחשף בלגן של אחורי קלעים או של תת מודע. אולי אני קצת מגזימה בהשפעת החלונות שאחד מהם בהיר וחסום והאחר פעור וחשוך.

אנני ליבוביץ', מימין, אנדי וורהול, על הצילום המרתק הזה כבר כתבתי בהרחבה==. כאן הוא מופיע בגלל אחורי הקלעים שמבצבצים מן הדשא ומקצה הנייר. משמאל, ג'ון לנון ויוקו אונו. גם על הצילום הנפלא הזה כתבתי בהרחבה==. כאן הוא מופיע בגלל המזרן וקצה הג'ינס שלא מטואטאים מן התמונה.

אנני ליבוביץ', מימין, אנדי וורהול, על הצילום המרתק הזה כבר כתבתי בהרחבה. כאן הוא מופיע בגלל אחורי הקלעים שמבצבצים מן הדשא ומקצה הנייר. משמאל, ג'ון לנון ויוקו אונו. גם על הצילום הנפלא הזה כתבתי בהרחבה. כאן הוא מופיע בגלל המזרן וקצה הג'ינס שלא מטואטאים מן התמונה.

*
5. כוריאוגרפיה

מורי ורבי יוסף הירש היה אומר שהאמן צריך להוליך את העין של הצופה: "ההולכה היא הכוריאוגרפיה של הרישום והיא במסלול של חצי קוף חצי ציפור." הוא לא דיבר על קווי מתאר, אלא על הקצב הפנימי של התמונה, שמזמין את תנועת העין.

הצילום הזה של אנני ליבוביץ' הוא מופת של כוריאוגרפיה, ריקודי שורות: ארבעת הראשים של המצולמים הם כמעט עיגולי תווים שיוצרים מנגינה על הדף. אפשר לחצות את הצילום בדילוגים מאחד לשני כמו שחוצים נחל בדילוגים מאבן לאבן. אפשר לבחור בכוריאוגרפיה של קווי הזרועות, או לדלג בין הפאוצ'ים השחורים (בין פּוּנְדה לפונדה – כך הם נקראים בעברית) ולנוח לרגע על קופסת השימורים החלומית שהמלכה מחזיקה מתחת לזרועה. הרבה מן השמחה שמשרה התמונה קשורה לתנועה הזאת.

(עוד מוסיקליות תיאטרלית שכזאת – אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי)

*
6. השפעה?

ולסיום תמונה דומה ושונה של מיכל חלבין.

מיכל חלבין, נטאשה

מיכל חלבין, נטאשה

*
עוד באותם עניינים

על צילומי המפורסמים של אנני ליבוביץ' (פוסט ראשון בסדרה)

לא לבושה ולא עירומה, על סינדי שרמן המוקדמת

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה

על הגביעים היורקים של אביב יצחקי

ים המלח של ורד נבון

*
ובלי שום קשר – שתי הודעות משמחות:

בקרוב בתל אביב
על כל צרה שלא תבוא
23 מחשבות על קונפליקט

יצירה מאת ובביצוע: דניאל כהן לוי ונמר גולן
משתתפים יוצרים: גיל לביא ותומיליו מינץ

"ההצגה על כל צרה שלא תבוא, שעתידה כנראה להפוך להצגת פולחן חדשה"
(צבי גורן, אתר הבמה)

תאטרון תמונע, שונצינו 8, תל אביב
15/12 יום שלישי 20:00 – 16/12 יום רביעי 20:00
להזמנות: 03-5611211

ההצגה זכתה בפרס השפה הבימתית הייחודית (ככה זה כשלהטוטן, שחקנית, אקרובט ומוסיקאי יוצרים ביחד) וכן בפרס התאורה ובפרס עיצוב הפסקול בפסטיבל עכו האחרון. אני התרגשתי במיוחד מן הרוח האנושית הטובה והנדירה הנושבת ממנה (וגילוי נאות והכרחי – נמר גולן הוא בני).
פייסבוק

***
*
בסופ"ש הבא – תערך מכירת ההתרמה החמישית למען ספריית גן לוינסקי

בגלריית מקום לאמנות ברחוב שביל המרץ 6, ת"א.

אנו מקוות שגם השנה תזכה תערוכת המכירה להיענות מרבית ותאפשר לנו שנה נוספת של פעילות. כפי שתראו בהזמנה המצורפת, מיטב האמנים הישראלים תרמו עבודה אחת או יותר ויש לנו מעל 150 עבודות יפיפיות, אשר כולן נמכרות במחיר אחיד של 1500 ₪.

levinsky2015

ההכנסות הכספיות מארבעת התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה  ולמגוון הפעילויות שמתרחשות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות, קולקטיב תפירה לנשים ועוד.

ספריית גן לוינסקי הוקמה מתוך אמונה שחינוך ותרבות מהוות זכויות אדם בסיסיות שיש ביכולתן להוות גשר בין קהילות ואמצעי לקידום שינוי חברתי ארוך טווח. הספרייה פועלת בשכונת נווה שאנן הסובלת מהזנחה מתמשכת מצד הרשויות ומהעדרם של מרכזים קהילתיים המשרתים את כלל תושבי השכונה.

לאיבנט בפייסבוק בו יתפרסמו בקרוב דימויים של העבודות

 

כולכם מוזמנים וכולכן מוזמנות לבוא וגם להפיץ 

Read Full Post »

מוקדש באהבה (ובקריאה למרד) לכל המאיירות והמאיירים

*

"מוץ!" אמר הדובון, "די לך, מוץ. אל תתרגז כל כך! לנו הזנבות, ולהם [לבני האדם] הלבבות."
"הו-הו!" קרא החתול בכעסו, "לבבות! מי ראה את הלבבות שלהם? הם רק מתפארים בהם: 'לבי טוב עלי! לבי מר עלי!' אך מי ראה את הלב הזה? את זנבי שלי כל אחד רואה!"

"טוב," אמר הדובון, "אבל אנחנו הרי בעלי זנבות אנחנו. עלינו לעשות משהו."

(מתוך "המסע אל האי אולי", מרים ילן שטקליס)

מי שקרא את "המסע אל האי אולי" יודע שבלבו של הספר (או שמא בזנבו – האם לספרים יש לבבות או זנבות?) נמצאת בין השאר, סוגיית הזנבות והלבבות: הזנבות על פי "המסע אל האי אולי" הם הלב הרגשי הגלוי והמדבר בעד עצמו של בעלי החיים, בעוד שהלב האנושי חבוי בתוך הגוף ועצם קיומו מוטל בספק וטעון הוכחה.

מן רשימה שהקדשתי לאיורים של בתיה קולטון ל"מסע אל האי אולי" נשמט הפרט הראשון שמשך את תשומת לבי. הוא מופיע בכמה איורים. למשל כאן:

החבורה בשער קריית המרפא של האי אולי (איור שמזכיר במעומעם את "הקוסם מארץ עוץ" ואולי גם נדבר אתו בכוונה?). מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

החבורה בשער קריית המרפא של האי אולי (איור שמזכיר במעומעם את "הקוסם מארץ עוץ" ואולי גם נדבר אתו בכוונה?). מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

.

מה "לא בסדר" בתמונה הזאת? טוב, כבר נתתי רמז עבה ומכופל – לקוּץ הדוב אין זנב.

כשהזכרתי את זה באוזני בתיה קולטון (לא כבקורת, זה ריתק וריגש אותי כפי שתיכף אסביר) היא החווירה כאילו גיליתי גופה בחדר האמבטיה שלה. ומיד התגוננה ומנתה איורים שציירה מחדש בשם הנאמנות לטקסט. ובכלל, מלבד אלישבע, קוּץ הוא הדמות האהובה עליה ביותר בספר, הוא צוייר בדמות "דובי גוסטבו" של ילדותה, אמרה, והוסיפה עוד כהנה אבחנות על האנטומיה של דובי צעצוע. היא דיברה במהירות ונראתה אשמה כאילו עברה על אחד מעשרת הדברות של אומת האיור.

היא עשתה את זה לא בכוונה, אבל כמו שכתבה נורית זרחי: "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת".

הרשימה הזאת לא נועדה להגן על בתיה קולטון. הזנב האבוד של קוּץ הוא רק משל וטריגר למחשבות על איור בכלל ועל איור עכשווי בפרט. הן רבות מכדי להידחס לפוסט אחד. זאת ההתחלה.

ארנסט שפארד. גם לפו הדוב לא היה זנב.

איור: ארנסט שפארד. גם לפו הדוב לא היה זנב.

לדובים קלסיים אין זנב (ראו את פו למעלה). במקרים המעטים שהמעצבים התעקשו להצמיד להם אחד זה נראה זר ואפילו מגונה. מרים ילן שטקליס שכחה או התעלמה מזה; זה שיבש לה את התזה היפה (באמת יפה) על "מותר הבהמה מן האדם".

אבל מה שבאמת מעניין אותי הוא איך משפיעה סתירה כזאת על הקריאה, הגילוי שלקוּץ המדבר גבוהה על מותר הזנבות אין בכלל זנב. אני יכולה להעיד על מה שקרה לי: קוּץ נהפך לדמות מורכבת. טוב הלב שלו נותר בעינו, אבל הוא נהיה גם קצת מגוחך. הדוגמטיות שלו בלטה פתאום לעין, ההתהדרות במשהו שאולי היה פעם במקור לאבות אבותיו (עם הסגולה של הדובים החיים) ובמשך הזמן נשר מבלי שיבחין בכך. הפער ערער על תקפותם האוטומטית של סממנים חיצוניים; טוב הלב של קוּץ כמו של אמא של דני, אינו נגזר מזנבם אלא מהתנהגותם. ולקינוח חשבתי קצת, כל הפוסל במומו פוסל.

ובשורה התחתונה, הפער בין הטקסט לאיור מוסיף עומק ומורכבות. זה אחד הדברים שהופכים את האיור לראוי לטקסט, שהוא עמוק ומורכב על אף פשטותו כפי שהראה עמוס נוי.

מילת הגנאי האולטימטיבית בעולם האמנות היא "אילוסטרטיבי". להגיד "אילוסטרטיבי" זה כמו לומר "חסר כל עומק ומורכבות". בתרגום לעברית אילוסטרטיבי זה איורי, אבל זה לא חל על האיורים ככלל אלא בדיוק על התפיסה (המיושנת, ועל כך בהמשך הסדרה) הזאת שהאיור צריך להיות אחד לאחד עם הטקסט, ולפעמים – כשהסופר חי, זה גם אחד לאחד עם מה שלא כתב, רק ראה בעיני רוחו. ואני תוהה כמה חזק הציווי הזה שנאכף על ידי סופרים ועורכים וגם על ידי המאיירים עצמם, שהפנימו את הדיכוי. מתי הם ימרדו?

אומרים שילדים הם פשטנים, שהם לא מסוגלים להבחין במורכבות. ובו בזמן מתעלמים מן המאמצים שמשקיעים בלשכנע אותם שהעולם פשוט. כל מיני סוגים של מאמצים, בין השאר בחפיפה בין האיורים לטקסט. זה מוצג כערך חיובי: "נאמנות לטקסט", אבל בעיני זה דומה יותר ל"תיאום עדויות" שמשבש את הצדק והאמת.

כבר כתבתי כאן על "שירים לעמליה", איזה אושר גרמו לי הסתירות הקטנות בין הטקסט לאיור. המחברת והמאיירת לא תיאמו עדויות. כל אחת "זכרה" את זה קצת אחרת.

העולם הוא מקום מורכב ומלא פערים – בין מה שאנשים מצהירים למה שהם עושים, בין האופן שבו הם רואים דברים, ובכלל – איפה שיש אנשים יש הפתעות, טובות ורעות. זאת לא רק תובנה בוגרת. זה אחד הדברים שהכי הטרידו אותי בתור ילדה (על אף הפשטנות שיוחסה לי). הרומן שלי "טבע דומם" נפתח בזיכרון מכונן מגן הילדים:

מתישהו בט"ו בשבט ציירו עצים. אחת הילדות שאלה אותה בדאגה איך צובעים גזע, אם ירוק זה הצבע הנכון. הן ישבו זו לצד זו, בפינת אי מרובע של שולחנות מחוברים במרכז הגן. כשלא נזהרו ברכיהן התנגשו. מהחלון הגדול נשקפו קצה ארגז החול ושני עצים דקים, קשורים למוטות. הילדה ששנאה שאלות טיפשיות הצביעה עליהם ואמרה אין לך עיניים? והשואלת הסתכלה עליהם בחוסר בטחון ושוב שאלה: ירוק? והילדה נאנחה: את לא מסתכלת, באיזה צבע הגזע? וכשלא נענתה אמרה בחוסר סבלנות נו, חוּם, חוּם. וקצת אחר כך ראתה שהשואלת בכל זאת צבעה את הגזע המלבני ואת שני הענפים הישרים שיצאו ממנו – בירוק בהיר של עלים.
זה קרה בבת אחת; הַפְּליאה על יתרון ההתבוננות שלה ואבדן האחדות. טריז נתקע בין המילים לעולם. ספק ירוק הרעיל את החוּמים הבטוחים. האות ניתן לכל הקלקולים הבאים.

דוויד הוקני מצייר עצים (זה שייך גם לסיפור הבא)

דוויד הוקני מצייר עצים (זה שייך גם לסיפור הבא)

אני לא יכולה כמובן לדעת מה הייתי חושבת על קוּץ של קולטון בילדותי. נדמה לי שהייתי שמה לב, שהייתי חושבת על זה, שהייתי מרגישה באותנטיות, בהדהוד שמתחת לסתירה.

ואי אפשר לסיים הפעם בלי הסיפור הטאואיסטי המופיע בפתח הרימו את קורת הגג, נגרים של ג'יי. די. סלינג'ר.

הדוכס מוּ מסין אמר לפּוֹ-לוֹ: "אתה כבר בא בימים. האם יש במשפחתך אדם שאוכל להעסיקו כאחראי על סוסי במקומך?" ענה פו-לו: סוס טוב ייבחר על פי מבנהו הכללי ומראהו, אבל סוס עילאי – כזה שאינו מעלה אבק ואינו משאיר עקבות – הוא משהו חולף וערטילאי, חמקמק כאוויר פסגות. כשרונותיהם של בני מצויים בדרך כלל במישור נמוך יותר: הם מסוגלים להבחין בסוס טוב הנקרה בדרכם, אבל לא בסוס עילאי. אבל יש לי חבר בשם צ'יו-פאנג קאו, רוכל של חומרי הסקה וירקות, ובענייני סוסים, חוכמתו אינה נופלת משלי, אנא קרא לו."
הדוכס מו עשה כן, ואחר כך שלח את האיש לחפש סוס. כעבור שלושה חודשים הוא שב מדרכו ובישר שמצא סוס. "הוא נמצא עתה בשאצ'יו," הוסיף. "איזה מין סוס הוא זה?" שאל הדוכס. "הו, זוהי סוסה אפורה," היתה התשובה. אבל כשמישהו נשלח להביאה היא התגלתה כסיח שחור כפחם! מאוכזב מאד, שלח הדוכס לקרוא לפו-לו. "החבר הזה שלך," הוא אמר, "שאותו שלחתי לחפש לי סוס, בלבל לגמרי את כל העניין. הוא אינו מסוגל אפילו להבחין בצבעו של בעל חיים או במינו! מה הוא כבר יכול לדעת על סוסים?" פו-לו פלט אנחה של שביעות רצון. "עד כדי כך הוא הגיע?" קרא. "אם כך הוא עולה עלי עשרת מונים. אין מה להשוות בינינו. הוא קאו, רואה לנגד עיניו את המנגנון הרוחני. הוא שם לב לעיקר ושוכח את הפרטים הטפלים. הוא כל כך מרוכז בתכונות הפנימיות שהוא אינו מבחין בחיצוניות. הוא רואה את מה שהוא רוצה לראות. הוא מתבונן בדברים שמן הראוי להתבונן בהם, ומתעלם מאלה שאין צורך לבדוק אותם. כה נבון הוא שיפוטו של קאו בסוסים, עד כי יש ביכולתו לשפוט דברים חשובים יותר מסוסים." כאשר הגיע הסוס הוא אכן התגלה כבעל חיים עילאי.

דבורה בטרפילד, סוס

דבורה בטרפילד, סוס

.

טוב, מאייר לא צריך לבחור סוסים לדוכס. די שיהיה נאמן לעצמו, שלא יתבטל בפני הטקסט אלא ישוחח איתו.

ואתם מוזמנים לחלוק עלי כמובן.

*

עוד באותם עניינים

יש לי משהו עם אוטיסטים

על גורילה של אנתוני בראון (תמיד שואלים אותי אם הוא התכוון, אבל זה לא משנה. מודעות היא בסך הכל פיגומים לאינטואיציה)

איורי נפש – תמצית האמנות

האיור הלא מתאים (שוב בתיה קולטון, הפעם בכוונה)

*

וחשוב חשוב מאד! בואו בהמוניכם, וגם שתפו והפיצו והזמינו!

המכירה השנתית של ספריית גן לוינסקי נמשכת עד שבת ב- 17:00.
המכירה מאפשרת את קיומה של הספרייה והמשך פעילותה בשכונת נווה שאנן בדרום תל אביב לשנה נוספת.
מעל – 200 עבודות נפלאות של אמנים נפלאים, בינהם/ן: סיגלית לנדאו, ציבי גבע, איציק לבנה, אביטל כנעני, דוד עדיקא, Klone, מתן בן טולילה, גלעד רטמן, ארז ישראלי ועוד רבים טובים במחיר מציאה!
אנחנו מתארחים השנה בגלריית P8 שנמצאת ברחוב יהודה הלוי 79 (בחצר האחורית של הבניין, מאחורי הדלייקטסיין). שעות הפתיחה הן בין 11:00 ל- 17:00.
הזמנה מעודכן 3.12*

Read Full Post »

לא מזמן התפרסם פה הפוסט היפה יפה והעצוב של עמוס נוי על "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס. הוא תוכנן בהתחלה כפוסט זוגי – עמוס על הסיפור ואני על האיורים של בתיה קולטון, אבל בסופו של דבר העדפתי לא לפצל את הקשב. אז קצת באיחור, שלוש הערות על האיורים, ועוד אחת בכיס.

וראשית, למי שעדיין לא קרא, זה מה שכתוב בגב הספר:

קוּץ הדב, רוּץ הכלב, מוּץ החתול ודני יוצאים באמצע הלילה למסע אל הרופא הגדול של הצעצועים, כדי לתקן את הבובה השבורה אלישבע.
אבל הרופא נמצא בארץ רחוקה- רחוקה – היא שוכנת באי "אולי" בלב האוקינוס הגדול, ורק הלויתן הזקן מכיר את הדרך לשם.
לאן יוביל אותם מסעם הארוך, ומה יעלה בגורלה של אלישבע?

חושך: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

חושך: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

פטר והזאב, מאת סרגיי פרוקופייב. אייר פ. האקן (Frans Haacken 1958). הטכניקה שבה איירה קולטון את החושך, הזכירה לי קצת את איוריו החרותים.

פטר והזאב, מאת סרגיי פרוקופייב. אייר פ. האקן (Frans Haacken 1958).
הטכניקה שבה איירה קולטון את החושך, הזכירה לי קצת את איוריו החרותים.

1. חושך ואור

טוני מוריסון חזרה וסיפרה בראיונות, שהיא נוהגת לקום ולכתוב בחושך לפני עלות השחר. זה התחיל כשילדיה היו קטנים; אלה היו לדבריה, שעות השקט היקרות. אבל מאחורי הנימוק הטכני חבויים אולי טעמים עמוקים יותר; הכתיבה בחושך שלפני עלות השחר מבשרת ומשקפת איזו תבנית יסוד בכתיבתה; הספרים של טוני מוריסון יוצאים מחושך גדול (לאו דווקא פיסי) אל אור מהסס, ראשון.

המחצית הראשונה של "המסע אל האי אולי" מתרחשת בחושך. בתיה קולטון חזרה וסיפרה בראיונות כמה התקשתה לשהות בחושך הארוך כמו לילה של חורף סקנדינבי.

לקולטון יש היסטוריה של צמצום החושך. בשרשרת זהב למשל, היא זיקקה וכיווצה אותו פעמיים, באמצעות האנשה. ב"מסע אל האי אולי" משמש הלוויתן השחור כמרחב ביניים, פיסה של חושך מתמעט שעל גבה (ובעצם על קצה אוזנה, אם להאמין למרים ילן שטקליס) שטה החבורה אל אי האור – "אולי".

חושך: "מתחת לארון/ הלילה מתחבא:/ בבוקר הוא נכנס,/ בערב הוא יוצא." מתוך "מתחת לארון" מאת אנדה עמיר פינקרפלד, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "מתחת לארון/ הלילה מתחבא:/ בבוקר הוא נכנס,/ בערב הוא יוצא." מתוך "מתחת לארון" מאת אנדה עמיר פינקרפלד, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "למה לגרש החושך?/ והרי הוא ילד טוב..." מתוך "עייפה בובה זהבה" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "למה לגרש החושך?/ והרי הוא ילד טוב…" מתוך "עייפה בובה זהבה" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

לוויתן. פיסת החושך האחרונה מתרחקת כשהחבורה מגיעה אל אי האור - "אולי". מתוך "המסע אל האי אולי", איירה, בתיה קולטון.

לוויתן. פיסת החושך האחרונה מתרחקת כשהחבורה מגיעה אל אי האור – "אולי". מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

אלא ש"המסע אל האי אולי" לא רק מתחיל בחושך. הוא גם מסתיים בחושך. בתמונת השִׁיבה של בתיה קולטון מונחת אלישבע המתוקנת על הכוננית, אבל במקרה או שלא במקרה רגלה האחת מוסתרת ומלבה את הסָפֵק: היה או לא היה? האומנם הושבה רגלה החסרה של אלישבע, או שקסמו החלומי של ה"אולי" כבר מתחיל להתפוגג בחושך העצוב של המציאות?

אלישבע סוף: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

אלישבע סוף: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

2. צעצועים

צעצועים. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס (לחצי להגדלה)

צעצועים. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס (לחצו להגדלה)

"המסע אל האי אולי" של בתיה קולטון הוא בין השאר אפוס הוליוודי עתיר ניצבים-צעצועים, בן-חור שכזה בזעיר אנפין.  כששאלתי את קולטון על הבחירה המפתיעה (כי כפי שציין עמוס נוי, לא רק בזכות "המסע אל האי אולי" אלא גם בזכות שירים כמו "מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" נתקבעה דמותה של מרים ילן שטקליס כמשוררת הצער שבלב, כלומר בקוטב הלירי ולא האפי של השירה) התברר שאלישבע מייצגת בשבילה את עַם-הצעצועים המדוכא מכל העמים והמגדרים והגילים. נקודת המבט החברתית (המקסים גורקי-ת כמעט) של קולטון מוסיפה לסיפור נופך קלאסי. כי הקול החברתי כמו קול הרבים בכלל, כמעט נכחד מספרות הילדים. ברירת המחדל העכשווית היא לגמרי אינדיבידואלית.

ובכלל, אף שה"איורים מצוינים" כפי שכתב יותם שווימר בואינט אין כאן שום הוקוס פוקוס, אלא כובד ראש (עניין שונה לגמרי מעצב הפורט על מיתרי הלב והדמעות) ועמלנות ומין "והצנע לכת" (הססמא שנחקקה בשעתו על סמל בית הספר הריאלי, ואין סיכוי שהיתה נחקקת היום על סמלו של בית ספר חדש). באחריות החברתית של האיורים יש טעם של פעם, ובו בזמן זה גם הטוויסט שמקנה רעננות לאיור, ומכייל את הספר כולו לגובה הצעצועים.

למעלה, הפורזץ של "נדי בצרה גדולה" מאת אניד בלייטון. למטה, פרט מתוך המחווה של בתיה קולטון לביק (Harmsen van der Beek) המאייר של ספרי נדי.

למעלה, הפורזץ של "נדי בצרה גדולה" מאת אניד בלייטון. למטה, פרט מתוך המחווה של בתיה קולטון לביק (Harmsen van der Beek) המאייר של ספרי נדי.

לקולטון יש משיכה גדולה לצעצועים. בסתר לבה היא עדיין מאמינה שהם קמים לתחייה כשכולם ישנים. וגם הגבול בין איור לצעצוע הוא די נזיל בביוגרפיה שלה. בילדותה היה אביה מפרק את הספרים שאהבה ומכין פזלים מהאיורים. היא אומרת שהיו לזה שני צדדים; מצד אחד הוא פשט את עורם של האיורים והרס אותם, ומצד שני, כשמרכיבים פזל הלא ממששים את התמונה וצוללים לתוך פרטי-הפרטים באינטימיות שלא מתקיימת עם האיור השלם בספר.

וכך או אחרת – הפרטנות שבה מצוירים הצעצועים ב"מסע אל האי אולי" היא חלק מן האתיקה של הספר, מקסמו ומאמינותו. וחבל רק שהפורמט הקטן, הנאה והנעים והצנוע לכשעצמו, קצת מסתיר (מומלץ להסתייע בזכוכית מגדלת כדי ליהנות מן השפע והגיוון).

מזוודת הפזלים שהכין אביה של קולטון מאיורים

מזוודת הפזלים שהכין אביה של קולטון מאיורים

ועוד משהו קטן על צעצועים ואותיות: כותרת כל פרק ב"מסע אל האי אולי" מצוינת באות של מספרו הסידורי וסביבה איור קטן, פרט שנגזר מתוך אחד מאיורי הפרק (חוץ מפרק אחד. איזה? תגלו בעצמכם). ועם זאת, בניגוד למסורת עשירה של איניציאלים (אותיות פתיח מעוטרות) בספרות בכלל, ובאיורי ילדים בפרט – קולטון לא עשתה שום מניפולציות באותיות. לא מתחה אותן ולא עיקמה ולא קיפלה ולא צבעה ולא הסוותה. היא השאירה אותן נוקשות ושלמות, כמו אובייקטים-צעצועים.

מקבץ איניציאלים מטופלים

מקבץ איניציאלים מטופלים מספרים וכתבי יד

איניציאלים מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון

שלושה איניציאלים מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון

3. מפת הפנטזיה

"הפנטזיה של ספרי הילדים לוקחת אותנו לאן שתיקח, עם או בלי מפה – המפה היא רק הניסיון הכושל שלנו ללכוד לרגע את החלום."

כך מסתיים הפוסט היפהפה של גילי בר-הלל על מפות מסע של ספרי פנטזיה. "המסע אל האי אולי" משתייך אל מה שהיא מכנה ספרות ה"לשם ובחזרה". והנה, מי שמביט בתמונה התלויה מעל מיטתו של דני רואה שזוהי בעצם מפת "המסע אל האי אולי" (בעיקר החלק הימי המואר של המסע, אם כי בפינה השמאלית למטה יש "מקרא" קטן מצויר, שמציין גם את הלילה).

לפני המסע: התמונה התלויה מעל מיטתו של דני היא בעצם מפת המסע אל האי אולי. איירה בתיה קולטון (פרט)

לפני המסע: התמונה התלויה מעל מיטתו של דני היא בעצם מפת המסע אל האי אולי. איירה בתיה קולטון (פרט)

אחרי המסע: המפה כבועית חלום של אלישבע. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" (פרט)

אחרי המסע: המפה כבועית חלום של אלישבע (קוץ הדוב חולם על הברווזה). איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" (פרט)

האם התמונה התלויה בחדרו של דני התחברה לחמלה על אלישבע והתממשה בחלום המסע שלו?

או שאולי זאת בכלל בתיה קולטון המאיירת שמדברת עם הקוראים מעל לראשו הישן?

ואולי זה בכלל החלום של אלישבע – המפה בסוף הספר כמעט בוקעת מראשה כמו בועית מחשבות של קומיקס – אולי המפה היא "רק הניסיון הכושל של אלישבע ללכוד לרגע את החלום."

או שכל האפשרויות נכונות. בתיה כאמור מאמינה בחיים הנסתרים של הצעצועים.

*

ויש לי עוד הערה חשובה, רביעית, אבל אני שומרת אותה לפוסט אחר שייכתב בעתיד הקרוב (אני מקווה). שכבר נכתב.

*
עוד על החיים הסודיים של צעצועים וחפצים:

אזרחות כפולה: על חייל הבדיל האמיץ (רשימה מכוננת)

פניה ברגשטיין והליצן

הספר הנפלא ביותר

דניס סילק, הקדמה

משהו קטן על המומינים, או שירה וקסמי חפצים

*

על בתיה קולטון: איך נראית ילדות

וכמובן – עמוס נוי על "המסע אל האי אולי" (ושם בפוסט נמצאים גם שני האיורים האהובים עלי בספר, לא רציתי לחזור עליהם פה).

*

ונותרו עוד ימים ספורים להצטרף להדסטארט השווה של "יואל אמר"!

*

Read Full Post »

"המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס יצא בימים אלה במהדורה מחודשת עם איוריה הקלסיים-עם טוויסט של בתיה קולטון.

עמוס נוי הוא יקיר עיר האושר (ש"נפל בפייסבוק" לפי עדותו). הוא כתב בין השאר את הפוסט הבלתי נשכח על קופיקו.

התגעגעתי ובקשתי ממנו לכתוב על הספר.

זאת היתה אמורה להיות מתנה ליום הולדתי שחל ב14 בספטמבר (חג הדרקון), אבל לפי כללי מוסיקת המקרה היא הגיעה ב21 בספטמבר, יום הולדתה של מרים ילן שטקליס (היא בת 114 היום).

אני שמחה ונרגשת לחלוק אותה עם מרים ואיתכם.

אלישבע המתוקנת מתבוננת בבבואתה - רק היא משתקפת במים, לגמרי נרקיסית ומזכירה את הפרח הצהוב לשמאלה.  מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (לחצו להגדלה)

אלישבע המתוקנת מתבוננת בבבואתה – לגמרי נרקיסית ומזכירה את הפרח הצהבהב שמולה, אבל רק היא לבדה משתקפת במים. מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (לחצו להגדלה)

*

האשה הזו איננה אשה באמת. אין בה ולא כלום

מאת עמוס נוי

דברים רבים ראינו שם. בביתן אחד היתה אשה בשמלה ירוקה קצרה מאוד, וידיה ורגליה אדומות. על לִבּה טבלה לבנה עם עיגולים צבעוניים ובאמצע הטבלה עיגול שחור. אנשים עמדו במרחק מה על יד מעקה וקלעו אליה בכדורים מרובים ארוכים. על פי רוב לא פגעו בה. אבל היו גם בני מזל וכדורם פגע ישר בעיגול השחור וחדר אל ליבה, והאשה נענעה בידיה וברגליה, נשמעה פתאום מוסיקה והאנשים צחקו מרוב שמחה וטפחו לו לבר-מזל על כתפו. והוא התגאה מאוד. בעד זה משלמים חמש פרוטות. האשה הזו איננה אשה באמת, היא מצויירת על קרש. הלכתי מסביב והסתכלתי בה: אין בה ולא כלום, סתם עץ. ואני לא אוהבת את האנשים היורים בה. (מרים ילן-שטקליס, מתוך הסיפור "שתים-עשרה")

.

לפעמים אני חושבת על העגלה ההיא ועל הילדים המלוכלכים, על הכל. ולפעמים אני חושבת וחושבת, ועוצמת את עיניי, ונדמה לי – אולי הוציאו אז ילדה אחרת מן העגלה ההיא? והילדה האחרת חזרה הביתה ונשארה אצל אבא ואמא, והם חשבו שזוהי ילדתם… ואני? אולי נשארתי בעגלה, בין הילדים המלוכלכים, והסיעו אותי למרחקים, הרחק-הרחק מאבא ואמא… ועכשו? מה עושה אני עכשו? עכשו אני רוקדת על חבל. והחבל מתוח גבוה-גבוה מעל האדמה. ואני פוחדת. אני רוקדת ופוחדת. (מרים ילן-שטקליס, מתוך הסיפור "מעשה במשרוקית")

הסיפור "המסע אל האי אולי" נדפס לראשונה כספרון ב-1944 (עם איורים של אן נוימן), ושוב ב-1952 (עם איורים של "איזה", היא איזה הרשקוביץ'; זהו עותק הילדות המרופט שלי, והוא הנוסח המוכר בדרך כלל, בזכות מהדורות מאוחרות שלו); הוא שב ונדפס בתוך הספר "שיר הגדי" ב-1957 (עם איורים של צילה בינדר), ויצא זה עתה שוב לאור כספר, עם איוריה של בתיה קולטון. במובנים רבים הוא משרטט את מחוזות המיתולוגיה הפרטית של ילן-שטקליס, כפי שהיא שבה ונרמזת בכל שיריה וסיפוריה, לילדים ולגדולים: מבעד לקובלנת הבובות המקולקלות והקירבה האינטימית של גמדי הלייל הנבונים, נפרש, לעיניים מבוגרות, מארג מכמיר לב ומטלטל של כאב, עצב, חרדה, בדידות, עלבון, בגידה, אכזבה, נטישה, ואימה מבועתת מפני אובדן זהות; עולם של זוהמה, מוּכניות, תעוב עצמי, המאוכלס בדימויים של "נשיות פגומה", ועמוס סודות ושקרים (ספרה הראשון למבוגרים של ילן-שטקליס נקרא "שקר?"; אחד מאוספי השירים שלה נקרא "יש לי סוד").

"המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, מימין בתיה קולטון, משמאל איזה הרשקוביץ

"המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס – מימין בתיה קולטון 2014, משמאל איזה הרשקוביץ 1952

במצעד השירים-העצובים-של-כל-הזמנים יבחרו רבים לאחד המקומות הראשונים את "מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" – שהשורה המפורסמת שלו אינה "זולגות הדמעות מעצמן", כפי ששרים, מצטטים, וכותבים בדרך כלל, אלא "בוכות הדמעות בעצמן" המצמית. הרכילות הביוגרפית, שהיתה בגדר ידע משותף וידוע לכל בחוגים רחבים, על נישואיה הקצרים של מרים ילן בת העשרים ותשע לארכיאולוג משה שטקליס, ועל הבגידה, הנטישה, והפרידה שלו, לאחר עשר שנות נישואין, בעקבות ההתאהבות שלו בבינה גבירץ, המאיירת של כמה מספריה – פאם-פאטאל יפת תואר ואלגנטית, היפוך של ילן-שטקליס במראה ובגינונים – כבר נקשרו כמעט כקלישאה להמתנה הנכזבת, להבטחה שהופרה, למחוות האהבה שנדחו והולעגו, ולבכי המחלחל בשני השירים גם יחד (בעיתון "הארץ", למשל, התפרסמה כתבה נרחבת ה"חושפת" את הפרשה, קצת בסגנון המאפיין את המדור ההוא, שבו גילוי-מחדש לשל רכילות הידועה לרבים מוצג כתגלית ספרותית מרעישה). גם מובנת מאליה העצבות הנלווית לתאורי בדידות גלויים, בשיר כמו "לבדי", ובוודאי בשיר מעשה בילדה בודדה – המתחיל ב"ירח, ירח, ספר לי סיפור", ושהיה עבורי שיר של בכי מיידי, אולי בגלל השורות "כי אמא איננה ואבא הלך, וריק הבית, ריק כל-כך, כל-כך לא שלנו הבית", המתחרות אצלי בזעקה הנוראה Mama, don't go, Daddy, come home של ג'ון לנון. אבל, בקריאה מרוכזת ועם מפתחות-הצער שמספק גם "המסע אל האי אולי", אפשר לחוש גם בצד האפל והדווי הרוחש מתחת לפני השטח של שירים וסיפורים "תמימים", הרפתקניים ושובביים לכאורה.

שני הציטוטים שהבאתי בראש הטקסט, מתוך שני סיפורים אוטוביוגרפיים מכוננים וחושפניים של ילן-שטקליס (שיצאו לראשונה בנוסח לילדים, ובנוסח מורחב למבוגרים בספר "חיים ומלים", ושניהם עוסקים בשקרים של מבוגרים לילדים, ובסודות של ילדים מפני מבוגרים) מדגימים את האלימות והלעג הגבריים מול אוטומטיות בובתית מצועצעת ומפורכסת, אבל גם את הפחד להישאר ילדה מלוכלכת ("מלוכלך כזה כזה!" כמו דני, שאף ילד לא יאמר לו שלום, ב"הסבון בכה מאוד", עוד שיר משעשע-כביכול על זוהמה ובדידות), ילדה הרוקדת ופוחדת ביריד (שהוא גם מקום ההתרחשות של הסיפור הראשון).

הבובה המקולקלת שבה בהתמדה בשירים ובסיפורים, עם רפרטואר עשיר (ומטריד) של פגיעות גופניות – ידיים ורגליים חסרות, עין שנתלשה, אף מנותץ, שער שהקריח או דהה והפך דליל, קרעים ושברים. היא בדרך כלל קורבן של התעללות של "ילדה רעה" (שיריה וסיפוריה של ילן-שטקליס, בניגוד לתאוריות חינוכיות עדכניות, מלאים בדיונים והתמקחויות על "הילד הרע"; ב"עייפה בובה זהבה" אפילו הלילה, זמן הסודות האפלים והידידים המסתוריים, הישנים במיטתה ואוכלים מצלחתה, הוא מושאו של דיון כזה).

האם החושך הוא "ילד רע" או "ילד טוב", איור של בתיה קולטון ל"עייפה בובה זהבה" מתוך "שרשרת זהב"

האם החושך הוא "ילד רע" או "ילד טוב", איור של בתיה קולטון ל"עייפה בובה זהבה" מתוך "שרשרת זהב" (לחצו להגדלה)

.

בסיפור "הדב" באה בובת הדב אל דודה מירה בחצי הלילה ב"עניין חשוב". הוא קובל על רותי, הרוחצת אותו עד כאב, במלים מוכרות מדי של קורבן התעללות:

"…אוזני השמאלית תלויה אך ורק בחוט דקיק, ומי יודע כמה ימים יחזיק החוט. והיא תולשת את שערותי. שערותי נשרו כמעט כולן, ומה שנשאר – דהה, הלא היא משכיבה אותי בשמש ושוכחת אותי. שוכב אני יום תמים בשמש ושערותי דהות ואני חש בראשי. דודה מירה, אמרי לה בבקשה, כי לא תרחץ אותי כל-כך… את יודעת איזה ילדים ישנם… כאלה שתולשים את שערותינו, ושוברים את ידינו ורגלינו, ולפעמים גם את ראשינו. איך אפשר להישאר זמן רב אצל ילדים כאלה? ואנו בורחים מהם. חוזרים אל ארצנו".

גם ההתחננות הנואשת והמגוננת של אלישבע בפני הרופא שבאי-אולי מוכרת עד כאב מקורבנות דומים. רותי אינה כל כך "רעה", היא "לא מבינה את אשר היא עושה. והיא כל-כך מכאיבה לי". ואותה אלישבע ממש מככבת בכמה שירי הבובה המקולקלת – למשל, ב"אלישבע הקטנה" (אלישבע הקטנה/ מה קרה פה, מסכנה?/ נעלמה פתאום רגלך?/ מי לקח אותה ממך?") ובאלישבע הנחמדת המפורסם ממנו –

ואומרים לי, את קרחת.
ואומרים שבור אפך…
אין אני יודעת למה
הם אינם רואים יפייך?

כמו שהבחינה וציינה עטרה אופק בתבונה, רותי, "הילדה הרעה" שחיבלה באלישבע, נעדרת מהסיפור ואינה לוקחת בו חלק. את התיקון/ריפוי מבצעים, באופן משמעותי ובולט, רק האח הגדול וידידיו. אבל עבורי שיאו הריגשי והלא-מובן-מאליו של הספר הוא דווקא לאחר הניתוח – כשאלישבע ה"מתוקנת" וה"יפה" (ורטוריקת עשיית הפלאים של הרופא וצוותו באמת מזכירה קצת פרסומת לניתוחים פלסטיים), כבר איננה ניתנת לזיהוי. החברים, שאינם מצליחים לאתר אותה בקהל האחיד של בובות "מתוקנות" ו"יפות" כמוה, עומדים לומר נואש, והיא נאלצת לקרוא אחריהם בקול כדי שיזהו ויקחו אותה. הרגע הזה חותר תחת סיפור המטמורפוזה האופטימי ופורם אותו לחרדה, אשמה, ובושה שממנו נטווה המארג הקודר הזה. הזהות היא הסוד המתרחש בלילה, היא זקוקה לכאב, וכיעור, ולכלוך, ואלימות, וחושך כדי לשמר את ייחודה. התיקון המיוחל הוא גם יציאה לאור יום, אל היופי הסתמי, המשותף לכל, חסר האיפיון, המכני. כמו בהרבה משיריה וסיפוריה אפשר לשמוע את המתח והקריעה שבין כאב של נשיות פגומה אבל נוכחת (כמו של הילדה שהצוענים גנבו אותה ב"מעשה במשרוקית"), ובין נשיות מתוקנת, בובתית, הטופחת בידיה ורגליה כשגברים יורים אל ליבה "כדורים מרובים ארוכים". ועולה בזיכרון שירה של דליה רביקוביץ, שהפכה בובה ממוכנת, כזו שפנתה ימינה ושמאלה, לכל העברים, אך נפלה אפיים ארצה ונשברה לשברים. אמנם, ניסו לאחות את שבריה ביד מאומנת, אבל "אז כבר הייתי בובה מסוג שני/ כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת". כי הבובות היפות, יפות באותה דרך. אבל קורבנות של התעללות נושאות כל אחת את כאבה בדרכה היא…

מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (כדאי מאד ללחוץ להגדלה)

מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (כדאי מאד ללחוץ פעמיים להגדלה)

*

על האיורים של בתיה קולטון ל"מסע אל האי אולי"

והערה אחרונה על האיורים – האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה (ממש בהמשך לפוסט, אף שנכתב מזמן, אין מוקדם ומאוחר בשיחות)

על הילדה אילת (הפוסט על האי אולי הוא סגירת מעגל של השיחה שהתחילה שם, בתגובות)

שמלת הכאב של רבקה הורן (ובעצם כל סדרת "שמלות של כאב")

על שירים לעמליה (או – מה אפשר להגיד על ספר שמתחיל ב"אמא נסעה" ומסתיים ב"אבא בוא – אל תעזוב"?)

בואי, אמא

איך נראית ילדות, על איור אחר של בתיה קולטון

*

עוד אישה (חיה הפעם) שמשמשת לוח קליעה למטרה לבעלה (כמו בסיפור המצוטט בהתחלה, רק אחרת)

שני קטעים מתוך "כחול עם זנב" סרט שעשיתי פעם עם המלחין איתן שטיינברג בעקבות "בובה ממוכנת" של דליה רביקוביץ'

וכמובן – קופיקו בעיר האושר, מאת עמוס נוי

.
*****************************************************************************

ובלי שום קשר – ארבע הודעות:

1. יואל אמר

"יואל אמר" הצגה מוסיקלית בהשראת ספרו של יואל הופמן "בפברואר כדאי לקנות פילים"

לילדים מגיל 4 ולכל המשפחה בשבת הקרובה , ה-27 בספטמבר, ב11:00 בבוקר במוזיאון תל אביב.

רכישת כרטיסים בטלפון 6077020 03 הכרטיס כולל כניסה למוזיאון!

והכי משמח, יהיה כבר דיסק! (כלומר 99.9%)

ההצגה זכתה בכל ארבעת הפרסים הגדולים בפסטיבל חיפה האחרון:

פרס ההצגה הטובה ביותר, פרס המחזה, פרס המוסיקה ופרס הבימוי (אני ביימתי).

רונית קנו וסיימון סטאר, מתוך "יואל אמר", צילם ז'רר אלון

רונית קנו וסיימון סטאר, מתוך "יואל אמר", צילם ז'רר אלון

*

2. נותרו עוד מספר מקומות בחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

חממת האמנים נולדה רק לפני שלוש שנים ושתי ההצגות שיצאו ממנה זכו בפרסים; לא רק יואל אמר. גם ההצגה מעיל הפלאים שנולדה בחממה זכתה לאחרונה בפרס ההצגה הבינתחומית ובציון לשבח על עיצוב הבובות בטקס פרסי הבמה!

 ב-5 בנובמבר יתקיים יום ראיונות אחרון לחממה הבאה.

אם אתם רוצים ליצור לילדים (ולזכות בפרסים?) ובקיצור, ללמוד בחממה –

מהרו לכתוב לנטליה ולקבל תרגיל natalia@traintheater.co.il‏ ואפשר גם בטלפון  02-5618514 שלוחה 119.
.

*

3. כנס הפנקס

ב20 לאוקטובר יתקיים כנס הפנקס השלישי. השניים הקודמים היו נהדרים. כדאי! אני ארצה על האיורים המופלאים של תום זיידמן פרויד לספר סיפורי הארנבות. האהבה הגדולה שלי אליה (ראו כאן למשל) הפכה להתמכרות קשה. הנה דף האירוע בפייסבוק. והנה התוכנית:

תוכנית-הכנס-לפרסום-1

*

4. "הגלוי, החבוי והקרבן"

ולבסוף, למבוגרים בלבד – במסגרת אירועי "הרמת מסך" אני מרצה על החבוי, הגלוי והקרבן כלומר על ארבעה מיצגים של יוזף בויס, ויטו אקונצ'י, ומרינה אברמוביץ'  אז והיום. ארבעה מיצגים ש"נחרטים בחודי מחטים בזוויות העין" (אם לשאול את הביטוי הקולע מ"אלף לילה ולילה"). עשרות שנים אחרי שהתקיימו עדיין אי אפשר לנער אותם מהמחשבה, וגם לא את השאלות האנושיות, המגדריות והאמנותיות שהם פותחים; "פותחים"כמו שפותחים פצעים וגם כמו שפותחים דלתות. על כל המיצגים האלה כתבתי כאן בעיר האושר וגם בסיפורים יכולים להציל, זאת הזדמנות לחבר את הדברים ולחשוב הלאה.

סופית: ההרצאה תתקיים ביום חמישי ה-2 באוקטובר, בסטודיו הירוק בסמינר הקיבוצים בשעה 13:00. זה בחינם, אבל יש להרשם אצל רעות curtainup2014@gmail.com זה הטלפון והמייל הפרטי שלה למי שצריך הנחיות הגעהreutshiva@gmail.com  052-6432779 וזה דף הפייסבוק של הרמת מסך 2014

מתוך Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

מתוך Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

Read Full Post »

זה קצת מורכב מה שאני רוצה להגיד (על "זום" מאת אישטוואן בניאי ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד). פשוט אבל מורכב. אז קצת סבלנות.

*

א. "זום" מאת אישטוואן באניאי

לפני עשרים שנה בקירוב יצר אישטוואן באניאי, מאייר אמריקאי ממוצא הונגרי, את "זום" שהפך כמעט בן לילה ללהיט עולמי עם ספרי המשך ובכלל. הוא "תורגם" לעברית ב1996 ויצא מחדש לאחרונה ב"מהדורה חגיגית מוגדלת" (שיהיה). אני כותבת "תורגם", כי הדפדוף אמנם מימין לשמאל והקרדיטים בעברית. אבל זהו, כל השאר מסופר בתמונות.

העמוד הראשון של "זום" מאת אישטוואן באניאי

כך נפתח "זום" מאת אישטוואן באניאי

למי שלא מכיר, הנה תקציר (ספוילרים למכביר!): זה נפתח בתקריב של צורה אדומה משוננת. בדף הבא "המצלמה" מתרחקת מעט ומתברר שזאת כרבולת של תרנגול. התרנגול כפי שיתגלה עוד מעט, נשקף מחלון של בית חווה. אבל כש"המצלמה" ממשיכה ומתרחקת פולשות ידיים ענקיות לתמונה. מתברר שזאת בסך הכל חוות צעצוע. אבל גם הילדה שמשחקת בחווה אינה אלא תמונה על קטלוג של צעצועים. נער אוחז בקטלוג. הוא נרדם על סיפונה של ספינת שעשועים, וגם הספינה אינה אלא תמונת פרסומת על אוטובוס, וגם האוטובוס עצמו לא ממשי, הוא מוקרן בטלוויזיה שבה צופה קאובוי בודד. וגם הקאובוי בסך הכול מצויר על בול של מדינת אריזונה. הבול מודבק על מכתב שנמסר לראש השבט בחוף אקזוטי. "המצלמה" ממשיכה להתרחק, וראו זה פלא – דווקא השבט והחוף "אמיתיים". הסצנה כולה נשקפת מחלון של מסוק. הזום אאוט נמשך והמסוק הולך וקטן, וגם כדור הארץ שבשמיו הוא מרחף הולך וקטן עד שהוא הופך לנקודה בהירה ביקום שחור. סוף.

והנה גם יוטיוב מדפדף בספר:

*

חמש הערות על "זום" של אישטוואן באניאי:

1. פורמליזם

"זום" הוא פיקצ'רבוק ש"עלילתו" מבוססת על חוקיות צורנית. זהו ספר ילדים על-גילי ורב-גילי  ("מגניב!" אמר עליו בני המתבגר והבררן). באתר של "כתר" הוא ממוקם ב"אלבומים ופנאי".

*

2. מתח

בדרכו הייחודית "זום" הוא גם ספר מתח, חידה מתגלגלת שבאה על פתרונה לקראת הסוף. ברגע שמבינים את העיקרון אי אפשר להתאפק מלנחש את השלב הבא.

*

3. פופ-ארט

"זום" הוא מחווה מבריקה לאמנות הפופ.

הפופ-ארט נולד בעידן קפטליסטי מתוך תרבות צריכה ושיווק, פרסומת ותקשורת המונים. כבר בקולאז' המוקדם והמכונן של ריצ'רד המילטון "מהו הדבר שעושה את הבתים של ימינו כה שונים וכה מושכים בעצם" (1956), מורכב המרחב הביתי מדימויים שנגזרו ממגזינים (ובהקשר הנוכחי, הוא כולל טלוויזיה, טייפ, קומיקס, קולנוע וכרזת פרסום שנשקפת מהחלון). "זום" מתנהל בטריטוריה הזאת בדיוק. הוא מצטט ומשטיח ומטשטש את הגבולות בין גבוה לנמוך ובין מציאות לדימוי כמו כל אמנות פופ ראויה לשמה.

ריצ'רד המילטון "מהו הדבר שעושה את הבתים של ימינו כה שונים וכה מושכים בעצם" (1956)

ריצ'רד המילטון "מהו הדבר שעושה את הבתים של ימינו כה שונים וכה מושכים בעצם" (1956)

פטריק קולפילד, אחרי ארוחת הצהריים

פטריק קולפילד, אחרי ארוחת הצהריים

מתוך "זום" מאת אישטוואן בניאי. משמאל למטה השפיץ של מגף הקאובוי הצופה בטלוויזיה

מתוך "זום" מאת אישטוואן בניאי. משמאל למטה השפיץ של מגף הקאובוי הצופה בטלוויזיה

פטריק בלייק, ילדים קוראים קומיקס

פטריק בלייק, ילדים קוראים קומיקס

מתוך

מתוך "זום" מאת אישטוואן בניאי

פיטר בלייק, על המרפסת (פרט)

פיטר בלייק, על המרפסת (פרט)

אותו פיטר בלייק מהתמונות למעלה עיצב גם את העטיפה של סרג'נט פפר, לגמרי פופ ארט

אותו פיטר בלייק מהתמונות למעלה עיצב גם את העטיפה של סרג'נט פפר, לגמרי פופ ארט

וינסנט ואן גוך, חדר השינה בארל, 1889 (לא, הוא לא הפך פתאום לאמן פופ, הוא כאן בשביל הרוי ליכשטנטיין שאחריו)

וינסנט ואן גוך, חדר השינה בארל, 1889 (לא, הוא לא הפך פתאום לאמן פופ, הוא כאן בשביל הרוי ליכשטנטיין שאחריו)

רוי ליכשטנטיין, חדר השינה של ואן גוך בארל

רוי ליכטנשטיין, חדר השינה של ואן גוך בארל

רוי ליכשטנטיין, ספריי (מצויר באותם צבעים ואמצעים כמו הוואן גוך)

רוי רוי ליכטנשטיין, ספריי (מצויר באותם צבעים ואמצעים כמו הוואן גוך)

אנני ליבוביץ מצלמת את קית הרינג (מתוך הפוסט הזה)

אנני ליבוביץ מצלמת את קית הרינג (מתוך הפוסט הזה)

פילם סטיל של סינדי שרמן, אין בכלל "פילם" מאחוריו, אין צורך במקור. שרמן עשתה קריירה מהזלזול של הפופ ארט במקור ובאותנטיות.

פילם סטיל של סינדי שרמן, אין בכלל "פילם" מאחוריו, אין צורך במקור. שרמן עשתה קריירה מהזלזול של הפופ ארט במקור ובאותנטיות.

*

4. משחק חשיבה

ובהמשך לכך "זום" אינו סתם "גימיק" אלא ניסוי בחשיבה בקורתית. הוא מזמין את הקוראים (גם הצעירים שבהם) להרחיב את המבט, להטיל ספק באשליות שמוכרים לנו, כי מה שנראה כל כך אמיתי הוא אולי רק אחיזת עיניים ו"ריאליטי" ופיתיון. זה קורה מעצמו באגביות מענגת, בלי חומרה ויומרה חינוכית.

איירה רותו מודן

איירה רותו מודן

אין לי מושג באיזה הקשר נוצר האיור שלמעלה, אבל זו התמצית של התמצית, ברגע שמסיטים מעט את המבט נחשפת העליבות של הפרסומת. זה שונה ככל האפשר מן המעשייה הסינית על האדריכל שהוזמן לבנות ארמון מושלם, וטרח עליו שנים רבות וכשהגיעה השעה הציג לקיסר ציור נהדר של ארמון. הקיסר הזועם איים להרוג את האדריכל החצוף, והאחרון פשוט פתח את הדלת המצוירת ונעלם לבלי שוב. הסיפור הסיני הוא סיפור על אמנות.

*

5. הפתעת האותנטיות

מאז שמגריט התכחש למקטרת שלו בטענה שזאת לא מקטרת, התאמצו אמני הפופ להוכיח שזאת דווקא כן מקטרת, לא פחות מהחפץ המקורי. הפופ ארט דחה את האותנטיות והמקוריות והעדיף עליהן את הציטטה והשכפול.

איור: בתיה קולטון (ל"דני גיבור" של מרים ילן שטקליס, מתוך "שרשרת זהב") לחצו להגדלה.

איור: בתיה קולטון (ל"דני גיבור" של מרים ילן שטקליס, מתוך "שרשרת זהב") לחצו להגדלה.

הפופ-ארט הוא תופעה אורבנית. הילדים של רובנו לא גדלים בטבע בראשיתי אלא בעולם של צריכה ותקשורת. אני מצטטת מתוך פוסט ישן על האיור של בתיה קולטון ל"דני גיבור" ("אינני בוכה אף פעם") של מרים ילן שטקליס: "אני מסתכלת עם דני ורואה ילדים יותר מסוגננים ויותר מעודכנים ממנו. ילדים מושלמים כמו בתמונת פרסומת, אפילו הצעצועים שלהם מתאימים זה לזה. אני רואה ילדים-כוכבים, גיבורי-על צעירים שמשחקים בבובות המשכפלות את דמותם. זה לא החיזור המיושן של הפרח והתפוח, אלא עולם חדש ומחופצן. ודני? הוא בכלל יושב בדף שממול, בעולם אחר, מתחתם, איזה סיכוי יש לו עם נורית"?

הסיום של "זום" תפס אותי בהפתעה: המשחק הצורני נקטע בבת אחת והעלילה עוברת לעולם האמיתי. ואם לא די בזה, החפץ הסופי, זה שמכיל את כל עולמי העולמות של תקשורת ההמונים הוא דווקא חפץ מיושן ורומנטי: בול שמודבק על מכתב שנשלח לעולם עוד יותר מיושן ורומנטי, שבו יש עדיין ראש שבט וטבע ויקום.

זה סוף חמים ולא צפוי, כמו בשיר של "אמא אווזה": "יש בית קטן ירוק/ ובבית הקטן הירוק/ יש בית קטן חום/ ובבית הקטן החום יש בית קטן צהוב/ ובבית הקטן הצהוב יש בית קטן לבן/ ובבית הקטן הלבן יש לב קטן אדום,/ מלא אהבה וחום."

לאתר של אישטוואן בניאי

*

ב. "כוס התה שלי", כתב: דרור בורשטיין, צייר: מאיר אפלפלד

צייר מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

צייר מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

ילד חולה שוכב במיטה. אביו מכין לו כוס תה ומבטיח לחזור בעוד רבע שעה. הילד שותה ותוהה לאן נעלם התה. מחשבותיו נודדות לפועלים שהכינו את השקיות, לדבורים שיצרו את הדבש, לפרחים שסיפקו להן צוף, למי התהום, לרוח, לשמש, לכל מי שהיה לו חלק – ולוּ רחוק וקדום – בכוס התה שלו. בינתיים חולפת לה רבע שעה ואביו חוזר כפי שהבטיח עם כוס תה חדשה, וגם אותה הוא שותה. וזה הסוף.

יש משהו מקסים בעושר של המחשבות ובחופשיות שבה הן זורמות בין נושאים ובין רבדים: שאלות מדעיות המנוסחות לפעמים בהזרה ילדותית ("איך עושים ענן? מה רשימת החומרים?"), ואקולוגיות (יחסי הדבורים והפרחים למשל), תהיות אתיות (האם אנחנו לא גונבים בעצם, את הדבש של הדבורים?) הבלחות של האנשה ודמיון (הדבורה ששואלת אם התה מתוק דיו, או פנטזית השיט על מי התהום), וגם רגעי אמנות ופיוט טהור. (כשאדי התה מצעפים את משקפיו של הילד והאב אומר, "יש לך ענן במשקפיים", לא יכולתי שלא לחשוב על "ענן במכנסיים" של מאיקובסקי, שהפואטיקה שלו אמנם רחוקה ככל האפשר מהחרישיות של דרור בורשטיין. ועדיין).

יש משהו מקסים בטבעיות שבה מתמזגים ב"כוס התה שלי" מערב ומזרח, סקרנות ילדית וההתבוננות מדיטטיבית, אגוצנטריות של ילד שמציב את עצמו ואת כוס התה שלו במרכז היקום (פיאז'ה מרחיק וטוען שילדים הם חסרי מוסר) וחמלה בודהיסטית לכל היצורים החיים, לערבות הדדית שמשחררת מן הבדידות והניכור: "ואז, בבת אחת הרגשתי שעבר לי העצב של המחלה, כי ידעתי שהם שם, איתי. כולם. בכוס התה שלי. הכוכבים והדבורים והפרחים והגשמים והתהום וציפורי התהום."

צייר, מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

צייר, מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

בלטוס, החדר

בלטוס, החדר

מלבן האור של החלון הוא אחד הציורים האהובים עלי בספר. רגע של ציפייה לתיאטרון הפיוטי של המילים: "השמש יצאה מאחורי ענן ונכנס מלבן של אור לחדר. הרמתי יד ועשיתי צל של ציפור (או ציפור של צל?). הציפור נִקרה בתוך המלבן."
וככלל, האיורים שנוצרו בטכניקת הסקרצ' בורד שבה מגרדים חושך וחושפים אור, מעצימים את המסתורין ואת הממד הרגשי והרוחני של הספר. בעוד שהטקסט הוא לגמרי לילדים, הציורים לא תלויים בגיל. זה ספר אמנות לכל דבר (והפוסט הזה  שכתבתי לאחרונה הוא לגמרי על השחור של אפלפלד, לא בכוונה).

מתוך

צייר מאיר אפלפלד, מתוך "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין

ג'ורג'ו מורנדי (התחריטים שלו היו נוכחים מרגע שפתחתי את הספר)

ג'ורג'ו מורנדי (התחריטים שלו היו נוכחים מרגע שפתחתי את הספר)

.

"כוס התה שלי" הזכיר לי את "מן החלון" (1989) של שאול שץ, שגם הוא עוסק בקשר בין הבית לעולם. האניגמטיות הפיוטית של שץ אמנם קיצונית יותר משל בורשטיין ואפלפלד. ("מן החלון" יצא אף הוא בעם עובד, ואני רואה שהוא עדיין נמכר ב7 ש"ח בלבד!)

מתוך "מן החלון" (1980) כתב וצייר שאול שץ

מתוך "מן החלון" (1980) כתב וצייר שאול שץ

.

שאול שץ קרוב לדרור בורשטיין ומאיר אפלפלד, ואישטאוון באניאי רחוק. לכאורה קשה לדמיין שני ספרים שונים יותר מ"זום" ו"כוס התה שלי": אחד צבעוני ומבריק והאחר שחור-לבן ומט. אחד שטוח ופופי והאחר לירי ופילוסופי, אחד "גימיקי" ולינארי והאחר משוטט בזרם התודעה, אחד מוחצן ומבדר והאחר מופנם ומחפש הארה, אחד עוסק בדימויים והאחר בדברים "ממשיים", לאחד שם טכנולוגי ולאחר שם אישי ומיושן, וכך הלאה והלאה.

ומתחת לכל זה ישנה הקִרְבה. מדובר בשני אחים שגודלו בסביבות הפוכות. לו היינו מצמצמים את "כוס התה שלי" למבנה מופשט, אפשר היה לקרוא לו "זום" (לכוס תה), ולו היה באניאי שואף להיות יותר חם ואישי הוא היה קורא לספרו "מכתב מאריזונה", או אפילו "הבול שלי" (זה שעליו תרדם הדבורה של דרור בורשטיין כעבור שנים; "לפעמים הדבורים טועות בכתובת ונכנסות לישון בתיבת הדואר של אחד השכנים, נשכבות על בול ונרדמות.").

אם דרור קורא את זה עכשיו, הוא בטח מתהפך על כסאו. השמות החדשים הלא משנים את המשקל הסגולי ומזיזים את קו פרשת הנפש. אבל אני שמאמינה בַּצורה, מזהה את הדמיון. את החיפוש המשותף אחרי חיבור וזיקה, את התשוקה להביט לתוך הדברים ומתוכם עד אינסוף. שני הספרים מזכירים לי את המען המתרחב שהייתי רושמת בשיעורים משעממים (מרית בן ישראל, רח' ברק 9, שכונת רסקו, באר שבע, הנגב, ישראל, המזרח התיכון, אסיה, כדור הארץ, מערכת השמש, היקום), כמו את הזום-אִין השואב המשותף לדמיון ולמדע.

כי הרי אם קוראים את "זום" ברוורס, זו פשוט בהייה לתוך בול שפותחת עוד ועוד עולמות. עולמות אורבניים נגועים, אין מה לדבר על שַיִט במי תהום, השַיִט כבר הזדהם בפרסומות לספינות שעשועים, אפילו לקאובוי יש טלוויזיה. זה העולם שבו אנחנו חיים, מקולקל ולא טהרני, אבל הדמיון הוא שרדן גדול, הוא משתמש במה שיש.

ולסיום סרטון מופלא שכבר הבאתי פעם, זום מדעי ופנטסטי כאחד לתוך כנף של פרפר.

*

עוד באותם עניינים

על גדי של שמוליקיפוד (עוד ילד חולה שנשאר לבדו)

בואי אמא

נהגה בחשיכה 

*

אנני ליבוביץ מצלמת את אנדי וורהול

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

על לב פראי של דיוויד לינץ'

*

Read Full Post »

זהו הראיון הנלבב שערכה רוני מוסנזון נלקן עם אלוהים.

הוא נכתב לכבוד "אֱלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא", מוסף של כתב העת מקף שערך שועי רז.

ההערות שהוספתי בשוליו מתפרסמות רק כאן. (אפשר להגיע אליהן בלחיצה על מספר ההערה).

בצד "אֱלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא" יצא גם "תמונה קבוצתית עם אלוהים" בעריכת חני שטרנברג ויואב איתמר

העורכים הקבועים של מקף. לרכישת כתב העת אנא כתבו ליואב איתמר yoitamar@gmail.com

הרישומים הטכניים המלווים את הראיון הם של בתיה קולטון, מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי

*

רוני מוסנזון נלקן / ראיון עם אלוהים בנושא תיאטרון בובות

עם עשר הערות שוליים [1] מאת מרית בן ישראל

.

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר: הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרְאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.
(משנה, פאה א' א')

אלהים שלום, קודם כל אני רוצה להודות לך שהסכמת להתראיין. חשוב לי שתדע שאני מתייחסת לראיון בכל הרצינות, שתמיד היית חלק מעבודתי [2],  ושאני לא רואה בכך ראיון היתולי. לכבוד עצום הוא לי.

רציתי לשאול שאלה ישירה. בעבר עשיתי הרבה מאוד נסיונות ליצור הצגות שיעבירו משהו ממך, מהמסתורין והדינמיקה הפנימית המאפיינת אותך. עבדתי קשה מאוד ולמעשה חשתי שנכשלתי. זה היה כמו לתפוס קרן שמש. למרות כל העבודה, תמיד חמקת ממני. לכן חשבתי עכשיו לתפוס את השור בקרניו, אם אתה מוכן לקבל את הדימוי הזה, ולשאול אותך משהו ישיר, מקווה שלא יהיה בוטה מידי.

כמו שאתה יודע, בני האדם פיתחו סוגים שונים של בובות, מסיבות שונות ומשונות. רציתי לדעת באיזה סוג תיאטרון בובות היית מוכן להופיע? [3]  האם היית מעדיף להיות מוצג כבובת כפפה? חוטים? מוט? צלליות? (אלה הטכניקות הקלאסיות המסורתיות, אתה יודע מה זה מסורת)

בובת כפפה, איירה בתיה קולטון

בובת כפפה (רנטגן), איירה בתיה קולטון

למקרה שלא לגמרי ברור לך, אפרט. כבובת כפפה היית מופיע עם ראש גדול, גוף כמו שק וידיים קצרות. היד של המפעיל היתה נכנסת לתוכך ועל כן היית מונע בכח הזרוע, כמו שאומרים. אם היית מרבה במילים זה היה משעמם למדי, ולכן רוב הסיכויים שהיית מדבר בקול צווחני, בדיאלוגים קצרים בסגנון עשה, לא תעשה, עשה, לא תעשה, כן, לא, כן, לא… וגם התנועות שלך היו גסות ובוטות. האם היית מוכן למשל שפנץ' ירביץ לך עם נבוט על הראש? אני שואלת מכיוון שבתיאטרון בובות כפפה אם אין "אקשן" זה די משעמם, ואי אפשר לעשות הרבה דברים. זה די מוגבל. הפעולות המעניינות ביותר הן מכות כאלה ואחרות או חיבוקים וריקודים… לכן אם היית מוכן להיות בובת כפפה רוב הסיכויים שהיית מרביץ ומקבל מכות [4].  אני תוהה איך זה בשבילך?

בובות כפפה, איירה בתיה קולטון

בובות כפפה, איירה בתיה קולטון

האפשרות האחרת היא להיות מריונטה. בובת חוטים. אבל אני חייבת להגיד שבעניין הזה אני מרגישה קצת לא נוח לחשוב שמישהו יפעיל אותך עם חוטים, כאילו יש מישהו מעליך. למרות שאני לא יודעת אם להכניס יד לתוכך זה עדיף, ובכל זאת אינטואיטיבית אני מרגישה שאי אפשר למשוך את אלוהים בחוטים. אבל אולי דווקא אתה היית מעדיף את זה. היית בטח נראה כך הרבה יותר נשגב. היה אפשר לעשות אותך ממש בצלמנו כדמותנו [5],  עם גוף פרופורציונאלי. היית יכול להיות ממש יפה ככה. התנועות שלך היו יכולות להיות מאוד הרמוניות. כדאי לך לקרוא את המאמר של קלייסט, הוא מדבר בדיוק על זה, על המקום שבו המכני ביותר והאלוהי ביותר נפגשים. בתכל'ס די קשה להפעיל בובת חוטים ויכול להיות שהתנועות שלך יהיו קצת בלתי נשלטות ובלתי רצוניות. לעיתים אתה עלול לקפוץ וההליכה שלך תראה קצת משונה, אבל במיטבן יש משהו מאוד הרמוני בבובות חוטים. אני אבין אם תעדיף את הטכניקה הזאת, למרות שכאמור, באופן אישי זה פחות נראה לי.

מריונטה, בובת חוטים, איירה בתיה קולטון

מריונטה, בובת חוטים, איירה בתיה קולטון

אפשר גם לתקוע בך מוט ואז התנועה היא ככה משהו בין בובת כפפה למריונטה. תהיה הרבה יותר נשלט מאשר בובת חוטים כי המוט הנוקשה מאפשר שליטה יותר ישירה, כמובן שהמפעיל יהיה מתחתך וזה מבחינתי כבר מרגיש קצת יותר טוב, שתופעל מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה, ויחד עם זה תוכל להיות פרופורציונאלי כמו בובת חוטים. כלומר, תוכל להיות קצת יותר דומה לנו ויהיה אפשר לעצב אותך יותר יפה ולא גרוטסקי ומעוות כמו בובת כפפה. תהיה כמובן פחות אלים מבובת כפפה. אולי קצת נוקשה אבל אפשר לשייך את הנוקשות הזאת למלכותיות אם רוצים. אם כי אני בדרך כלל לא קונה את זה. זה לפעמים נראה בעיני קצת טפשי במקרה הטוב, ומשעמם במקרה הרע. כמו שאתה רואה, אני לא מחזיקה מי יודע מה מבובות מוט. איך זה נראה בעיניך? מה גם שצריך לתקוע מוט במרכז הגוף וגם בכפות הידיים, לא יודעת אם תרגיש עם זה כל כך נוח. זה מרגיש די מוגבל.

בובת מקל, איירה בתיה קולטון

בובת מקל, איירה בתיה קולטון

ותראה, יש גם אפשרות קלאסית של צלליות. למעשה בתרבויות שונות ייצגו אותך באמצעות צלליות, כאילו לא להראות אותך ישירות, בגלל כל העניין של לא תעשה לך פסל ותמונה. ככה כאילו רואים רק את הצל שלך ולא ממש אותך. אבל בעצם אנחנו כאלה מקובעים במחשבה שלנו שמהר מאוד מתרגלים והופכים את האין ליש ומתחילים לראות את הצללית כדמות. אז מה השגנו בזה בעצם? זה בדיוק העניין שאני מרגישה לגביך שאולי בגללו אף פעם לא הצלחתי ממש "לצוד" או "ללכוד" אותך בתיאטרון בובות, וסליחה על הביטויים האלה, אבל כן, תמיד היתה לי תחושה שבסוף הדמויות מתקבעות והמסתורין חומק למקום אחר בלתי נתפס. אבל חזרה לצלליות, זו דווקא אפשרות די נחמדה. אמנם תהיה שטוח [6], אבל המשחק בין הבובה השטוחה לצללית המופיעה על המסך הוא בסך הכל די רב רובדי. אפשר להשיג לא מעט אפקטים וניואנסים (סליחה על הלועזית). אתה יכול להיות די מעניין בצלליות. נראה לי שמכל הטכניקות אתה בטח תופיע הכי פילוסופי בצלליות, כי יש להן נטייה לעורר מחשבה. אם כי גם בהן יש סגנונות שונים. אתה יכול להופיע בצלליות יותר רוחני ונשגב או יותר מצחיק וגרוטסקי כמו דמויות הלצים בתיאטרון האינדונזי או קרגוז בתיאטרון הטורקי. מכיוון שהדמויות מופיעות בפרופיל למצחיקות ביניהן יש הרבה פעמים אתה יודע מה גדול, ואני לא יודעת איך תרגיש לגבי זה. אבל אם תרצה אפשר גם לעשות אותך נשגב, עם תווי פנים עדינים ומרקם מחורר. יעבור דרכך אור [7]. אולי זה דומה לאיך שאתה באמת? יחד עם זה אני חייבת להגיד שה"כאילו" הזה בצלליות עושה לי הרגשה פחות טובה. בעיני כבר עדיף להיות כפפה. לפחות לא מתיימרים לשום דבר אחר. זה טפשי וכולם יודעים שזה טפשי.

תיאטרון צלליות, איירה בתיה קולטון

תיאטרון צלליות, איירה בתיה קולטון

היית בכלל מוכן להיות טפשי?

ומצחיק?

זה בסדר מבחינתך?

כי אתה יודע, אני לא יודעת איך אתה, אבל אנחנו די זקוקים לצחוק לפעמים. זה מנער את האבק מכל מה שהתקבע, ואז אפשר שוב לראות דברים מחדש. ובעניין הזה נראה לי חיוני גם מבחינתך שנצחק לפעמים, אחרת גם אותך נתפוס הרבה יותר סטטי כזה. רציני. וזה בדיוק העניין לגבי פסל ותמונה. כאילו היינו צריכים לא לעשות אותך בתיאטרון בובות כדי לא להפוך אותך לפסל ותמונה. אבל אני חושבת בדיוק ההיפך. דווקא בתיאטרון בובות, כשמניעים את הדמות שלך והיא מקבלת חיים, פתאום אנחנו מתפלאים. אתה מפתיע אותנו, מופיע דווקא איפה שאנחנו לא מתכוונים. כאילו אני מתאמצת מתאמצת מתאמצת ובסוף אתה מפתיע. איכשהו תמיד תופיע לא בכח הזרוע שלי (תרתי משמע בתיאטרון בובות, אם אתה מבין למה אני מתכוונת…) [8]

אין מה לעשות, אנחנו זקוקים לקצת הפוגה מכל הרצינות הזאת והעול של החיים. כי בעצם מה שקורה כשאנחנו קצת "מתערבלים" זה שאנחנו שוב יכולים להתפלא. והפליאה היא המקום שבו אנחנו קולטים אותך ככה, מעבר לצורה.

אז תגיד שאם ככה, מה אני מתעקשת כל כך להחליט איזה סוג בובה מתאים לך? כאילו הכל היה יכול להתאים, לא משנה מה. אבל בעניין הזה, אלהים, אני אגיד לך משהו. אתה הרי מופשט. זה ידוע. אתה מעבר לכל צורה. בכל אופן לפחות במקומות הכי גבוהים שלך ככה אתה. ומה אני אגיד לך, אני לא. אנחנו לא. אני לא מופשטת. אני ארצית וחומרית. אפילו הייתי אומרת מאוד. יותר ממה שהייתי רוצה. אבל ככה זה, לצערי זה מה שאני נוכחת בו יותר ויותר במהלך החיים שלי. ולחומר יש חוקים משלו. בדיוק כמו בתיאטרון בובות. כן, לפחות משהו למדתי מזה. ואני לא ממש מבינה עד הסוף את המופשטות שלך. אתה איכשהו תמיד נשאר לי בלתי מובן ובלתי נתפס. לכן עניין הבובות. זה לא רק מה מתאים לך. זה מה מתאים לי. גם אני קיימת. כן, למרות שאני מוגבלת (סליחה על שמץ הכעס בקולי, פשוט לפעמים זה קצת קשה) [9].

כשאני חושבת על זה, מה שאני בעצם שואלת אותך זה: מתוך איזה מוגבלות תצא הכי אתה? כי בעצם כל הבובות האלה הן מה זה מוגבלות. כמוני: אני לא יכולה לתפוס אותך כי אני שטוחה, חלקית, חד מימדית, מוגבלת, נכה, מעוותת, גסה, מלאכותית, מוגזמת, מגוחכת, פתטית, גרוטסקית, מטופשת. ואני שואלת: אתה מוכן בכל זאת להופיע איתי? [10]

הה?

*

עשר הערות לראיון עם אלוהים

*

עוד פוסט אורח של רוני – להבין דרך הגוף

וגם ויכוח כמעט תיאולוגי  גילגי ואני, לעומת רוני ואניקה 

*

עוד על תיאטרון בובות

מלחמה ושלום בחמש דקות

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

קו נקודה, ז'אק דרידה

האוסף הכי הכי

סעודת הפיות (או סופי קאל בתיאטרון הבובות)

על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק 

ועוד

*

Read Full Post »

"ילדי המים" של צ'רלס קינגסלי תורגם לאחרונה לעברית בפעם החמישית (!) במסגרת "הרפתקה", סדרה שבה סופרים בוחרים ספר ילדות אהוב, מתרגמים אותו וכותבים לו אחרית דבר. הם פנו גם אלי, ואני אסירת תודה ליואב אבני שהקדים אותי ובחר בו, אחרת הייתי שפופה עד עכשיו מעל מילונים בוטניים וזואולוגיים בניסיון למצוא שמות עבריים לשלל הדגיגים והחרקים, ציפורי המים וזני האברש הגודשים את דפיו.
אבל אני גם מקנאה, על האחרית דבר: הייתי מוכנה לתת סוס כדי לכתוב אותה.

תקציר: טום הוא מנקה ארובות קטן הנודד עם מעבידו האכזרי מבית לבית, וחייו שחורים כמו הפיח בארובות שהוא מנקה. יום אחד, כאשר הוא עובד בבית אחוזה מפואר, הוא נחשד בגנבה. הוא נמלט על נפשו מפני בעלי האחוזה ונכנס לנהר הזורם בקרבת מקום. באותו רגע הופך טום ל"ילד מים" ומגלה עולם תת-מימי מסתורי וקסום שבו דגים מדברים, חיפושיות רוקדות ופיות משחקות בין צמחי המים. הוא יוצא אל הים הגדול ועובר הרפתקאות מסעירות – חלקן מצחיקות וחלקן מפחידות – שבמהלכן הוא זוכה לפגוש עוד ילדי מים כמותו, וגם לומד דבר או שניים על ההבדל בין טוב ולרע.
עד כאן גב הספר. ולצורך רשימה זו אני מוסיפה  גם את אלי, הילדה מן האחוזה המפוארת, שהופכת אף היא לילדת מים ולנפש הקרובה ביותר לטום.

את "ילדי המים" של צ'רלס קינגסלי קראתי בפעם הראשונה בחופש הגדול בין כיתה א' לב' מסֵפר מצהיב שירשתי מאמי, שקיבלה אותו מהוריה שלה בילדותה. זה היה תרגום-עיבוד של מ. בן אליעזר שיצא בהוצאת שטיבל ב-1934 עם איוריה הסוגסטיביים של אוה רוּס הויקטוריאנית. בן אליעזר השמיט כרבע מהטקסט (אולי יותר, לא ספרתי), אבל בדרך נס לא פגם במרקם הפיוטי-חתרני שלו.

יסלחו לי הוצאת אוקינוס ויואב אבני שתרגם את הספר לעברית צלולה ומהנה, אבל הרשומה הזאת תשייט בין התרגום החדש לתרגום ילדותי. כי כמו בשיר המוזר ששרה הפיה לילדי המים על הבובה היפהפייה שאבדה לה בשדה החיטה ונמצאה כעבור שנים רבות:

זרועותיה אכלו הפָּרות, יקירַי
שערה כבר אינו מושלם.
אך לי לא איכפת מכל זה יקירַי
בעיני היא היפה מכולם.

(תרגמה בחן רב ליבי דאון, שתרגמה את כל השירים בגרסא החדשה)

אז למה כל כך אהבתי את "ילדי המים" בילדותי, למה חזרתי אליו שוב ושוב עד שמשפטים שלמים מתוכו מתערבלים עד היום בדייסה של מוחי?

הציור הזה הירקרק-ורדרד של הרונימוס בוש, מתוך "הפיתויים של אנטוניוס הקדוש" קרוב יותר מכל האיורים לעולם הים של קינגסלי כפי שהשתקף בדמיוני.

נרדה היָמָּה

אהבתי את "ילדי המים" בגלל המים, בגלל הים. "היָמָּה, היָמָּה!" כך קוראים כל יצורי המים בשעת הסערה, החל מהצלופחים: "עלינו לרוץ, עלינו לרוץ, מה נחמדה הזוועה! נרדה הימה, נרדה הימה!" ועד שלוש הנערות הצחות הנגלות להרף עין לאורו הבוהק של הברק, "חובקות בזרועותיהן אישה את צווארי רעותה והן שטות במורד הנחל ושרות: נרד הימה, נרד הימה!" (תר' בן אליעזר), גם אני רציתי להצטרף אליהן כמו טום.

ג'ון אברט מילה, אופליה. יש משהו פרה רפאליטי בחלק מהתיאורים בספר. למשל כשהאישה האירית נכנסת לנחל: "מטפחתה וכותנתה נסחפו ממנה והלאה. האצות הירוקות צפו סביב מתניה, וחבצלות המים הלבנות סביב ראשה, ופיות הנחל עלו ממעמקים ונשאו אותה הלאה ומטה בזרועותיהן..." (תר' אבני).

פיוט ומגע קסם

השפה של קינגסלי חיה וחושנית ומצחיקה-פיוטית. כך הוא מתאר למשל את כלב הציד הרודף אחרי טום:

הכלב היה גבוה כעגל, פרוותו בצבע חצץ, אוזניו אדמדמות כמו אפו וגרונו קולני כפעמוני כנסייה (תר' אבני, דוגמא זניחה אך מייצגת).

ועל מגע הקסם שלו תוכלו לקרוא באחרית דבר היפה של יואב אבני. ועד אז הנה דף הפתיחה הנהדר והשואב אל תוך המעשייה.

"ילדי המים" הוצאת שטיבל, תרגום מ. בן אליעזר 1934

"ילדי המים", הוצאת אוקינוס, תרגם יואב אבני 2010

"ילדי המים" איירה אוה רוס, הפיה נגלית לטום ומעבידו בדמות אישה אירית

אירוניה

עכשיו אנחנו מתחממים; "ילדי המים" היה המפגש הראשון שלי עם אירוניה, ומיד זיהיתי בה את ידידתי הטובה. הספר כולו רווי בה, אבל אני אספר רק על שני רגעים המתערבלים עד היום בדייסה של מוחי:

הפעם הראשונה האגבית היתה בעמ' נז (כן, אותיות במקום מספרים, הוצאת שטיבל): אחת מזבובות המים מוצאת קש ארוך פי חמישה מגופה, מצמידה לה אותו כזנב ומתהלכת איתו בגאווה. ומיד מחקות אותה כל בנות משפחתה ומשוטטות אנה ואנה עם גבעולי קש ארוכים ומסתבכות זו בזו ומועדות עד שטום מתפקע מצחוק. "אבל הלא תבינו (מעיר המסַפֵּר) כי הן עשו יפה. כי הבריות מחויבות תמיד ללכת אחרי המודָה (כלומר, האופנה)."

הפעם השנייה היתה דרמטית בהרבה. לאורך כל הספר טום רוצה לחבק ולנשק את אלי, אבל זוכר שהיא בת אצילים ולכל היותר רוקד סביבה. ואז, בסופו, כשטום הופך לגבר מרשים ולאיש מדע גדול, שואל המספר את השאלה המתבקשת, וגם משיב עליה:

–  וכמובן לקח טום את אלי לאישה?
ילדי היקר, איזה רעיון שווא! האם לא תדע, כי בכל מעשייה אין הגיבור נושא אישה אלא בת-מלך והגיבורה נשאת לבן מלך?

ובעצם זו לא רק האירוניה שנגלתה לי בתעלול הקטן שבו משך קינגסלי את השטיח מתחת לרגלי. זו הרי ארס-פואטיקה בזעיר אנפין, אמנות על אמנות, מעשייה על מעשייה. וגם החידוש הזה נקלט בפליאה ובהתרגשות. לא הכל קרה מן הסתם בקריאה ראשונה (בכל זאת, הייתי בת שבע), אבל שם זה התחיל.
והנה שוב חילופי הדברים, בתרגום החדש, לזכר הטלטלה האסתטית והקיומית שחוללו בתוכי:

"וטום התחתן עם אלי כמובן, נכון?"
ידידי הקטנים, איזה רעיון מוזר! אינכם יודעים שבסיפורי פיות מתחתנים תמיד רק עם נסיך או נסיכה?

"ילדי המים", איירה אוה רוס. טום פוגש באלי לראשונה, כששניהם עדיין ילדי יבשה. אוה רוס משתמשת לחלופין בפחם ובלובן הדף עם קווי מתאר כדי להציג את הנושא הדתי וגם האקולוגי – של נקיון וזוהמה: "מבאיש ומבחיל, מבאיש ומבחיל,/ עיירה עשנה כצעיף מהביל" שר הנחל בקול פכפוך. אני זוכרת כמה זה התמיה וריתק אותי, ההתנגשות בין שני סגנונות הרישום.

"ילדי המים", איירה אוה רוס, טום בורח מרודפיו

"ילדי המים", איירה בתיה קולטון. לאיורים של בתיה קולטון יש בדרך כלל מין איכות ויקטוריאנית המשובשת על ידי העכשווי. היא ממשיכה את המשחק של אוה רוס בפיח ולובן (מעניין אם הכירה את איוריה) ופותחת אותו לכיוונים נוספים. כאן למשל היא הופכת את היוצרות ומציגה "ים של פיח" עם טום צחור.

"ילדי המים", איירה בתיה קולטון, בתמונה המוזרה-מהפנטת הזאת טום מבקר את מעבידו בכלא המעשנות של הפיות. מושבת העונשין שהיא מציירת נראית כמו יער כרות (כבר אמרתי - אקולוגי) שבה מר גריימס המעביד הוא מעין דוב.

ושאלת השאלות

אחותי, שמודעת היטב לסלידתי מספָרים חינוכיים, תהתה לא מזמן איך יכולתי לאהוב את "ילדי המים". ויש טעם בתהייה, כי צ'רלס קינגסלי – כמובטח על גב הספר – אכן מלמד "דבר או שניים על ההבדל בין טוב לרע". אז איך הוא הצליח לחמוק מראדר החינוכיות שלי?

הה, ידידי הקטנים, כמו שאומר קינגסלי, על השאלה הזאת לבדה אפשר לכתוב פוסט שלם שיגרום ל"ילדי המים" להתנוצץ בעוד שלל צבעים. וכיוון שאנחנו קרובים כבר לאלף מילים, זה גם מה שיקרה. ובקרוב.

"ילדי המים", איירה אוה רוס. "לוויתנים טובים"? כפי שתרגם אבני, או "תנינים טובים"? כפי שציירה רוס הויקטוריאנית. אני כמובן מעדיפה את התנינים. זה הרבה יותר מסתורי וסוגסטיבי, אוקסימרוני כמעט...

לרשימה השנייה על "ילדי המים" – איך יכולתי לבגוד ולחבור לאויב?

ובשולי הדברים – פנייה לציבור: מסתבר שהתרגום של בן אליעזר מ-1934 לא היה הראשון. קדם לו תרגום של ג. גלברט מ-1928. האם מישהו יודע עליו משהו (על הספר או על המתרגם)? אני יודעת רק שמלבד "ילדי המים" הוא תרגם גם את ג'יובני אפיסקופו של דנונציו לספריית תרמיל.

על המלך הצעיר של אוסקר ויילד, עוד ויקטוריאני שונה וקצת דומה, במארג של פרה רפאליטיות, פיוט וסוציאליזם נוצרי.

עוד סיפור ויקטוריאני מלא תוגה וקסם שגיליתי אצל דורה קישינבסקי

גיבורות ילדות שלי

Read Full Post »

זה הנוסח המלא של הרצאתי בכנס "והמאייר הזה הוא אני", בצלאל 2010.

כשחיפשתי נושא להרצאה דפדפתי בעשרות ספרים מאוירים, ושמתי לב שכמעט כל האיורים, הנפלאים והדלים כאחד הם מאד קונפורמיסטיים. בהכללה גסה אפשר לומר שהמודל של היחסים בין הטקסט והאיור הוא מודל של נישואים מסורתיים, כשהטקסט ממלא את תפקיד הבעל והאיור הוא העזר כנגדו. אני לא אומרת את זה באופן שיפוטי, הרבה ספרים יפהפיים נוצרו בדרך זו, אבל האם קונפורמיזם הוא האפשרות היחידה? מה עם גילויי החתרנות, העצמאות – לא כתחליף אלא כערוץ נוסף ונבדל של השיחה המשולשת בין הטקסט לתמונה, לקורא?

ב"חתרנות" אני מתכוונת לאיור שחולק על הטקסט או חורג ממנו בטון ובתוכן. שהפער בינו לבין הטקסט מטריד או מתריס, מזמין פענוח וצופן משמעות.

זה לא מצב של או-או, כמובן; בין שני הקצוות יש שלל גוונים ומידות הצדקות והשלכות. ובכל זאת, יש חיה כזאת חתרנות ושווה להתבונן בה. וכיוון שאי אפשר להקיף את העולם בעשרים דקות, בחרתי להתמקד בשלושה איורים של בתיה קולטון מתוך "שרשרת זהב, שירי מופת לילדים" שערכה נירה הראל: "קן ציפור" של ביאליק, "דני גיבור" של מרים ילן שטקליס, ו"עציץ פרחים" – שוב של ביאליק.

*

1. שבירת האשליה

קן ציפור, חיים נחמן ביאליק (דמיינו את הגירסה המולחנת)

קן לציפור
בין העצים.
ובקן לה
שלוש ביצים.

ובכל ביצה
– הס פן תעיר –
ישן לו
אפרוח זעיר.

ביאליק, קן לציפור, איור בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב

נתבונן באיור: הקן, הציפור והביצים הם בגדר המובן מאליו בתוספת טוויסט קטן וייחודי: הביצים הן שקופות ודרכן רואים את האפרוחים; בתיה קולטון לא מציירת את מה שהשיר מתאר, אלא את מה שהילדים מדמיינים כשהם מאזינים לו. זה מוסיף נופך פיוטי ועריסתי וזה עדיין לא חתרני. זה לא חורג בטון או בתוכן מגבולות האיור המסורתי.

אלא שלתוך העולם של השיר פולשת מציאות חוץ-שירית שבה הילדים שרים את השיר לתוך הקן בקולי קולות… זה מצחיק, כן, והצחוק משבש את ההזדהות.

קן ציפור (פרט)

ברטולט ברכט, משורר, מחזאי, ותיאורטיקן של תיאטרון התנגד להזדהות. הוא לא רצה שהקהל "ישאיר את השכל שלו במלתחה יחד עם המגבעת, לפני שהוא נכנס להצגה". במקום לעורר רגש הוא העדיף לעורר את המחשבה הביקורתית. וכדי להשיג את זה הוא אמר, צריך לשבור את האשליה, צריך ליצור ניכור מסוים בין מה שמתרחש על הבמה לבין הקהל.
וזהו בין השאר, תפקידו של המעצב: העיצוב צריך לעורר מחשבה, לפי ברכט, הוא צריך להפריע לקהל להיסחף לעולמן של הדמויות.
וזה בדיוק מה שקולטון עושה כאן. היא מפריעה, היא משבשת קצת את ההזדהות עם אמא ציפור. היא עושה זאת בעדינות ובהומור. ועדיין; ספרות הילדים, עוד יותר מספרות המבוגרים, נוטה אל הרגש ואל הרגשנות. וזה לא ממש מקובל לפנות אל המחשבה הביקורתית של הילדים. לנטרל את הרגשנות בקצת ניכור ברכטיאני. ותוסיפו על זה את מסגרת עלווה שמתוכה מציצים הילדים המזמרים כמו מתוך שנה טובה; המסגרת הזאת היא בבחינת סוס טרויאני: כלפי חוץ היא מרככת וממתיקה את הניכור, ובו בזמן היא מגניבה לאיור עוד קצת מורכבות ואירוניה.

וכדאי אולי לציין שזו לא "מעידה" חד פעמית, כפי שאפשר ללמוד למשל מן הדיון על הספר בבלוג של גילי בר הילל. אני מצטטת, בקיצורים קלים, את אחד הטוקבקים שמתייחס דווקא לאליעזר והגזר:

"אני מקריאה את השירים לבני לפני השינה," כותבת אחת האימהות. "(הוא בן שנתיים), וקשה לשנינו להתחבר לציורים… ישנם שירים שאני מדלגת עליהם משום שהציורים לדעתי לא מתאימים לתוכן ולא נעימים לצפיה. דוגמא קטנה – בשיר אליעזר והגזר כשהגענו לבית על הכלב, הילד שלי הצביע על הציור ואמר – "כלב רע, לך מפה". ואני נאלצתי להסביר שהכלב בכלל לא רע אלא בא לעזור…"

לוין קיפניס, אליעזר והגזר (פרט), איור: ביתה קולטון, מתוך: שרשרת זהב

*
2. וריאציות שוות, מקבילות

דני גיבור, מאת מרים ילן שטקליס

אמא אמרה לי: דני,
ילדי הוא גיבור ונבון.
ילדי לא יבכה אף פעם
כפתי קטון.

אינני בוכה אף פעם.
אינני תינוק בכיין.
זה רק הדמעות… הדמעות…
הן בוכות בעצמן.

פרח נתתי לנורית –
קטן ויפה, וכחול.
תפוח נתתי לנורית –
נתתי הכל.

נורית אכלה התפוח.
הפרח זרקה בחצר.
הלכה לשחק עם ילד –
עם ילד אחר.

אינני בוכה אף פעם.
גיבור אני, לא בכיין!
אך למה זה, אמא, למה
בוכות הדמעות בעצמן?

מרים ילן שטקליס, דני גיבור, איור: דוד פולונסקי, מתוך: פרח נתתי לנורית

זו הגירסה של דוד פולונסקי לשיר, ויש בה הכל: רגש, מרחב, תחושת זמן. זהו מעין סרט קצר מתומצת לשני איורים (המופיעים כאן ברצף, בלי הקו החוצה את הכפולה); דני הוא הגיבור הראשי ולכן הוא גדול וקרוב אבל הוא בצד כי הוא דחוי. כל שפת הגוף והפרצוף שלו, הלחיים המנופחות, כפות הרגליים שפונות כלפי פנים, הראש המורכן, הכל אומר צער ועלבון. הענף הקטן שהוא ממולל בהיסח דעת אינו נזכר בשיר, אבל זהו בדיוק אותו פרט קטן ושולי שמקנה תחושה של ריאליזם. נורית והילד ממוקמים  במרכז כי הם חשובים לדני אבל הם זעירים כי הם חומקים ממנו, הם מתרחקים בריצה ועוד מעט יעלמו. ובדף שממול – קלוז אפ על התפוח המכורסם והפרח הנבול. בשניהם יש נגיעות של אדום כמו במכנסיים של דני, וגם "התסרוקת" של התפוח אגב, מזכירה את התסרוקת של דני, את האופן שבו השיער נפרש על קודקודו. וכך, באופן מרומז, האיור (כלומר הסרט) מקשר בין דני לבין התפוח והפרח ומתאר אותו כמי שננגס והושלך על ידי נורית. ובשורה התחתונה: ככה נראה איור "נורמלי" ונאמן לשיר.

ואצל קולטון?    (לחצו להגדלה)

מרים ילן שטקליס, דני גיבור, איור: בתיה קולטון, שרשרת זהב

אין פרח ואין תפוח. יש בובות לעומת זאת, שכלל אינן קיימות בטקסט. וזו לא תוספת שולית כמו הענף של פולונסקי. כל שלושת הילדים באיור ממוקדים בבובות האלה ואנחנו איתם. אז למה התכוון המאייר?
לא שאלתי. אני יכולה להציע את הפרשנות שלי: אני מסתכלת עם דני ורואה ילדים יותר מסוגננים ויותר מעודכנים ממנו. ילדים מושלמים כמו בתמונת פרסומת, אפילו הצעצועים שלהם מתאימים זה לזה. אני רואה ילדים-כוכבים, גיבורי-על צעירים שמשחקים בבובות המשכפלות את דמותם. זה לא החיזור המיושן של הפרח והתפוח, אלא עולם חדש ומחופצן (חפצני?). ודני? הוא בכלל יושב בדף שממול (גם זאת כפולה), מתחתם, בעולם אחר. איזה סיכוי יש לו עם נורית? האיור כמו מפרט וממחיש את נקודת המבט הבודדה ומלאת הקנאה שלו, בלי לסתור את עלילת השיר, אבל גם בלי להתחייב אליה. זהו דימוי עצמאי שקשור לטקסט של ילן שטקליס באופן רופף ואסוציאטיבי. האיור והטקסט כאן הם שתי אפשרויות, שתי וריאציות נבדלות ושוות, על אותו נושא.

[ובמאמר מוסגר: אני מסכימה עם המאיירת אורה איתן שקראה למאיירים לכבד את הטקסט. אני רק חושבת שלחלוק על הטקסט (בניגוד ללהתעלם ממנו) או לשתף אותו במה שהוא מעלה אצלך, זה לגמרי כבוד לטקסט. ואני אישית ככותבת מעדיפה את הכבוד הזה, היותר דיאלוגי, כן ושוויוני.]

*

3. מי תהום

עציץ פרחים, חיים נחמן ביאליק

מן החלון
פרח עציץ
כל-היום
הגנה יציץ.

כל חבריו –
שם בגן.
הוא לבדו
עומד כאן.

אני אתחיל ממה שמובן מאליו לכל קורא, בוגר או צעיר: השיר אינו עוסק בפרחים אלא בבני אדם. זהו שיר לירי שבו משליך המשורר את בדידותו ואת כיסופיו על העציץ שהוא רואה.
איור מסורתי של השיר היה מאניש (בא') את הפרחים. מצייר להם פנים כמו שעשה טים ברטון (לחצו להגדלה):

מתוך אליס בארץ הפלאות, טים ברטון, לחצו להגדלה

באיור הזה של מרג'ה הפרחים אפילו רוקדים. כמו אצל קולטון? (לחצו להגדלה), לא בדיוק.

ביאליק, עציץ פרחים, איור: בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב

לפני שאני צוללת לאיור, אני רוצה לומר עוד כמה מילים על השיר שהוא יותר מורכב מאיך שגננות – ולא רק גננות – קוראות אותו.
אפשר לקרוא את "עציץ פרחים" כשיר געגועים של פרח לטבע שממנו נעקר. בייחוד אם זוכרים שביאליק עצמו גדל בכפר ונעקר ממנו בגיל צעיר. וכך הוא כותב למשל בסיפורו האוטוביוגרפי "ספיח":

"וּמִדי עָבְרִי על פני ירק שׂדה, איני יודע למה ינצנץ לפנַי רגע אחד מראה הדשא, מראה אותו הדשא, כאשר ראיתיו ראשונה בכפר, בעודני כרוך אחרי אוֹמַנתי הזקנה, זכרה לברכה. דָשֵׁן היה ורענן, חי וחדש, עמד עד מָתניו במים זכּים, וכֻלּוֹ זרוּע פרחים קטנים מתוקים לעינים, שמוציאים ראשיהם הצהובים והרטובים מבין החציר, וּמרגלית דמעה זכּה רועדת בעין כל אחד מהם.
"אחרי צאתנו מן הכפר אל אשר יצאנו – וַאני כבן חמש בעת ההיא – כהתה עלי מעט עין העולם וזָהֳרוֹ הוּעם. במקום מגורינו החדש, בפרבר העיר, קִדְּמוּני ימי חול וּמהומה רבה, ימי עיָרה ישׂראלית בטָרחם וּבזעפּם וּברוֹע עִניָנם." (ההדגשות שלי)

בגיל חמש ביאליק נעקר, ובדיוק כמו עציץ הפרחים, הוא מתגעגע לפרחים הקטנים צהובי הראש וזכי-הדמעה, מתוך הבידוד של העיר.

ויש גם קריאה נוספת של השיר, ששלובה, או אולי משתרגת על הראשונה, שבה פרח העציץ הוא האמן, המתבונן הנצחי מהצד שאינו משתתף במשחק החיים. תומאס מאן (שהיה אגב בן גילו של ביאליק, צעיר ממנו בשנתיים) שרטט את דמותו בנובלה שלו טוניו קרגר. אני מצטטת מתוך סצנה שבה טוניו הסופר צופה בהחבא, באהובי נעוריו הרוקדים:

"הכל היה ממש כמו לפנים! שוב עמד לו בפינה אפלה, פניו להבים ולבו יוצא אליכם בכאב, אתם צהובי השיער, המאושרים, תאבי החיים, שוב הלך לו משם בודד וגלמוד."

ובחזרה לאיור: ילדים עם ראשי פרחים לעומת ילד עם ראש עציץ. הם אוחזים ידיים ורוקדים. הוא יושב בצד.

עציץ פרחים (פרט), איור: בתיה קולטון

דני גיבור (פרט), איור: בתיה קולטון

לעציץ יש תווי פנים מרומזים. הוא משעין את פניו על כפות ידיו. מצד אחד זו תנוחה רגשית שמתקשרת להרהורים ולעצב, זו התנוחה שבה דני מהשיר הקודם משקיף על נורית ועל החבר שלה. בהבדל קטנטן: כפות הידיים של דני קמוצות, ושל העציץ פרושות כדי לשפר את האחיזה בעציץ; כי מי שראשו אינו צומח מגופו, מוכרח לאחוז בו כל הזמן, אם ירפה ולו לרגע הראש יפול וייתנפץ. הילדים האחרים יכולים לנהוג בחופשיות, פרח-הראש שלהם צומח מתוכם באופן אורגני, אבל ראש-העציץ סתם מונח על הגוף. בעליו אינו יכול לתת ידיים או לרקוד, הוא לא יכול להרשות לעצמו "לאבד את הראש".
תנוחת הידיים יוצרת פורטרט מדויק ונוגע ללב שממזג בין העצב למלאכותיות, לעודף מודעות.

עציץ פרחים (פרט), איור: בתיה קולטון

ויש עוד הבדל בין פרח העציץ לבין הילדים האחרים: הפרחים שלהם נטולי גבעול. לפרח שלו יש גבעול בעל אורך בלתי רגיל. בדרך כלל בטבע, גבעול מתארך כך בגלל חוסר באור. ובתרגום מאִיורית – ילד-העציץ נמשך אל ילדי הפרחים כמו שפרח נמשך אל השמש.

ועם זאת, כשמתבוננים בילדי הפרחים לא דרך עיניו, אלא דרך עינינו, הם לא בדיוק מושלמים. יש משהו מטריד במראה שלהם, משהו לא אנושי. אין להם פָּנים כמו לפרחים של טים ברטון או של מרג'ה.

זה לא רק פיוטי ומלנכולי כמו אצל ג'וזף קורנל:

או סוריאליסטי, כמו אצל מגריט:

אלא פריקי, כמו בתמונה הזאת מתוך "הזבוב" סרט אימה/מדע בדיוני מ-1958.

גם ילדי הפרחים הם מוטציה גנטית, ניסוי שהשתבש. הם נמצאים על הקו הדק בין יופי למום. הם מזכירים לי את הנסיך הצעיר מברבורי הבר, אגדה שמופיעה גם אצל אנדרסן וגם אצל האחים גרים: שנים עשר נסיכים הופכים בכישוף לברבורים. כדי להציל אותם אחותם צריכה לארוג להם מעילים מעלי סרפד. וכיוון שהיא לא מספיקה לארוג את השרוול האחרון, נשאר האח הקטן עם כנף במקום יד. זה נפלא וברבורי ושירי אבל זה גם סוג של נכות, פיסת טבע מהונדס.

וזה מחזיר אותנו ל"קן ציפור" שבו פתחנו. כי כמו האיור ל"קן ציפור" גם האיור ל"עציץ פרחים" מדבר גם על אורבניות ואקולוגיה. על ניתוק מהטבע ועל געגועים בלתי אפשריים. בלתי אפשריים לביאליק מסיבות שונות מאשר לבתיה קולטון, כלומר לנו. מי בכלל נתקל היום בקני ציפורים מחוץ לשירי ילדים?

*

אז מה היה לנו:
היה לנו "קן ציפור" – ניכור ברכטיאני, אירוניה ומחשבה ביקורתית שמזעזעת וקצת מקמטת את האשליה שיוצר הטקסט.
היה לנו "דני גיבור" – דימוי חופשי בצד הטקסט, וריאציה מקבילה ועצמאית על בדידות וקינאה.
ואחרון חביב – "עציץ פרחים". האיור הזה של קולטון הוא יצירת אמנות שאינה נופלת לטעמי מהטקסט של ביאליק, ובו בזמן הוא גם משמש לו תיבת תהודה נפלאה. כי בניגוד לשני קודמיו, האיור הזה הוא חתרני רק לכאורה. הוא סודק רק את פני השטח של השיר, את הפרשנות המאובנת שלו, ומגיע למי התהום הליריים: לאמביוולנטיות, לבדידות ולריחוק מהטבע.

*

האם כל זה מתאים לילדים?
ואי אפשר לסיים בלי להתייחס ולו בקצרה, לשאלה המתבקשת: האם כל זה מתאים לילדים?
והתשובה שלי, כילדה וכבוגרת היא כן, חד משמעי.
לילדים יש כל מיני צרכים. המינון משתנה מילד לילד. יש להם צורך בתקווה, במתיקות (אם כי לאה גולדברג קצת הגזימה בצורך הזה), בדימויים שפונים לדמיון, בחיוך עדין ובצחוק פרוע. יש להם צורך בפיוט ובמשחק צורני שפונה לשכל. אבל מעל לכל, ילדים כמו מבוגרים, זקוקים לאמנות שתשקף את חייהם המורכבים. ובניגוד למה שמצטייר בכמה ספרי ילדים, חייהם של ילדים יכולים להיות מאד סודיים ומסובכים, גם כשיש בסביבה מבוגרים בעלי כוונות טובות.
אני לא יודעת איך הילדות שלכם נראתה. שלי היתה דומה מאד לזאת שמתוארת באיור. הבדידות, מוּדעות היתר, חוסר הטבעיות והחן. הקנאה והכאב שמתוכם מבליחה לרגע ההבנה שגם הילדים האחרים הם פגומים, רק בדרך אחרת, יותר נחשקת ואלגנטית. טוב לדעת שאת לא היחידה שחווה ניכור כשכל העולם זורם ופתיר. טוב לדעת שמישהו מבין אותך, שיש דרכים לבטא את הדברים המורכבים שאת מרגישה, שיום אחד גם את תוכלי. זה מנחם. בחיי.

*

לבקורת של טלי כוכבי על "שרשרת זהב" (שכוללת לינקים לרשומות נוספות על הספר) ולדיון המעניין שהתפתח בעקבותיה

את תיאוריית התיאטרון המרתקת של ברכט הסברתי כאן בבלוג בעזרת חייל הבדיל האמיץ של אנדרסן.

הוא כל כך מתגעגע לספונטניות האבודה: "הלוואי שהיה זוכר איך פעם היה עושה הכל, ובלי לחשוב", ומשתוקק "לחזור ולהתאחד עד כלות, עד לא-לחשוב, עד שיהיה סוף סוף לבשר אחד". ועד אז הוא מוכן להסתפק בקצת "שיכחה עצמית ורמאות עצמית ואשליה…"
עוד על ניכור ועל מודעות יתר של ילד-עציץ אחר (אהרון קליינפלד, גיבור ספר הדקדוק הפנימי) בכתוב בגוף 12 – צער שנובע מבכי

 *

עוד על ילדות/י:

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

וכן סדרת גיבורות ילדות

 *

עוד על איורים:
מה אומרים האיורים? העץ הנדיב
ומה אומרים האיורים? על גורילה מאת אנתוני בראון (חלק א')

 ועדד ועוד

ולבסוף כמה הודעות

ביום שבת הקרוב, ה15 למאי נקטלג 400 ספרים חדשים שהגיעו לספריית גן לוינסקי, ביניהם ספרים בשפות מבוקשות מאד כמו נפאלית, הינדית וערבית. נעבוד משעה 10:00 במשרדי מסיל"ה רח ראשון לציון 3 תל אביב (ליד התחנה המרכזית). אנחנו זקוקים לכמה שיותר סורקים ומחשבים ניידים, לאנשים שמבינים בחיבורי מחשב ואינטרנט ולמתנדבים שיעזרו בסריקת וברישום ובסימון הספרים. פרטים נוספים כאן. נשמח עם תבואו לעזור ואם תפיצו את הבשורה. לשאלות ולתיאומים אנא כתבו לנמר gnamer@gmail.com או התקשרו אליו  0526851525. תודה רבה!

.
ובלי שום קשר – למי שרוצה לכתוב לילדים:
"צחוק ועצב דרך סיפור וקצב", סדנת כתיבה לילדים בהנחיית דפנה בן צבי.
משתתפי הסדנה יתנסו בכתיבה של ז'אנרים שונים לילדים, בהשראת גדולי הכותבים, הישראלים והזרים. ננסה לכתוב פשוט (בעקבות פניה ברגשטיין), בעצב (בעקבות מרים ילן שטקליס), בקצב (בעקבות לאה גולדברג), נתרגל כתיבת סיפורי לילה טוב ופנטזיה (בעקבות קיית בנקס ומוריס סנדק), וכתיבת שירי וסיפורי נון-סנס (בעקבות ע' הילל ונורית זרחי) ועוד.
10 מפגשים אחת לשבוע בימי חמישי 21:00-19:00 בחנות הספרים (המקסימה) סיפור פשוט בתל אביב, החל מ: 03.06.2010 פרטים והרשמה

כמו כן יתקיימו במקום גם סדנאות כתיבה וקריאה עיונית (שתי סדנאות שונות) בהנחיית ארנה קזין
וסדנת שירה בהנחייות רפי וייכרט.

לכל הקוראים – משהו השתבש במנגנון התגובות – אני לא מצליחה להגיב ואני לא היחידה, אז אם למישהו יש עצה ותרופה, הצילו (כתבו לי מייל) ותודה מראש!
ובינתיים תודה למי שכן מצליח להכנס.
דודו – אין לי מושג איך מכניסים תמונות לתגובות. ואני גם לא בטוחה שארנסט הוא אביו הרוחני של קורנל, אבל הם ללא ספק מאותה שכונה. וגם לי היו שתי תמונות של ארנסט שלא הכנסתי בסוף כדי לא להעמיס, אז קבל אחת בינתיים, על החשבון 🙂 אני מקווה שהיא לא מופיעה חתוכה כמו במחשב שלי, אבל אם כן – כשלוחצים עליה היא מופיעה בשלמותה. (אוף, זה כל כך מרגיז כל התקלות והמעקשים האלה)

מקס ארנסט (לדודו פלמה)

Read Full Post »

בגלל אורכה (הארוך) של הרצאתי בכנס "והמאייר הזה הוא אני", אני מפרסמת קודם את החלק העוסק ב"עציץ פרחים" של ביאליק. זה מצטרף גם לסדרת "איור אחד נפלא", שהתחלתי כאן.

להרצאה המלאה, על שלושה איורים של בתיה קולטון, לחצו כאן.

עציץ פרחים, חיים נחמן ביאליק

מן החלון
פרח עציץ
כל-היום
הגנה יציץ.

כל חבריו –
שם בגן.
הוא לבדו
עומד כאן.

ביאליק, עציץ פרחים, איור: בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב, לחצו להגדלה

ראשית כמה מילים על השיר שהוא יותר מורכב מאיך שגננות – ולא רק גננות – קוראות אותו.
ונתחיל מהמובן מאליו: "עציץ פרחים" אינו עוסק בפרחים אלא בבני אדם. זהו שיר לירי שבו משליך המשורר את בדידותו ואת כיסופיו על העציץ שהוא רואה.
אפשר לקרוא אותו כשיר געגועים של פרח-איש לטבע שממנו נעקר. בייחוד אם זוכרים שביאליק עצמו גדל בכפר ונעקר ממנו בגיל צעיר. וכך הוא כותב למשל בסיפורו האוטוביוגרפי "ספיח":

"וּמִדי עָבְרִי על פני ירק שׂדה, איני יודע למה ינצנץ לפנַי רגע אחד מראה הדשא, מראה אותו הדשא, כאשר ראיתיו ראשונה בכפר, בעודני כרוך אחרי אוֹמַנתי הזקנה, זכרה לברכה. דָשֵׁן היה ורענן, חי וחדש, עמד עד מָתניו במים זכּים, וכֻלּוֹ זרוּע פרחים קטנים מתוקים לעינים, שמוציאים ראשיהם הצהובים והרטובים מבין החציר, וּמרגלית דמעה זכּה רועדת בעין כל אחד מהם.
"אחרי צאתנו מן הכפר אל אשר יצאנו – וַאני כבן חמש בעת ההיא – כהתה עלי מעט עין העולם וזָהֳרוֹ הוּעם. במקום מגורינו החדש, בפרבר העיר, קִדְּמוּני ימי חול וּמהומה רבה, ימי עיָרה ישׂראלית בטָרחם וּבזעפּם וּברוֹע עִניָנם." (ההדגשות שלי)

בגיל חמש ביאליק נעקר, ובדיוק כמו עציץ הפרחים, הוא מתגעגע לפרחים הקטנים צהובי הראש וזכי-הדמעה, מתוך הבידוד של העיר.

ויש גם קריאה נוספת של השיר, ששלובה או אולי משתרגת על הראשונה, שבה פרח העציץ הוא האמן, המתבונן הנצחי מהצד שאינו משתתף במשחק החיים. תומאס מאן (שהיה אגב בן גילו של ביאליק, צעיר ממנו בשנתיים) שרטט את דמותו בנובלה שלו טוניו קרגר. אני מצטטת מתוך סצנה שבה הסופר צופה בהחבא, באהובי נעוריו הרוקדים:

"הכל היה ממש כמו לפנים! שוב עמד לו בפינה אפלה, פניו להבים ולבו יוצא אליכם בכאב, אתם צהובי השיער, המאושרים, תאבי החיים, שוב הלך לו משם בודד וגלמוד."

ובחזרה לאיור: ילדים עם ראשי פרחים לעומת ילד עם ראש עציץ. הם אוחזים ידיים ורוקדים. הוא יושב בצד.

עציץ פרחים (פרט), איור: בתיה קולטון, מתוך: שרשרת זהב

דני גיבור (פרט), איור: בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב

לעציץ יש תווי פנים מרומזים, הוא משעין את פניו על כפות ידיו.  מצד אחד זו תנוחה רגשית שמתקשרת להרהורים ולעצב; זו אותה תנוחה שבה קולטון מציירת את דני ("אינני בוכה אף פעם") משקיף על נורית ועל הילד האחר שאיתו היא משחקת. בהבדל קטנטן: כפות הידיים של דני קמוצות, ושל העציץ פרושות כדי לשפר את האחיזה בעציץ; כי מי שראשו אינו צומח מגופו, מוכרח לאחוז בו כל הזמן, אם ירפה ולו לרגע הראש יפול וייתנפץ. הילדים האחרים יכולים לנהוג בחופשיות, פרח-הראש שלהם צומח מתוכם באופן אורגני, אבל ראש-העציץ סתם מונח על הגוף. בעליו אינו יכול לתת ידיים או לרקוד, הוא לא יכול להרשות לעצמו "לאבד את הראש".
תנוחת הידיים יוצרת פורטרט מדויק ונוגע ללב שממזג בין העצב למלאכותיות, לעודף מודעות.

עציץ פרחים (פרט), איור: בתיה קולטון, מתוך שרשרת זהב, לחצו להגדלה

ויש עוד הבדל בין פרח העציץ לבין הילדים האחרים: הפרחים שלהם נטולי גבעול. לפרח שלו יש גבעול בעל אורך בלתי רגיל. בדרך כלל בטבע, גבעול מתארך כך בגלל חוסר באור. ובתרגום מאִיורית – ילד-העציץ נמשך אל ילדי הפרחים כמו שפרח נמשך אל השמש.

ועם זאת, כשמתבוננים בילדי הפרחים לא דרך עיניו, אלא דרך עינינו, הם לא בדיוק מושלמים. יש משהו מטריד במראה שלהם, משהו לא אנושי. אין להם פָּנים.

זה לא רק פיוטי ומלנכולי כמו אצל ג'וזף קורנל:

או סוריאליסטי, כמו אצל מגריט:

אלא פריקי, כמו בתמונה הזאת מתוך "הזבוב" סרט אימה/מדע בדיוני מ-1958.

זה ג'וזף קורנל עצמו, בדיוקן שכל כך מתכתב עם השיר ועם כל מה שנאמר פה שלא יכולתי בלעדיו.

ראשי הפרחים הם ספק יופי ספק מום, מוטציה גנטית, ניסוי שהשתבש. הם מזכירים לי את הנסיך הצעיר מברבורי הבר, אגדה שמופיעה גם אצל אנדרסן וגם אצל האחים גרים: שנים עשר נסיכים הופכים בכישוף לברבורים. כדי להציל אותם אחותם צריכה לארוג להם מעילים מעלי סרפד. וכיוון שהיא לא מספיקה לארוג את השרוול האחרון, נשאר האח הקטן עם כנף במקום יד. זה נפלא וברבורי ושירי אבל זה גם סוג של נכות, פיסת טבע מהונדס.

בהמשך לטקסט של ביאליק הדימוי שקולטון יצרה ל"עציץ פרחים" מדבר גם על אורבניות ואקולוגיה. עלגעגועים בלתי אפשריים לטבע. בלתי אפשריים לביאליק מסיבות שונות מאשר לבתיה קולטון. כלומר לנו.
האיור של קולטון הוא יצירת אמנות שאינה נופלת לטעמי מהטקסט של ביאליק, ובו בזמן הוא משמש לו גם תיבת תהודה נפלאה. הוא סודק את פני השטח של השיר, את הפרשנות המאובנת שלו, ומגיע למי התהום הליריים: לאמביוולנטיות, לבדידות, לניתוק מהטבע.

ואי אפשר לסיים בלי להתייחס ולו בקצרה, לשאלה המתבקשת: האם כל זה מתאים לילדים?
והתשובה שלי, כילדה וכבוגרת, היא כן, כן חד משמעי.
אני לא יודעת איך הילדות שלכם נראתה. שלי היתה דומה מאד לזאת שמתוארת באיור. הבדידות, מוּדעות היתר, חוסר הטבעיות והחן. הקנאה והכאב שמתוכם מבליחה לרגע ההבנה שגם הילדים האחרים הם פגומים, רק בדרך אחרת, יותר נחשקת ואלגנטית. טוב לדעת שאת לא היחידה שחווה ניכור כשכל העולם זורם ופתיר. טוב לדעת שמישהו מבין אותך, שיש דרכים לבטא את הדברים המורכבים שאת מרגישה, שיום אחד גם את תוכלי. זה מנחם. בחיי.

להרצאה המלאה – האיור הלא מתאים

*

עוד על בדידות של ילדות

על שמוליקיפוד מאת כוש (ט. כרמי ושושנה הימן)

על האיורים של שמוליקיפוד 

*

עוד על ילדות/י:

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

וכן סדרת גיבורות ילדות

הוא [אהרון קליינפלד גיבור ספר הדקדוק הפנימי] כל כך מתגעגע לספונטניות האבודה: "הלוואי שהיה זוכר איך פעם היה עושה הכל, ובלי לחשוב", ומשתוקק "לחזור ולהתאחד עד כלות, עד לא-לחשוב, עד שיהיה סוף סוף לבשר אחד". ועד אז הוא מוכן להסתפק בקצת "שיכחה עצמית ורמאות עצמית ואשליה…"
עוד על ניכור ועל מודעות יתר של אהרון ילד-העציץ בכתוב בגוף 12 – צער שנובע מבכי

עוד על איורים:
מה אומרים האיורים? העץ הנדיב
ומה אומרים האיורים? על גורילה מאת אנתוני בראון (חלק א')

ובלי שום קשר – למי שרוצה – אני מזכירה שבשבת אחר הצהריים אפשר לבקר בספריית גן לוינסקי במסגרת בתים מבפנים. לא רק יואב יהיה שם, אלא גם הדס ואני.

ואל תשכחו להרשם לעדכונים במייל

Read Full Post »