Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ברת מוריזו’

הפוסט הזה לא יצא כמו שהתכוונתי. היה לו רצון משלו. בשלב די מוקדם פשוט ויתרתי ורק רצתי אחרי העפיפון.

כולם מדברים על התאמה זוגית, ואיש לא מדבר על התאמה בין הורים לילדים, שחיונית לא פחות להצלחת הקשר. האם זה בגלל שהקשר בין הורה לילד הוא נתון מראש וסופי ואם אי אפשר לשנות מה הטעם לנבור? או בגלל ההנחה הסמויה (והאשליה ההרסנית והטרגית) שילדים מגיעים בגיל כה רך שאפשר לעצבם ולהתאימם להורים?

ובכל מקרה, אבא שלי דגל ברצון כמנוף לשינוי המציאות. היו לו שלל אמרות כמו – אין דבר העומד בִּפני הרצון! ו – אם תרצו אין זו אגדה! (וגם – רצונו של אדם כבודו – שאותו לא פירש ככבוד לרצון הזולת, למשל לרצונותי שלי, אלא כהרשאה לשיפוט: הדברים שאני רוצה קובעים את מנת הכבוד המגיעה לי, לפי הסקאלה שלו כמובן, וראו לשבור את החזיר ולהשתיק את יואבי, או בדיוק כפי שזכרתי).

אני לא מזלזלת בַּרצון. הכרתי צבים שהשיגו ארנבות בעזרתו. אבל לכל יש מחיר, כמו שאמרה המכשפה של אוסקר ויילד לדייג, ועל הרצון ההוא של אבא שלי משלמים בעיוורון למורכבויות, לספקות, לעמימויות, לשוליים, לתהומות, שלא לדבר על המאמץ התמידי שמעבה ומעוות את שרירי הנפש. מחסור בבהייה, בחלום בהקיץ, יכול להיות קטלני כמו מחסור בוויטמינים. ("אין מבינים עוד ששום דבר אינו שווה יותר משעתיים שכיבה על ספה; החלום, אלה החיים, והחלום יותר אמיתי מהמציאות; בו ניתן לנו להיות עצמנו, באמת עצמנו. אם יש לנו נפש, זה המקום שבו היא נמצאת…" כתבה הציירת ברת מוריזו במחברותיה).

וכך או אחרת, אין פלא שהוקסמתי מן המזל, היפוכו של הרצון; יישות מופקרת (א-מורלית), קפריזית, נדיבה, התגלמות החן והחסד. פיתחתי ערנות מיוחדת וחתרנית לנוכחותו, וזה מה שעצר אותי בשנה שעברה מול ציור קטן בגלריה אופיצי בפירנצה:

.

אלגוריה של המזל, אנונימי מן המאה ה16

.

ואולי זה לא היה רדאר המזל אלא רדאר הקרקס שצפצף. בילדותי תמיד השתוקקתי שצוענים יחטפו אותי לקרקס, והגברת העירומה שלמעלה היא קודם כל להטוטנית שעומדת על כדור, נינוחה לגמרי על רגלה אחת, ולא מנסה אפילו לתפוס את החפצים שזרקה, לא את השרביט והכתר של השררה ולא את הספרים שמסמלים מן הסתם יידע וחוכמה. היא לא נאחזת בכלום, היא אפילו לא מזכה אותם במבט.

אחרי המפגש ההוא באופיצי חיפשתי תמונות אחרות של אלת המזל. ברבות מהן עיניה מכוסות (עוד אלמנט קרקסי, שנועד להגביר את הדרמה והקושי) בגלל שהמזל הוא עיוור ואקראי. זה הנימוק הרשמי. אבל אם תשאלו אותי, עיניה מכוסות בגלל שאין גבול לבטחונה ושלוותה. ולכן טעו אלברכט דירר ואחרים שהוסיפו לה כנפיים עצומות. הם התכוונו לבטח אותה ממעידות ומלעג אבל היא לא חוששת ליפול או להפיל, היא לא יכולה להיכשל כי היא המזל.

אלברכט דירר, אלגוריה של מזל. המכובדות מסנדלת.

.

האלמוני מן האופיצי על כל פנים, העניק לה רק כנפיים צעצועיות על כף רגל אחת, מעין אביזר במה מחויך ופיוטי. לא רק שכל גופה משדר נינוחות, יש לה פנאי להתיר את שערה או לצלצל בפעמון הענוד לראשה (עוד אלמנט קרקסי), וגם אם תאכל את שעון החול המוגש לה על צלחת, גם אם תגרוס את הזכוכיות בשיניה, זה לא ייגמר בבכי, כי היא פורטונה אלת המזל.

ברבות מן התמונות יש לפורטונה צעיף-מפרש שסותר את האיזון על הכדור באופן פלאי וממוזל. מימין, סנדרו בוטיצ'לי, משמאל, פרנס פרנקן הצעיר, המאה ה17

.

פורטונה הוא שמה הרומי, מקבילתה של טיכה היוונית. ומתברר שהיה לה רומן עם סרוויוס טוליוס מלך רומא בשנים 535-578 לפנה"ס. על פי אחת הגרסאות הוא נולד כעבד. יש הטוענים שאמו התעברה מאבר מין זכרי שהופיע באורח פלא באָח הארמון (ולכן סברו שאביו הוא האל וולקן). ופעם בילדותו עלה ראשו בלהבות בזמן שישן ובכל זאת לא אונה לו כל רע. גם בסיפורי האש האלה יש מן הלהטוט על גבול הליצנות.

בכתבי יד מימי הביניים ובחלונות הזכוכית של הקתדרלות מתוארת פורטונה לצד גלגל המזל, חפץ מרתק בפני עצמו אבל גם קצת מתעתע ומזכיר את תאומו האפל, גלגל העינויים. לפעמים היא מחזיקה קרן שפע שמסמלת פוריות, וזה מאד הגיוני אבל גם קצת צפוי ומשעמם. אני מעדיפה את גלגולה כלהטוטנית כושלת.

בני היקר שגדל ונהיה להטוטן, באמת, קצת מתרעם על המשיכה שלי לאמני קרקס עלובים וכושלים. הוא שואף (ובצדק) לתפוס את כל הכדורים. אבל מה לעשות שהכישלון הוא יותר פואטי מן ההצלחה, יותר נוגע ללב. אנושי.

ופורטונה, היא אוחזת את החבל משני קצותיו; הכישלונות שלה הם חן ועצלתיים של ברכה. אני מניחה שבמנות גדולות מדי היא באמת מסוכנת ואפילו משחיתה, אבל במינון שלנו אין גבול לקסמה. ג'יי קיי רולינג המציאה את שיקוי הפליקס פליציס, מזל נוזלי שנראה כמו זהב מותך, ובעודו מתבשל בקדרה הטיפות מקפצות מתוכו כמו דגי זהב.

 

בלת'זר נבוט (Balthazar Nebot) פורטונה, סביבות 1730 לחצו להגדלה

בלת'זר נבוט, פורטונה, סביבות 1730 פרט

.

לקרקס המזל של בלת'זר נבוט (למעלה) יש קסם אפוקליפטי של יום הדין. נדמה לי שהוא קצת ערבב בין פורטונה לתמיס, אלת הצדק היוונית. לא רק בגלל העיניים הרעולות (אף שכיסוי העיניים של תמיס כפי שגיליתי במהלך הכתיבה על איורי מיכאל קולהאס, הוא תוספת מאוחרת מן המאה השש עשרה, של קריקטוריסט גרמני שמחה על אטימות מערכת המשפט). ביד אחת היא מרעיפה טובין, ובאחרת היא ממטירה גרדומים, אזיקים ומרעין בישין. לא די שהיא אחראית גם על המזל הרע, יש משהו מסודר ומכוון מדי בפורטונה הזאת, למרות האווירה הפרועה והמפוקפקת המעלה בדעתי את מופע הקרקס של השטן מ"השטן במוסקבה".

ובכל מקרה אני חוזרת לפורטונה של האופיצי, זו שמשכה את לבי מלכתחילה, עוד לפני שידעתי מי היא, ושנראית לי פתאום כמו חתול תעלול של דוקטור סוס (ששמו המקורי – חתול בתוך כובע – עושה אותו עוד יותר קרקסי).

.

קרקס מזל והשראה, חתול תעלול כאלגוריה של מזל (כולל הספרים ועוד)

.

אני לא גדלתי על חתול תעלול. הוא עדיין לא תורגם בילדותי, אבל אורח כזה היה נחוץ לי בדיוק; לא רק כנגד השעמום, גם כנגד הנוקשות של החוקים והשיפוטים. וזה מה שהיתה הקריאה בשבילי. ביקור חשאי של אלת המזל, הלהטוטנית המבורכת הבלתי צפויה, עונג שלא צריך להענש עליו כי הוא קורה בפנים, כשאמא ואבא חוזרים אין זכר לפרעות.

*

ובלי שום קשר: את המסמך הבא קבלתי כבר לפני כחודש. והחלקים שקראתי יושבים לי כמו אבן על הלב.

"זה לא מקום לילדים" – תמונת מצב: חייהם של ילדי מבקשי המקלט בדרום תל אביב.

"הילדים, אשר קולם נשמע במסמך זה," כתבה דפנה ליכטמן מנהלת ספריית גן לוינסקי, "אינם בני גירוש מישראל. הם פה ואינם עומדים להיעלם בקרוב, אך המקום היחיד אותו הם מכירים ולו הם יכולים לקרוא בית, דוחה ואינו מקבל אותם. כך נוצרת תחושת ניכור הולכת וגדלה בינם לבין החברה הישראלית. כאנשי ונשות חינוך קהילתיים, הרגשנו מחויבים לתעד את סיפוריהם ולהשמיע את קולם. אנו מאמינים שמוטלת עלינו האחריות, להפיץ ולקדם שינוי חברתי חיובי עבור הילדים איתם אנו פועלים, שיוביל לשינוי רחב יותר ויטיב עם כלל תושבי ותושבות השכונה."

לכבוד השנה האזרחית המתחדשת אני מאחלת לכולנו שנת מזל.

*

Read Full Post »

אני ממשיכה לקרוא בספר המונומנטלי הזה. אמנות המאה התשע עשרה. פרק לכל אמן או דמות שהשפיעה על האמנות. מבוא קצר שנותן הקשר ואחריו מכתבים וקטעי יומן, מובאות ישירות בלבד, בלי טלפונים שבורים ופערי תווך. כמו שאני אוהבת. הפתעות; מהיוזמה המפתיעה של ויליאם טרנר שעליה כתבתי פה, ועד קלוד מונה שלא דמיינתם, מלא גועל זעם ומלודרמה ("כאשר השוויתי את התוצאה עם עבודות ישנות תקף אותי זעם משוגע וחתכתי באולר שלי את כל התמונות." מונה של חבצלות המים כן), או האוגוסט רנואר שיבליח בעוד כמה שורות לצערכם, אבל לא על זה רציתי לדבר. ארבעים ושניים אמנים ומקורבים, וביניהם רק שתי נשים, אימפרסיוניסטיות: בֶּרְת מוריזו ומרי קאסאט. המפגש עם מוריזו שאותה לא הכרתי לפני כן, היה כל כך משמעותי שחלמתי עליה.

וראשית, לשם הכרות, מבחר קטעים, תמונה קבוצתית עם בֶּרְת מוריזו (Berthe Morisot 1841-1895).

*

האם (קורניילי), נימוס

בֶּרְת מוריזו במכתב לאחותה אֶדְמָה, יולי 1871:

אתמול אמרה לי אמי בנימוס שאין לה שום ביטחון בכשרוני, ושהיא מאמינה שאין ביכולתי ליצור משהו רציני אי פעם. אני רואה שהיא חושבת שאני מטורפת לחלוטין משום שאמרתי לה שאני מוכשרת באותה מידה כמו העלמה ז'אקמאר.

(נלי ז'קמאר היתה ציירת דיוקנאות אקדמיים שזכתה במדליות בתערוכות ה"סלון".)

*

הידיד (אוגוסט רנואר), דעה

אוגוסט רנואר היה ידידה של מוריזו. וכך כתב לפיליפ ברטי, מבקר אמנות פרו-אימפרסיוניסטי, באפריל 1888

אני חושב שנשים סופרות, עורכות דין או פוליטיקאיות … הן מפלצות, ואינן אלא עגלות עם חמש רגליים. אישה אמנית היא סתם מגוחכת, אך אני לגמרי בעד נשים זמרות או רקדניות. בעת העתיקה ובקרב עמים פשוטים אישה שרה ורוקדת, ואין היא נשית פחות משום כך. חן הוא הממלכה הטבעית שלה ואפילו חובתה. אני מבין שהיום כל זה הושחת, אך מה אפשר לעשות? בעת העתיקה נשים שרו ורקדו בחינם, לשם ההנאה שנגרמה להן בהיותן נעימות וחינניות. היום הן מקבלות משכורות גבוהות מדי, דבר המוציא את כל החן מהעניין.

(המובאה מהפרק העוסק ברנואר. נתקפתי גועל בסגנון מונה ובכל זאת ריחמתי עליו בסוף, כשלא היה מסוגל להחזיק מכחול באצבעותיו מוכות השיגרון והמשיך לצייר בכסא גלגלים במכחולים קשורים לאגרופיו.)

*

הבעל (אז'ן מאנה), מצב רוח

בֶּרְת מוריזו, במכתב לאחותה אֶדְמָה 1875:

נסעתי עם התיק והקרטון שלי כי החלטתי לצייר בצבעי מים בחוץ, אך בהגיענו לשם היתה רוח איומה שסחפה את הכובע שלי, כך ששערותי היו בתוך עיני; ואז'ן היה במצב רוח גרוע כפי שתמיד קורה כאשר שערותי לא מסודרות.

(האפיון כה מושלם שקשה לעמוד בפיתוי. אבל למען ההגינות יש לומר שאז'ן מאנה, אחיו הצעיר של אדואר, שנישא למוריזו כשכבר היתה ציירת, תמך בה וגם ליווה אותה בהתרוצצויותיה המקצועיות, כי נשים הגונות לא יכלו למרבה הצער, להסתובב בלי ליווי.)

*

אדואר מאנה, ברת מוריזו עם זר סיגליות

אדואר מאנה, המרפסת. ברת מוריזו יושבת משמאל (מאנה צייר עוד כמה וכמה דיוקנים שלה)

*

הגיס (אדואר מאנה), תסמכי עלי

בֶּרְת מוריזו לאחותה אֶדְמָה, מרס 1870:

עייפה ומרוגזת הלכתי בשבת לבקר בסטודיו של מאנה; הוא שאל אותי על הציור, וכשראה שאני מהססת, אמר לי במרץ: "אבוא מחר אחרי המשלוח [של תמונותיו ל"סלון"] לראות את תמונתך ותסמכי עלי; אומר לך מה את צריכה לעשות.
למחרת, דהיינו אתמול, הוא הגיע בסביבות השעה אחת; הוא מצא שהתמונה טובה מאד, חוץ מהחלק התחתון של השמלה; הוא לקח את המכחולים, הניח שם כמה הדגשות שהיו טובות מאד; אמי היתה באקסטזה. כך התחילו צרותי; משהתחיל לעבוד, לא היה דבר שהיה יכול להפסיקו; הוא עבר מהחצאית לחולצה, מהחולצה לראש, מהראש לרקע; הוא התבדח המון, צחק כמו משוגע, נתן לי את הפלטה, לקח אותה בחזרה, ובחמש בערב סיימנו סוף סוף את הקריקטורה היפה ביותר שנראתה אי פעם. חיכו לקחת אותה [את התמונה ל"סלון"], לטוב או לרע הוא הכריח אותי לשים אותה על המריצה ונשארתי מבולבלת; תקוותי היחידה היא ש[השופטים] ידחו את התמונה, אמי סברה שהחוויה היתה משעשעת, אך אני חשבתי שהיא מבישה.

 (מעבר ל"קריקטורה" שנשלחת ל"סלון", נמצאת גם הקריקטורה השנייה, זו שמוריזו מציירת במילותיה. מאנה הוא לא רק הפולש והכובש, אלא גם מושא להתבוננות. "הסלון" היה תערוכת האמנות השנתית היוקרתית של האקדמיה הצרפתית. היצירות נבחרו על ידי שופטים. אמן שתמונותיו נתלו ב"סלון" זכה ליוקרה ולהצלחה מסחרית.)

*

האחות (אֶדְמָה), אימהוּת

בֶּרְת מוריזו, במכתב לאחותה אֶדְמָה, אפריל 1869

גברים נוטים להאמין שהם ממלאים את כל חיי האישה, אך לגבי, אני חושבת שלמרות אהבתה של האישה לבעלה, קשה לה להיפרד מחיים של עבודה [באמנות]. אהבה היא דבר טוב מאד בתנאי שיש משהו אחר הממלא את היום. לדעתי, בשבילך, הדבר הזה הוא אימהות.
אל תתאבלי על הציור. אינני חושבת שזה שווה חרטה כלשהי.

(אֶדְמָה וברת, שתיים משלוש אחיות מן המעמד הבורגני גבוה החליטו להיות אמניות והציגו ב"סלון" כבר ב1864. כשאֶדְמָה נישאה וילדה היא נאלצה לוותר על האמנות. לא כן מוריזו שהמשיכה לצייר בתמיכת בעלה: "אני עצובה נורא הערב, עייפה, עצבנית … ושוב נוכחתי לדעת ששמחות האימהות אינן בשבילי." לפעמים זה מגיע עד כדי פוביה, לא מהילדים שלה אמנם: "הילדים הם שמקלקלים את המקום; אי אפשר לעמוד [לצייר] בלי להיות מוקף, ואני פוחדת מקרבתם מאד.")

*

פורטרט עצמי

בֶּרְת מוריזו, מתוך מחברות המסע לאיטליה, חורף 1882:

היום הילדות הקטנות לומדות חמישה או שישה שיעורים בשבוע, אחר כך יוצאות לעולם הגדול, ואז מתחתנות ומקדישות את עצמן לבעליהן; לכן אין עוד דוגמניות, תנועות עצלניות יפות ותשישוּת כה ציורית; יש להזדרז, להתנועע בעצבנות, אין מבינים עוד ששום דבר אינו שווה יותר משעתיים שכיבה על ספה; החלום, אלה החיים, והחלום יותר אמיתי מהמציאות; בו ניתן לנו להיות עצמנו, באמת עצמנו. אם יש לנו נפש, זה המקום שבו היא נמצאת. …

הייתי מאושרת. ידעתי בוודאות למה ציירתי רק ציורים גרועים; ולא אעשה עוד [כאלה] … אך אני בת 50 ולפחות פעם בשנה יש לי אותן תענוגות, אותן תקוות. אנשים חוזרים ואומרים אין סוף פעמים שאישה נולדה לאהוב, אך זה הדבר הקשה ביותר בשבילה. המשוררים הם שכתבו כי הנשים הן מאהבות, ומאז אנו משחקות את יוליה בפני עצמנו. …

זה זמן רב שאיני מקווה ליותר. … התשוקה לתהילה אחרי המוות נראית לי שאיפה מוגזמת. השאיפה שלי היתה מוגבלת לרצון לתפוס משהו ממה שעובר לפנינו, רק משהו, הדבר הקטן ביותר. נו, גם זו שאיפה מוגזמת! תנוחה של ז'ולי, חיוך, פרח, פרי, ענף של עץ, ולעתים זיכרון יותר רוחני מאלה שיש לי, רק אחד מדברים אלה היה מספיק לי.

*

הדיוקן של ברת מוריזו הוא מהתלת-ממדיים בספר, בזכות העין החדה שלה לפרטים והרגישות שבה היא ממפה את הפּקעת הזו של חיים ואמנות. חוסר האונים שלה אינו חל על התודעה, מבטה ישיר וצלול. היא לא מתקוממת נגד מאנה אבל היא רואה אותו, את אמה, את עצמה (עליצות העוועים של הסצנה הזכירה לי את הקבצניות בעלות המום שמרקידות את הכלה בהדיבוק עד שהיא מתעלפת.  הסיוטיות אגב, פורצת גם בסצנה אחרת שבה מוריזו מנסה לצייר באיזה שדה וכחמישים ילדים מסתערים עליה כמו שדים קטנים). והענייניות שבה היא מתעדת את הניכור של אמה, או את מצבי הרוח של בעלה, את את קוצר ידה בתחום האהבה והאימהות. היא לא מייפייפת ולא נשאבת. היא מפוכחת עד דכאונית, צנועה ובו בזמן שאפתנית. אבל לא על זה רציתי לכתוב אלא על מצוקת החלום והבהייה. אפשר כמובן לראות בה גברת מפונקת מן המעמד הבורגני גבוה שרוצה להתבטל על הספה. גם לי קראו מפונקת כשהייתי ילדה; בכיתי כל הזמן (מכל שטות, הם אמרו). תחושת הצדק שלי נפגעה – הלא ידעתי שאני לא מפונקת, והייתי מתקנת אותם בלהט: אני לא מפונקת, אני רגישה. ומתישהו חדלתי לבכות. זה לא קרה מעצמו, כמו שאמרו, היא תגדל והכל יסתדר. הכנסתי את הלב לבונקר, השתריינתי בדעות. קצת כמו מרי קאסאט, הציירת השנייה בספר, טיפוס הפוך ממוריזו ופמיניסטית הרבה יותר טיפוסית; אמריקאית, רווקה, סופרז'יסטית בעלת דעות נועזות ונחרצות, שמסרבת להציג בתערוכות חובבניות על טהרת הנשים ומחזירה פרסים בשם עקרונותיה. יש משהו נוקשה ועצי באישיותה של קאסאט, כמו בציוריה – אני מוכנה להתערב שהיא דברה בקול רם מדי – אבל מדי פעם מבליח לו עזוז חיוני נוסח "אבא ארך רגליים", כשהיא מקבלת על עצמה למשל, ליצור ציור קיר בתערוכה בשיקגו:

ומכיוון שעצם הרעיון הזה עורר את זעמו של דגה [דגה היה ידיד נפשה] והוא לא חסך ממני את כל הביקורות שהיה יכול לחשוב עליהם, התעורר עוז רוחי ואמרתי שאין דבר שיגרום לי לוותר על הרעיון. עכשיו יש רק להזכיר את שיקגו כדי להרגיז אותו.

קאסאט היא פמיניסטית של הצהרות ופעולות. אין שיעור לחשיבותו של הפמיניזם הזה שמשנה את העולם. אבל אני יודעת גם שהצהרות מצלצלות הן קודם כל תגובה לאיום, וככל שאני מתבגרת ומרגישה פחות מאוימת אני מגלה שאין בהן יותר מדי מרחב, הן לא מותירות שוליים לשיטוט והתמתחות. לכל יש מחיר, כמו שאומרת המכשפה לדייג בסיפור של אוסקר ויילד; חקיקה זה דבר מועיל וחיוני, אבל גם תהומות נפש. פעם, לפני שנים רבות שמעתי סדרת הרצאות של נתן זך על הרומנטיקה בספרות. הוא דיבר למשל על חנה, גיבורת "מיכאל שלי", אישה ש"כוחה לאהוב הולך למות", שאבדה לה "אלכימיית הכשפים, סגולתה לצוות על החלומות שיוסיפו לשאת אותה אל מעבר לקו היקיצה". הוא חיבר את חנה גונן לשושלת של אנה קרנינה, אמה בובארי והדה גבלר ("שימו לב לדמיון בשמות: חנה, אנה, אמה, הדה"). מוריזו דומה להן וגם שונה. יותר מפוכחת ומודעת, ובעיקר מגששת-מפלסת את דרכה באמנות וברוח, היא לא מצפה מגבר שימלא את הבור שבתוכה. התביעה המצחיקה-נואשת לתשישות, לכלום, לפסיביות, ההפוכה לכאורה משיח הזכויות, החזירה אותי לילדותי צרובת הסוציאליזם  מקַדשת-המעשה, שבה פינוק גונה כחולשה או זוהה עם עריצות מנותקת נוסח מרי אנטואנט. מוריזו גרמה לי לחשוב על ביזוי הפינוק והבהייה, על החרדה (של הממסד, או שלך עצמך) ממה שיצוף אם נפסיק את הבחישה. בחלום הופיעה דמות אחרת שהכרתי לאחרונה ושגם מזכירה פיסית את ברת מוריזו, ובמין דרך תת-קרקעית הפינוק התחבר פתאום לאותנטיות, לעוצמה.

ברת מוריזו, פארק (אימה עדינה וניכור)

מסיבה לא ברורה נמחקו הכיתובים מתחת לשלוש התמונות האחרונות: מלמעלה למטה: מחבואים (מטריד כמו הפארק מעליו), קריאה (כל העולם חי ורוטט ומלא, ורק תוך הספר לבן). בציור האחרון אמה של מוריזו קוראת לאחותה אדמה. וזה גם הציור שעליו השתלט מאנה.

*

עוד בעקבות הספר

גברים במיצג (ויליאם טרנר ועוד)

נמפאות על סרט נע – קלוד מונה והאמפרסיוניזם

*

Read Full Post »